בואו לשחק עם החיים

כשהיינו ילדים אהבנו לשחק:

בארגז החול, בקוביות, בנסיכות ואבירים

וככל שהתבגרנו, הפסקנו לשחק

ונהיינו רציניים יותר.

 

החיים הפכו ממשחק למשהו רציני כזה

אפילו מפחיד ומאיים

מחייב, כובל

חיים של "צריך"

ופחות חיים של "רוצה"

 

התחלנו לדפוק חשבון ל"מה יחשבו עלינו?"

"מה יגידו אחרים?"

"איך זה יראה?"

"מה יקרה אם לא אצליח?"

"למה זה לא יעבוד?"

ו"מה יכול להשתבש"

 

התחלנו להשוות את עצמנו לאחרים,

לחפש ולראות מי יותר טוב מאיתנו,

ותמיד מצאנו

כי זה לא משנה כמה טובים אנחנו נהיה

תמיד יהיה מישהו שהוא "יותר" מאיתנו.

 

מילדים צחקניים, חופשיים ושמחים

הפכנו למבוגרים אחראים וכבדים.

כאלו שכל עולו של העולם

מוטל על כתפיהם.

 

מלאי שיקולים, החלטות

ובחירות שנראות הרות גורל

גם אם הן לא ממש כאלו.

 

מילדים שחווים את החיים בסקרנות וללא פחד

הפכנו למבוגרים מקובעים שנאחזים

בכל בדל של וודאות ובטחון (מדומים).

 

מילדים שמוכנים להסתכן בלהיכשל,

בלא להצליח, בליפול ולקום

שוב ושוב ושוב,

הפכנו למבוגרים שעומדים במקום

ומפחדים לזוז מהכסא.

 

הפחד מהלא נודע הפך למשתק

ואז – הפסקנו לשחק.

 

מילדים שחיים את הרגע

בכל רגע ורגע

הפכנו למבוגרים שמתחרטים על העבר

מפוחדים מהעתיד

ומפספסים לגמרי – את ההווה.

 

מילדים שפועלים לפי נטיות הלב שלהם

מקשיבים לו, סומכים עליו, ובוחרים על פיו,

הפכנו למבוגרים שמונעים רק מהראש

רק מהשכל

רק מההיגיון

רק על פי מה שאנו מכירים כבר.

 

ושכחנו את הלב

שכחנו איך משחקים.

 

בואו לשחק!

 

בואו לשחק עם החיים

כמו שהיינו פעם ילדים

בלי פחד ובלי חששות

בלי מה יגידו ואיך זה נראה…

 

בואו לשחק עם החיים

עם הידיעה שלא תמיד זה יצליח

שלפעמים ניפול

ונדע שוב לקום.

 

בואו לשחק עם החיים

גם כשאנחנו יודעים שאין באמת בטחון

ובטח שאין וודאות בשום דבר

(חוץ מהמוות, אבל זה מפחיד מדי להודות בזה)

 

בואו לשחק עם החיים

להקשיב שוב ללב שלנו

להקשיב למה שמרגיש לנו נכון

ולא רק למה שנראה הגיוני.

 

בואו לשחק עם החיים

כמו פעם

כמו שהיינו ילדים

כמו שהילדים שלנו עדיין משחקים

עם התמימות

עם השמחה

עם הצחוק בעיניים

והחדווה של החיים.

 

בואו לשחק עם החיים

הם קצרים מדי כדי להיות כל כך זהירים

כל כך מחושבים

כל כך "מתחשבים" באחרים ובמה שהם חושבים.

 

בואו לשחק עם החיים

כי אין זמן אחר

יש עכשיו

ואם עכשיו אני לא נהנה מהחיים ומהמשחק

אז מה הטעם בחיים בכלל?

 

בואו לשחק!

 

 ~~~~~~~~~~~~~~

מוקדש באהבה לכל מי שיש בו עדיין נשמה של ילד, שרוצה לשחק, שרוצה לטרוף את החיים, שרוצה לחיות אותם במלואם, ובוחר לחיות אותם – עכשיו! ולא מתישהו בפנסיה…

ולמי שרוצה שנעזור לו לחזור לשחק ולבחור בחיים שיכתוב לנו כאן, עם כמה מילים על השינוי שהיה רוצה ליצור בחייו, ואנו נחזור אליו.

אני מרגיש אדם אחר

שי לרמן

בשביל ההודעות האלו אני עושה את מה שאני עושה.

מבחינתי זה התגמול הכי גדול שיש, יותר מכל כסף או סטטוס או מעמד. ההכרה שמתקבלת מלקוח. לראות בן אדם משתנה לך מול העיניים, ולדעת שגם לך, יש חלק ולו הקטן ביותר בכך.

 

את ההודעה הזו קיבלתי אתמול בווטסאפ הקבוצתי של אחת מקבוצות "עושים שינוי".

היא ריגשה אותי מאד, כי אני זוכר היטב את השיחה שקיימתי עם שי, כשעוד התלבט האם להצטרף לקבוצה. היו לו הרבה התלבטויות. הוא כבר ניסה בעבר דברים וזה לא עבד לו. הוא לא סמך על עצמו שיתמיד בתהליך. הוא גם לא היה בטוח שהוא סומך מספיק עלי.

הם מ-פ-ח-ד-י-ם

הם מפחדים

והפעם פוסט אורח של דבורה רומי שעובדת איתי כבר מספר שנים, ועד היום קיימה אלפי שיחות עם לקוחות לגבי התוכניות השונות שלנו… אז יש לה פרספקטיבה מאד רחבה ועמוקה.

 

מכירים את אלו שמספרים לכם, עד כמה הם היו רוצים שהדברים יהיו אחרת בחיים שלהם?

אלו שמאמינים שהחיים שהם חיים, הם לא באמת החיים שהיו רוצים לחיות?

שאם רק היה להם "את זה" ו"את זה" או אם היה כך או כך אז הם היו מאושרים? אבל באמת מאושרים?

 

מכירים אלה שיספרו לכם כמה הם כמהים לשינוי?

ממש ממש משוועים לו?

מבחינתם, זה ממש להיות, או לחדול!

 

הם בוחנים את חייהם ומבינים שלא לזה הם התכוונו, לא לשם הם כיוונו?

מכירים את אלו שטוענים שהם רוצים שינוי ומחפשים את הדרך לעשות אותו, בכל מחיר!

 

הם יספרו ויסבירו שהסביבה לא מבינה או לא מקדמת אותם…

שהם למדו ולמדו ולמדו והרחיבו את התודעה שלהם בכל מיני סדנאות ועם אינספור כלים, אבל הם אף פעם לא מיישמים…

שהם יודעים בדיוק מה הם צריכים לעשות, אבל לא ממש מצליחים לסגל לעצמם הרגלים שיובילו אותם לשם…

שהם "מאוהבים" באיזורי הנוחות של עצמם…

שהם ממש, אבל ממש, צריכים מסגרת או ליווי צמוד שיראו להם את הדרך…

שיש להם שפע של אמונות שמעכבות אותם…

שהם יודעים רק מה הם לא רוצים ולא יודעים מה הם כן רוצים…

שיש להם רעיון מדהים, אך הם לא יודעים אך ליישם אותו…

שכל פעם שעולה להם רעיון מבריק, הוא נופל כי יש להם יותר מדי "למה לא"…

 

הם יודעים לתאר את הכל בפירוט מדויק להפליא.

הם מנסים לשכנע את הצד השני למה לעשות שינוי זה הדבר הכי נכון עבורם עכשיו.

הם מבינים בדיוק מה הם צריכים.

 

על פניו, הכל מעולה ונראה להם מתאים.

 

עד שפתאום מגיע לסביבה שלהם, משהו שיכול להיות פתרון אמיתי.

משהו שעלול (בטעות!) להביא אותם למקום שהם רוצים להיות בו.

עד שהם מגיעים לרגע האמת, שבו כל הסיפורים נגמרים, ובו צריך לנקוט בפעולה: להחליט, להתחייב לסגור ולשלם.

 

ואז ברגע הזה, ברגע האמת, ב-Money Time – פתאום כל הסיפור משתנה ומתחיל סיפור חדש…

 

סיפור חדש שהוא הפוך לגמרי מהסיפור הקודם שהם סיפרו:

שמה פתאום שהם צריכים מסגרת? ברור שהם יכולים לבד, כי הם למדו כל כך הרבה סדנאות ורכשו כל כך הרבה כלים… (כן, עם אותו ידע ואותם כלים שהם לא השתמשו בהם עד היום…)

 

כי ממש עוד רגע הם יוצרים לעצמם את המסגרת שהם צריכים לעצמם, כי הם ממש אלופים בזה (בדיוק כמו שעד היום הם לא יצרו מסגרת כזו…)

 

שעכשיו זה לא ממש הזמן הנכון, כי רק לפני רגע סיימו ללמוד משהו אחר ועדיין לא הטמיעו אותו (בדיוק כמו שלא הטמיעו את כל מה שלמדו לפני כן…)

 

אם זה רק היה יותר קצר / אם זה רק היה יותר ארוך / אם זה רק היה בשעות הבוקר / אם זה רק היה בסופי שבוע / אם זה רק היה יותר כמו שבדיוק הכי נוח שיהיה להם… (וגם אז זה כנראה לא היה מתאים, כי זה לא בדיוק כמו…)

 

אם זה היה יותר אישי מקבוצתי / אם זה היה יותר קבוצתי מאישי…

 

שלא לא נוח להם כך ולא מתאים להם אחרת (ושוכחים שבעצם פנו מלכתחילה בגלל שממש לא נוח להם במצב הנוכחי).

 

שיש להם זמן / אין להם זמן…

שעכשיו זה הזמן / עכשיו זה לא הזמן…

שכרגע לא כל כך נוח בגלל הבן זוג, הבת זוג, הילדים, השכן והכלב…

 

כשיהיה זמן מתאים יותר, כי עכשיו ______ (השלימו את החסר). היתה קורונה, היתה מלחמה, השוק קשה…

יש עבודה / אין עבודה…

אם רק המחיר היה כזה וכזה…

 

אז: הם לרגע קט אפילו לא היו מתלבטים ומצטרפים לתוכנית ועושים את השינוי המיוחל שהם רוצים.

 

והם ממשיכים לשכנע (בעיקר את עצמם) שרק אם ילמדו עוד מיומנות אחת, רק אחת אחרונה (שתתווסף לאוסף המיומנויות שכבר יש להם) אז הם יתקדמו ויגיעו למטרה שלהם.

 

מה שתרצו. אני חושבת שבאמת כבר שמעתי את הכל…

 

חוץ מאשר את האמת: שהם מ-פ-ח-ד-י-ם!

 

וזה מדהים כמה אנשים מפחדים שפתאום החיים שלהם יראו אחרת.

כמה הם מפחדים שאולי יצטרכו (לפעמים לראשונה בחייהם) להסתכל על עצמם במראה ולא בהכרח לאהוב את מה שהם רואים – למרות שבתכל'ס, זה קורה כבר עכשיו (הם לא אוהבים את מה שהם רואים).

 

מפחדים שזה באמת יקרה. שהשינוי שהם כל כך משוועים לו – יקרה. ואם הם לא יאהבו אותו?

או שיתגלה להם משהו שהם לא רוצים?

או שחלילה יצטרכו לוותר על מקום של הקורבן, או של המסכן? ולקחת, רחמנא לצלן, אחריות על החיים שלהם?

שיצטרכו לחיות את חייהם, בלי שיש להם את מי להאשים?

זה מפחיד.

 

זה מפחיד שמישהו יגלה פתאום שהם המלך העירום?

שהם לא באמת רוצים להשתנות, הם רק אוהבים (ומעדיפים) להתלונן?

שהם מעדיפים לשמור על פוזיציית המסכן, והקורבן של "נסיבות החיים".

שתכל'ס טוב להם שם במקום הזה, אז למה לוותר עליו ולזוז ממנו?

 

למדתי, מניסיוני, שאנשים יספרו הרבה דברים, הכל.

הם יסגננו את השיח כך שלכאורה יראה שהם באמת רוצים להשתנות. הם ישתמשו בכל המילים היפות והמפוצצות ובכל הסיסמאות הנכונות, אבל בפנים, בתוך תוכם, הם מתים מפחד ולא מעיזים להודות, אפילו לעצמם שהם מפחדים להשתנות.

 

זה די מדהים איך אנשים מחפשים, בכל דרך, לשמר לעצמם את הסיפורים שלהם, להצדיק את המקום שהם נמצאים בו, לפעול מתוך אוטומט של הישרדות ומגננה.

איך הם ממשיכים לשים לעצמם מכשולים ופועלים שוב ושוב ושוב, מתוך אותה תודעה ומתוך אותן הפעולות, כדי לקבל שוב ושוב את אותן התוצאות. את אותן התוצאות, שלטענתם הם לא רוצים.

 

אנשים חכמים ממני אמרו כי, אנשים לא נמדדים לפי המילים שלהם אלא לפי המעשים שלהם.

ולדבר, עדיין, לא עולה כסף…

  

עד כאן הפוסט של דבורה. אם אתם רוצים להכיר אותה קצת יותר לעומק, מוזמנים להקשיב לפרק בפודקאסט "עושים שינוי" שהקלטתי איתה.

 

ואם הדברים האלו נגעו בכם, והחלטתם עם עצמכם שאתם מוכנים לשים את כל "הסיפורים" בצד ובאמת לעשות שינוי, בוחרים בכך ומוכנים להישתנות, הצעד הבא שלכם לא צריך להיות דרמטי או עצום. הוא צעד קטן…

 

צעד קטן שיכול לעשות שינוי גדול בהמשך.

 

והצעד שאני מציע לכם הוא להרשם לשוחח עם דבורה ולקיים איתה שיחת בהירות. ללא עלות וללא התחייבות.

אבל עם מחויבות – לעצמכם ולשינוי שאתם רוצים ליצור בחייכם.

מתי כדאי לעזוב את מקום העבודה?

מתי כדאי לעזוב את מקום העבודה?

ערן שטרן בתוכנית של אורלי וגיא בשיחה על 4 הדברים שהכרחי לבדוק ולוודא לפני שעושים את המעבר משכיר לעצמאי ועוזבים מקום עבודה.

למה לעזאזל שיקרה משהו בחיים שלך???

למה שיקרה משהו בחיים שלך

בינואר 2020 פתחנו את הקבוצה הראשונה בתוכנית "עושים שינוי".

 

שנה וחצי, ושש קבוצות מאוחר יותר, למדנו לזהות מי הם האנשים שבאמת רוצים שינוי בחיים שלהם. ולא רק כאלו שרוצים – אלא כאלו שהחליטו שהם מוכנים להשתנות.

 

הרבה אנשים רוצים שינוי. למעשה, אני משוכנע שאם תשאלו 100 אנשים סביבכם, להערכתי 80-85 מהם יאמרו שהם רוצים לשנות משהו בחיים שלהם.

 

לרצות להשתנות זה נחמד, אך לגמרי לגמרי לא מספיק.

כדי להשתנות, לא מספיק לרצות, אלא ובעיקר, צריך להשתנות.

 

אנשים רוצים שינוי, אבל לא מוכנים להשתנות.

הם לא מוכנים לעשות את מה שצריך כדי להיות מי שהם רוצים להיות ולקבל את החיים ואת התוצאות שהם רוצים לעצמם.

 

ובלי הנכונות להשתנות, לא יקרה שום דבר בחיים שלהם.

 

כלום.

 

כחלק מתהליך המועמדות לתוכנית "עושים שינוי" אני מבקש מהאנשים למלא שאלון הכרות קצר. אני באופן אישי עובר על כל השאלונים שהאנשים ממלאים ומתוכם ניתן לראות בסבירות די גבוה מי יכול להתאים לתוכנית ומי לא.

 

יש כמה שאלות שעוזרות להבין את הלך הרוח של האדם ובעיקר עד כמה הוא באמת רציני ומחוייב. לא כלפי או כלפי התוכנית.

עד כמה הוא מחוייב כלפי עצמו.

עד כמה הוא בשל עם ההחלטה לשנות את חייו.

עד כמה הוא מוכן באמת לעשות שינוי בחייו.

עד כמה הוא באמת מוכן להשתנות.

 

ואז אתמול קיבלנו את השאלון הזה (כאן למטה בתמונה).

כלכלת ה-YOLO גורמת לעובדים לעזוב את מקום העבודה שלהם

YOLO Economy

לאחרונה קראתי מאמר מעניין שפורסם בניו יורק טיימס: ברוכים הבאים לכלכלת ה-YOLO

 

YOLO הוא ביטוי שגור ל- You Only Live One: חיים רק פעם אחת.

הכתבה מתארת תופעה עולמית הולכת וגדלה, במיוחד בשנה האחרונה, לאחר הסגרים הממושכים בעקבות מגיפת הקורונה, שבה יותר ויותר עובדים, עוזבים את מקום העבודה המוכר והבטוח שלהם ועושים שינויים מרחיקי לכת בחייהם.

ומה שמיוחד בהם, זה שהם דווקא העובדים שנחשבים, לעובדים "הטובים" והמצליחים יותר באותן החברות. דווקא הם, עוזבים את התפקידים הנחשקים והמישרות הבכירות שהם מחזיקים בהם ויוצאים לדרך חדשה.

בספרי השני "להתעורר" (יכולים לקבל אותו כאן ללא עלות) דיברתי על כמה מגמות מאד משמעותיות בשוק העבודה שגורמות ליותר ויותר אנשים להבין שמקום העבודה שלהם הוא כבר ממזמן אינו המקור לבטחון הכלכלי שלהם. והיום, עם מליוני "מובטלי קורונה" בכל העולם, גם אלו שלא פוטרו מעבודתם, מבינים שהם חיים על קרקע שאינה מוצקה בכלל…

התופעה הזו כבר קיבלה כינוי בשם "כלכלת ה-YOLO".

המצב הזה מוביל יותר ויותר אנשים להבנה שהם צריכים לקחת את עתידם בידם ואחריות על חייהם ובמיוחד על המצב הכלכלי שלהם.

הם מבינים שלהמשיך ולהשאיר את האחריות למצבם הכלכלי, התעסוקתי, ההגשמתי ולאושר שלהם בחיים, בידיים של מעסיקים או של ממשלות, זו אסטרטגיה גרועה. גרועה מאד!

הסיבות לכך היו קיימות גם לפני הקורונה:

תחושות של חוסר סיפוק ומשמעות בעשייה שלהם
שעמום מהעיסוק
תחושה של תגמול נמוך על העשייה שלהם
שחיקה ו"עייפות החומר"
פער בערכים של האדם מול הערכים של החברה שהוא עובד בה
חוסר מיצוי (תחושה של "אני יכול לעשות הרבה יותר מזה")

אם תוסיפו לאלו גם את כל מה שהקורונה הבאה איתה, שעות אינסופיות מול המסך בישיבות ושיחות זום משמימות, ריחוק חברתי וצפייה בחברים שפוטרו ברגע אחד מעבודתם ה"בטוחה", זה לא מפתיע שכל כך הרבה אנשים בוחנים מחדש את מערכת האמונות שלהם ולא מוכנים יותר להתפשר על החיים שלהם.

 

מחקר שנעשה לאחרונה על ידי מיקרוסופט חשף שלמעלה מ-40% מהעובדים מתכוונים לעזוב את העבודה שלהם בשנה הקרובה.

זה נתון מדהים. אבל לא מפתיע.

באחד הראיונות שלו, השחקן ג'ים קארי סיפר שהוא ראה איך אבא שלו הולך בוקר בוקר למקום עבודה שהוא לא אוהב. רק בשם ה"יציבות" וה"בטחון". ואז בוקר בהיר אחד, אבא שלו פוטר מהעבודה שלו. וג'ים הבין תובנה אחת מאד מאד משמעותית: "אם יכולים לפטר אותי מעבודה שאני מתפשר עליה, אז עדיף כבר לעשות משהו שאני באמת רוצה".

בום!

זה מה שקורה היום להרבה מאד אנשים. הם מבינים שהם מתפשרים על החיים שלהם. שהם נאחזים במקום עבודה, רק בגלל אמונה (שגויה ולא ריאלית) שזה מה שנותן להם וודאות או בטחון כלכלי.

הם משלמים מחיר מאד מאד יקר בעבור תחושת ה"בטחון" המזוייפת הזו. זה מחיר רגשי ונפשי מאד גבוה. לקום כל בוקר בתסכול וחוסר סיפוק. להרגיש "מת" מבפנים.

אני קורא לאנשים במקום הזה Walking Dead. אנשים שהם הולכים, יש להם דופק, אבל הם מתים. מתים מבפנים.

גם אני הייתי במקום הזה, כך שאני מכיר אותו היטב.

אז מה עושים עם זה?

לצערי, הסטטיסטיקה מראה שחלק גדול מהאנשים שקוראים כעת את השורות הללו, יהנהנו בראש בהסכמה ויחזרו לעשות בדיוק את מה שהם עשו לפני 5 דקות.

אבל אם אתם ב-3%-5% שינהגו אחרת, יש מה לעשות. אם תבחרו בכך.

אם תבחרו לבחור בעצמכם.

אם תבחרו לבחור בתשוקות ובהגשמה שלכם ולא בפחדים שלכם.

מרבית האנשים בוחרים מתוך פחד. ואז הם מתפלאים שהם לא מרגישים מוגשמים.

מה לא עושים?

לא עוזבים מחר בבוקר מקום עבודה. זה לא אחראי ולא נכון לעשות את זה.

אם אתם רוצים שינוי, רוצים לשנות קריירה, רוצים לעזוב את העבודה שלכם – זה מעולה! אבל צריך לעשות את זה בצורה שקולה ואחראית. לבנות תוכנית פעולה לשם. ובעיקר בעיקר – לבנות את עצמכם לשם.

לבנות בתוככם את החוסן הפנימי והמנטאלי שלכם.

לבנות לעצמכם תוכנית כלכלית שתאפשר לכם לעשות את הצעד הזה בצורה בטוחה ונינוחה ולא מתוך לחץ, פחד והישרדות כלכלית.

להבין לאן אתם הולכים, מה יהיה הדבר הבא שלכם?

ליצור לעצמכם סביבה חדשה של אנשים שירימו אתכם, שיעזרו לכם ושיתמכו בתהליך השינוי שאתם עוברים.

זה לוקח זמן.

זה לא לוקח שנים על גבי שנים.

לי זה לקח קצת יותר משנה.

ליוויתי לקוחות שזה לקח להם כמה חודשים.

ליוויתי גם כאלו שזה לקח להם כמה שנים.

זה משתנה מאדם לאדם. אבל זה לגמרי אפשרי.

גם אם אתם קוראים כרגע את השורות הללו ולא רואים שום דרך בעולם שזה אפשרי עבורכם. אני כאן לומר שזה אפשרי.

אתם צריכים למצוא את הדרך שלכם. היא שם, מחכה לכם שתצעדו בה.

עשו את הצעד הראשון.

אם הדברים האלו נגעו בכם ואתם מרגישים בשלים לשינוי… אני מזמין אתכם לתאם איתנו שיחת בהירות ללא עלות וללא התחיבות.

שלכם, ערן

נ.ב – אם יש בסביבתכם אנשים שרוצים שינוי או שצריכים שינוי, שתפו איתם את הפוסט הזה… אולי זה יהיה הדבר שיגרום להם להרים את הראש ולעשות את הצעד הראשון…

איך לצאת מתקיעות בחיים

חילוץ כבשה

את הסרטון הזה שלח לי אחד הבוגרים שלנו בתוכנית "עושים שינוי". הוא אמר לי עליו: "ככה האגו שלי מרגיש לפעמים, שלמרות כמה שאני רוצה להשתנות ולשנות, כל מה שהוא רוצה לעשות זה לחזור למקום המוכר והבטוח שלו".

עכשיו זה הזמן שלי! (האם גם שלך?)

עכשיו זה הזמן שלי! (האם גם שלך?)

לימודים. תיכון. צבא. אוניברסיטה. עבודה. חתונה. ילדים. בית. משכנתא. חוגים. קידום בעבודה. אסיפות הורים. שגרה….

 

מכירים את המסלול הזה?

לא מכיר הרבה אנשים שלא הלכו/הולכים בו עדיין.

 

ובתוך כל השגרה הזו, לעצור רגע ולשאול את עצמך: מתי תורי? מתי יגיע הזמן שלי?

 

מתי אעשה את מה שאני באמת רוצה לעשות?

 

מתי אשקיע את הזמן בעצמי?

מתי אשקיע את הכסף בעצמי?

מתי אשקיע את האנרגיה, הכוונה והמאמץ בעצמי?

 

אנשים רבים חיים את חייהם במעגל השגרה. ללא דלת יציאה. ללא פניה בכביש שמובילה לדרך חדשה. שמובילה לגילוי של מי הם באמת.

 

כך גם אני הייתי שנים רבות.

 

עד שהתחלתי לשאול את עצמי שאלות.

עד שהתחלתי להטיל ספק במה שאני מכיר ויודע.

עד שהתחלתי לפתוח את עצמי לאפשרות שיש אולי דרכים נוספות שאני לא מכיר

עד שהתחלתי להיפתח לרעיונות חדשים

ובעיקר – עד שהתחלתי לעשות פעולות חדשות.

 

פעולות ששונות מכל מה שידעתי לעשות לפני כן

פעולות שונות ממה שהכרתי

פעולות שונות מאיך שהתרגלתי לעשות את הדברים.

פעולות, שבסופו של דבר, הובילו אותי למקומות חדשים.

 

מקומות חדשים בעשייה שלי

מקומות חדשים ביחסים שלי

מקומות חדשים בכסף שלי

מקומות חדשים בהתפתחות שלי

מקומות חדשים באהבה שלי

מקומות חדשים במי שאני – בעצמי.

 

יש רגע בחיים, שבו, אחרי שחיינו כל חיינו עבור מישהו אחר, ובשביל אחרים, וכי "צריך" או "מקובל", יש רגע אחד שבו הגיע הזמן שלי.

 

הזמן שלי לצמוח, להתפתח ולגדול כאדם

הזמן שלי להכיר את עצמי באמת

הזמן שלי לצאת לדרכים חדשות, בלתי מוכרות ומרגשות

 

עכשיו זה הזמן שלי!

ואם אתם גם מרגישים שעכשיו זה הזמן שלכם, הצעד הבא שלכם מתחיל מכאן

באיזה סרט אתם בוחרים לחיות?

ושוב פוסט אורח של יעל לב-אור (מאמנת היישום בתוכנית "עושים שינוי")

 

יעקב ודויד התחילו את ההכרות שלהם כשותפי מחויבות בתוכנית "עושים שינוי". שותפי מחויבות הם זוג אנשים שמתחייבים להיות בתקשורת שוטפת אחד עם השני במהלך התוכנית ולוודא שכל אחד עושה את מה שהתחייב לעשות ולקדם באותו השבוע.

 

בשבוע השני של התוכנית קבלתי בשעה 20:00 בערב הודעת ווטסאפ מיעקב: "אני מעדיף שותף מחוייבות אחר, הקצב שלנו שונה, אני צריך מישהו שיטוס איתי". ואני מסמסת לערן "אני ממליצה לומר ליעקב לבחור עוד שותף. האם זה נראה לך נכון?".

וערן ענה לי: "הם ילדים גדולים, אני לא בטוח שאנחנו צריכים להתערב. שיסתדרו ביניהם".

 

האמת הם באמת גדולים בעיני. שני גברים מיוחדים, כל שיחת אימון איתם היא קפיצה קוונטית. שני גברים שעובדים עם חברות ענקיות.

 

דויד מהנדס תעשיה וניהול, עבד בכמה חברות גדולות, נכנס, בחן, ניתח, הזניק את החברה, וכשזו הגיעה לשיא חדש הוא עזב לבאה בתור. דויד הבין שהוא בלופ: מזניק חברה, עובר לחברה הבאה, גדולה יותר, זוהרת יותר, עם משכורת מפוצצת יותר. אבל אחרי 3 שנים, שנתיים, שנה… ( מחברה לחברה הזמן מתקצר) מגיעה הנקודה שהוא לא יכול לברוח ונוצר בו אי-שקט פנימי, סוג של ריק שכזה, משהו בפנים לא יושב טוב, לא ממומש. ואת הלופ הזה הוא רצה לעצור.

 

יעקב הוא איש שיווק ומכירות בלב ובנפש, אפשר לראות את הברק בעיניים שלו, כמו של הילד שקיבל צעצוע חדש, כשהוא מדבר על העבודה שלו. הוא סיפר שכשראו בסדרה הישרדות את המוצר שהוא הכניס לפריים, באותו שבוע היתה עליה במכירות של 30,000 מוצרים. הוא הבין שהוא לא רוצה לעבוד בשביל אחרים, אז הוא עזב ופתח עסק עצמאי לפני כשנתיים.

 

ועם זאת, לא בגלל זה הם גדולים בעיני, הגדולה שלהם היא "באהבת אדם" שלהם, הם עדיין מתרגשים מכל אדם שעזרו לו, שנגעו בו. זו השליחות האמיתית שלהם בעיני.

 

אז הרמתי טלפון ליעקב ואמרתי לו: "אתה יכול לבחור שותף מחוייבות אחר, מי שתרצה, אבל נראה לי שיקדם אותך יותר שפשוט תעשה איתו תאום ציפיות".

וכך היה. מהשיחה הראשונה שלהם, הם הבינו שביחד הם כוח, הם מקדמים אחד את השני: את השמחה, את המוטיבציה, מעוררים את ההתלהבות שחיפשו. ומאז אותו רגע הפכו לצמד חמד.

 

בשיחת חקירה שעשינו על הגדרת המטרה הגדולה עלה שיעקב הוא אדם של אנשים "ולא טוב היות האדם לבדו" ויעקב צריך שותף. מישהו חריף מחשבה כמוהו שיאתגר אותו. רק המחשבה על זה ריגשה אותו.

דויד הבין שהוא יכול לתת יותר ערך לאנשים, לגעת יותר לעומק ובחברות הגדולות הוא יותר עם המספרים ופחות עם האנשים.

אבל, כמו שכבר כתבתי בעבר, אנחנו לא ישר קופצים לפעולה. המפגשים הראשונים בתוכנית עוסקים בחיבור לעוצמות הפנימיות של האדם. כדי שהחיבור למטרה הגדולה תהיה "מראש ההר" ולא מהתחתית שלו.

 

במפגש הרביעי אחרי משחק סימולציה שמלמדת את המשתתפים הרבה על דפוסי ההתנהלות שלהם בפרויקטים מאתגרים, דויד ויעקב הבינו, כל אחד לחוד, שעדיפה התקדמות על מושלמות והם צריכים לנוע. להתחיל את הצעד הראשון, גם אם הם לא יודעים מה הצעד השני עדיין, הוא כבר יתגלה בסופו של הראשון. בסוף המפגש קראתי לשניהם: "יש לי את הצעד הראשון בשבילכם. בואו ונעשה סימולציה. אני אהיה בתפקיד של משקיע שמחפש עסק רווחי להשקיע בו. אתם תהיו בתפקיד של בעלי העסק שצריכים להוכיח לי שאתם ראויים שאשקיע בכם".

 

נתתי להם משחק מחשבתי: עליהם לכתוב ולהמציא עסק משותף לשניהם ולכתוב לי: מה הם מוכרים? למי? איך? מה התשוקה שלהם? לכתוב מה יהיו כל המחלקות הקיימות בעסק ומה כל מחלקה עושה. מה כל אחד מעדיף/רוצה/מוכן לקחת על עצמו בעסק? ולדרג לפי מידת העניין וההתלהבות: מהכי מועדף עלי ועד "לא בא לי טוב". והכי חשוב מה הערך הכי גדול שכל אחד מהם מביא לחברה המשותפת.

שבועיים מאוחר יותר, נפגשנו במפגש הקהילה של "עושים שינוי". אחרי חצי שעה הם יצאו, לא יכלו להתאפק, רצו להמשיך לדבר על הפוטנציאל והאפשרויות שקיימות. הם נראו בתוך בועה משלהם, כאילו אין עוד עולם סביבם.

ניגשתי אליהם, נמשכת להתלהבות שלהם, משקפת להם שנראה שהעסק שלהם רוקם עור וגידים. יעקב ענה לי: "ברור, אני בהוליווד, כותב תסריטי אלף לילה ולילה, הכל אפשרי" עניתי לו: "אז למה שזה לא יהיה תסריט דוקומנטרי". הוא שתק, הסתכל לי בעיניים " וואלה, את רצינית".

 

בני אדם לוקחים את החיים יותר מידי ברצינות, יש שלב שאנחנו מפסיקים לשחק עם החיים. יעקב ודויד, שיחקו. הם שיחקו איתי ושיחקו עם החלום שלהם. במפגש הבא הם כבר הציגו את העסק החדש שלהם, המשותף, בעולם האמיתי ואת הצעד הראשון שבחרו לעשות: למצוא את הלקוח הראשון.

 

שבועיים אחרי, בשיחת האימון החודשית יעקב אומר לי שדויד נע לאט מידי, הוא רוצה לרוץ, הוא כבר מחויב אבל דויד מתלבט, זוחל. הזכרתי ליעקב שהוא היה צריך שותף שיאתגר אותו, והוא רוצה לרוץ מהר, כי קצת קשה לו אי-וודאות ואולי זאת הזדמנות במקום לנסות לשנות את דויד, לנסות להתאים את עצמו אליו. וסיימתי את השיחה במשפט- "אתה יכול לבחור שותף מחויבות אחר, מי שתרצה, אבל נראה לי שיקדם אותך יותר שפשוט תעשה איתו תאום ציפיות".

 

מאז, יעקב ודויד כבר עם שני לקוחות גדולים, מרוצים מהעסק המשותף שהם בונים ביחד, הגיעו כבר ל-90% מיעד הרווחים ששמו לעצמם. הם יכלו כבר להגיע ליעד, יש לקוח פוטנציאלי נוסף, אבל הם מעדיפים להתמקד בשניים הקיימים, להעמיק איתם את מערכת היחסים.

 

ואתם, האם אתם מוכנים לשחק עם החיים? להפוך את סרטי הפנטזיה שיש לכם בראש לסרט התיעודי של חייכם?!

 

האם אתם מוכנים להתחיל לנוע להגשמת החלום שלכם, גם אם אין לכם עדין את כל התמונה המלאה?

 

האם אתם מוכנים לחיות מתוך החשיבה שעדיפה ההתקדמות… כי מי שמחכה למושלמות, נו טוב, הוא מאלה שעבורו סרט דוקומנטרי על חיים של מישהו אחר, הוא בגדר סרט פנטזיה עבורו.

 

מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם!
ערן

נ.ב – בקרוב תפתח קבוצה חדשה בתוכנית "עושים שינוי". אם החלטתם שאתם בשלים ורוצים לעשות שינוי מהותי בחייכם, תאמו איתנו "שיחת בהירות" ללא עלות וללא התחייבות שבה נעזור לכם ליצור בהירות לגבי איפה אתם נמצאים ולאן אתם רוצים להגיע, ובעיקר: מה נדרש מכם ויכול לעזור לכם להגיע לשם.

3 האויבים המסוכנים ביותר בחיים שלכם

3 האויבים המסוכנים ביותר בחיים שלכם

אתם במלחמה!

כל אחד מאיתנו נמצא במלחמה. בין אם אנחנו מודעים לכך או שלא. בין אם אנו מכירים בכך או שלא – בכל אחד מאיתנו מתחוללת מלחמה יום-יומית.

 

זו מלחמה שאם, אפילו לרגע אחד, אנחנו מפסידים בה, אז ההשפעה של ההפסד הזה ניכרת מיידית בכל תחום בחיים שלנו – ואנו משלמים מחירים יקרים ביותר על ההפסד הזה.

 

זו מלחמה, שכאשר אנו לא מודעים לה שהיא מתחוללת בתוכנו, אנחנו מפסידים בה מראש. מדי יום.

 

המלחמה שאני מדבר עליה, היא המלחמה בין הקולות השונים שיש בתוכנו, שמתרוצצים לנו בראש. המלחמה בין הקול הגדול שלנו שאומר "אתה יכול יותר, מגיע לך יותר" ובין הקול הקטן שאומר "לא אתה לא. אתה לא יכול ובטח שלא מגיע לך".

 

הקולות הללו נמצאים במלחמה תמידית בתוכנו. ולאחר שנים של עבודה עצמית ומודעות אני יכול לומר בוודאות שהמלחמה הזו לא נפסקת לעולם. האופי שלה אולי משתנה לעיתים אבל היא תמיד שם, מתקיימת בתוכנו.

 

וכמו בכל מלחמה, על מנת לנצח בה, כדאי קודם כל להכיר את האויב שאנו נלחמים בו. כדאי להכיר אותו היטב. את כל דרכי הפעולה שלו. את כל התכסיסים, הטריקים והאסטרטגיות שלו. כי אחרת, הסיכויים שלנו לנצח אותו במלחמה קטנים. קטנים מאד.

 

הבעיה הגדולה במלחמה הספציפית הזו, היא שאנו לא נלחמים רק באויב אחד. אנחנו עומדים מול שורה של אויבים מסוכנים ואכזריים שיעשו את הכל כדי שנפסיד. שוב ושוב. מדי יום.

 

ישנן הרבה צורות לאויב הזה, אבל הנה 3 מהטיפוסים המסוכנים ביותר מביניהם:

 

האויב הראשון – הבינוניות.

הבינוניות היא אויב חמקמק ומסוכן. היא נכנסת לאנשים מתחת לעור ומשכנעת אותם שטוב להם להישאר בינוניים. אף אחד לא באמת רוצה לומר על עצמו שהוא בינוני אז האנשים המציאו לכך מילים חלופיות שנשמעות ממש טוב.

 

מילים נחמדות כאלו, כמו: נורמלי, רגיל או ממוצע.

 

עם יד על הלב: האם אתם באמת רוצים לחיות חיים ממוצעים? האם אתם באמת מאמינים שאתם אנשים "רגילים" שאין בכם שום דבר מיוחד? שלא מגיע לכם להיות, לעשות ולהרגיש הרבה יותר מהממוצע? הרבה יותר מהבינוני?

 

אני חושב שאם אנשים יענו לעצמם בכנות על השאלה הזו מרביתם יענו בכנות שלא. שהם לא מאמינים שהם לא מיוחדים או שהם לא חושבים שהם רוצים להיות ממוצעים.

 

ועדיין, אנשים רבים בוחרים, מדי יום, להישאר בינוניים ולחיות חיים בינוניים.

 

האויב השני – הפשרה.

פשרה היא חברה טובה של הבינוניות. בדרך כלל הן גם באות ביחד, צמודות אחת לשניה.

הפשרה היא אויב שגורם לנו לשאוף נמוך. נמוך מדי.

היא גורמת לנו להסכים לקבל בחיים שלנו דברים שבתכל'ס, אם היינו באמת כנים עם עצמנו ומודעים יותר לבחירות היום יומיות שלנו, לא היינו מוכנים לקבל. בשום צורה או אופן.

 

אנשים מתפשרים במקום העבודה או העיסוק שלהם. וממשיכים לקום בוקר בוקר למקום עבודה שהם לא נהנים בו (שלא נאמר לעיתים אפילו סובלים).

אנשים מתפשרים במערכות היחסים שלהם. וממשיכים לקום בוקר בוקר למערכות יחסים שלא תואמות אותם יותר.

אנשים מתפשרים במצב הכלכלי שלהם. וממשיכים להימנע מלקחת אחריות, לפעול ולשנות את מצבם הכלכלי. (וממשיכים להסתמך על המעסיק או המדינה שידאגו למצבם הכלכלי. קבלו רמז: הם לא!)

אנשים מתפשרים על הבריאות שלהם. וממשיכים להכניס לפה שלהם דלק שמזיק להם (אוכל לא בריא או סיגריות).

אנשים מתפשרים על הסביבה שלהם. וממשיכים לשהות בחברתם של אנשים רעילים שמורידים אותם אנרגטית.

 

ואלו כמובן רק מעט דוגמאות.. לא חסרות עוד.

 

והאויב השלישי – הוויתור.

וויתור עצמי.

וויתור על עצמי.

 

אנשים מוותרים על עצמם. מוותרים על חדוות החיים שלהם. ועל האושר שלהם.

אנשים רבים מדי מוותרים על החלומות שלהם.

מוותרים על דברים חשובים כמו סיפוק, הנאה, עונג, התפתחות וצמיחה.

 

אנשים מוותרים על עצמם ולעצמם. הם לא שואפים למשהו טוב יותר.

 

בראיון שהתקיים איתי לפודקאסט החדש שלי "עושים שינוי", רובי שטיינר שראיין אותי שאל אותי, מה לדעתי הדבר שבגללו אני מצליח ומתקדם. והתשובה שלי היתה ציטוט מתוך הספר "חשוב והתעשר" שכתב נפוליון היל, שבו הוא מדבר על אדם שמה שגרם להצלחה שלו יותר מהכל הוא: "חוסר נכונותו להתפשר עם החיים".

 

אני מאד מאמין במשפט הזה. משתדל לחיות על פיו.

לא תמיד זה פשוט או קל. אך זה תמיד מתגמל.

 

וכן, יש גם מחירים לכך. ולעיתים לא פשוטים ואפילו כואבים. מאד.

 

אבל המחיר הגדול ביותר לדעתי, הוא מחיר ההפסד בקרב היום-יומי הזה. בקרב שמתחולל בתוכנו.

את המחיר הגדול ביותר אנחנו משלמים כאשר אנחנו נכנעים לאויבים הללו: לבינוניות, לפשרה ולוויתור.

 

אל תיכנעו להם.

 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אם הדברים הללו נגעו בכם, מוזמנים להגיב ולכתוב לי כאן מה אתם מתכוונים לעשות כדי לנצח במלחמה הזו.

תודה! ההרשמה שלך נקלטה

ברגע זה הרובוטים האוטומטיים שלנו שולחים אליך מייל אישור עם הרבה מידע חשוב על כל התוכן המשמעותי שניתן להפיק מהאתר שלי. 
חשוב לוודא שקיבלת את המייל הזה, לעיתים הודעות תקינות נכנסות בטעות לתיקיית הספאם או הקידומים, אז כדאי לבדוק אם זה לא הגיע לשם בטעות, ואם כן, למשוך את המייל לתיקייה הראשית בתוכנת הדואר שלך כדי שלהבא ההודעות יגיעו לשם.
איזה כיף שאתם כאן!

יש לי מתנה מדהימה עבורכם!

מיטב התכנים שלי זמינים לכם ללא עלות!

הם מחכים לכם כאן בלחיצת כפתור

רגע לפני שאתם עוזבים!

אני מזמין אתכם לקבל ממני את מיטב התכנים שלי ללא עלות!
הם זמינים לכם כאן בלחיצת כפתור

השאלה שלך נשלחה!