רוצה שינוי, אבל…

היי!

אנחנו ממש בישורת האחרונה של סגירת ההרשמה לקבוצה חדשה בתוכנית "עושים שינוי" שתפתח בשבוע הבא, וזה אומר שבימים האחרונים קיימנו עשרות שיחות עם מועמדים פוטנציאלים שהביעו התעניינות בתוכנית. ובעיקר הביעו רצון לעשות שינוי משמעותי בחייהם.

אחת התופעות המעניינות שאנחנו שמים לב אליה בשיחות האלו, זה אנשים שאומרים שהם רוצים שינוי, ואפילו מרגישים שהם מחוייבים לעשות שינוי בחייהם, ואז הם מוסיפים את המילה "אבל…".

באופן כללי, בתקשורת ובשפה, המילה "אבל" מבטלת את כל מה שנאמר לפניה. וכשאדם אומר שהוא "רוצה לעשות שינוי, אבל…" הוא למעשה מביע את החשש והפחד שלו משינוי, יותר מהכל. אנשים שנמצאים במקום הזה לרוב יצדיקו לעצמם את העמידה במקום וחוסר ההחלטה כדי לאפשר לעצמם להרגיש "בנוח" עם זה שהם לא באמת משנים שום דבר.

כשחקרתי את התופעה הזו לעומק, גיליתי שיש כמה הצדקות פופולריות שאנשים עושים לעצמם.

כמה זמן עוד נשאר לנו?

שעון כיס על אבן

הנה תרגיל פשוט בחשבון אבל עם משמעות גדולה:

קחו את הגיל שלכם, והפחיתו אותו מהמספר 65.

כלומר, אם אני כרגע בן 50, אז התרגיל הוא: 65-50=15

התוצאה שקיבלתם (במקרה הזה 15) היא המספר החשוב.

מה המשמעות שלו?

זה פחות או יותר חלון ההזדמנויות שנותר לכם.

הזמן שנותר לכם לממש, להגשים, להעז ולהתנסות בדברים שהייתם רוצים לעשות.

זה חלון ההזדמנויות שנותר לכם כדי "להצליח" (מה שזה לא יהיה עבורכם).

אני לא טוען שהחיים מסתיימים בגיל 65, ממש לא, אבל מתישהו נרצה קצת יותר "לנוח על זרי הדפנה" ולהנות מהחיים, לא?

אז כעת, יש לנו X שנים לפעול ולהגשים.

יכול להיות שבתוכניות שלכם, זה אפילו לא 65… אולי זה כבר 55 ואולי זה יהיה 70. זה לא כל כך משנה. שימו את המספר שמתאים לכם, אבל הכי חשוב: הבינו כמה שנים נותרו לכם לעשות את זה.

הרבה מדי אנשים מחכים ל"זמן המתאים", לאותו יום מיוחד שבו כל הרמזורים יהיו ירוקים ואז הם יוכלו לעשות את מה שהם רוצים לעשות.

אני לא רוצה להיות "עוכר שמחות" אבל היום הזה אף פעם לא מגיע.

אנחנו מתנהלים בחיים כאילו יש לנו זמן בלתי מוגבל. והוא לא.

שלא נדבר על כך, ש-shit happens ופתאום אתה עשוי למצוא את עצמך מתמודד עם משבר כלשהו (מחלה, גירושים, פיטורים וכו') ואז אתה מגלה שלא רק שהזמן שלך התקצר, אלא שגם אפשרויות הפעולה שלך מאד הצטמצמו.

אין לכם זמן לבזבז יותר, החיים קורים עכשיו.

אז מה אתם עושים עכשיו כדי לממש את עצמכם? להגשים את עצמכם? לעשות את השינוי שתמיד חלמתם עליו?

לא תמיד צריך לדעת לאן ללכת

"לא תמיד צריך לדעת לאן ללכת, לפעמים מספיק לדעת איפה לא להישאר"

את הציטוט הזה פגשתי על שלט קטן בדואר באחד הבקרים השבוע.

העליתי את התמונה בקבוצת הווטסאפ של קהילת "עושים שינוי" וזה עורר דיון מעניין בין חלק מהמשתתפים לגבי הנכונות או אי הנכונות של המשפט הזה.

אישית, אני מאד מתחבר אליו.

אני פוגש לא מעט אנשים שלא טוב להם במקום שהם נמצאים בו, ועדיין בגלל שאינם יודעים מה "הדבר הבא שלהם" הם נשארים במקום שלא טוב להם בו.

עקרון ה-X10 לבחינת כל השקעה (חלק 3 מתוך 3)

X10

מהי ההשקעה הטובה ביותר שתוכלו לעשות, וכיצד תדעו לבדוק אותה?
לקראת הפתיחה הקרובה של קבוצה נוספת בתוכנית הפרימיום שלי "עושים שינוי" כתבתי סדרה בת 3 חלקים על המחיר הכלכלי של שינוי, ממליץ לכם לקרוא את שלושתם. הנה החלק השלישי והאחרון.

מחיר ההישארות במקום (חלק 2 מתוך 3)

Staying in place

מדוע זה לא מספיק להסתכל רק על ה-ROI וחשוב להסתכל על ה-COI ומדוע זה גורם לאנשים להישאר תקועים במקום?
לקראת הפתיחה הקרובה של קבוצה נוספת בתוכנית הפרימיום שלי "עושים שינוי" כתבתי סדרה בת 3 חלקים על המחיר הכלכלי של שינוי, ממליץ לכם לקרוא את שלושתם.
הנה החלק השני בסדרה

מה המחיר הכלכלי של שינוי? (חלק 1 מתוך 3)

Invest in yourself, it pays the best interest

"הרצון לקבל דבר תמורת שום דבר" – ומדוע הוא גורם לנו להישאר תקועים במקום
לקראת הפתיחה הקרובה של קבוצה נוספת בתוכנית הפרימיום שלי "עושים שינוי" כתבתי סדרה בת 3 חלקים על המחיר הכלכלי של שינוי, ממליץ לכם לקרוא את שלושתם.

להמר על עצמך

Poker chips falling on tablee

אף אחד לא אוהב להמר.
טוב לא אף אחד, דווקא מכיר כמה כאלו שכן אוהבים להמר, על כסף, נהנים מהאווירה בקזינו וליד שולחן ההימורים. אני לא מתכוון לאלו.
אני מתכוון לאלו שלא אוהבים להמר על החיים – של עצמם.

מה אני לא יודע

ערן לא יודע

הי,

 

בגיל 32 בערך הייתי משוכנע שאני יודע את כל מה שצריך לדעת כדי להצליח בחיים.

בנקודה הזו כבר הייתי בתפקיד ניהולי בכיר באינטל, משכורת מעולה, בונוסים, תנאים מכאן ועד הירח, בית משלי, משכנתא, אשה ושני ילדים – כל החבילה.

 

הייתי בטוח שפיצחתי את השיטה, שהבנתי איך הדברים עובדים, שאני יודע את כל מה שצריך כדי להמשיך ולקחת את החיים שלי לרמה הבאה שלהם.

 

הכל היה נראה מושלם ובמקום.

 

היתה רק בעיה אחת עם זה. בעיה קטנה, מינורית לכאורה, שמול כל השאר באמת היתה אמורה להתגמד.

ובאמת, לא היה לי על מה להתלונן, הכל היה נראה טוב.

 

מבחוץ.

 

הכל היה נראה טוב מבחוץ.

 

בפנים, בתוכי היתה איזו תנועה לא ברורה. זה התחיל כתנועה קטנה כזו, מינורית, כמעט לא מורגשת.

אבל ככל שעבר הזמן והתקדם, התנועה הזו הלכה והתחזקה.

 

ובשלב מסוים, כבר לא הייתי יכול להתעלם ממנה.

התנועה הפכה לתחושות של חוסר סיפוק, פיספוס ותסכול.

 

וגם סוג של כעס על עצמי – איך זה יכול להיות שאני מרגיש לא מסופק, כשהכל נראה לכאורה "מושלם ובמקום".

 

הסתובבתי עם התחושה הזו תקופה לא קצרה.

 

והיא התנגשה אצלי בפנים עם התפיסה שלי ש"אני יודע הכל". כי אם פיצחתי ואני יודע הכל, אז איך זה יתכן שאני מרגיש תסכול וחוסר סיפוק?

 

זה לקח זמן, עד שהייתי מוכן להודות בפני עצמי, שאולי בעצם, אני לא יודע הכל.

שאולי, יש כאן משהו שאני לא מבין אותו עדיין?

שאולי יש עוד דרכים לחיות את החיים, חוץ מהדרך שאני מכיר (ושלמעשה היום אני מבין שהובלתי אליה לאורך חיי)?

שאולי, רק אולי, יש לי עתיד שיכול להיראות שונה ואחר מזה שנראה לי מובן מאליו?

 

ברגע ששחררתי את התפיסה הזו, שכך הדברים צריכים להיראות, ושזו הדרך שבה צריך לחיות, נפתח בפני עולם שלם.

עולם חדש של אפשרויות, התנסויות, חוויות וידע. חדשים, כאלו שלא הכרתי קודם, ושלא נחשפתי אליהם לפני כן.

 

אגב, התהליך הזה קרה לי שוב ושוב בהמשך, בנקודות שונות בחיים שלי, בהקשרים נוספים, של עסקים, של יחסים, של בריאות, של ילדים, של כסף, של אהבה.

 

במקומות שבהן הייתי מוכן סוף סוף להודות שאני לא באמת יודע הכל, שם קרו אחר כך פריצות הדרך הגדולות בחיים שלי.

 

זה לא תמיד פשוט להודות, בפני עצמך ואחר כך בפני העולם, שאתה לא יודע. יש שם אגו שנעלב, יש שם חשש מאיך אראה בעיני אחרים ומה הם יחשבו עלי.

אבל אם אנחנו מוכנים רגע להניח את אלו בצד ובאמת להתמסר לעובדה הפשוטה ש – we don't know shit, אז אנחנו פותחים את עצמנו לקסם של הלא נודע בחיים שלנו.

 

לאפשרויות חדשות שאין שום סיכוי בעולם שהיינו יכולים להגיע אליהן, בשום דרך אחרת.

 

אז רגע לאחר שהשנה האזרחית החדשה נכנסה לחיינו, אני מזמין אתכם רגע, להודות בפני עצמכם, שאולי ישנה האפשרות הזו, שאתם לא יודעים?

 

שאתם לא יודעים הכל?

שאתם לא יודעים או מכירים כרגע בעוד אפשרויות שיש לכם לחיות את החיים שלכם?

שאתם לא יודעים או מכירים את עצמכם באמת כמו שאתם חושבים?

שאתם לא יודעים או מכירים את הרצונות האמיתיים של הנשמה שלכם?

שאתם לא יודעים או מכירים ביכולות האמיתיות שלכם ובכוח שיש בכם?

 

בכל יום שעובר, אני לומד עוד משהו על עצמי, משהו חדש שלא ידעתי. אני מגלה משהו חדש על העולם, משהו חדש…

 

זה לא מתאפשר כשאתה חושב שאתה יודע הכל, כשאתה מקובע על מה שאתה מכיר.

 

הקסם בחיים שלנו קורה בצד השני – בצד של ה-אי ידיעה.

 

אז מי מוכן להודות שהוא לא יודע?

הנה עוד שבוע עבר…

Calander

הי,

 

שלשום ראיינתי לפודקאסט את עדי אגאי, יוצרת וזמרת (רק בת 22), שלאחר שחרורה מהצבא מצאה את עצמה בתוך שבועיים בעבודת הייטק נחשבת, משכורת של 5 ספרות עם כל הפינוקים שההייטק יכול להציע. לאחר חצי שנה היא החליטה לעזוב ולפתח את הקריירה המוסיקלית העצמאית שלה.

 

כדי לשמוע את הפרק המרתק איתה תצטרכו לחכות כמה שבועות, אבל בין הדברים שהיא סיפרה לי, היא אמרה שהיא היתה הכי צעירה שם בחברה, וששאר האנשים מסביבה היו בני 40+. ושלאחד מהם, שהיה במשרד איתה, היה משפט קבוע שהיה אומר בכל יום חמישי כשהיו נפרדים ללכת הביתה…

 

המשפט הזה היה: "הנה עוד שבוע עבר…"

 

כשהיא סיפרה לי על זה, הרגשתי כמה כאב, תסכול וסבל הוא כולל בתוכו.

 

מה שיותר עצוב, הוא שאותו אדם, הוא לא משהו נדיר או יחודי. עד היום פגשתי אינספור אנשים שנמצאים בדיוק במקום הזה.

 

הם קמים בוקר בוקר, נכנסים לרכב, נוסעים לאנשהו שנקרא "עבודה" שהם כבר לא אוהבים, לא מרגישים מסופקים או מספיק בעלי ערך, שאינם מרגישים שמתוגמלים בה כראוי ובעיקר "מעבירים את הזמן" לעוד שבוע.

 

עוד שבוע עבר….

 

כך הם חיים. שבוע, אחרי שבוע, אחרי שבוע…

 

חיים וסובלים בעבודה שלהם.

 

בעיני זה מצב הזוי. מקום העבודה או העיסוק שלנו, זה אחד המקומות שאנו מבלים בו הכי הרבה זמן במהלך חיינו.

 

בואו נעשה חישוב זריז:

נניח שאדם ממוצע יעבוד כ-40 שנים בחייו (גיל 25-27 עד 65-67)

ושבכל שנה יעבוד לפחות כ-230 ימים (בניכוי סופי שבוע, חגים, חופשות וכדומה)

ובכל יום יעבוד לפחות 8-9 שעות (יש כאלו שעובדים הרבה הרבה יותר).

 

בחישוב גס זה אומר שבמהלך החיים נבלה כ-82800 שעות מחיינו במקום העבודה שלנו.

 

זה חלק עצום מהחיים שלנו. לצורך ההשוואה, כנראה שזו הפעילות השניה שנשקיע בה הכי הרבה זמן מחיינו. הראשונה תהיה – לישון.

 

תארו לכם, איך נראית איכות החיים של אדם שחלק ניכר מהזמן שלו, הוא מבלה בפעילות שאינה מעניינת אותו, שמשעממת אותו, שהוא מרגיש בה מתוסכל ולא מסופק.

אלו הם חיים של אומללות.

 

והכי עצוב, זה שכשנמצאים במקום הזה (מנסיון אישי… been there done that…) לרוב, אין לנו שום קצה אור. אין שום תוכנית, שום קצה חוט למה אנחנו יכולים לעשות כדי שהמצב הזה ישתנה.

 

ואז, עוד שבוע עבר…

 

ועוד אחד… ועוד אחד…

 

וכך לאט לאט, אנחנו קמלים לתוך הדבר הזה שקוראים לו "החיים", מאבדים את התקווה לשינוי, מאבדים את הזיק בעיניים והופכים לאנשים כבויים.

 

אלו הם אנשי ה-Walking Dead!

 

במקום הזה, יש כמה אפשרויות על הפרק:

אפשרות 1 – לא לעשות כלום (ואז הדרך ל-Walking Dead מובטחת)

אפשרות 2 – לעזוב ולחפש מקום עבודה אחר או עיסוק אחר (עצמאי / שכיר, זה לא באמת משנה כל כך)

אפשרות 3 – להבין שזה לא כל כך קשור למקום העבודה, כמו שזה קשור אלי

 

רוב האנשים יבחרו באפשרות האוטומטית הראשונה. ולא יחשבו בכלל שיש עוד אפשרויות.

 

לאפשרות השניה נדרש "אומץ" או כך לפחות מרבית יגדירו את זה. בהרבה מקרים אנשים מחליפים מקום עבודה למשהו דומה, אבל זה לא באמת עוזר להם, הם מהר מאד חוזרים למקום של התסכול.

 

האפשרות השלישית דורשת לקיחת אחריות אישית ברמה הגבוהה ביותר. זו ההבנה שאני הוא היוצר של החיים שלי, ואם כך המקרה, אז כדאי שאעשה עם זה משהו. כדאי לפתח את עצמי בדרך שתאפשר לי לראות עוד אפשרויות וחלופות. אגב, ראיתי לא פעם, אצל משתתפים בתוכנית "עושים שינוי", שאחרי שעברו את התהליך, הם בחרו להישאר בדיוק באותו מקום עבודה, הוא לא השתנה. הם השתנו ובמקום להמשיך ולסבול באותו מקום עבודה, הם הגיעו שונים אליו, והסבל פסק.

 

הסבל פסק והתחלף בתחושת הגשמה וסיפוק.

 

החיים כאן קצרים מדי מכדי לכלות אותם בסבל, בחוסר סיפוק ובתסכול.

 

הם קצרים מדי מכדי לחכות כל השבוע רק כדי לומר את המשפט "עוד שבוע עבר", לנשום קצת אוויר בסוף השבוע ולחזור שוב לתסכול המוכר.

 

הם קצרים מדי. נקודה.

 

כדאי שנעשה איתם משהו בעל משמעות שגורם לנו סיפוק והנאה.

בואו לשחק עם החיים

כשהיינו ילדים אהבנו לשחק:

בארגז החול, בקוביות, בנסיכות ואבירים

וככל שהתבגרנו, הפסקנו לשחק

ונהיינו רציניים יותר.

 

החיים הפכו ממשחק למשהו רציני כזה

אפילו מפחיד ומאיים

מחייב, כובל

חיים של "צריך"

ופחות חיים של "רוצה"

 

התחלנו לדפוק חשבון ל"מה יחשבו עלינו?"

"מה יגידו אחרים?"

"איך זה יראה?"

"מה יקרה אם לא אצליח?"

"למה זה לא יעבוד?"

ו"מה יכול להשתבש"

 

התחלנו להשוות את עצמנו לאחרים,

לחפש ולראות מי יותר טוב מאיתנו,

ותמיד מצאנו

כי זה לא משנה כמה טובים אנחנו נהיה

תמיד יהיה מישהו שהוא "יותר" מאיתנו.

 

מילדים צחקניים, חופשיים ושמחים

הפכנו למבוגרים אחראים וכבדים.

כאלו שכל עולו של העולם

מוטל על כתפיהם.

 

מלאי שיקולים, החלטות

ובחירות שנראות הרות גורל

גם אם הן לא ממש כאלו.

 

מילדים שחווים את החיים בסקרנות וללא פחד

הפכנו למבוגרים מקובעים שנאחזים

בכל בדל של וודאות ובטחון (מדומים).

 

מילדים שמוכנים להסתכן בלהיכשל,

בלא להצליח, בליפול ולקום

שוב ושוב ושוב,

הפכנו למבוגרים שעומדים במקום

ומפחדים לזוז מהכסא.

 

הפחד מהלא נודע הפך למשתק

ואז – הפסקנו לשחק.

 

מילדים שחיים את הרגע

בכל רגע ורגע

הפכנו למבוגרים שמתחרטים על העבר

מפוחדים מהעתיד

ומפספסים לגמרי – את ההווה.

 

מילדים שפועלים לפי נטיות הלב שלהם

מקשיבים לו, סומכים עליו, ובוחרים על פיו,

הפכנו למבוגרים שמונעים רק מהראש

רק מהשכל

רק מההיגיון

רק על פי מה שאנו מכירים כבר.

 

ושכחנו את הלב

שכחנו איך משחקים.

 

בואו לשחק!

 

בואו לשחק עם החיים

כמו שהיינו פעם ילדים

בלי פחד ובלי חששות

בלי מה יגידו ואיך זה נראה…

 

בואו לשחק עם החיים

עם הידיעה שלא תמיד זה יצליח

שלפעמים ניפול

ונדע שוב לקום.

 

בואו לשחק עם החיים

גם כשאנחנו יודעים שאין באמת בטחון

ובטח שאין וודאות בשום דבר

(חוץ מהמוות, אבל זה מפחיד מדי להודות בזה)

 

בואו לשחק עם החיים

להקשיב שוב ללב שלנו

להקשיב למה שמרגיש לנו נכון

ולא רק למה שנראה הגיוני.

 

בואו לשחק עם החיים

כמו פעם

כמו שהיינו ילדים

כמו שהילדים שלנו עדיין משחקים

עם התמימות

עם השמחה

עם הצחוק בעיניים

והחדווה של החיים.

 

בואו לשחק עם החיים

הם קצרים מדי כדי להיות כל כך זהירים

כל כך מחושבים

כל כך "מתחשבים" באחרים ובמה שהם חושבים.

 

בואו לשחק עם החיים

כי אין זמן אחר

יש עכשיו

ואם עכשיו אני לא נהנה מהחיים ומהמשחק

אז מה הטעם בחיים בכלל?

 

בואו לשחק!

 

 ~~~~~~~~~~~~~~

מוקדש באהבה לכל מי שיש בו עדיין נשמה של ילד, שרוצה לשחק, שרוצה לטרוף את החיים, שרוצה לחיות אותם במלואם, ובוחר לחיות אותם – עכשיו! ולא מתישהו בפנסיה…

ולמי שרוצה שנעזור לו לחזור לשחק ולבחור בחיים שיכתוב לנו כאן, עם כמה מילים על השינוי שהיה רוצה ליצור בחייו, ואנו נחזור אליו.

תודה! ההרשמה שלך נקלטה

ברגע זה הרובוטים האוטומטיים שלנו שולחים אליך מייל אישור עם הרבה מידע חשוב על כל התוכן המשמעותי שניתן להפיק מהאתר שלי. 
חשוב לוודא שקיבלת את המייל הזה, לעיתים הודעות תקינות נכנסות בטעות לתיקיית הספאם או הקידומים, אז כדאי לבדוק אם זה לא הגיע לשם בטעות, ואם כן, למשוך את המייל לתיקייה הראשית בתוכנת הדואר שלך כדי שלהבא ההודעות יגיעו לשם.
איזה כיף שאתם כאן!

יש לי מתנה מדהימה עבורכם!

מיטב התכנים שלי זמינים לכם ללא עלות!

הם מחכים לכם כאן בלחיצת כפתור

רגע לפני שאתם עוזבים!

אני מזמין אתכם לקבל ממני את מיטב התכנים שלי ללא עלות!
הם זמינים לכם כאן בלחיצת כפתור

השאלה שלך נשלחה!