לנה ליילה היא מנחה למיניות סומטית המתמקדת בחוויה הגופנית של מיניות וריפוי דרך הגוף. היא מפתחת שיטת “האגן האורגזמי”, ומלווה נשים, גברים וזוגות.
דיברנו על המסע האישי שלה, מהטראומה המינית שחוותה בצעירותה, דרך הגירושים, כאב של הגוף ולחיבור מחודש לגוף, לעונג ולחופש פנימי.
בין השאר תוכלו לשמוע:
איך הגוף זוכר טראומה גם כשאנחנו שוכחים?
למה מיניות היא הרבה מעבר לסקס?
על הבחירה בתחילת הדרך לעבוד רק עם גברים, כחלק מתהליך הריפוי שלה
על המשמעות של להיות אישה מינית בעולם
למה לחיות בחופש דורש הרבה אומץ
על החרמות שעברה בכלל השונות שלה בגיל צעיר, וכיצד התמודדה עם זה
כיצד הפיכתה לאושיית רשת השפיעה עליה ועל אובדן האנונימיות
איך דווקא המוזרות שלנו לכולה להפוך לשליחות ולכלי העוצמה והביטוי שלנו?
על הקשר בין מיניות, חופש, כסף וכוח?
שיחה חשופה, אמיצה ומטלטלת על הקשבה לגוף, ריפוי, אותנטיות והיכולת לבחור מה באמת נכון לנו.
פרק עמוק וחשוב. תהנו.
שוב, אנחנו מרגישים את המתח באוויר.
אבל לא רק באוויר, גם בגוף.
הדריכות. הציפייה המתוחה. החשש.
מה טראמפ יעשה?
מתי הם יתקפו?
איך האירנים יגיבו?
החשש הזה, שמרחף מעל הראש שלנו, ש"הנה זה שוב קורה".
שוב מלחמה, אזעקות, נפגעים, שוב אירוע כזה שמערבב לנו את החיים.
וכמו בכל מפגש עם איום, יש לנו 3 אסטרטגיות פעולה אפשריות:
Fight – להילחם.
Fright – לברוח.
Freeze – לקפוא.
להילחם זו לא ממש אופציה. אלא אם התפקיד שלכם הוא איש מוסד או טייס בחיל האוויר…
לברוח? זו אפשרות. יש כאלו שעשו ועושים את זה. לא מתאים לכולם.
אז מה האפשרות שנותרה?
השבוע, במהלך האימון בחדר הכושר, שמעתי משפט בפודקאסט שהקשבתי לו, שגרם לי לעצור רגע, להניח את המשקולות ולכתוב אותו לעצמי בטלפון.
והמשפט הזה היה: "ביטחון שוחה בכאב מוכר".
תקראו את זה שוב: "ביטחון שוחה בכאב מוכר".
במבט ראשון, זה כנראה נשמע לא הגיוני.
הרי ביטחון אמור להיות ההפך מכאב, לא?
אנחנו רוצים להאמין שביטחון מעניק לנו רוגע, שלווה, ויציבות.
אבל אם נסתכל בכנות אכזרית על החיים שלנו, נגלה שרוב הזמן אנחנו בוחרים בכאב.
רק בגלל שהוא מוכר לנו.
אנחנו נשארים בעבודה ששואבת מאיתנו את החיות והאנרגיה, כי אנחנו מעדיפים את הבאסה והתסכול המוכרים מחר בבוקר על פני חוסר הוודאות שבשינוי.
אנחנו נשארים במערכות יחסים שכבר מזמן אין בהן אינטימיות או אהבה, כי אנחנו מעדיפים את הריבים המוכרים על פני הפחד להישאר לבד.
אנחנו נשארים עם המינוס בבנק, עם הלחץ, עם התחושה שאנחנו חיים "ליד החיים", על פני המאמץ לעשות במצב הכלכלי שלנו שינוי כלשהו.
מורן שפיצר היא יוצרת הפודקאסט ״שלך, אני״ ומפתחת שיטת "הקול אפשרי" – פודקאסט ככלי לשיקום. נפגשנו לשיחה נדירה וכנה על גירושים מאושרים, שינויים עמוקים בחיים ובחירה מודעת בחופש.
בין השאר דיברנו על:
האם אפשר להפרד בלי מלחמות ולהרוויח משפחה גדולה יותר
איך משאירים את האגו בצד ובוחרים באהבה, גם אחרי שנפרדים
כיצד יוצרים יחסים יוצאי דופן עם הגרוש/ה שלנו ואפילו עם הגרוש/ה של בן/ת הזוג הנוכחי
מה הוביל אותה פעם אחר פעם לעזוב קרקע מוכרת ובטוחה ולצאת אל אי הוודאות
כיצד מתמודדים עם שינוי הזהות הכרוך בשינויים גדולים בחיים
מתי מגיעה הנקודה שבה אדם יכול לומר לעצמו: "עכשיו זה הזמן שלי!"
מדוע כל כך חשוב להיות בטיפול בחיים שלנו
איך מאפשרים לאחר את הזכות להשתנות
פרק מרתק! תהנו.
רוב בני האדם בטוחים שהפחד הכי גדול שלהם הוא מכישלון.
או מדחייה.
או מלהישאר לבד.
אבל האמת היא שיש לנו פחד אחד עמוק יותר, קדום יותר.
ומפחיד יותר…
הוא מסתתר בחדר אחד בנפש שלנו, שאנחנו עושים הכל, אבל הכל, כדי לא להיכנס אליו.
אנחנו שמים שומרים בדלת.
אנחנו מקיפים אותו בחומות של רעש והסחות דעת.
אנחנו ממלאים את היום שלנו בפגישות, במשימות, בעשיה…
אנחנו גוללים בטלפון בכל שניה שיש לנו פניה, בתור לרופאה, בפקק ברכב, וגם לפני השינה עד שהעיניים נעצמות מעייפות.
אנחנו קונים דברים שאנחנו לא צריכים, אוכלים כשאנחנו לא רעבים, ומדברים כשאנחנו לא באמת רוצים להגיד כלום.
הכל, רק כדי לא לפגוש אותו.
חלק נכבד מחיי, העסקתי עובד אחד יקר במיוחד.
השכר שלו היה בלתי נתפס. יקר מאד.
אבל האמנתי כל העת, שהוא שווה את זה. ששווה לי לשלם לו.
האמת שגם לא חשבתי שיש לי ברירה אחרת, אלא להמשיך ולהעסיק אותו.
הוא עלה לי בבריאות, הוא עלה לי בשקט נפשי, והוא זלל לי אנרגיה בערימות.
השם שלו היה "ערן המצליחן".
הוא היה המנהל הבכיר באינטל שיודע את כל התשובות.
הוא היה הבעל המושלם והאבא שיודע בדיוק מה נכון.
הוא היה המנטור המצליח שנואם על במות.
הוא היה זה שתמיד בשליטה, שתמיד "בסדר", שתמיד מחייך.
תחזקתי אותו בנחישות ובאובססיביות.
בכל בוקר הייתי לובש את החליפה שלו (מטאפורית ופיזית), מהדק את העניבה, ומכניס את הבטן פנימה.
הייתי משקיע אינספור משאבים, זמן כסף ואנרגיה בלהסתיר את הסדקים ואת הקמטים.
בלהחביא את הפחדים שלי, את חוסר הביטחון, את המקומות שבהם אני קטנוני, מפחד, קנאי, חסר בטחון, או סתם עייף.
מלינה רימברג היא מטפלת זוגית בגישה סומאטית אינטגרטיבית. מנחה ומאמנת לאינטימיות, מיניות ומערכות יחסים בדרך הטנטרה. יוצרת ומארחת הפודקאסט "החיים בדרך הטנטרה".
דיברנו על ההתעוררות הרוחנית שחוותה בגיל 17 שאובחנה כהתקף פסיכוטי, על הפחד מהרוח ועל הדרך הארוכה חזרה אל הגוף, אל הרוח ואל הריפוי.
בין השאר תוכלו לשמוע:
מה היה אירוע ההתעוררות שחוותה בגיל 17 וכיצד הוא השפיע על המשך חייה
על הדיאלוג שלה עם עולם הרוח
מי הם האנשים שמגיעים למרחבים של מיניות מודעת
מה זו טנטרה ומה היא לא
מה הטנטרה מלמדת אותנו על אהבה, יחסים וגבולות
על תהליך הריפוי העצמי שעשתה מפפילומה טרום סרטנית
כיצד הרפואה הפכה למערכת שיווקית משומנת
צמחונות, טבעונות, או שלא?
מה זו אהבה עצמית ואיך מגיעים אליה
פרק עמוק, כן ומרגש. תהנו.
איחול קצת מוזר לשבוע הקרוב: אני מאחל לכם שתאכזבו מישהו השבוע.
אבל לא סתם מישהו אקראי, אלא מישהו שחשוב לכם. מישהו שאתם אוהבים!
רוב החיים שלי הייתי הילד הטוב, המנהל המצליח באינטל, הבעל המושלם, המנטור ה"חכם".
הייתי מכור למבט המרוצה בעיניים של האנשים סביבי.
הייתי בטוח שהתפקיד שלי הוא לגרום לכולם להרגיש בנוח, לחייך, ואז לומר לי שאני בסדר.
בכל פעם שהרגשתי שמישהו עלול להתאכזב ממני, הגוף שלי היה מתכווץ.
הרגשתי שאם אני אגיד את ה"לא" הזה, אם אני אבחר בדרך שלי, האדמה תפער את פיה ותבלע אותי או שמשהו איום ונורא יקרה.
פעלתי כך כי האמנתי שאהבה היא דבר מותנה, ואם אני אאכזב, אז אני אשאר לבד.
זו לא איזו אמונה מודעת ומכוונת. זה עמוק בתת המודע שלנו, בדרך כלל זה מתיישב שם עוד מהילדות.
אבל האמת היא שחייתי בתוך כלא.
כלא מפואר, כלא שבניתי לעצמי בעצמי, אבל כלא.
הייתי בובה על חוט, והחוטים היו הציפיות של ההורים שלי, של בת הזוג, של החברה, של העובדים שלי.
בכל פעם שמישהו משך בחוט האכזבה, אני מיד התיישרתי.
ויתרתי על הרצונות שלי. ויתרתי על האמת שלי. ויתרתי על עצמי.
מכירים את זה שאתם נמצאים בסיטואציה כלשהי ומבינים שאתם צריכים להיות "נחמדים"?
בואו נדבר רגע בכנות על ה"נחמדות" הכרונית הזו שלנו.
אנחנו מכירים אותה היטב.
זו הנחמדות שגורמת לנו לחייך בנימוס בארוחת שישי כשאנחנו רק רוצים לצרוח ולברוח משם.
זו הנחמדות שגורמת לך להגיד לבוס "בטח, בשמחה" על עוד משימה, כשכל הגוף שלך מתכווץ וצועק "לא".
זו הנחמדות שגורמת לך לשתוק מול בת הזוג שלך כדי לשמור על שקט ו"שלום בית", בזמן שבפנים, בתוכך מתחוללת מלחמה.
זו הנחמדות שגורמת לך להכנס איתו למיניות, למרות שממש, אבל ממש לא בא לך על זה כרגע.
במשך שנים סיפרתי לעצמי שאני אדם טוב. שאני מתחשב. שאני רואה את האחר.
אבל יום אחד, בתוך רגע של כנות אכזרית מול עצמי, הבנתי את האמת: הנחמדות שלי לא הייתה טוב לב. היא הייתה מניפולציה.
זה כואב להודות בזה, אני יודע. אבל בואו נפרק את זה רגע ביחד.
כשאנחנו מבטלים את הרצון שלנו כדי שמישהו אחר לא יכעס עלינו, אנחנו לא באמת נחמדים.
אנחנו מנסים לשלוט ברגשות שלו.
אנחנו עושים איתו עסקה סמויה ומלוכלכת בלי שהוא בכלל יודע.
ד"ר אפרת גיל היא מרצה בכירה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן ובמכללה האקדמית גליל מערבי, ויזמית שהקימה את "אנשי המחר" ו"קבוצת לדעת", מהחברות המובילות בפיתוח ארגוני בישראל. היא גם מטפלת CBT, מורה ליוגה, ואשת ברזל, שהפכה 70 קילוגרמים של עודף משקל למסע של שינוי גופני ונפשי.
בין השאר דיברנו על:
הרגע שבו הבינה שהיא עומדת למות וההחלטה שהגיעה בעקבותיה
איך עשתה את השינוי מאשה עם עודף משקל של 70 ק"ג לספורטאית ואשת ברזל
למה 85% מהאנשים שעושים ניתוח קיצור קיבה שוב עולים במשקל, ומה עושים כדי להימנע מכך
מה עוזר לנו בתהליכי השינוי
איך מניעים שינוי כשאין לנו מוטיבציה
מה הופך שינוי להרגל שנשאר לאורך זמן
כיצד עקרון ה"קאנדי קראש" יכול לשנות את החיים שלנו
מה מאפשר לנו להגיע להישגים שלפני כן לא יכולנו לדמיין את עצמנו מגיעים אליהם
פרק מעורר השראה ועמוס כלים פרקטיים לשינוי. תהנו.
