מדוע זה לא מספיק להסתכל רק על ה-ROI וחשוב להסתכל על ה-COI ומדוע זה גורם לאנשים להישאר תקועים במקום?
לקראת הפתיחה הקרובה של קבוצה נוספת בתוכנית הפרימיום שלי “עושים שינוי” כתבתי סדרה בת 3 חלקים על המחיר הכלכלי של שינוי, ממליץ לכם לקרוא את שלושתם.
הנה החלק השני בסדרה
“הרצון לקבל דבר תמורת שום דבר” – ומדוע הוא גורם לנו להישאר תקועים במקום
לקראת הפתיחה הקרובה של קבוצה נוספת בתוכנית הפרימיום שלי “עושים שינוי” כתבתי סדרה בת 3 חלקים על המחיר הכלכלי של שינוי, ממליץ לכם לקרוא את שלושתם.
אף אחד לא אוהב להמר.
טוב לא אף אחד, דווקא מכיר כמה כאלו שכן אוהבים להמר, על כסף, נהנים מהאווירה בקזינו וליד שולחן ההימורים. אני לא מתכוון לאלו.
אני מתכוון לאלו שלא אוהבים להמר על החיים – של עצמם.
הי,
בגיל 32 בערך הייתי משוכנע שאני יודע את כל מה שצריך לדעת כדי להצליח בחיים.
בנקודה הזו כבר הייתי בתפקיד ניהולי בכיר באינטל, משכורת מעולה, בונוסים, תנאים מכאן ועד הירח, בית משלי, משכנתא, אשה ושני ילדים – כל החבילה.
הייתי בטוח שפיצחתי את השיטה, שהבנתי איך הדברים עובדים, שאני יודע את כל מה שצריך כדי להמשיך ולקחת את החיים שלי לרמה הבאה שלהם.
הכל היה נראה מושלם ובמקום.
היתה רק בעיה אחת עם זה. בעיה קטנה, מינורית לכאורה, שמול כל השאר באמת היתה אמורה להתגמד.
ובאמת, לא היה לי על מה להתלונן, הכל היה נראה טוב.
מבחוץ.
הכל היה נראה טוב מבחוץ.
בפנים, בתוכי היתה איזו תנועה לא ברורה. זה התחיל כתנועה קטנה כזו, מינורית, כמעט לא מורגשת.
אבל ככל שעבר הזמן והתקדם, התנועה הזו הלכה והתחזקה.
ובשלב מסוים, כבר לא הייתי יכול להתעלם ממנה.
התנועה הפכה לתחושות של חוסר סיפוק, פיספוס ותסכול.
וגם סוג של כעס על עצמי – איך זה יכול להיות שאני מרגיש לא מסופק, כשהכל נראה לכאורה “מושלם ובמקום”.
הסתובבתי עם התחושה הזו תקופה לא קצרה.
והיא התנגשה אצלי בפנים עם התפיסה שלי ש”אני יודע הכל”. כי אם פיצחתי ואני יודע הכל, אז איך זה יתכן שאני מרגיש תסכול וחוסר סיפוק?
זה לקח זמן, עד שהייתי מוכן להודות בפני עצמי, שאולי בעצם, אני לא יודע הכל.
שאולי, יש כאן משהו שאני לא מבין אותו עדיין?
שאולי יש עוד דרכים לחיות את החיים, חוץ מהדרך שאני מכיר (ושלמעשה היום אני מבין שהובלתי אליה לאורך חיי)?
שאולי, רק אולי, יש לי עתיד שיכול להיראות שונה ואחר מזה שנראה לי מובן מאליו?
ברגע ששחררתי את התפיסה הזו, שכך הדברים צריכים להיראות, ושזו הדרך שבה צריך לחיות, נפתח בפני עולם שלם.
עולם חדש של אפשרויות, התנסויות, חוויות וידע. חדשים, כאלו שלא הכרתי קודם, ושלא נחשפתי אליהם לפני כן.
אגב, התהליך הזה קרה לי שוב ושוב בהמשך, בנקודות שונות בחיים שלי, בהקשרים נוספים, של עסקים, של יחסים, של בריאות, של ילדים, של כסף, של אהבה.
במקומות שבהן הייתי מוכן סוף סוף להודות שאני לא באמת יודע הכל, שם קרו אחר כך פריצות הדרך הגדולות בחיים שלי.
זה לא תמיד פשוט להודות, בפני עצמך ואחר כך בפני העולם, שאתה לא יודע. יש שם אגו שנעלב, יש שם חשש מאיך אראה בעיני אחרים ומה הם יחשבו עלי.
אבל אם אנחנו מוכנים רגע להניח את אלו בצד ובאמת להתמסר לעובדה הפשוטה ש – we don’t know shit, אז אנחנו פותחים את עצמנו לקסם של הלא נודע בחיים שלנו.
לאפשרויות חדשות שאין שום סיכוי בעולם שהיינו יכולים להגיע אליהן, בשום דרך אחרת.
אז רגע לאחר שהשנה האזרחית החדשה נכנסה לחיינו, אני מזמין אתכם רגע, להודות בפני עצמכם, שאולי ישנה האפשרות הזו, שאתם לא יודעים?
שאתם לא יודעים הכל?
שאתם לא יודעים או מכירים כרגע בעוד אפשרויות שיש לכם לחיות את החיים שלכם?
שאתם לא יודעים או מכירים את עצמכם באמת כמו שאתם חושבים?
שאתם לא יודעים או מכירים את הרצונות האמיתיים של הנשמה שלכם?
שאתם לא יודעים או מכירים ביכולות האמיתיות שלכם ובכוח שיש בכם?
בכל יום שעובר, אני לומד עוד משהו על עצמי, משהו חדש שלא ידעתי. אני מגלה משהו חדש על העולם, משהו חדש…
זה לא מתאפשר כשאתה חושב שאתה יודע הכל, כשאתה מקובע על מה שאתה מכיר.
הקסם בחיים שלנו קורה בצד השני – בצד של ה-אי ידיעה.
אז מי מוכן להודות שהוא לא יודע?
הי,
שלשום ראיינתי לפודקאסט את עדי אגאי, יוצרת וזמרת (רק בת 22), שלאחר שחרורה מהצבא מצאה את עצמה בתוך שבועיים בעבודת הייטק נחשבת, משכורת של 5 ספרות עם כל הפינוקים שההייטק יכול להציע. לאחר חצי שנה היא החליטה לעזוב ולפתח את הקריירה המוסיקלית העצמאית שלה.
כדי לשמוע את הפרק המרתק איתה תצטרכו לחכות כמה שבועות, אבל בין הדברים שהיא סיפרה לי, היא אמרה שהיא היתה הכי צעירה שם בחברה, וששאר האנשים מסביבה היו בני 40+. ושלאחד מהם, שהיה במשרד איתה, היה משפט קבוע שהיה אומר בכל יום חמישי כשהיו נפרדים ללכת הביתה…
המשפט הזה היה: “הנה עוד שבוע עבר…”
כשהיא סיפרה לי על זה, הרגשתי כמה כאב, תסכול וסבל הוא כולל בתוכו.
מה שיותר עצוב, הוא שאותו אדם, הוא לא משהו נדיר או יחודי. עד היום פגשתי אינספור אנשים שנמצאים בדיוק במקום הזה.
הם קמים בוקר בוקר, נכנסים לרכב, נוסעים לאנשהו שנקרא “עבודה” שהם כבר לא אוהבים, לא מרגישים מסופקים או מספיק בעלי ערך, שאינם מרגישים שמתוגמלים בה כראוי ובעיקר “מעבירים את הזמן” לעוד שבוע.
עוד שבוע עבר….
כך הם חיים. שבוע, אחרי שבוע, אחרי שבוע…
חיים וסובלים בעבודה שלהם.
בעיני זה מצב הזוי. מקום העבודה או העיסוק שלנו, זה אחד המקומות שאנו מבלים בו הכי הרבה זמן במהלך חיינו.
בואו נעשה חישוב זריז:
נניח שאדם ממוצע יעבוד כ-40 שנים בחייו (גיל 25-27 עד 65-67)
ושבכל שנה יעבוד לפחות כ-230 ימים (בניכוי סופי שבוע, חגים, חופשות וכדומה)
ובכל יום יעבוד לפחות 8-9 שעות (יש כאלו שעובדים הרבה הרבה יותר).
בחישוב גס זה אומר שבמהלך החיים נבלה כ-82800 שעות מחיינו במקום העבודה שלנו.
זה חלק עצום מהחיים שלנו. לצורך ההשוואה, כנראה שזו הפעילות השניה שנשקיע בה הכי הרבה זמן מחיינו. הראשונה תהיה – לישון.
תארו לכם, איך נראית איכות החיים של אדם שחלק ניכר מהזמן שלו, הוא מבלה בפעילות שאינה מעניינת אותו, שמשעממת אותו, שהוא מרגיש בה מתוסכל ולא מסופק.
אלו הם חיים של אומללות.
והכי עצוב, זה שכשנמצאים במקום הזה (מנסיון אישי… been there done that…) לרוב, אין לנו שום קצה אור. אין שום תוכנית, שום קצה חוט למה אנחנו יכולים לעשות כדי שהמצב הזה ישתנה.
ואז, עוד שבוע עבר…
ועוד אחד… ועוד אחד…
וכך לאט לאט, אנחנו קמלים לתוך הדבר הזה שקוראים לו “החיים”, מאבדים את התקווה לשינוי, מאבדים את הזיק בעיניים והופכים לאנשים כבויים.
אלו הם אנשי ה-Walking Dead!
במקום הזה, יש כמה אפשרויות על הפרק:
אפשרות 1 – לא לעשות כלום (ואז הדרך ל-Walking Dead מובטחת)
אפשרות 2 – לעזוב ולחפש מקום עבודה אחר או עיסוק אחר (עצמאי / שכיר, זה לא באמת משנה כל כך)
אפשרות 3 – להבין שזה לא כל כך קשור למקום העבודה, כמו שזה קשור אלי
רוב האנשים יבחרו באפשרות האוטומטית הראשונה. ולא יחשבו בכלל שיש עוד אפשרויות.
לאפשרות השניה נדרש “אומץ” או כך לפחות מרבית יגדירו את זה. בהרבה מקרים אנשים מחליפים מקום עבודה למשהו דומה, אבל זה לא באמת עוזר להם, הם מהר מאד חוזרים למקום של התסכול.
האפשרות השלישית דורשת לקיחת אחריות אישית ברמה הגבוהה ביותר. זו ההבנה שאני הוא היוצר של החיים שלי, ואם כך המקרה, אז כדאי שאעשה עם זה משהו. כדאי לפתח את עצמי בדרך שתאפשר לי לראות עוד אפשרויות וחלופות. אגב, ראיתי לא פעם, אצל משתתפים בתוכנית “עושים שינוי”, שאחרי שעברו את התהליך, הם בחרו להישאר בדיוק באותו מקום עבודה, הוא לא השתנה. הם השתנו ובמקום להמשיך ולסבול באותו מקום עבודה, הם הגיעו שונים אליו, והסבל פסק.
הסבל פסק והתחלף בתחושת הגשמה וסיפוק.
החיים כאן קצרים מדי מכדי לכלות אותם בסבל, בחוסר סיפוק ובתסכול.
הם קצרים מדי מכדי לחכות כל השבוע רק כדי לומר את המשפט “עוד שבוע עבר”, לנשום קצת אוויר בסוף השבוע ולחזור שוב לתסכול המוכר.
הם קצרים מדי. נקודה.
כדאי שנעשה איתם משהו בעל משמעות שגורם לנו סיפוק והנאה.
כשהיינו ילדים אהבנו לשחק:
בארגז החול, בקוביות, בנסיכות ואבירים
וככל שהתבגרנו, הפסקנו לשחק
ונהיינו רציניים יותר.
החיים הפכו ממשחק למשהו רציני כזה
אפילו מפחיד ומאיים
מחייב, כובל
חיים של “צריך”
ופחות חיים של “רוצה”
התחלנו לדפוק חשבון ל”מה יחשבו עלינו?”
“מה יגידו אחרים?”
“איך זה יראה?”
“מה יקרה אם לא אצליח?”
“למה זה לא יעבוד?”
ו”מה יכול להשתבש”
התחלנו להשוות את עצמנו לאחרים,
לחפש ולראות מי יותר טוב מאיתנו,
ותמיד מצאנו
כי זה לא משנה כמה טובים אנחנו נהיה
תמיד יהיה מישהו שהוא “יותר” מאיתנו.
מילדים צחקניים, חופשיים ושמחים
הפכנו למבוגרים אחראים וכבדים.
כאלו שכל עולו של העולם
מוטל על כתפיהם.
מלאי שיקולים, החלטות
ובחירות שנראות הרות גורל
גם אם הן לא ממש כאלו.
מילדים שחווים את החיים בסקרנות וללא פחד
הפכנו למבוגרים מקובעים שנאחזים
בכל בדל של וודאות ובטחון (מדומים).
מילדים שמוכנים להסתכן בלהיכשל,
בלא להצליח, בליפול ולקום
שוב ושוב ושוב,
הפכנו למבוגרים שעומדים במקום
ומפחדים לזוז מהכסא.
הפחד מהלא נודע הפך למשתק
ואז – הפסקנו לשחק.
מילדים שחיים את הרגע
בכל רגע ורגע
הפכנו למבוגרים שמתחרטים על העבר
מפוחדים מהעתיד
ומפספסים לגמרי – את ההווה.
מילדים שפועלים לפי נטיות הלב שלהם
מקשיבים לו, סומכים עליו, ובוחרים על פיו,
הפכנו למבוגרים שמונעים רק מהראש
רק מהשכל
רק מההיגיון
רק על פי מה שאנו מכירים כבר.
ושכחנו את הלב
שכחנו איך משחקים.
בואו לשחק!
בואו לשחק עם החיים
כמו שהיינו פעם ילדים
בלי פחד ובלי חששות
בלי מה יגידו ואיך זה נראה…
בואו לשחק עם החיים
עם הידיעה שלא תמיד זה יצליח
שלפעמים ניפול
ונדע שוב לקום.
בואו לשחק עם החיים
גם כשאנחנו יודעים שאין באמת בטחון
ובטח שאין וודאות בשום דבר
(חוץ מהמוות, אבל זה מפחיד מדי להודות בזה)
בואו לשחק עם החיים
להקשיב שוב ללב שלנו
להקשיב למה שמרגיש לנו נכון
ולא רק למה שנראה הגיוני.
בואו לשחק עם החיים
כמו פעם
כמו שהיינו ילדים
כמו שהילדים שלנו עדיין משחקים
עם התמימות
עם השמחה
עם הצחוק בעיניים
והחדווה של החיים.
בואו לשחק עם החיים
הם קצרים מדי כדי להיות כל כך זהירים
כל כך מחושבים
כל כך “מתחשבים” באחרים ובמה שהם חושבים.
בואו לשחק עם החיים
כי אין זמן אחר
יש עכשיו
ואם עכשיו אני לא נהנה מהחיים ומהמשחק
אז מה הטעם בחיים בכלל?
בואו לשחק!
~~~~~~~~~~~~~~
מוקדש באהבה לכל מי שיש בו עדיין נשמה של ילד, שרוצה לשחק, שרוצה לטרוף את החיים, שרוצה לחיות אותם במלואם, ובוחר לחיות אותם – עכשיו! ולא מתישהו בפנסיה…
ולמי שרוצה שנעזור לו לחזור לשחק ולבחור בחיים שיכתוב לנו כאן, עם כמה מילים על השינוי שהיה רוצה ליצור בחייו, ואנו נחזור אליו.
בשביל ההודעות האלו אני עושה את מה שאני עושה.
מבחינתי זה התגמול הכי גדול שיש, יותר מכל כסף או סטטוס או מעמד. ההכרה שמתקבלת מלקוח. לראות בן אדם משתנה לך מול העיניים, ולדעת שגם לך, יש חלק ולו הקטן ביותר בכך.
את ההודעה הזו קיבלתי אתמול בווטסאפ הקבוצתי של אחת מקבוצות “עושים שינוי”.
היא ריגשה אותי מאד, כי אני זוכר היטב את השיחה שקיימתי עם שי, כשעוד התלבט האם להצטרף לקבוצה. היו לו הרבה התלבטויות. הוא כבר ניסה בעבר דברים וזה לא עבד לו. הוא לא סמך על עצמו שיתמיד בתהליך. הוא גם לא היה בטוח שהוא סומך מספיק עלי.
והפעם פוסט אורח של דבורה רומי שעובדת איתי כבר מספר שנים, ועד היום קיימה אלפי שיחות עם לקוחות לגבי התוכניות השונות שלנו… אז יש לה פרספקטיבה מאד רחבה ועמוקה.
מכירים את אלו שמספרים לכם, עד כמה הם היו רוצים שהדברים יהיו אחרת בחיים שלהם?
אלו שמאמינים שהחיים שהם חיים, הם לא באמת החיים שהיו רוצים לחיות?
שאם רק היה להם “את זה” ו”את זה” או אם היה כך או כך אז הם היו מאושרים? אבל באמת מאושרים?
מכירים אלה שיספרו לכם כמה הם כמהים לשינוי?
ממש ממש משוועים לו?
מבחינתם, זה ממש להיות, או לחדול!
הם בוחנים את חייהם ומבינים שלא לזה הם התכוונו, לא לשם הם כיוונו?
מכירים את אלו שטוענים שהם רוצים שינוי ומחפשים את הדרך לעשות אותו, בכל מחיר!
הם יספרו ויסבירו שהסביבה לא מבינה או לא מקדמת אותם…
שהם למדו ולמדו ולמדו והרחיבו את התודעה שלהם בכל מיני סדנאות ועם אינספור כלים, אבל הם אף פעם לא מיישמים…
שהם יודעים בדיוק מה הם צריכים לעשות, אבל לא ממש מצליחים לסגל לעצמם הרגלים שיובילו אותם לשם…
שהם “מאוהבים” באיזורי הנוחות של עצמם…
שהם ממש, אבל ממש, צריכים מסגרת או ליווי צמוד שיראו להם את הדרך…
שיש להם שפע של אמונות שמעכבות אותם…
שהם יודעים רק מה הם לא רוצים ולא יודעים מה הם כן רוצים…
שיש להם רעיון מדהים, אך הם לא יודעים אך ליישם אותו…
שכל פעם שעולה להם רעיון מבריק, הוא נופל כי יש להם יותר מדי “למה לא”…
הם יודעים לתאר את הכל בפירוט מדויק להפליא.
הם מנסים לשכנע את הצד השני למה לעשות שינוי זה הדבר הכי נכון עבורם עכשיו.
הם מבינים בדיוק מה הם צריכים.
על פניו, הכל מעולה ונראה להם מתאים.
עד שפתאום מגיע לסביבה שלהם, משהו שיכול להיות פתרון אמיתי.
משהו שעלול (בטעות!) להביא אותם למקום שהם רוצים להיות בו.
עד שהם מגיעים לרגע האמת, שבו כל הסיפורים נגמרים, ובו צריך לנקוט בפעולה: להחליט, להתחייב לסגור ולשלם.
ואז ברגע הזה, ברגע האמת, ב-Money Time – פתאום כל הסיפור משתנה ומתחיל סיפור חדש…
סיפור חדש שהוא הפוך לגמרי מהסיפור הקודם שהם סיפרו:
שמה פתאום שהם צריכים מסגרת? ברור שהם יכולים לבד, כי הם למדו כל כך הרבה סדנאות ורכשו כל כך הרבה כלים… (כן, עם אותו ידע ואותם כלים שהם לא השתמשו בהם עד היום…)
כי ממש עוד רגע הם יוצרים לעצמם את המסגרת שהם צריכים לעצמם, כי הם ממש אלופים בזה (בדיוק כמו שעד היום הם לא יצרו מסגרת כזו…)
שעכשיו זה לא ממש הזמן הנכון, כי רק לפני רגע סיימו ללמוד משהו אחר ועדיין לא הטמיעו אותו (בדיוק כמו שלא הטמיעו את כל מה שלמדו לפני כן…)
אם זה רק היה יותר קצר / אם זה רק היה יותר ארוך / אם זה רק היה בשעות הבוקר / אם זה רק היה בסופי שבוע / אם זה רק היה יותר כמו שבדיוק הכי נוח שיהיה להם… (וגם אז זה כנראה לא היה מתאים, כי זה לא בדיוק כמו…)
אם זה היה יותר אישי מקבוצתי / אם זה היה יותר קבוצתי מאישי…
שלא לא נוח להם כך ולא מתאים להם אחרת (ושוכחים שבעצם פנו מלכתחילה בגלל שממש לא נוח להם במצב הנוכחי).
שיש להם זמן / אין להם זמן…
שעכשיו זה הזמן / עכשיו זה לא הזמן…
שכרגע לא כל כך נוח בגלל הבן זוג, הבת זוג, הילדים, השכן והכלב…
כשיהיה זמן מתאים יותר, כי עכשיו ______ (השלימו את החסר). היתה קורונה, היתה מלחמה, השוק קשה…
יש עבודה / אין עבודה…
אם רק המחיר היה כזה וכזה…
אז: הם לרגע קט אפילו לא היו מתלבטים ומצטרפים לתוכנית ועושים את השינוי המיוחל שהם רוצים.
והם ממשיכים לשכנע (בעיקר את עצמם) שרק אם ילמדו עוד מיומנות אחת, רק אחת אחרונה (שתתווסף לאוסף המיומנויות שכבר יש להם) אז הם יתקדמו ויגיעו למטרה שלהם.
מה שתרצו. אני חושבת שבאמת כבר שמעתי את הכל…
חוץ מאשר את האמת: שהם מ-פ-ח-ד-י-ם!
וזה מדהים כמה אנשים מפחדים שפתאום החיים שלהם יראו אחרת.
כמה הם מפחדים שאולי יצטרכו (לפעמים לראשונה בחייהם) להסתכל על עצמם במראה ולא בהכרח לאהוב את מה שהם רואים – למרות שבתכל’ס, זה קורה כבר עכשיו (הם לא אוהבים את מה שהם רואים).
מפחדים שזה באמת יקרה. שהשינוי שהם כל כך משוועים לו – יקרה. ואם הם לא יאהבו אותו?
או שיתגלה להם משהו שהם לא רוצים?
או שחלילה יצטרכו לוותר על מקום של הקורבן, או של המסכן? ולקחת, רחמנא לצלן, אחריות על החיים שלהם?
שיצטרכו לחיות את חייהם, בלי שיש להם את מי להאשים?
זה מפחיד.
זה מפחיד שמישהו יגלה פתאום שהם המלך העירום?
שהם לא באמת רוצים להשתנות, הם רק אוהבים (ומעדיפים) להתלונן?
שהם מעדיפים לשמור על פוזיציית המסכן, והקורבן של “נסיבות החיים”.
שתכל’ס טוב להם שם במקום הזה, אז למה לוותר עליו ולזוז ממנו?
למדתי, מניסיוני, שאנשים יספרו הרבה דברים, הכל.
הם יסגננו את השיח כך שלכאורה יראה שהם באמת רוצים להשתנות. הם ישתמשו בכל המילים היפות והמפוצצות ובכל הסיסמאות הנכונות, אבל בפנים, בתוך תוכם, הם מתים מפחד ולא מעיזים להודות, אפילו לעצמם שהם מפחדים להשתנות.
זה די מדהים איך אנשים מחפשים, בכל דרך, לשמר לעצמם את הסיפורים שלהם, להצדיק את המקום שהם נמצאים בו, לפעול מתוך אוטומט של הישרדות ומגננה.
איך הם ממשיכים לשים לעצמם מכשולים ופועלים שוב ושוב ושוב, מתוך אותה תודעה ומתוך אותן הפעולות, כדי לקבל שוב ושוב את אותן התוצאות. את אותן התוצאות, שלטענתם הם לא רוצים.
אנשים חכמים ממני אמרו כי, אנשים לא נמדדים לפי המילים שלהם אלא לפי המעשים שלהם.
ולדבר, עדיין, לא עולה כסף…
עד כאן הפוסט של דבורה. אם אתם רוצים להכיר אותה קצת יותר לעומק, מוזמנים להקשיב לפרק בפודקאסט “עושים שינוי” שהקלטתי איתה.
ואם הדברים האלו נגעו בכם, והחלטתם עם עצמכם שאתם מוכנים לשים את כל “הסיפורים” בצד ובאמת לעשות שינוי, בוחרים בכך ומוכנים להישתנות, הצעד הבא שלכם לא צריך להיות דרמטי או עצום. הוא צעד קטן…
צעד קטן שיכול לעשות שינוי גדול בהמשך.
והצעד שאני מציע לכם הוא להרשם לשוחח עם דבורה ולקיים איתה שיחת בהירות. ללא עלות וללא התחייבות.
אבל עם מחויבות – לעצמכם ולשינוי שאתם רוצים ליצור בחייכם.
ערן שטרן בתוכנית של אורלי וגיא בשיחה על 4 הדברים שהכרחי לבדוק ולוודא לפני שעושים את המעבר משכיר לעצמאי ועוזבים מקום עבודה.
בינואר 2020 פתחנו את הקבוצה הראשונה בתוכנית “עושים שינוי”.
שנה וחצי, ושש קבוצות מאוחר יותר, למדנו לזהות מי הם האנשים שבאמת רוצים שינוי בחיים שלהם. ולא רק כאלו שרוצים – אלא כאלו שהחליטו שהם מוכנים להשתנות.
הרבה אנשים רוצים שינוי. למעשה, אני משוכנע שאם תשאלו 100 אנשים סביבכם, להערכתי 80-85 מהם יאמרו שהם רוצים לשנות משהו בחיים שלהם.
לרצות להשתנות זה נחמד, אך לגמרי לגמרי לא מספיק.
כדי להשתנות, לא מספיק לרצות, אלא ובעיקר, צריך להשתנות.
אנשים רוצים שינוי, אבל לא מוכנים להשתנות.
הם לא מוכנים לעשות את מה שצריך כדי להיות מי שהם רוצים להיות ולקבל את החיים ואת התוצאות שהם רוצים לעצמם.
ובלי הנכונות להשתנות, לא יקרה שום דבר בחיים שלהם.
כלום.
כחלק מתהליך המועמדות לתוכנית “עושים שינוי” אני מבקש מהאנשים למלא שאלון הכרות קצר. אני באופן אישי עובר על כל השאלונים שהאנשים ממלאים ומתוכם ניתן לראות בסבירות די גבוה מי יכול להתאים לתוכנית ומי לא.
יש כמה שאלות שעוזרות להבין את הלך הרוח של האדם ובעיקר עד כמה הוא באמת רציני ומחוייב. לא כלפי או כלפי התוכנית.
עד כמה הוא מחוייב כלפי עצמו.
עד כמה הוא בשל עם ההחלטה לשנות את חייו.
עד כמה הוא מוכן באמת לעשות שינוי בחייו.
עד כמה הוא באמת מוכן להשתנות.
ואז אתמול קיבלנו את השאלון הזה (כאן למטה בתמונה).
מיטב התכנים שלי זמינים לכם ללא עלות!
הם מחכים לכם כאן בלחיצת כפתור
אני מזמין אתכם לקבל ממני את מיטב התכנים שלי ללא עלות!
הם זמינים לכם כאן בלחיצת כפתור
