איך לצאת מתקיעות בחיים

חילוץ כבשה

את הסרטון הזה שלח לי אחד הבוגרים שלנו בתוכנית "עושים שינוי". הוא אמר לי עליו: "ככה האגו שלי מרגיש לפעמים, שלמרות כמה שאני רוצה להשתנות ולשנות, כל מה שהוא רוצה לעשות זה לחזור למקום המוכר והבטוח שלו".

עכשיו זה הזמן שלי! (האם גם שלך?)

עכשיו זה הזמן שלי! (האם גם שלך?)

לימודים. תיכון. צבא. אוניברסיטה. עבודה. חתונה. ילדים. בית. משכנתא. חוגים. קידום בעבודה. אסיפות הורים. שגרה….

 

מכירים את המסלול הזה?

לא מכיר הרבה אנשים שלא הלכו/הולכים בו עדיין.

 

ובתוך כל השגרה הזו, לעצור רגע ולשאול את עצמך: מתי תורי? מתי יגיע הזמן שלי?

 

מתי אעשה את מה שאני באמת רוצה לעשות?

 

מתי אשקיע את הזמן בעצמי?

מתי אשקיע את הכסף בעצמי?

מתי אשקיע את האנרגיה, הכוונה והמאמץ בעצמי?

 

אנשים רבים חיים את חייהם במעגל השגרה. ללא דלת יציאה. ללא פניה בכביש שמובילה לדרך חדשה. שמובילה לגילוי של מי הם באמת.

 

כך גם אני הייתי שנים רבות.

 

עד שהתחלתי לשאול את עצמי שאלות.

עד שהתחלתי להטיל ספק במה שאני מכיר ויודע.

עד שהתחלתי לפתוח את עצמי לאפשרות שיש אולי דרכים נוספות שאני לא מכיר

עד שהתחלתי להיפתח לרעיונות חדשים

ובעיקר – עד שהתחלתי לעשות פעולות חדשות.

 

פעולות ששונות מכל מה שידעתי לעשות לפני כן

פעולות שונות ממה שהכרתי

פעולות שונות מאיך שהתרגלתי לעשות את הדברים.

פעולות, שבסופו של דבר, הובילו אותי למקומות חדשים.

 

מקומות חדשים בעשייה שלי

מקומות חדשים ביחסים שלי

מקומות חדשים בכסף שלי

מקומות חדשים בהתפתחות שלי

מקומות חדשים באהבה שלי

מקומות חדשים במי שאני – בעצמי.

 

יש רגע בחיים, שבו, אחרי שחיינו כל חיינו עבור מישהו אחר, ובשביל אחרים, וכי "צריך" או "מקובל", יש רגע אחד שבו הגיע הזמן שלי.

 

הזמן שלי לצמוח, להתפתח ולגדול כאדם

הזמן שלי להכיר את עצמי באמת

הזמן שלי לצאת לדרכים חדשות, בלתי מוכרות ומרגשות

 

עכשיו זה הזמן שלי!

ואם אתם גם מרגישים שעכשיו זה הזמן שלכם, הצעד הבא שלכם מתחיל מכאן

באיזה סרט אתם בוחרים לחיות?

ושוב פוסט אורח של יעל לב-אור (מאמנת היישום בתוכנית "עושים שינוי")

 

יעקב ודויד התחילו את ההכרות שלהם כשותפי מחויבות בתוכנית "עושים שינוי". שותפי מחויבות הם זוג אנשים שמתחייבים להיות בתקשורת שוטפת אחד עם השני במהלך התוכנית ולוודא שכל אחד עושה את מה שהתחייב לעשות ולקדם באותו השבוע.

 

בשבוע השני של התוכנית קבלתי בשעה 20:00 בערב הודעת ווטסאפ מיעקב: "אני מעדיף שותף מחוייבות אחר, הקצב שלנו שונה, אני צריך מישהו שיטוס איתי". ואני מסמסת לערן "אני ממליצה לומר ליעקב לבחור עוד שותף. האם זה נראה לך נכון?".

וערן ענה לי: "הם ילדים גדולים, אני לא בטוח שאנחנו צריכים להתערב. שיסתדרו ביניהם".

 

האמת הם באמת גדולים בעיני. שני גברים מיוחדים, כל שיחת אימון איתם היא קפיצה קוונטית. שני גברים שעובדים עם חברות ענקיות.

 

דויד מהנדס תעשיה וניהול, עבד בכמה חברות גדולות, נכנס, בחן, ניתח, הזניק את החברה, וכשזו הגיעה לשיא חדש הוא עזב לבאה בתור. דויד הבין שהוא בלופ: מזניק חברה, עובר לחברה הבאה, גדולה יותר, זוהרת יותר, עם משכורת מפוצצת יותר. אבל אחרי 3 שנים, שנתיים, שנה… ( מחברה לחברה הזמן מתקצר) מגיעה הנקודה שהוא לא יכול לברוח ונוצר בו אי-שקט פנימי, סוג של ריק שכזה, משהו בפנים לא יושב טוב, לא ממומש. ואת הלופ הזה הוא רצה לעצור.

 

יעקב הוא איש שיווק ומכירות בלב ובנפש, אפשר לראות את הברק בעיניים שלו, כמו של הילד שקיבל צעצוע חדש, כשהוא מדבר על העבודה שלו. הוא סיפר שכשראו בסדרה הישרדות את המוצר שהוא הכניס לפריים, באותו שבוע היתה עליה במכירות של 30,000 מוצרים. הוא הבין שהוא לא רוצה לעבוד בשביל אחרים, אז הוא עזב ופתח עסק עצמאי לפני כשנתיים.

 

ועם זאת, לא בגלל זה הם גדולים בעיני, הגדולה שלהם היא "באהבת אדם" שלהם, הם עדיין מתרגשים מכל אדם שעזרו לו, שנגעו בו. זו השליחות האמיתית שלהם בעיני.

 

אז הרמתי טלפון ליעקב ואמרתי לו: "אתה יכול לבחור שותף מחוייבות אחר, מי שתרצה, אבל נראה לי שיקדם אותך יותר שפשוט תעשה איתו תאום ציפיות".

וכך היה. מהשיחה הראשונה שלהם, הם הבינו שביחד הם כוח, הם מקדמים אחד את השני: את השמחה, את המוטיבציה, מעוררים את ההתלהבות שחיפשו. ומאז אותו רגע הפכו לצמד חמד.

 

בשיחת חקירה שעשינו על הגדרת המטרה הגדולה עלה שיעקב הוא אדם של אנשים "ולא טוב היות האדם לבדו" ויעקב צריך שותף. מישהו חריף מחשבה כמוהו שיאתגר אותו. רק המחשבה על זה ריגשה אותו.

דויד הבין שהוא יכול לתת יותר ערך לאנשים, לגעת יותר לעומק ובחברות הגדולות הוא יותר עם המספרים ופחות עם האנשים.

אבל, כמו שכבר כתבתי בעבר, אנחנו לא ישר קופצים לפעולה. המפגשים הראשונים בתוכנית עוסקים בחיבור לעוצמות הפנימיות של האדם. כדי שהחיבור למטרה הגדולה תהיה "מראש ההר" ולא מהתחתית שלו.

 

במפגש הרביעי אחרי משחק סימולציה שמלמדת את המשתתפים הרבה על דפוסי ההתנהלות שלהם בפרויקטים מאתגרים, דויד ויעקב הבינו, כל אחד לחוד, שעדיפה התקדמות על מושלמות והם צריכים לנוע. להתחיל את הצעד הראשון, גם אם הם לא יודעים מה הצעד השני עדיין, הוא כבר יתגלה בסופו של הראשון. בסוף המפגש קראתי לשניהם: "יש לי את הצעד הראשון בשבילכם. בואו ונעשה סימולציה. אני אהיה בתפקיד של משקיע שמחפש עסק רווחי להשקיע בו. אתם תהיו בתפקיד של בעלי העסק שצריכים להוכיח לי שאתם ראויים שאשקיע בכם".

 

נתתי להם משחק מחשבתי: עליהם לכתוב ולהמציא עסק משותף לשניהם ולכתוב לי: מה הם מוכרים? למי? איך? מה התשוקה שלהם? לכתוב מה יהיו כל המחלקות הקיימות בעסק ומה כל מחלקה עושה. מה כל אחד מעדיף/רוצה/מוכן לקחת על עצמו בעסק? ולדרג לפי מידת העניין וההתלהבות: מהכי מועדף עלי ועד "לא בא לי טוב". והכי חשוב מה הערך הכי גדול שכל אחד מהם מביא לחברה המשותפת.

שבועיים מאוחר יותר, נפגשנו במפגש הקהילה של "עושים שינוי". אחרי חצי שעה הם יצאו, לא יכלו להתאפק, רצו להמשיך לדבר על הפוטנציאל והאפשרויות שקיימות. הם נראו בתוך בועה משלהם, כאילו אין עוד עולם סביבם.

ניגשתי אליהם, נמשכת להתלהבות שלהם, משקפת להם שנראה שהעסק שלהם רוקם עור וגידים. יעקב ענה לי: "ברור, אני בהוליווד, כותב תסריטי אלף לילה ולילה, הכל אפשרי" עניתי לו: "אז למה שזה לא יהיה תסריט דוקומנטרי". הוא שתק, הסתכל לי בעיניים " וואלה, את רצינית".

 

בני אדם לוקחים את החיים יותר מידי ברצינות, יש שלב שאנחנו מפסיקים לשחק עם החיים. יעקב ודויד, שיחקו. הם שיחקו איתי ושיחקו עם החלום שלהם. במפגש הבא הם כבר הציגו את העסק החדש שלהם, המשותף, בעולם האמיתי ואת הצעד הראשון שבחרו לעשות: למצוא את הלקוח הראשון.

 

שבועיים אחרי, בשיחת האימון החודשית יעקב אומר לי שדויד נע לאט מידי, הוא רוצה לרוץ, הוא כבר מחויב אבל דויד מתלבט, זוחל. הזכרתי ליעקב שהוא היה צריך שותף שיאתגר אותו, והוא רוצה לרוץ מהר, כי קצת קשה לו אי-וודאות ואולי זאת הזדמנות במקום לנסות לשנות את דויד, לנסות להתאים את עצמו אליו. וסיימתי את השיחה במשפט- "אתה יכול לבחור שותף מחויבות אחר, מי שתרצה, אבל נראה לי שיקדם אותך יותר שפשוט תעשה איתו תאום ציפיות".

 

מאז, יעקב ודויד כבר עם שני לקוחות גדולים, מרוצים מהעסק המשותף שהם בונים ביחד, הגיעו כבר ל-90% מיעד הרווחים ששמו לעצמם. הם יכלו כבר להגיע ליעד, יש לקוח פוטנציאלי נוסף, אבל הם מעדיפים להתמקד בשניים הקיימים, להעמיק איתם את מערכת היחסים.

 

ואתם, האם אתם מוכנים לשחק עם החיים? להפוך את סרטי הפנטזיה שיש לכם בראש לסרט התיעודי של חייכם?!

 

האם אתם מוכנים להתחיל לנוע להגשמת החלום שלכם, גם אם אין לכם עדין את כל התמונה המלאה?

 

האם אתם מוכנים לחיות מתוך החשיבה שעדיפה ההתקדמות… כי מי שמחכה למושלמות, נו טוב, הוא מאלה שעבורו סרט דוקומנטרי על חיים של מישהו אחר, הוא בגדר סרט פנטזיה עבורו.

 

מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם!
ערן

נ.ב – בקרוב תפתח קבוצה חדשה בתוכנית "עושים שינוי". אם החלטתם שאתם בשלים ורוצים לעשות שינוי מהותי בחייכם, תאמו איתנו "שיחת בהירות" ללא עלות וללא התחייבות שבה נעזור לכם ליצור בהירות לגבי איפה אתם נמצאים ולאן אתם רוצים להגיע, ובעיקר: מה נדרש מכם ויכול לעזור לכם להגיע לשם.

3 האויבים המסוכנים ביותר בחיים שלכם

3 האויבים המסוכנים ביותר בחיים שלכם

אתם במלחמה!

כל אחד מאיתנו נמצא במלחמה. בין אם אנחנו מודעים לכך או שלא. בין אם אנו מכירים בכך או שלא – בכל אחד מאיתנו מתחוללת מלחמה יום-יומית.

 

זו מלחמה שאם, אפילו לרגע אחד, אנחנו מפסידים בה, אז ההשפעה של ההפסד הזה ניכרת מיידית בכל תחום בחיים שלנו – ואנו משלמים מחירים יקרים ביותר על ההפסד הזה.

 

זו מלחמה, שכאשר אנו לא מודעים לה שהיא מתחוללת בתוכנו, אנחנו מפסידים בה מראש. מדי יום.

 

המלחמה שאני מדבר עליה, היא המלחמה בין הקולות השונים שיש בתוכנו, שמתרוצצים לנו בראש. המלחמה בין הקול הגדול שלנו שאומר "אתה יכול יותר, מגיע לך יותר" ובין הקול הקטן שאומר "לא אתה לא. אתה לא יכול ובטח שלא מגיע לך".

 

הקולות הללו נמצאים במלחמה תמידית בתוכנו. ולאחר שנים של עבודה עצמית ומודעות אני יכול לומר בוודאות שהמלחמה הזו לא נפסקת לעולם. האופי שלה אולי משתנה לעיתים אבל היא תמיד שם, מתקיימת בתוכנו.

 

וכמו בכל מלחמה, על מנת לנצח בה, כדאי קודם כל להכיר את האויב שאנו נלחמים בו. כדאי להכיר אותו היטב. את כל דרכי הפעולה שלו. את כל התכסיסים, הטריקים והאסטרטגיות שלו. כי אחרת, הסיכויים שלנו לנצח אותו במלחמה קטנים. קטנים מאד.

 

הבעיה הגדולה במלחמה הספציפית הזו, היא שאנו לא נלחמים רק באויב אחד. אנחנו עומדים מול שורה של אויבים מסוכנים ואכזריים שיעשו את הכל כדי שנפסיד. שוב ושוב. מדי יום.

 

ישנן הרבה צורות לאויב הזה, אבל הנה 3 מהטיפוסים המסוכנים ביותר מביניהם:

 

האויב הראשון – הבינוניות.

הבינוניות היא אויב חמקמק ומסוכן. היא נכנסת לאנשים מתחת לעור ומשכנעת אותם שטוב להם להישאר בינוניים. אף אחד לא באמת רוצה לומר על עצמו שהוא בינוני אז האנשים המציאו לכך מילים חלופיות שנשמעות ממש טוב.

 

מילים נחמדות כאלו, כמו: נורמלי, רגיל או ממוצע.

 

עם יד על הלב: האם אתם באמת רוצים לחיות חיים ממוצעים? האם אתם באמת מאמינים שאתם אנשים "רגילים" שאין בכם שום דבר מיוחד? שלא מגיע לכם להיות, לעשות ולהרגיש הרבה יותר מהממוצע? הרבה יותר מהבינוני?

 

אני חושב שאם אנשים יענו לעצמם בכנות על השאלה הזו מרביתם יענו בכנות שלא. שהם לא מאמינים שהם לא מיוחדים או שהם לא חושבים שהם רוצים להיות ממוצעים.

 

ועדיין, אנשים רבים בוחרים, מדי יום, להישאר בינוניים ולחיות חיים בינוניים.

 

האויב השני – הפשרה.

פשרה היא חברה טובה של הבינוניות. בדרך כלל הן גם באות ביחד, צמודות אחת לשניה.

הפשרה היא אויב שגורם לנו לשאוף נמוך. נמוך מדי.

היא גורמת לנו להסכים לקבל בחיים שלנו דברים שבתכל'ס, אם היינו באמת כנים עם עצמנו ומודעים יותר לבחירות היום יומיות שלנו, לא היינו מוכנים לקבל. בשום צורה או אופן.

 

אנשים מתפשרים במקום העבודה או העיסוק שלהם. וממשיכים לקום בוקר בוקר למקום עבודה שהם לא נהנים בו (שלא נאמר לעיתים אפילו סובלים).

אנשים מתפשרים במערכות היחסים שלהם. וממשיכים לקום בוקר בוקר למערכות יחסים שלא תואמות אותם יותר.

אנשים מתפשרים במצב הכלכלי שלהם. וממשיכים להימנע מלקחת אחריות, לפעול ולשנות את מצבם הכלכלי. (וממשיכים להסתמך על המעסיק או המדינה שידאגו למצבם הכלכלי. קבלו רמז: הם לא!)

אנשים מתפשרים על הבריאות שלהם. וממשיכים להכניס לפה שלהם דלק שמזיק להם (אוכל לא בריא או סיגריות).

אנשים מתפשרים על הסביבה שלהם. וממשיכים לשהות בחברתם של אנשים רעילים שמורידים אותם אנרגטית.

 

ואלו כמובן רק מעט דוגמאות.. לא חסרות עוד.

 

והאויב השלישי – הוויתור.

וויתור עצמי.

וויתור על עצמי.

 

אנשים מוותרים על עצמם. מוותרים על חדוות החיים שלהם. ועל האושר שלהם.

אנשים רבים מדי מוותרים על החלומות שלהם.

מוותרים על דברים חשובים כמו סיפוק, הנאה, עונג, התפתחות וצמיחה.

 

אנשים מוותרים על עצמם ולעצמם. הם לא שואפים למשהו טוב יותר.

 

בראיון שהתקיים איתי לפודקאסט החדש שלי "עושים שינוי", רובי שטיינר שראיין אותי שאל אותי, מה לדעתי הדבר שבגללו אני מצליח ומתקדם. והתשובה שלי היתה ציטוט מתוך הספר "חשוב והתעשר" שכתב נפוליון היל, שבו הוא מדבר על אדם שמה שגרם להצלחה שלו יותר מהכל הוא: "חוסר נכונותו להתפשר עם החיים".

 

אני מאד מאמין במשפט הזה. משתדל לחיות על פיו.

לא תמיד זה פשוט או קל. אך זה תמיד מתגמל.

 

וכן, יש גם מחירים לכך. ולעיתים לא פשוטים ואפילו כואבים. מאד.

 

אבל המחיר הגדול ביותר לדעתי, הוא מחיר ההפסד בקרב היום-יומי הזה. בקרב שמתחולל בתוכנו.

את המחיר הגדול ביותר אנחנו משלמים כאשר אנחנו נכנעים לאויבים הללו: לבינוניות, לפשרה ולוויתור.

 

אל תיכנעו להם.

 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אם הדברים הללו נגעו בכם, מוזמנים להגיב ולכתוב לי כאן מה אתם מתכוונים לעשות כדי לנצח במלחמה הזו.

ללכת על בטוח = ללכת בדרך המוות

Artist's Drive in Death Valley

"אין כל ערבות – אף לא לרגע – שלא נטעה ולא נמעד לסכנת מוות.
אנו עלולים לחשוב שישנה דרך בטוחה. אך זו תהיה דרך המוות.
אז לא יקרה עוד דבר בעל ערך – ומכל מקום, לא הדבר הנכון.
כל מי שנוקט את הדרך הבטוחה כאילו הלך בדרך המוות." – קארל יונג

 

הציטוט הזה נשלח באחת הקבוצות שאני חבר בה ותפס אותי מיד בבטן.

 

כמה אנרגיה, זמן, כסף ומשמעות אנו משקיעים בלחיות את חיינו "על בטוח"…

לעשות את "מה שצריך" או "מקובל" או "נדרש"…

לחיות בתוך המסגרות ה"נורמליות" שהחברה, ההורים, המורים, המנהיגים וכל מי שסביבנו הגדיר עבורנו.

 

מהילדות מחנכים אותנו שלטעות זה איום ונורא. החל מהמבחנים בבית הספר שאוי ואבוי אם נכשל בהם או שנקבל ציון נמוך. וכך אנו גדלים לחשוב ש"ללכת על בטוח" זה הדבר הכי חשוב שיש. וכל חיינו מחפשים את הוודאות, ואת הבטחון ולהישאר במקום הנוח שנותן לנו לכאורה את שניהם.

 

ואז ככל שאנו יותר ויותר משתעבדים לחיים ה"בטוחים" משהו בתוכנו מתחיל למות. למות לאיטו.

 

לפעמים זו התשוקה לעשייה שלנו, בעבודה, בעסק או בעיסוק שלנו.

לפעמים זו התשוקה לבן או בת הזוג.

לפעמים זו האנרגיה הכללית שלנו

או שמחת החיים.

או הרצון שלנו לצמוח ולהתפתח, להגשים ולממש.

 

פתאום הדבר החשוב ביותר בחיים הופך להיות השמירה על הבטחון הזה. כשהאבסורד הגדול הוא שאין באמת דבר כזה: בטוח.

 

מחר בבוקר אתם יכולים לגלות שאתם חולים בסרטן (כמו שקרה לי בתחילת השנה שעברה).

מחר בבוקר אתם יכולים לגלות שמקום העבודה שלכם שחרר אתכם (כמו שקרה למיליון ישראלים בחודשים האחרונים ולמיליונים בכל העולם)

מחר בבוקר אתם יכולים להיפצע בתאונה (כמו שקורה מדי יום לאינספור אנשים).

 

לא מאחל לאף אחד שום דבר מהדברים הללו, אבל אין באמת שום דבר שמגן עלינו מפניהם.

Shit happens!

 

זה טבעם של החיים כאן.

 

אפשר לנסות להימנע מכך, אפשר להיזהר, אפשר לנקוט בפעולות מונעות – הכל נכון… אבל אין שום דרך להימנע ממשהו שיכול לקרות, כך פתאום ויטלטל ויזעזע את עולמנו ואת הבטחון והוודאות שכל כך חשובים לנו.

 

ובנתיים, ככל שאנו מנסים לשמור על הוודאות והבטחון שלנו, ומשקיעים בכך את מלוא מרצנו, כוונתנו והאנרגיה שלנו אנו לא חיים באמת. לא כפי שבאמת היינו רוצים.

 

כפי שנאמר בציטוט: "אז לא יקרה עוד דבר בעל ערך – ומכל מקום, לא הדבר הנכון"

 

החיים באמת קצרים…

קצרים מדי מכדי שנתפשר בהם

קצרים מדי מכדי שכל כך ניזהר שלא לטעות, עד שנשאר תקועים במקום

קצרים מדי מכדי שנמנע מלנסות לחיות כפי שאנו רוצים באמת

 

קצרים מדי מכדי ללכת על בטוח.

 

בתחילת השנה, עוד לפני שהחלה כל הבלאגן והכאוס של הקורונה, השקנו תוכנית חדשה שנועדה לעזור לאנשים שמבינים שהחיים באמת קצרים מדי מכדי לא לממש ולהתפשר. פתחנו מאז 3 קבוצות קטנות, אינטימיות ומיוחדות עם אנשים יוצאי דופן שעושים שינויים מופלאים בחיים שלהם.

 

זו זכות גדולה להיות במקום שבו אני מהווה גורם משפיע על החיים של אנשים ולראות אותם צומחים ומשתנים מול העיניים. הופכים להיות קרובים יותר למי שהם באמת, מגלים בתוכם יכולות, עוצמות וכח שלא דמיינו שקיים בתוכם.

 

זו זכות גדולה לראות אותם מייצרים עוד הכנסות בתקופה הזו, פועלים אקטיבית למימוש התוכנית שבנו לחופש כלכלי, יוצאים לאור עם יכולת הביטוי שלהם, משכללים את ההשפעה שלהם בעולם, מפתחים את הבטחון העצמי שלהם. מגלים מהו "הדבר הגדול הבא שלהם" מתוך התנסות מעשית בחיי היום יום שלהם. התוצאות שלהם מעוררות השראה.

 

בקרוב תפתח קבוצה נוספת. כבר התגבשה קבוצה איכותית של אנשים שבחרו לעשות שינוי מהותי בחיים שלהם בשנה הקרובה. יש עדיין מקום לעוד כמה משתתפים אמיצים שמבינים ש"ללכת על בטוח, זה ללכת בדרך המוות"…

 

וכן, זו תקופה מוזרה כעת, עם הרבה חוסר וודאות… למרבית האנשים זה לבד ישמש תירוץ מספיק טוב כדי להישאר במוכר והבטוח ולא לזוז ממקומם (למרות שלרוב אינם אוהבים את המקום הזה שנמצאים בו).

אבל אם אתם מאלו שאינם מוכנים להתפשר עם החיים, ורוצים שינוי אמיתי – צרו עמנו קשר וניתן לכם את כל הפרטים.

במהפכה של המאה ה-21 ילמדו בני האדם לייצר את עצמם

"בעוד שבמהפכה התעשייתית של המאה ה-19 למדו בני אדם לייצר כלי רכב, כלי נשק, בגדים ונעליים, במהפכה התעשייתית של המאה ה-21 ילמדו בני האדם לייצר את עצמם. המוצרים החשובים של המאה ה-21 יהיו גופים, מוחות ותודעות. הפער שייפתח בין מי שיודעו לייצר גופים, מוחות ותודעות למי שלא ידעו, יהיה גדול אפילו יותר מהפער בין סאפיינסים לבין הנדרתלים. במאה ה-21 מי שיקפוץ על רכבת הקידמה ירכוש כוחות אלוהיים, ומי שישאר מאחור – ייעלם."

– יובל נוח הררי, מתוך "ההיסטוריה של המחר"

לפני כמה שבועות סידרתי מחדש את הספרייה שלי, עברתי ספר ספר ובחרתי איזה מהם להשאיר לי ומאיזה להיפרד ולמסור. ואז נתקלתי שוב בספר של יובל נוח הררי, וכשדפדפתי בו ראיתי שוב את הציטוט הזה שמירקרתי כבר לפני כמה שנים.

בום. כל כך מדוייק, רלוונטי ועדכני גם להיום. אפילו יותר להיום.

אנו נמצאים לדעתי בתקופה שההיסטוריונים כנראה יקראו לה בעוד כמה שנים – "המהפכה התודעתית". ההתפתחות האנושית והאישית המשמעותית ביותר קורית בהמשך להתפתחות התודעתית של האדם.

ובמיוחד בתקופה כזו שאנו חיים בה כעת, שבה ההתפתחות מואצת כל כך, כדבריו של הררי, מי שלא ידאג לפתח את היכולות והכישורים שלו ואת התודעה שלו – ישאר מאחור.

אני מתבונן על התקופה הזו בסוג של פליאה, פליאה מכל ההאצה שאנו חווים כעת (הקורונה היא סוג של מאיץ התפתחותי מאד מאד משמעותי) ומהאופן שבו אנשים שונים בוחרים לפעול בתקופה הזו.

בגדול, אפשר לחלק את האנשים לשתי קבוצות עיקריות (זה נכון תמיד, ונכון במיוחד בתקופה הזו).

יש את אלו שנכנסו לסוג של משחק "הגנה". הם יעשו את הכל כדי שלא לחטוף גול מהצד השני. הם חיים מתוך פחד, ומוגבלות ובעיקר מנסים "לשרוד" את התקופה. לקבוצה הזו של האנשים, התוצאה היא די ברורה וידועה מראש. במקרה הטוב, הם יצליחו לשרוד את התקופה, לא יותר מכך. וזה במקרה המאד טוב!

אבל לאורך זמן! הם לא יצליחו לשרוד, ובטח שלא לשגשג, להתפתח ולפרוח. האנשים הללו, בדיוק כמו בציטוט הזה, ישארו מאחור ויעלמו.

מן הסתם הם לא יעלמו מיד פיסית (זה יגיע אחר כך), אבל תעלם להם חדוות החיים ואת מקומה ימלא הפחד.

תעלם להם ההעזה ואת מקומה יתפוס החשש.

הם יחששו לנסות דברים חדשים ויסתפקו במוכר ובבטוח.

וכמו בטבע, הם יקמלו, לאט לאט לאט.

הם יסתפקו במה שיש, ובפחות מכך.

ומצד שני, יש את אלו, שלמרות כל הסיבות, הנסיבות, המגבלות וההגבלות, יחפשו את הדרך להתקדם.

הם יחפשו איך לפתח את עצמם, את היכולות שלהם.

הם יפעלו, לפעמים יצליחו יותר ולפעמים פחות, אבל הם לא יפסיקו לנסות.

הם יגלו תגליות חדשות, הם יגיעו למקומות חדשים.

יהיו להם רגעי שיא מרגשים.

ויהיו להם גם רגעי שפל מבאסים.

ולמרות זאת, הם ימשיכו הלאה.

הם יחקרו, יתנסו, ויגלו בכל פעם מחדש עד כמה יש לחיים להציע להם.

הם יפיקו מהחיים את מה שהחיים יכולים להציע להם, ואז ירצו עוד קצת…

ובעיקר – הם ילמדו כיצד לייצר את עצמם מחדש.

מי שלא יבחר בנתיב של התפתחות וצמיחה לא ישרוד. פעם התפתחות היתה אולי פריווילגיה של אנשים מועטים, היום היא תהליך הכרחי.

מה זו ההתפתחות הזו?
אלו הם כישורים, יכולות, ידע ונסיון משמעותיים שאנחנו צוברים לאורך חיינו. ובתקופה הזו ישנם כמה כאלו שהם הכרחיים, לא רק כדי לשרוד, אלא כדי לפרוח ולשגשג.

כישורים ויכולות כמו:

o      הגדלת יכולת ההשתכרות וההכנסה שלנו.

o      יכולת הביטוי העצמי שלנו.

o      החוסן להתמודד עם משברים וחוסר וודאות.

o      היכולת להכיל כשלון ומשבר ולהמשיך הלאה

o      יכולת ההשפעה שלנו

o      היוזמה ויכולת היזמות שלנו

o      המחויבות העצמית שלנו

o      הגדלת המודעות העצמית שלנו.

כתבתי בעבר פוסט מקיף על כל אחת מהיכולות הללו שנקרא: השרירים שחשוב לאמן

מי שישקיע היום, עכשיו, בפיתוח של היכולות והכישורים הללו, יגלה שאלו הם "כוחות אלוהיים" כמו שיובל נח הררי קורא להם. אלו הם הכוחות שיאפשרו לכם, לכל אחד מאיתנו, להתפתח ולשגשג בעולם החדש שנוצר מול העיניים שלנו כרגע.

יש רבים שמסתכלים על כל המצב הזה כמשבר או כאסון. זו בחירה. כמו כל בחירה אחרת. אפשר לנסות ולשרוד אותה. ואפשר גם לבחור אחרת.

אז מהי הבחירה שלכם? באיזה צד אתם בוחרים להיות?

שלכם,

ערן

נ.ב. – אם אתם רוצים לקבל פרטים על האופן שבו תוכלו לאמן, לשכלל ולפתח את היכולות שלכם, בקבוצה קטנה, ביחד איתי, פשוט צרו עמנו קשר וניתן לכם את כל המידע על התוכנית "עושים שינוי".

מדובר בהשקעה משמעותית, של זמן, אנרגיה וכסף. כך שהשיבו לנו למייל, רק אם אתם מחויבים ומוכנים להשקעה משמעותית שכזו.

עכשיו. כי אין זמן אחר

קעקועים

אהלן!

 

אז אתמול תומר הבכור האהוב שלי ואני התחדשנו בקעקוע משותף.

המסר שתפס את שנינו הוא: עכשיו!

 

שהחיים קורים עכשיו. לא מתי שהוא בעתיד. ובטח שלא בעבר.

 

ועל בסיס המסר הזה אומן הקעקועים בן יצר לנו את הציור היחודי הזה של שעון החול שהעבר שלו נעלם וזורם ומתמקד בהווה. בעכשיו. (תמונה כאן בהמשך…)

 

חשבו על כך – עד כמה אנו באמת חיים את העכשיו? את הרגע הנוכחי?

 

רוב האנשים נמצאים בדרך כלל בעבר – משחזרים מה קרה, מה היה והיו רוצים לחזור לעבר. מספיק לראות כמה אנשים מחכים ומייחלים לחזור ליום של לפני הקורונה ומפספסים לגמרי לא רק את העכשיו אלא גם את ההבנה ששום דבר לא יחזור להיות כמו ביום של לפני הקורונה.

 

או שהם נמצאים וחיים את העתיד – את מה שהם יעשו יום אחד. מתישהו. Some Day…

 

אין טעם לחיות בעבר, וגם לא בעתיד. הזמן היחידי שאנו יכולים לחיות בו הוא – עכשיו.

 

בחודשים האחרונים קיימנו מאות שיחות עם מועמדים לתוכנית "עושים שינוי!".

מדובר לרוב באנשים איכותיים שבאמת, בכל מאודם רוצים לעשות שינוי בחייהם.

 

אבל לרצות לעשות שינוי, זה לא מספיק. כולם רוצים שיקרה שינוי חיובי בחיים שלהם. השאלה האקוטית היא: מה הם מוכנים לעשות כדי שזה יקרה?

 

וכאן מרבית האנשים נופלים.

 

הם רוצים שינוי, אבל הם לא מוכנים להשתנות.

 

אז הם מוותרים וממשיכים לחיות בעתיד בתקווה שמשהו מתישהו ישתנה.

 

ולמה בעצם שמשהו ישתנה, אם הם לא משנים כלום???

 

איינשטיין הגדיר חוסר שפיות כך: "להמשיך לעשות את אותן הפעולות ולצפות שהתוצאה תהיה שונה".

 

אם הם לא משנים כלום, דבר לא ישתנה בחיים שלהם, ואם נבדוק את מצבם בעוד כמה חודשים או שנים קדימה, נראה שהם נשארו תקועים בדיוק באותו המקום. לא מרוצים ומייחלים לשינוי שאולי מתישהו יקרה בחייהם.

 

הוא לא יקרה.

 

בטח שלא יקרה אם הם לא עושים שום דבר שגורם להם להשתנות.

 

מתוך כל השיחות שקיימנו, יש את אלו שבאמת החליטו שהם רוצים שינוי ומוכנים לעשות את מה שצריך כדי שהשינוי אכן יקרה בחיים שלהם.

אבל יש לא מעט (והם הרוב) שמעדיפים לחכות שמשהו יקרה וישתנה… לצערי, זו תקוות שווא. שום דבר לא יקרה בעתיד שונה, אם לא נפעל כעת, בהווה!

 

הזמן לעשות שינוי הוא עכשיו.

הזמן לחיות הוא עכשיו.

אין זמן אחר!

 

בקרוב אנו פותחים קבוצה נוספת בתוכנית "עושים שינוי!".

 

רוצים לקבל את כל הפרטים ולבחון האם אתם באמת בשלים לעשות שינוי כעת? עכשיו?

 

לחצו כאן >>

 

והנה הקעקוע החדש 🙂

אנשים עניים

אנשים עניים

הי,

הקטע הבא הסתובב לו בווטסאפ, ולפי הכתוב נכתב על ידי ג'ק מא, מייסד אתר המסחר המקוון "עליבאבא" (וגם האיש העשיר ביותר בסין…):

 

"האנשים שהכי קשה לרצות, הם האנשים העניים.

תן להם בחינם משהו והם יחשבו שזו מלכודת.

תציע להם השקעה קטנה, הם יאמרו שהיא לא רווחית.

תגיד להם להשקיע בגדול, הם יאמרו שאין להם כסף.

תציע להם לנסות משהו חדש, הם יגידו שאין להם נסיון.

תגיד להם שזה עסק רגיל, הם יאמרו שקשה לעבוד בזה.

תציע להם מודל עסקי חדשני, הם יגידו לך שזה שיווק בפירמידה.

תגיד להם לפתוח חנות, הם יאמרו שאין בזה חופשים.

תציע להם להקים עסק חדש, הם יגידו שזה לא יעבוד.

 

המשותף לכל אלה הוא שהם אוהבים להתייעץ עם גוגל

ולהקשיב לחברים נואשים וחסרי אמונה כמותם.

הם חושבים יותר מפרופסור באוניברסיטה ועושים פחות מאדם עיוור.

נסה לשאול אותם מה הם בכל זאת יכולים לעשות,

הם לא יצליחו לענות לך.

 

המסקנה שלי: במקום שהלב שלך יפעל כל כך מהר, אולי תפעל מהר יותר.

במקום לחשוב על זה, אולי תעשה משהו בקשר לזה.

אנשים עניים נכשלים בגלל תכונה משותפת:

כל החיים הם בהמתנה למשהו טוב שיקרה להם."

 

כאמור, הדברים משויכים לג'ק מא שאמר אותם, אבל גם אם זה לא כך, הם כל כך נכונים ומדוייקים.

 

עוני זה לא עניין של כמה כסף יש או אין לך בבנק.

 

עוני זה מצב תודעתי.

 

עוני הוא תולדה של הלך הרוח והמחשבות של האדם.

אדם עם מחשבות עניות לעולם יחשוב שאין לו סיכוי להיות משהו אחר, חוץ מאשר להישאר עני.

 

עוני הוא תוצאה של מחשבות של פחד, חרדה וחשש. אלו הן מחשבות הישרדותיות.

 

הבוקר נפגשתי עם אחת המשתתפות שלנו בתוכנית "עושים שינוי" והיא אמרה לי בשיחה משפט מפתח:

כשהגעתי לתוכנית הייתי בחרדות כלכליות. היום אני עדיין חושבת על כסף, אבל לא מתוך פחד.

 

אותה משתתפת כבר עשתה צעדים אמיצים ומשמעותיים להבטחת החופש הכלכלי שלה (עברה כבר יותר מחצי מהדרך לשם).

 

כל זה לא היה מתאפשר אם היא לא היתה משנה את המחשבות שלה, אם היא לא היתה מגיעה פתוחה להזדמנויות חדשות, ומוכנה לעשות צעדים חדשים.

 

בקרוב אנחנו פותחים קבוצה נוספת בתוכנית "עושים שינוי!". מדובר בקבוצה קטנה ואינטימית (עד 15 משתתפים לכל היותר) של אנשים שמוכנים להשליך את תודעת העוני ולהחליף אותה במשהו חדש. אנשים שמוכנים ובאמת (אבל באמת) רוצים לעשות שינוי בחיים שלהם, ואינם מסתפקים רק בלדבר על זה שהם רוצים שינוי, אלא באים כדי לעשות אותו בפועל.

כאילו שהחיים של הילדים שלכם תלויים בזה

אילו שהחיים של הילדים שלכם תלויים בזה

משהו שכתבתי הבוקר למשתתפים באחת הקבוצות שלנו של "עושים שינוי!", בעקבות משימה שקיבלו לפני כשבועיים…

במפגש האחרון קיבלתם משימה: לצאת לאור.

כן, כן, אני יודע… היא יכולה להיות קצת מאתגרת. במיוחד למי שלא רגיל לכך או שלא עשה משהו דומה בחייו לפני כן.

אני גם יודע שאצל חלק מהאנשים, משימה מהסוג הזה יכולה לעורר כל מיני שדים פנימיים, אמונות וביקורת ושיפוטיות כלפי עצמנו. כמו ש"אני לא מספיק טוב", ש"אין לי באמת מה לומר לעולם", ש"אנשים יצחקו עלי או לא יאהבו את מה שאני עושה".

ואולי גם דפוסים רגילים של "זה חייב להיות מושלם", "אני צריך מספיק זמן כדי ליצור את זה" ושלל תירוצים טיפוסיים מאין לי זמן, יש דברים חשובים יותר, זה גם ככה לא כזה חשוב וכו'…

האמת, שזה לא באמת משנה מהן האמונות או הדפוסים שמנעו מכם לעשות את המשימה הזו עד כה. בשורה התחתונה יש רק מדד אחד שקובע: האם ביצעתי את המשימה, או שלא?

ואם התשובה שלכם לשאלה הזו היא – שעדיין לא ביצעתם את המשימה, אז כל הסיבות, נסיבות והתירוצים שתמציאו על כך הן לא באמת ישנו שום דבר בחיים שלכם.

לפני מספר חודשים עשיתם צעד משמעותי – הצטרפתם לתוכנית.

עשיתם זאת, כל אחד מסיבותיו הוא, אבל יש סיבה שמשותפת לכולם והיא הרצון ליצור תוצאות חדשות בחייכם.

והנה העניין: על מנת ליצור תוצאות חדשות, יש לעשות פעולות חדשות. לעשות פעולות חדשות משמעו גם, לא ליפול לדפוסים, לאמונות, למחשבות ולאופן ההתנהלות הרגיל.

כי אם בהתנהלות הרגילה שלכם, כאשר יש משימה או דבר שמאתגר אתכם, שמוציא אתכם מאזור הנוחות שלכם ושמעורר בכם חשש שלא תצליחו, אתם מוותרים עליו או ממציאים לעצמכם סיפור טוב (=תירוץ מעולה) למה לא לעשות אותו כעת, אז אותו הדפוס פועל גם כעת סביב המשימה הזו.

ואם זה לא ברור, לא המשימה היא העניין (היא חלק קטן ממנו), מה שחשוב הרבה יותר הוא היציאה שלכם מאזור הנוחות הרגיל והעשייה של הדבר שכנראה, בתנאים רגילים בחייכם, לא הייתם עושים אותו.

ואני רוצה להציע כאן עוד זווית הסתכלות: תארו לעצמכם שהחיים של הילדים שלכם היו תלויים בכך שהייתם מבצעים את המשימה הזו במועד שנקבע לה. כלומר, המשמעות של אי ביצוע המשימה היא פגיעה בחיים של הילדים שלכם

האם גם במקרה כזה הייתם מרשים לעצמכם שלא לבצע את המשימה?

האם הייתם קונים מעצמכם את הסיפורים (=תירוצים) של למה לא עשיתי אותה עד כה?

האם הייתם מוותרים לעצמכם על המשימה בטענה או מחשבה שאולי היא לא מספיק חשובה?

האם הייתם מחכים עם ביצוע המשימה הזו לרגע האחרון? או בקושי מקדישים לה מחשבה נוספת?

האם הייתם נעצרים מול הפחד שעולה בכם נוכח המשימה ונכנעים לו?

או שהייתם פועלים אחרת?

יש לי תחושה שהייתם פועלים אחרת.

ועכשיו לפואנטה שחיכיתם לה (או שלא…): החיים של הילדים שלכם תלויים בכך!

כן, החיים של הילדים שלכם תלויים בביצוע של המשימה הזו. פשוטו כמשמעו.

כי בסופו של דבר, אין זה משנה מה נאמר לילדים שלנו, איזו תורה נרביץ בהם, או איזה ערכים נלמד אותם. הדבר היחידי שבאמת גורם להם ללמוד מאיתנו משהו הוא: *מה שהם רואים אותנו עושים בפועל*

הילדים לומדים מאיתנו רק מתוך דוגמה אישית.

זה נחמד לומר לילד שחשוב לשמור על תרבות, ובסופר לצעוק על המוכרת.

זה מגניב לומר לילד שצריך לנהוג בזהירות ועל הכביש לעשות עבירות תנועה.

זה מאד חינוכי ונכון לומר לילדים שההגשמה שלהם חשובה, שהם צריכים לפעול למרות שהם מפחדים, ושלא יתפשרו על החיים שלהם. אבל האם אנחנו פועלים ככה?

מה הם רואים אותנו עושים?

האם הם רואים אותנו נזהרים מלטעות?

האם הם רואים אותנו מפחדים מלפעול?

האם הם צופים בנו ממציאים לעצמנו תירוצים?

מה הם רואים אתכם עושים?

מה אתם רוצים שהם יראו אתכם עושים?

אז מתוך הפרספקטיבה החדשה הזו, אני רוצה שתחשבו שוב על המשימה שקיבלתם. אני יודע שאין לכם זמן, שהחיים שלכם עמוסים, ושיש 1001 סיבות "נכונות" (=תירוצים ממש ממש טובים!!) למה התרגיל הזה פחות חשוב מדברים אחרים שאתם "צריכים" לעשות.

האמת היא – שלא.

התרגיל הזה הוא כרגע הדבר הכי חשוב בחיים שלכם. הוא החיים שלכם. אתם אולי עדיין לא מבינים את זה, אבל זה כך.

בכל פעם שאתם עושים משהו שהוא מחוץ לנוחות שלכם, שהוא מפחיד, שהוא מטלטל את עולמכם, שהוא דורש מכם אומץ, שהוא דורש כנות פנימית ושדורש פעולה חדשה – אתם משדרגים את החיים שלכם ברמה שאתם בכלל לא מדמיינים לעצמכם.

ובכל פעם שאתם עושים את זה, הילדים שלכם מתסכלים עליכם ולומדים מכך. ומקבלים מכך השראה.

וגם כשאתם לא עושים את זה – הם לומדים מכך, ומקבלים מזה השראה…

אז מה אתם רוצים להעביר לילדים שלכם?

הנורמלי החדש

the new normal

הי!

זה רק אני, או שגם אתם התעייפתם מלשמוע את צמד המילים: "חזרה לשגרה"?

נראה שבכל מקום ומכל צד אנו שומעים את המילים הללו… והאמת היא, שבעיני הן כל כך רחוקות מהמציאות.

 

כי אין באמת דבר כזה של "שגרה", אנחנו לא באמת עומדים לחזור ל"שגרה" כפי שהכרנו אותה. החיים כפי שהכרנו אותם, טרום התפרצות הקורונה (לאו דווקא הוירוס עצמו, אלא יותר התגובה האנושית לפחד מהוירוס), כבר לא יחזרו להיות מה שהכרנו אותם לפני כן.

 

החודשים האחרונים שינו אותנו. שינו את העולם כפי שהכרנו אותו.

 

אין באמת "שגרה" לחזור אליה.

 

לשלוח את הילדים לבית הספר, לשבת עם מסכות על הפרצוף (בחום של 40 מעלות) – זו לא באמת שגרה…

לשמור על מרחק אחד מהשני, לחשוב פעמיים אם לחבק את החבר שפגשת – זו לא באמת שגרה…

לחזור למקום העבודה, תחת מגבלות שונות ומשונות, ולדעת שבכל רגע מחר, יכול לקרות שוב משהו שיגרום לך לאבד את הבטחון התעסוקתי שלך – זו לא באמת שגרה…

ובנימה אישית: לפגוש את האנשים שבאים לנחם אותך, בהלוויה של אבא שלך, כאשר הם עוטים מסיכה על הפרצוף, ואתה לא מזהה אותם – זו לא באמת שגרה…

השגרה הנורמלית, כפי שהכרנו אותה עד היום – מתה. היא לא קיימת, והיא גם לא תחזור.

 

אני חושב, שמעבר למשבר הבריאותי והכלכלי, אנו עומדים לפגוש במשבר נוסף: "משבר היום שאחרי" שבו אנשים יתעוררו ויבינו, שהשגרה שהם כל כך מייחלים לה, לא באמת תחזור שוב. זה עומד להיות משבר רציני למי שלא מבין זאת כעת, ולא מתכונן לכך, ולא מכין את עצמו, את היכולות שלו ומפתח את ה"שרירים" המנטאליים, הרגשיים והרוחניים שלו (גם את הפיסיים כדאי) לעולם החדש.

 

המציאות החדשה שהעולם מתעורר אליה כעת, תהיה שונה מזו שהכרנו לפני התפרצות הקורונה. וזו תהיה – השגרה החדשה.

 

יותר מהכל, בעיני, הקורונה היא מאיצת תהליכים.

מאיצה של תהליכי שינוי. שינויים שקודם לכן היו לוקחים עוד הרבה זמן, קרו בזמן שיא של שבועות ואפילו ימים.

ולנו בני האדם, שכל כך אוהבים וודאות, בטחון וקביעות, השינויים הללו הם לא תמיד פשוטים. הטבע האנושי לרוב מתנגד לשינוי. מפחד ממנו.

מרבית האנשים עוברים תהליכי שינוי משמעותיים רק כש"קורה" משהו. כשהם נלחצים עם הגב אל הקיר ואין להם ברירה.

 

וזה מה שהקורונה עשתה. דחפה את מרבית האנשים אל נקודת ה"אין ברירה" ומשם נוצרו הרבה מאד תהליכי שינוי.

 

ועכשיו, הדבר שכולנו רוצים, זה רק לחזור לשגרה הבטוחה והמוכרת.

 

רק שאין כזו באמת.

 

וגם לא תהיה.

 

אני חושב שהתקופה הזו שעברנו, היא רק סימן לבאות. היא סוג של מחנה אימונים או טירונות, לקראת העתיד שהעולם נכנס אליו. עתיד שבו יש פחות יציבות, פחות וודאות, ויותר, הרבה הרבה יותר – שינויים.

תודה! ההרשמה שלך נקלטה

ברגע זה הרובוטים האוטומטיים שלנו שולחים אליך מייל אישור עם הרבה מידע חשוב על כל התוכן המשמעותי שניתן להפיק מהאתר שלי. 
חשוב לוודא שקיבלת את המייל הזה, לעיתים הודעות תקינות נכנסות בטעות לתיקיית הספאם או הקידומים, אז כדאי לבדוק אם זה לא הגיע לשם בטעות, ואם כן, למשוך את המייל לתיקייה הראשית בתוכנת הדואר שלך כדי שלהבא ההודעות יגיעו לשם.
איזה כיף שאתם כאן!

יש לי מתנה מדהימה עבורכם!

מיטב התכנים שלי זמינים לכם ללא עלות!

הם מחכים לכם כאן בלחיצת כפתור

רגע לפני שאתם עוזבים!

אני מזמין אתכם לקבל ממני את מיטב התכנים שלי ללא עלות!
הם זמינים לכם כאן בלחיצת כפתור

השאלה שלך נשלחה!