הזדמנויות

לפני קצת יותר מ-11 שנים, כשהודעתי לסביבה שלי למשפחה ולחברים שאני עומד להשאיר את הקריירה שבניתי באינטל במשך 9 שנים מאחורי, ולצאת לדרך חדשה כעצמאי ובעל עסק, מרביתה התנגדה לשינוי. הם אמרו לי שאני עושה מעשה מאד מסוכן, ולא אחראי. הגדיל לעשות אחד החברים שלי שלקח אותי הצידה באחד המפגשים וביקש לשוחח איתי: החבר: אתה מאד חשוב לי, ואני מרגיש חובה לדבר איתך על כך. אני: ? החבר: אתה עושה מעשה מאד מסוכן ולא אחראי. יש לך משפחה. יש לך בית, משכנתא ומחוייבות, אתה לא יכול להסתכן ככה. אני: אני מבין. אני: תקשיב, אתה מאד חשוב לי ואני מרגיש חובה לומר לך משהו חשוב. החבר: ? אני: אתה עושה משהו מאד מסוכן ולא אחראי. יש לך משפחה. יש לך בית, משכנתא ומחוייבות, אתה לא יכול להסתכן ככה. החבר: ???? אני: אתה יודע, בעוד 30 יום מהיום שנינו יכולים למצוא את עצמנו מחוץ למקום העבודה שלנו. אבל יש הבדל אחד מאד מהותי ביננו. החבר: ?????? אני: ההבדל ביננו, שאני התכוננתי לכך במשך כל השנה האחרונה. אתה לא. החבר: ?????????? אני: בעוד 30 יום מהיום, אתה יכול למצוא את עצמך מחוץ למקום העבודה שלך. תקבל פיצויים, אולי עוד כמה משכורות להתאושש.. אבל מה אחר כך? אותו חבר לא ממש הבין למה אני מתכוון. הוא הסתכל עלי כמו על סוג של חייזר שנפל מכוכב אחר, הרי העבודה שלו היא הדבר הכי בטוח שיש לו.... השיחה שלנו הסתיימה בלי שממש הצלחנו לשכנע אחד את השני בצדקתו. הוא בעיקר ניסה להכיל אותי, טפח לי על הכתף במין סוג של "ברכת הדרך" שמהולה באנרגיה של "מקווה שאתה יודע מה שאתה עושה". השיחה שלנו מתמצתת בעיני את כל המהות של מה שאנו רואים שקורה כעת בעולם סביבנו. העולם משתנה. עולם התעסוקה כבר מזמן השתנה. מי שעדיין מאמין למשוואה שפעם היתה קיימת ש"עבודה = בטחון כלכלי", אז כדאי שיתעורר ומהר! מקום העבודה כבר מזמן לא מעניק לנו בטחון כלכלי יותר. המעסיקים ובעלי העסקים והחברות רוצים, ובצדק מבחינתם, למקסם את הרווחים שלהם, לייעל את הפעילות שלהם, ועם כל ההתקדמות הטכנולוגית היום, צריך פחות ופחות עובדים לעשות את מה שנדרש. זה עצוב. זה אולי לא פייר. במקרה של טבע, זה יכול להיות גם מקומם. אבל זו המציאות. כל המאבק שמנסים עכשיו לעשות ארגוני העובדים וההסתדרות למען מפוטרי טבע העתידיים נדון לכשלון. אז אולי ישפרו במקצת את התנאים של המפוטרים, אבל זה לא יהיה משהו שישנה את תמונת המציאות. אלו הם גופים שמנסים בכל מאודם להתאים את העולם ואת המציאות לתפיסת עולמם הישנה. אבל העולם לא נמצא שם יותר. הדימוי הכי מוצלח לכך שעולה לי בראש זה כמו שרגע לפני המבול, עומד מישהו ומנסה למכור לאנשים סביבו מטריות. כי הוא חושב שמדובר ב"עוד מטר גשם טיפוסי". המטריות לא עזרו לאנשים במבול. רק מי שראה את הנולד, והכין את עצמו למבול, ובנה לעצמו תיבה חזקה – ניצל מהמבול. אבל לא רק ניצל מהמבול, אלא לאחריו הצליח לבסס לעצמו עתיד חדש שממנו צמח העולם החדש. כשמדובר בעולם התעסוקה, אנחנו נמצאים בעיצומו של מבול. זה לא עוד גשם טורדני. היה טוב אם ההסתדרות, במקום לנסות להילחם את המלחמות של אתמול, היתה תומכת בעובדים באופן שיעזור להם לפתח את תפיסת האחריות האישית שלהם, את כישורי היזמות שלהם, מעניקה להם כלים והשכלה פיננסית, חושפת אותם להזדמנויות חדשות ליזמות, ליצירת הכנסות נוספות ולהקמת עסקים. אבל לצערי, אני לא רואה סיכוי שזה יקרה מצד ההסתדרות, הממשלה, המעסיקים או כל גוף אחר. והאמת, שלתפיסתי זה גם לא התפקיד ו/או האחריות של ההסתדרות לעשות זאת. וגם לא של הממשלה. זו האחריות של העובדים. של כל אחד ואחת מהעובדים. זו האחריות של כולנו. כל אחד שעובד היום כשכיר, כדאי שיתעורר ויקח אחריות על עצמו ועל חייו. על עתידו הכלכלי ועל עתיד משפחתו. להמשיך להסתמך על המעסיק ועל מקום העבודה שלך שישמור עליך ויעניק לך בטחון כלכלי, זה כמו לשבת ולצפות בתזמורת המנגנת על סיפון הטיטאניק הטובעת. למי שלא הבין, הקרחון כבר פגע בשוק התעסוקה. טבע היא רק הסיפון הראשון שהתמלא במים וכעת טובע. לפני כארבע שנים כתבתי על כך גילוי דעת שנקרא "כיצד העבודה שלך גורמת לך להישאר עני". לימים הוא היווה את הבסיס לספר השני שלי "להתעורר" המיועד לשכירים ונועד לפתוח להם את הראש ולראות את תמונת המצב האמיתית של שוק התעסוקה, לפתוח להם את הראש לאפשרויות והזדמנויות חדשות. ולתת להם כלים מעשיים לקחת אחריות על חייהם ועל עתידם הכלכלי. שלהם ושל משפחתם. העולם שלנו משתנה. כל יום. כל הזמן. ולצערי, טבע כנראה לא תהיה החברה האחרונה שתכריז על פיטורים המוניים. יהיו עוד כאלו. זה לא משהו שההסתדרות או כל גורם אחר יוכל לעצור. הטכנולוגיה מתקדמת, העולם מתפתח, ויותר ויותר חברות מגלות דרכים יעילות יותר להגדיל את התפוקות, ובמחיר יורד של כח אדם. אבל לא הכל שחור. להיפך, אני חושב שזו דווקא ברכה. אני חושב שהמצב הזה גורם ליותר ויותר אנשים להבין שאין להם ברירה, אלא להתחיל ולהמציא את עצמם מחדש. לקחת אחריות ולהתחיל לחפש את דרכם החדשה. להתחיל ליצור דברים חדשים, ליזום, להוביל, לפתח ולהנהיג – תחילה את עצמם, ואחר כך אחרים. שם נמצא העתיד – ביזמות האישית, בלקיחת האחריות האישית וביצירתיות. אני מקווה ומאחל לכל מפוטרי טבע הטריים, ואלו שעוד יצטרפו אליהם, שבמקום להכנס למרה שחורה בגלל מה שקרה, שיתאוששו מכך מהר ויתחילו לחפש לא רק את העבודה הבאה והתפקיד הבא, אלא גם את הדבר הבא שהם יכולים ליצור בעולם, את הערך הנוסף שהם יכולים להביא, ואיזה מקורות הכנסה נוספים הם יכולים ליצור. אני מאחל להם להצליח ולראות בכך הזדמנות. הזדמנות לפרק חדש בחיים. הזדמנות לחפש מה באמת מעניין ומושך אותם לעשות. מי שאהב את העבודה שלו ואת התפקיד שלו, אני בטוח שיוכל למצוא תפקיד חדש בכך. אבל אני יודע שיש גם כאלו שפחות אהבו את מה שהם עשו, והמשיכו לעשות זאת רק כי "חייבים להתפרנס". אני מאחל להם שילכו עם הלב שלהם, לחפש מה באמת "עושה להם את זה", מה באמת מרגש אותם ומה באמת יגרום להם לקום עם תשוקה בבוקר. העולם שלנו משתנה. אבל יש היום גם הרבה יותר הזדמנויות מאשר בעבר. הזדמנויות שפעם לא היו קיימות. אני באמת מאמין בכך, מכל ליבי. נ.ב. – אני מתנצל מראש אם הדברים הללו גורמים למישהו חוסר נוחות כלשהו, אבל זה חלק מהתפקיד שלי. התפקיד שלי בעולם הוא להעיר ולעורר אנשים לתפקידם בעולם, ולעזור להם "להוציא את עצמם לאור".

הי, לפני מספר ימים קיבלתי הודעה שנשלחה אלי בפייסבוק. הודעה לא קצרה שבה ניב (שם בדוי) פרש לפני את קורותיו, וסיים בשאלה: מה אתה היית עושה? האמת היא שאני ממש לא נוהג לתת סוג של "יעוץ" מהסוג הזה במייל או בהודעות פייסבוק. זה אף פעם לא היה נראה לי נכון, או רציני. אבל הפעם, משהו בדברים שהוא כתב לי מאד נגע בי והחלטתי לחרוג מהרגלי 🙂 ולאחר שעניתי לו, חשבתי שהשאלה שלו והתשובה שכתבתי לו יכולים לשרת עוד הרבה אנשים אחרים, וקיבלתי את רשותו לפרסם אותם בעילום שם כמובן, תוך השמטת פרטים מזהים. הנה ההודעה שלו: הי ערן, קראתי עליך הרבה, קראתי דברים שאתה כתבת וצפיתי במספר הרצאות שלך. מאוד התרשמתי, סחפת אותי ושינית לי הרבה מהשקפת העולם שלי. אני חייב לך תודה גדולה על כך. אתה מצליח להשפיע לטובה על חיים של אנשים רבים. מעריך אותך מאוד על כך! הגעתי למבוי סתום, אני לא מצליח למצוא אף אחד שיידע לתת לי המלצה אובייקטיבית. מההיכרות שלי איתך, אני חושב שתוכל להמליץ לי כיצד לפעול. אני נמצא בצומת דרכים בכל הקשור לניהול קריירה. אני מתנצל מראש, זה קצת ארוך.... אשמח אם תוכל להקדיש 5 דקות מזמנך על מנת לעזור לי. שמי ניב (שם בדוי), בן 32 קצין בצה"ל. אני אחראי על עשרות חיילים וקצינים. מדובר בתפקיד משמעותי ומאתגר מאוד עם אחריות כבדה ומחיר משפחתי כבד שאני משלם על מנת שהארגון שאני אחראי עליו ימשיך להגיע להישגים גבוהים. בימים אלו ניצב בפני צומת דרכים משמעותית בחיי. מצד אחד יש לי אופק שירות בתחום שבו אני משרת. יש לציין שהתפקיד אותו אני ממלא עכשיו הוא תפקיד נישה בתחום, בקיץ הקרוב צפוי אני לעבור לתפקיד אחר. משיח עם מפקדיי בכל הרמות נראה כי באופן טבעי הדרך די סלולה ובהנחה שאבצע את התפקידים הנכונים ואמשיך לקבל חוות דעת חיוביות, באזור גיל 36/37 אהיה רלוונטי להתמודדות על תפקיד ודרגה בכירה יותר בתחום. מצד שני, איני מרגיש סיפוק ממה שאני עושה, אני מרגיש שאני לא מצליח לממש את הפוטנציאל שלי ולמצות את עצמי. בראיה לעתיד איני רואה עצמי מבצע תפקידים בתחום – גם במחיר של לא להתקדם לדרגה בכירה יותר. בחודשים האחרונים אני שוקל ברצינות להשתחרר. לוותר על הפנסיה התקציבית, לוותר על פנסיית הגישור בעוד 11 שנים – נכון, מדובר במהלך לא כלכלי, אבל... אני לא רוצה להגיע לגיל 50/60, להתבונן לאחור ולהגיד לעצמי שכל חיי עשיתי משהו שלא אהבתי. קצת פרטים נוספים עליי: מדובר בתפקיד הראשון שלי בדרגה הנוכחית, לא רציתי להגיע לתפקיד הזה משום שהוא לא נחשב באותה תקופה תפקיד בליבה, נחשב כתפקיד עם אחריות מאוד כבדה ללא התגמול שאמור להיות נלווה לכך. נקראתי לדגל, אמרו לי שאני הקצין הטוב ביותר לקידום באותה תקופה והמקום צריך אותי. לפני התפקיד למדתי משפטים במסגרת תוכנית "אופק" לקצינים מצטיינים – אהבתי את המקצוע, השקעתי מאוד בלימודים, סיימתי בהצטיינות, לימדתי סטודנטים בתחילת דרכם והייתי חלק מתוכנית המצוינות של המכללה.  אני אוהב את המסגרת הצבאית ולכן הבטחתי לעצמי לא להרים ידיים לפני שאני מנסה לעבור עולם תוכן אחר. תחום שבו אוכל למצות את יכולתי וסוף סוף לאהוב את מה שאני עושה (כמובן שהכל נעשה בתיאום וסיוע של מפקדיי). אגב, אין זה ברור מאליו לעבור לתחום אחר ולהתחיל מהתחלה כשאתה בן 32 בדרגה שלי, הסיכוי להתקדם בעולם מקצועי חדש זה הוא נמוך, אבל.. הדרגה הבאה היא לא תכלית הכל. בגלל האופציה שאני צפוי להשתחרר מצה"ל בקיץ הקרוב, חודשים האחרונים ביררתי את סיכויי הקבלה שלי להתמחויות בתחום המשפטים. פניתי ל-3 מקומות, שלושתם הביעו נכונות לקלוט אותי. אני אוהב לעבוד עם אנשים, אני מסור וטוטאלי, מאמין בפרואקטיביות. יש לי ניסיון לא רע בניהול והבאת ארגון מנקודה אחת לנקודה אחרת תוך רתימת הכפופים אליי ועבודה משותפת עם עמיתים וגופי מטה. פרטים נוספים: מחישוב גס את כספי הפנסיה שאני צפוי לקבל בהנחה ואשאר עד לגיל הפרישה (נקבע כרגע ל-42 בעקבות מודל הקבע החדש) הסכום הוא 7,000 נטו בחודש (לפני תיאום מס). כמובן שלא מדובר בסכום זניח אבל אני כלל לא בטוח ששווה לעשות משהו שאיני מתחבר אליו עוד 11 שנה רק לשם הפנסיה בקצה.  אשתי בתחילת דרכה כעובדת בארגון גדול וקודמה לאחרונה. בהתייעצויות השונות שאנו מנהלים בשאלה האם להישאר בצבא או להשתחרר, היא נוטה להמליץ לי להשתחרר למרות הקושי הכרוך בכך. כל מי שאני מתייעץ איתו והוא משרת בצה"ל/המפקדים שלי/עמיתים לבסיס/לתחום – לרב ממליצים לי להישאר בשירות הצבאי. אני לא בטוח שהראייה של אותם עמיתים הינה אובייקטיבית (למרות שיש לי הערכה גדולה כלפיהם). איני יודע כיצד לפעול, מדובר בהתלבטות קשה מאוד. אשמח שלנוכח ניסיונך והשקפת עולמך תוכל להמליץ לי מה לעשות. מה אתה היית עושה? והנה התשובה שלי: הי ניב, נעים להכיר 🙂 ושמח שאתה מפיק ערך מהפעילות שלי - תודה! אין כאן תשובה אחת פשוטה, ולכל דרך שתבחר מן הסתם יש את היתרונות / חסרונות שלה. אני רוצה להתחיל בהמלצה כללית, ואח"כ משהו קצת יותר ספציפי. וההמלצה היא - קודם כל להקשיב ללב שלך. זה בסדר שאתה מחפש לקבל עצות / דעות / פרספקטיבות מאחרים, אבל בסופו של יום אף אחד המייעצים לא יצטרך לחיות עם ההשלכות של ההחלטות שלך, ולכן ללכת עם הלב והאינטואיציה זו הדרך הנכונה תמיד בעיני. וכעת למשהו ספציפי יותר - אני מאמין שבאנו לעולם הזה לסיבוב קצר יחסית, וככזה עלינו למצות אותו. אני גם מאמין שלכל אחד מאיתנו יש תפקיד משמעותי בעולם שנועדנו למלא - שליחות כל שהיא. ואני גם מאמין שבכל רגע אנו יוצרים לעצמנו את ההזדמנויות שלנו. לצערי יותר מדי אנשים חיים כ"שבויים" בתוך כלא שהם עצמם יצרו. כלא של תפיסות ואמונות שכולאות אותם במקומות שהם לא אוהבים להיות בהם. יש לנו כל מיני שמות ל"כלא" הזה. כמו "ככה צריך", "זה מה שנחשב / נכון / כולם עושים", "אני חייב להתפרנס" וכן הלאה. לפעמים אנו כל כך שבויים, עד שאנו לא רואים אפשרויות אחרות. אני מסכים עם מה שכתבת לגבי לבזבז עוד 11 שנים במקום שאתה לא אוהב ולא נהנה להיות בו. כסף תמיד תוכל ליצור, ואם אתה רוצה להבטיח לעצמך את הפנסיה, תתחיל כבר היום להשקיע בנדל"ן למשל, זה יבטיח לך פנסיה הרבה יותר בטוחה מכל קרן פנסיה אחרת (למרות שאכן הפנסיה הצבאית היא כנראה הכי טובה שיש). אני לא מופתע שכשאתה מתייעץ עם העמיתים שלך הם מייעצים לך להישאר בצבא. זה ברור... ראשית הרי זה מה שהם עצמם מכירים. ושנית אם יגידו לך שכדאי לך לעזוב, והם עצמם נשארים - מה זה אומר עליהם? אני מאמין בלהתייעץ עם אנשים שעשו את מה שאני רוצה לעשות בהצלחה ומהם לקבל עצות. כי כל אחד אחר מדבר מהרהורי ליבו ומפחדיו ולא מנסיונו המעשי אז אם הייתי בנעליך, בהחלט הייתי בוחן אפשרויות בחוץ. אני כן ממליץ לך לבחון מה באמת מתאים ונכון לך, ולאו דווקא רץ מייד לברור ומובן מאליו כמו משפטים, רק בגלל שלמדת ויש לך תואר במשפטים... יש לי תואר ראשון בהנדסה ותואר שני במנהל עסקים, אבל אני לא עוסק ב"מקצוע" הזה, לדעתי אני עושה דברים הרבה יותר משמעותיים כיום, מאשר אם הייתי נשאר מהנדס... אז תן לעצמך את הזמן לברר מה באמת אתה רוצה לעשות, ומה התפקיד האמיתי שלך בעולם... ניכר ממה שכתבת שבורכת באישה מדהימה שתומכת ומפרגנת לך, וזו זכות גדולה. זה כח אדיר. שתף אותה לכל אורך הדרך, בעיני הזוגיות שלנו היא בסופו של דבר הבסיס הכי יציב שיש לנו. אנו יכולים לעבור הרבה אתגרים וקשיים כשיש לנו כזו. אני לא היייתי יכול לעשות דבר לולא התמיכה והעזרה של ויקי אשתי. בשורה התחתונה - לך עם הלב שלך. ואם הלב שלך רוצה דברים אחרים ממה שאתה עושה היום ומסגרות אחרות - לך עם זה. הצבא אולי יפסיד בטווח הקצר קצין מעולה ומבטיח, אבל העולם ירוויח אדם מאושר, ממומש שמביא ערך גבוה לעולם. הנה כמה דברים שאתה יכול להעזר בי ובפעילות שלי אם זה מרגיש לך נכון ומקדם עבורך: ראשית, אם לא קראת, ממליץ בחום שתקרא את ספרי השני "להתעורר", הוא נועד בדיוק לאנשים בנקודה שאתה נמצא בה - www.towakeup.co.il שנית, אם אתה מרגיש שתרצה סוג של ליווי / יעוץ יותר מעמיק איתי, אפשר גם לתאם כזה. אני אמנם כעת בטיול ארוך בחו"ל, אבל אני ממשיך לתמוך ולעבוד עם לקוחות נבחרים גם משם. ודבר אחרון, אם תרצה להעמיק בבירור השאלה המהותית של מה התפקיד שלך / השליחות שלך בעולם - יש לנו גם תהליכים מאד מעמיקים לזה. אני חושב שיצאה תשובה לא פחות ארוכה מהשאלה 🙂 בכל מקרה, שמחתי להכיר והמון הצלחה בכל מה שתבחר! עד כאן המכתב של ניב והתשובה שלי אליו. והשאלה שלי אליכם: מה אתם הייתם עושים? שלכם (וד"ש מפאי בתאילנד), ערן.

הי! סטייסי קריימר קיבלה מתנה. מתנה ששינתה את החיים שלה מן הקצה אל הקצה. האם הייתם אתם מוכנים לקבל את המתנה הזו? אני לא בטוח. צפו כאן בסרטון (3:10 דק') ותחליטו בעצמכם... (ואחר כך, המשיכו לקרוא הלאה...) אני מניח שאף אחד לא היה רוצה לקבל מתנה מהסוג שסטייסי קריימר קיבלה. ובכל זאת, היא מתייחסת לכך כאל מתנה ששינתה את חייה לחלוטין, ושהיא לא היתה מחליפה את ההתנסות שלה. החיים מזמנים לנו כל הזמן מתנות. הן לא תמיד מגיעות באריזה מושכת עין, עם סרטים וקישוטים. למעשה, לרוב המתנות שהחיים מזמנים לנו, לא נראות בכלל כמתנות. לרוב, לא נזהה אותן כמתנות. בדרך כלל נזהה אותן, כאתגרים, בעיות, משברים והתנסויות שהיינו שמחים לוותר עליהן. וזה טבעי והגיוני. הרי אף אחד לא באמת היה רוצה לחוות אתגרים, קשיים ומשברים. ואני לא מטיף לכך שאנו צריכים את האתגרים והמשברים שאנו חווים בחיים שלנו. אבל זהו טבעם של החיים. הם נושאים בקרבם כל מיני חוויות, חלקן טובות יותר, חלקן פחות. חלקן נעימות יותר, וחלקן פחות. השאלה היא מה אנו עושים כשאנו חווים ומתגברים על משבר, אתגר וקושי. הרי ההתמודדות הראשונית שלנו, היא לצלוח את המשבר, ושם צריך להיות הפוקוס וכל תשומת הלב שלנו. אבל כשעברנו את המשבר, כשיכולנו לו, כשהתגברנו עליו, אנחנו כבר לא אותו האדם שהיינו כאשר פגשנו את המשבר לראשונה. אם נרצה או שלא, המשבר שינה אותנו, הוא חישל אותנו וחיזק אותנו. ואנו הופכים להיות אדם אחר. אדם אחר שהתמודד עם משבר ויכל לו. ולפעמים, מהמשברים הכי גדולים, צומחות ההזדמנויות הכי גדולות. ראיתי לא פעם ולא פעמיים, אצל לקוחות שליוויתי, כיצד הם זיהו שבמשבר הכי גדול בחיים שלהם, טמונה השליחות האמיתית שלהם. לעיתים המשבר, כל מטרתו היא רק להזיז אותנו למקום הנכון והמדוייק עבורנו. למקום שבו אנו יכולים להביא את הערך הנכון והמדוייק ביותר שלנו לחיינו, ולחיים של אנשים אחרים. כי דווקא ברגע משבר, דווקא בתקופות של הקושי, שם אנו מגלים מי אנחנו באמת. שם אנו מגלים בעצמנו דברים שלא היינו מודעים לקיומם, שם או מבינים את הערך האמיתי שלנו. וכשהכל נגמר, וכשהסערה שוכחת, אז אנו גם מבינים שמה שעברנו, לא היה לחינם. לא סתם התמודדנו עם מה שהתמודדנו. היתה לכך מטרה גדולה יותר. ולפעמים, זו בעצם השליחות שלנו בעולם. התפקיד האמיתי שלשמו הגענו לכאן, מתגלה לפנינו, דווקא כשאנו ברגעים הקשים והמורכבים יותר שלנו. מתוך המשבר אנו נולדים מחדש. נולדים לשליחות שלנו. אשמח לשמוע מה אתם חושבים על הדברים הללו, והאם אתם יכולים לראות כיצד המשברים בחיים שלכם הפכו אתכם למי שאתם? ואם אתם מאמינים שיש לכם תפקיד אמיתי בעולם, שלא סתם הגעתם לכאן, ואתם רוצים לממש את התפקיד הזה, אני מזמין אתכם להצטרף אלי ל"תגלית". זו סדנה קצרה, אך עוצמתית ומדוייקת ביותר, שנועדה לדבר אחד – לחבר אתכם לשליחות האמיתית שלכם בעולם, לעזור לכם לזהות מי אתם באמת ולתת לכם כלים חדשניים לדייק את עצמכם ואת העשייה שלכם.

שלום חברים, קטע בלתי נשכח של השחקן ג'ים קרי בפני בוגרי אוניברסיטת מהרישי לניהול בארה"ב. הוא מכיל כל כך הרבה תובנות משמעותיות וחשובות לחיים של מימוש והגשמה. הנה כמה מהפנינים שליקטתי מתוכו: "ההשפעה שיש לך על אנשים אחרים, היא המטבע בעל הערך הגבוה ביותר שיש" "אתה יכול להכשל במה שאתה לא אוהב, אז עדיף שתקח סיכון בלעשות את מה שאתה אוהב" "2 שאלות שחשוב שתשאל את עצמך: איך אתה יכול לשרת את העולם? ומה הכשרון שלך שהוא בעל ערך עבור אחרים?" "הצורך שלך בקבלה (ע"י אחרים)  יכול להפוך אותך לבלתי נראה בעולם שלנו" "קח סיכון בלהראות (לעולם) את מלוא הגדולה שלך" * ותודה לאוהד רפאלי שהפנה אותי לקטע הזה! אם התחברתם לרעיונות הללו, וחשוב לכם לזהות מה השליחות והיעוד שלכם בעולם, אז אני מזמין אתכם לבחון להשתתף בסדנת "התגלית", בה אני אתן לכם כלים ותהליך לזהות ולממש את השליחות והיעוד שלכם בעולם.