הנה עוד שבוע עבר…

Calander

הי,

 

שלשום ראיינתי לפודקאסט את עדי אגאי, יוצרת וזמרת (רק בת 22), שלאחר שחרורה מהצבא מצאה את עצמה בתוך שבועיים בעבודת הייטק נחשבת, משכורת של 5 ספרות עם כל הפינוקים שההייטק יכול להציע. לאחר חצי שנה היא החליטה לעזוב ולפתח את הקריירה המוסיקלית העצמאית שלה.

 

כדי לשמוע את הפרק המרתק איתה תצטרכו לחכות כמה שבועות, אבל בין הדברים שהיא סיפרה לי, היא אמרה שהיא היתה הכי צעירה שם בחברה, וששאר האנשים מסביבה היו בני 40+. ושלאחד מהם, שהיה במשרד איתה, היה משפט קבוע שהיה אומר בכל יום חמישי כשהיו נפרדים ללכת הביתה…

 

המשפט הזה היה: "הנה עוד שבוע עבר…"

 

כשהיא סיפרה לי על זה, הרגשתי כמה כאב, תסכול וסבל הוא כולל בתוכו.

 

מה שיותר עצוב, הוא שאותו אדם, הוא לא משהו נדיר או יחודי. עד היום פגשתי אינספור אנשים שנמצאים בדיוק במקום הזה.

 

הם קמים בוקר בוקר, נכנסים לרכב, נוסעים לאנשהו שנקרא "עבודה" שהם כבר לא אוהבים, לא מרגישים מסופקים או מספיק בעלי ערך, שאינם מרגישים שמתוגמלים בה כראוי ובעיקר "מעבירים את הזמן" לעוד שבוע.

 

עוד שבוע עבר….

 

כך הם חיים. שבוע, אחרי שבוע, אחרי שבוע…

 

חיים וסובלים בעבודה שלהם.

 

בעיני זה מצב הזוי. מקום העבודה או העיסוק שלנו, זה אחד המקומות שאנו מבלים בו הכי הרבה זמן במהלך חיינו.

 

בואו נעשה חישוב זריז:

נניח שאדם ממוצע יעבוד כ-40 שנים בחייו (גיל 25-27 עד 65-67)

ושבכל שנה יעבוד לפחות כ-230 ימים (בניכוי סופי שבוע, חגים, חופשות וכדומה)

ובכל יום יעבוד לפחות 8-9 שעות (יש כאלו שעובדים הרבה הרבה יותר).

 

בחישוב גס זה אומר שבמהלך החיים נבלה כ-82800 שעות מחיינו במקום העבודה שלנו.

 

זה חלק עצום מהחיים שלנו. לצורך ההשוואה, כנראה שזו הפעילות השניה שנשקיע בה הכי הרבה זמן מחיינו. הראשונה תהיה – לישון.

 

תארו לכם, איך נראית איכות החיים של אדם שחלק ניכר מהזמן שלו, הוא מבלה בפעילות שאינה מעניינת אותו, שמשעממת אותו, שהוא מרגיש בה מתוסכל ולא מסופק.

אלו הם חיים של אומללות.

 

והכי עצוב, זה שכשנמצאים במקום הזה (מנסיון אישי… been there done that…) לרוב, אין לנו שום קצה אור. אין שום תוכנית, שום קצה חוט למה אנחנו יכולים לעשות כדי שהמצב הזה ישתנה.

 

ואז, עוד שבוע עבר…

 

ועוד אחד… ועוד אחד…

 

וכך לאט לאט, אנחנו קמלים לתוך הדבר הזה שקוראים לו "החיים", מאבדים את התקווה לשינוי, מאבדים את הזיק בעיניים והופכים לאנשים כבויים.

 

אלו הם אנשי ה-Walking Dead!

 

במקום הזה, יש כמה אפשרויות על הפרק:

אפשרות 1 – לא לעשות כלום (ואז הדרך ל-Walking Dead מובטחת)

אפשרות 2 – לעזוב ולחפש מקום עבודה אחר או עיסוק אחר (עצמאי / שכיר, זה לא באמת משנה כל כך)

אפשרות 3 – להבין שזה לא כל כך קשור למקום העבודה, כמו שזה קשור אלי

 

רוב האנשים יבחרו באפשרות האוטומטית הראשונה. ולא יחשבו בכלל שיש עוד אפשרויות.

 

לאפשרות השניה נדרש "אומץ" או כך לפחות מרבית יגדירו את זה. בהרבה מקרים אנשים מחליפים מקום עבודה למשהו דומה, אבל זה לא באמת עוזר להם, הם מהר מאד חוזרים למקום של התסכול.

 

האפשרות השלישית דורשת לקיחת אחריות אישית ברמה הגבוהה ביותר. זו ההבנה שאני הוא היוצר של החיים שלי, ואם כך המקרה, אז כדאי שאעשה עם זה משהו. כדאי לפתח את עצמי בדרך שתאפשר לי לראות עוד אפשרויות וחלופות. אגב, ראיתי לא פעם, אצל משתתפים בתוכנית "עושים שינוי", שאחרי שעברו את התהליך, הם בחרו להישאר בדיוק באותו מקום עבודה, הוא לא השתנה. הם השתנו ובמקום להמשיך ולסבול באותו מקום עבודה, הם הגיעו שונים אליו, והסבל פסק.

 

הסבל פסק והתחלף בתחושת הגשמה וסיפוק.

 

החיים כאן קצרים מדי מכדי לכלות אותם בסבל, בחוסר סיפוק ובתסכול.

 

הם קצרים מדי מכדי לחכות כל השבוע רק כדי לומר את המשפט "עוד שבוע עבר", לנשום קצת אוויר בסוף השבוע ולחזור שוב לתסכול המוכר.

 

הם קצרים מדי. נקודה.

 

כדאי שנעשה איתם משהו בעל משמעות שגורם לנו סיפוק והנאה.

תודה! ההרשמה שלך נקלטה

ברגע זה הרובוטים האוטומטיים שלנו שולחים אליך מייל אישור עם הרבה מידע חשוב על כל התוכן המשמעותי שניתן להפיק מהאתר שלי. 
חשוב לוודא שקיבלת את המייל הזה, לעיתים הודעות תקינות נכנסות בטעות לתיקיית הספאם או הקידומים, אז כדאי לבדוק אם זה לא הגיע לשם בטעות, ואם כן, למשוך את המייל לתיקייה הראשית בתוכנת הדואר שלך כדי שלהבא ההודעות יגיעו לשם.
איזה כיף שאתם כאן!

יש לי מתנה מדהימה עבורכם!

מיטב התכנים שלי זמינים לכם ללא עלות!

הם מחכים לכם כאן בלחיצת כפתור

רגע לפני שאתם עוזבים!

אני מזמין אתכם לקבל ממני את מיטב התכנים שלי ללא עלות!
הם זמינים לכם כאן בלחיצת כפתור

השאלה שלך נשלחה!