תשע נשמות

כחמש שנים מאוחר יותר, לקחתי את הצילומים, וביחד עם גיסתי, תמללנו והפכנו את זה לספר על חייו.

 

מתוך הספר הזה, מביא כאן את הפרק שנקרא: "תשע נשמות"

 

ובהמשך ניתן לצפות בעדות המצולמת מתוך האתר של "יד ושם".

 

בתמונה, אבי עם אחותו, ביחד עם סבתם שנרצחה בהונגריה.

 

באותה תקופה הקשר עם החברים נותק והייתי מבודד, ואז עלה סלשי לשלטון ואנחנו כבר היינו בבית המכוכב. למחרת היום שבו עלה סלשי לשלטון הוציאו את כל היהודים מהבתים. פשוט באו הפלוגות הפאשיסטים האלה, חלק במדים, חלק עם הסרט החץ הירוק והוציאו את כל היהודים מהבתים והצעידו אותנו ברחוב.

 

אמרו לנו שניים בשורה לא יותר, אבל היתה אימי אחותי ואני, אנחנו היינו שלושה. ואז אני פתאום שומע צעקה בכיווני "יהודי מנוול אמרתי לך שרק שניים בשורה". אחר כך התברר לי שאחרי צעד גוי עם אשתו היהודייה, הוא לא נתן לאשתו ללכת לבדה והוא הצטרף אליה לצעדה וכשהוא ראה שהחייל הזה מפלוגות הפאשיסטים, היה בידו מקל עופרת מצופה גומי והוא הולך להרביץ לי בראש, הוא נתן לי בעיטה מאחור ואני נפלתי קדימה וחטפתי את המכה בכתף במקום בראש.

 

את המכה הזאת הרבה מאוד שנים הרגשתי, הרבה מאוד שנים, עשרות שנים. אבל אותו גוי הציל אותי. ואנחנו המשכנו לצעוד עם ידיים מורמות. לקחו אותנו עד התיאטרון הלאומי, (אז התיאטרון הלאומי היה שם, היום כבר לא). היתה שם רחבה לפני התיאטרון הלאומי, היתה כיכר של משחקים והודיעו שכל מי שיש ברשותו תכשיט כלשהו, זהב וכסף צריך למסור אותו.

 

וארבע אנשים הלכו עם סדין, החזיקו סדין וכל יהודי היה צריך לזרוק מה שהיה אצלו, את הכסף, את הטבעות, אני זוכר שאימא שלי הורידה את טבעת הנישואין שלה כי איימו שיירו במי שלא יעשה את זה וכך שדדו את כולנו.

ואחר כך הצעידו את כל יהודי בודפשט מרחבת התיאטרון, עם ידיים מורמות כשקהל משני הצדדים יורקים עלינו, בועטים בנו ומרביצים וככה הגענו למגרש למרוצי סוסים, זה לקח כמה קילומטר. כמובן כל זה עם ידיים מורמות, כל יהודי בודפשט היו במגרש מרוצי הסוסים כשמהיציעים מכוונים מקלעים כלפי הקהל.

 

שם כולנו ישבנו במקום, איפה שהיינו התיישבנו ונשארנו שם כל הלילה ולמחרת והנבלות הסתובבו מסביב, מי שרצה לעשות את צרכיו היה צריך ללכת הצידה והוא עשה את זה, ובינתיים הם הרביצו להרבה מאוד אנשים, היו כאלה שהרגו אותם, היו כאלה שפצעו אותם, את זה ראינו רק למחרת.

 

למחרת לפני הצהרים אחרי שהיינו שם כל הלילה וזה היה כבר סתיו, היה די קריר. ויהודי אז איך הוא התלבש? כיוון שאז למדנו באותו הרגע שלא מספיק חולצה וסוודר ומעיל ומעיל עליון, לבשנו שניים, שלוש חולצות ושני סוודרים וכמה תחתונים וכמה מכנסיים כדי שיהיה איתנו מה להחליף כי לא ידענו לאן הולכים.

 

למחרת הופיעו כמה פאשיסטים והודיעו ברמקול לקום ולהתאסף והודיעו שהוד מעלתו סלשי נתן הוראה לשחרר את יהודי בודפשט הביתה ואז כולם הלכו הביתה אבל כל זה היה רק תרגיל.

 

אנחנו אמנם הלכנו הביתה, לבית המכוכב. אבי היה בפלוגת עבודה והוא ברח מהיחידה ובא הביתה. מידי פעם הם היו בורחים, והוא בא הביתה והוא סיפר שהחברים שלו סידרו לו תעודת חסות. כל היהודים בבודפשט רצו תעודת חסות.

 

אני לא סיפרתי דבר מעניין לפני שקיבלנו את תעודת החסות יצאה שמועה שיהודי צריך לעבור לדת אחרת ולהפוך לנוצרי ואז הוא יינצל, חייו יינצלו, והיהודים נהרו לכנסיות להתנצר אבל הם היו צריכים ללמוד את הדת הנוצרית. הורי שלחו אותי ללמוד ואני ברחתי ואמרתי שאני לא מוכן ללמוד את הדת הנוצרית. זו היתה תקופה כזאת שהיהודים כמו בזמן ספרד עברו לדת הנוצרית אבל זה לא עזר להם לאף אחד זה לא עזר.

 

כאמור אבי בא הביתה מהיחידה ואמר שהחברים שלו סידרו לו תעודת חסות אבל היתה בעיה שהתעודה היתה רק על השם של אבי ואז אבי ביקש מחבר שלו שהיה לו משרד שידפיס על התעודה, שידפיס גם את השם של אימא, אשתו, גם כן מתחת לשם שלו. והחבר הדפיס על התעודה והיה כתוב בתעודה שטרן אדולף תחת חסות ואשתו וילדיו.

 

אתה תוכל לראות בהדפסה שרואים את זה שזו לא ההדפסה המקורית והאמיתית. אבל יש מאחורי זה סיפור.

תעודת החסות היתה בידי אבא ופתאום מודיעים שיש ביקורת, נכנסו אנשי המפלגה הפאשיסטית והתחילו לעשות ביקורת, תעודות זהות, תעודות זהות וגברים שהיו מעל גיל 15 לקחו אותם.

 

בבתים המכוכבים לכל בית היה שומר הבית. הבתים הרגילים היו סגורים והיה אחד אחראי שאחרי השעה עשר סגר את הבית ופתח לדיירים שבאו שצלצלו, זו היתה העבודה שלו, הוא קם ופתח את הבית. אותו שומר בית שלנו הוא לא היה אנטישמי וכשאבי ירד, הוא אמר לו "בוא איתי, באו הפאשיסטים", אבי אמר שהוא מוכרח לברוח, הפאשיסטים עלו לקומה הראשונה ושומר הבית פתח לאבי את השער כדי שהוא יוכל לברוח. ואז אבי אמר לו "קח את תעודת החסות הזו ותעביר אותה מייד לאשתי לפני שאלה יגיעו".

 

אם לא היה מביא את התעודה היו לוקחים אותנו לאושוויץ. בדרך כלל היו לוקחים את האנשים לבית חרושת ללבנים ומשם היו שולחים אותם לאושוויץ. אולם שומר הבית הספיק להגיע ולמסור את תעודת החסות לאימי ובינתיים אבי נעלם וברח.

 

הפאשיסטים הגיעו אלינו לביקורת ואימי הציגה את תעודת החסות. שאלו אותי "בן כמה אתה?", אמרתי "אני בן 14", והאיש אומר "יש לך מזל, אם היית בן 15 היינו לוקחים אותך". כך השאירו אותנו שם בזכות תעודת החסות ואת היתר כל מי שלא היה לו חסות, לקחו.

 

תעודת החסות הקנתה לנו שלא יכולים לשלוח אותנו לאושוויץ, לא ידענו מה זה אוושוויץ בדיוק אבל ידענו שמגרשים לשם, ואותנו לא גירשו אותנו בגלל תעודת החסות. אנחנו נשארנו בבית המכוכב, ועל אבי אנחנו לא יודעים דבר, אלא שהוא חזר ליחידה שלו.

 

יום אחד יצא חוק חדש וזה היה מעשה גורל, הגורל מהתל באנשים. יצא חוק חדש שאמר שיהודי שיעבוד בפינוי הריסות, כמובן ללא תשלום, תהיה לו תנועה חופשית משעה שבע בבוקר עד שעה שבע בערב בתנאי שידביק סרט שחור באלכסון על הכוכב הצהוב. אני אמרתי לאימא שלי, "אני נרשם" ונרשמתי לפינוי הריסות.

 

כך הלכתי, נרשמתי לפינוי, נתנו לי כתובת לאן להגיע, והגעתי לבית שאת השם של הרחוב אני היום כבר לא זוכר, אבל לפני 4 שנים נסעתי להונגריה ואימא שלי שכבר לא בחיים ואז היא היתה בת 94 ושאלתי אותה, "אימא את זוכרת איך קראו לרחוב הזה איפה שהלכתי לפינוי הריסות?", היא זכרה את שם הרחוב ואני לפי זה הלכתי לבקר את המקום הזה בהונגריה, זה המקום היחידי שלא זכרתי אבל אימא שלי בת 94 זכרה את זה ועכשיו שוב אני לא זוכר את שם הרחוב.

 

כשחזרנו לבית המסומן אימא המשיכה לעבוד עבור הגרמנים, וכשאני פיניתי את ההריסות לא קיבלתי תשלום, לא היו משלמים, למזלנו הדודה היתה בעלת אמצעים והיא החזיקה אותנו. אני הלכתי ביום הראשון לפינוי הריסות, אמרו לי בבית הזה איקס, הלכתי לבית, קיבלו אותי לעבודה, זה היה בית שחצי הבית נהרס וחצי הבית עמד. אמרו לי "לך תתחיל שם לפנות את ההריסות" היו עוד אנשים שעבדו שם אבל הייתי היהודי היחידי שם.

 

בפינוי ההריסות נפלתי על הפינוי של חדר המזווה והבית הזה היה בשכונה ברובע החמישית העשירה ביותר של בודפשט ואני נפלתי שם לכל טוב ואני פיניתי את ההריסות לקומה השנייה כפי שאמרו לי אבל אחר כך אני העליתי גם את הדברים שבמזווה. הבאתי תרמיל וכל יום דאגתי לאספקה שיהיה מה לאכול בבית, כי היו שם המון המון שימורי אוכל.

 

ביום הראשון גמרתי את העבודה ויצאתי מהבית ראיתי עובר אדם ברחוב מוכר, חבר של אבא שלי, קראתי לו בשם והוא נבהל כי הוא לא ידע, הוא היה בלי שום סימון של יהודי. אחר כך הוא ראה אותי והכיר אותי מיד ואני אמרתי לו, "תגיד לי, איפה אבא?", והוא אומר לי "בבית על ידך".

מסתבר שהיה שם מחנה של הצבא ליד הבית הזה והחבר הלך מהצד של המחנה, עבר את הגדר ואני אחריו ואני סוחב איתי תרמיל של שימורים שיהיה לאבא. אבל אבא אומר "אין לך מה לדאוג". אני פוגש אותו, והוא אומר "אין לך מה לדאוג יש לי מספיק אוכל, קח את זה הביתה" אז אני לקחתי את זה הביתה. וכך אני פגשתי את אבא שלי. הייתי צריך ללכת לפנות הריסות ולקבל בית בדיוק ליד המחנה שלו.

 

עבדתי כמה שבועות בפינוי הריסות, כל יום הלכתי לבקר את אבא וכל יום הבאתי את האינפורמציה עד שהם החליטו לברוח. וזה בדיעבד נודע לי, שבמקום הזה, בבית שבו ישבה הפלוגה שעשתה את העבודה של אבא, נודעה להם ידיעה שלוקחים אותם. יחד עם אבא היה גם בעלה של הבת דודה, זה שאצלה גרנו והוא לא היה שייך לפלוגה של אבא שלי, לא היה שייך לפלוגה שלו אבל הוא היה שם ואז הם החליטו לברוח.

 

בחור אחד, הגיס שלו היה גוי נהג מונית, והוחלט שביום מסוים הוא יבוא לשם בשעה מסוימת ואז אבא ועוד שלושה חברים שלו יפרצו דרך השער, ירוצו ישר, יכנסו למונית וייסעו משם, יברחו.

 

הדוד, כלומר בעלה של הבת דודה הוא שיחד את החייל שלו, הסמל שלו, הוא לא רצה ללכת איתם הוא אמר "אני שילמתי לו והוא יבוא לקחת אותי".

 

ביום שנקבעה הבריחה, נהג המונית הגיע ונעמד שם ואז הם פרצו דרך הגדר. אבי היה השני, השלישי הספיק גם כן להיכנס למונית אבל הרביעי נורה ונהרג.

 

בתקופה הזו אני כבר לא עבדתי בפינוי הריסות. ויום אחד החליטו שכל היהודים שיש להם תעודת חסות יעברו לבית שמסומן תחת חסות או שוויצרית או שוודית או הוותיקן. לנו היתה תעודת חסות שוויצרית ולקחו אותנו איזה לילה והוליכו אותנו ברגל ולקחו אותנו לחופי דנובה, לחוף של הדנובה ועמדנו שם שעות בחושך. שמענו יריות ואחר כך נודע לנו שהם יורים באנשים, מעמידים אותם על שפת הדנובה ויורים בהם.

 

כנראה שהם התעייפו כי היה כבר מאוחר, ולקחו אותנו לבית אחד, קראו לזה אישטוון הקדוש מספר 1. זה בדיוק ליד גשר מרגיט, זה גשר יפה ודחסו אותנו לבית הזה.

הבית הזה תחת החסות השוויצרית היה ברובע החמישי של העשירים. השתכנו בו 1,100 איש ואנחנו היינו בקומה השנייה. כשאנחנו הגענו, היו בבית הזה, בית החסות השוויצרית גם גויים שגרו שם, להם היתה תנועה חופשית וביתר הדירות שהיו שייכות ליהודים, שם נכנסו היהודים.

אף אחד לא סגר אותנו, לא היה שומר, השלט היה מספיק, אסור היה לצאת, אף אחד לא יוצא, אף אחד לא יצא. לא היה סגל שטיפל בנו, אף אחד לא סיפק מזון למי שהיה אכל למי שלא לא. לא היינו הרבה זמן שם, אולי שבועיים. והיה לנו אוכל שלקחנו איתנו.

 

עכשיו אפשרו לנו שעתיים ביום לצאת להצטיידות בשעות בין אחת לשלוש שבדרך כלל החנויות סגורות בשעות האלה, אבל הצלחנו להצטייד איכשהו. את הדירות חילקו בין המשפחות ואנחנו קיבלנו את חדר האמבטיה, זה מה שנשאר לנו, אימא אחותי ואני, חדר אמבטיה זה היה המקום המגורים שלנו.

 

כל פעם שהיו מצלצלים בדלת, אני ואחותי רצנו תמיד לפתוח את דלת הכניסה לדירה, לא ידענו מי אפילו גר בדירה הזאת אבל רצנו לפתוח את הדלת. ויום אחד צלצלו בדלת, אנחנו רצנו, פתחנו, אבא שלי היה שם.

 

הסתבר שהוא התחיל לחפש, לבקר בבתים, בבתי חסות והלך מדירה לדירה. הוא התחיל בבית הזה שלנו, ואנחנו היינו בקומה השנייה, הוא התחיל מלמטה הלך דירה, דירה עד שהגיע לדירה שלנו ואנחנו פתחנו את הדלת, הוא יכול היה להמשיך אם לא אנחנו היינו פותחים לו את הדלת כי אף אחד לא ידע מי אנחנו, אחד לא ידע מהשני.

 

אז אבא הצטרף אלינו ובמשך הזמן הזה הצליח להגניב פנימה גם את שתי אחיות של אימא (?) שכבר ברחו מצעדות המוות שהתחילו בגרמניה. אבא שלי הגניב גם את הסבא והסבתא, וכולנו היינו בבית החסות.

 

ואז יום אחד באה ביקורת של הפאשיסטים, כי ממול היה המפקדה של הפשיסטים. הם באו לעשות ביקורת ובדקו תעודות חסות. לקחו את תעודת החסות והלכו לפי הפרצוף, "זה תעודת חסות, זה מזויפת!!, אין לך תעודה!!" ככה הלכו כל 1,100 האנשים. נשארו בבית אישה אחת עם שבעה ילדים, אמרו לה שהתעודה שלה בסדר והמשפחה שלנו שהתעודה הייתה מזוייפת.

 

ואז אמרו לנו תחפשו בית חסות אחר, ואנחנו מצאנו לא רחוק משם, ברחוב אחר, שהצלחנו להיכנס אליו דרך קשרים של אבא, איזה חבר, היו מוכנים לקבל אותנו ואנחנו עברנו לגור בבית חסות הזה, בית החסות השני.

 

כשהיינו בבית החסות השני עדיין לא היתה בודפשט מכותרת אבל היו כל הזמן הפצצות ואנחנו אפילו לא ירדנו למרתף, אמרנו שאם אנחנו צריכים ללכת (לעולמנו) נלך גם במרתף.

 

וכל הזמן הזה, בודפשט היתה מופגזת, יש הפגזות בתוך העיר. כל הזמן הפגזות, כל הזמן הפצצות והרוסים הם הפילו מטוס אחד שתיים.

 

הפצצות היו יכולות להיות שני בתים מאיתנו או שלושה בתים. פעם אחת שיחקתי כדורגל עם חבר, היה לי חבר, בחור שפגשתי ונהינו חברים ושיחקנו בפרוזדור כדורגל וכל הזמן היו הפצצות ופתאום הכדור עף ונכנס לבית.

 

מסתבר שהיה הדף של הפצצה אבל האישה בפנים חשבה שאנחנו שברנו את החלון, וזה היה ההדף של ההפצצה והכדור נכנס. אנחנו רצינו לשחק, אנחנו היינו אדישים טוטאלית להפצצות. לגמרי, לגמרי.

 

באותה תקופה יכולנו עוד לצאת להצטייד במזון, בודפשט עוד לא היתה מכותרת בשלב הזה, אבל כבר הרוסים התחילו להפגיז. ברחוב ניצב לרחוב שלנו היתה מאפייה אבל הגרמנים קבעו שמי שנמצא בבית החסות התחום שלו לנוע הוא עד הרחוב הזה והמאפייה היתה מעבר לרחוב.

 

אני כל יום שמתי את הכובע של הגדנ"ע, הורדתי את הכוכב, עמדתי בתור וקניתי לחם. יום אחד באים מולי שני בחורים, אני רואה שהם לבושים במדים של הפשיסטים עם סרט ועם נשק וחשבתי לעבור לצד השני אבל אז אמרתי לעצמי שאם אני אעבור לצד השני זה יהיה חשוד. אז לא עברתי, הלכתי, ואז ברכת השלום היתה במועל יד שאני אמרתי "תחזיק מעמד אחי" והם ענו לי "אומץ" ואני מצדיע לשני הבחורים והם אומרים "אומץ" ואלה שני חברים שלי מהצופים, לבושים במדי הפשיסטים והנשק, שני חברים יהודים ואני אומר להם "איך השגתם, אולי תסדרו לי?", והם אמרו לי "תעוף מפה שלא תסבך אותנו" ואני הלכתי והם המשיכו הלאה.

 

הלכתי לכיוון המאפייה ופתאום עוצר אותי גבר נמוך ואומר "בוא הנה" הוא הראה לי תג בלש ואמר "ואתה יהודי", אמרתי לו "מה פתאום? אתה לא רואה שאני בגדנ"ע?", "איזה פלוגה?" הוא שאל, ואני עניתי לו מייד ואמרתי את מספר הפלוגה ושכחתי שזה פלוגה של יהודים כי אמרתי שאני צריך מיד בביטחון לענות לו והוא אמר, "אמרתי לך שאתה יהודי" והוא אמר "בוא, בוא איתי".

 

"הדודה שלך, דודה רוזלייה בארצות הברית ועוד אחרי המלחמה היא תספר שהיה לו קרוב משפחה שקראו לו כך כך" , כי הוא שאל את השם שלי, "שנפל מות גיבורים בבודפשט המופצצת", כך הוא התחיל לעודד אותי והוא לקח אותי לכיוון המפקדה של הפשיסטים ואני ידעתי שיהודי שנכנס שם לא יוצא חי.

 

כל זה קרה ברחוב ראשי, בכיכר שקראו לה כיכר המעגל, אז החשמליות עברו בצד הרחוב לא כמו היום שהחשמליות נוסעות באמצע הרחוב, אז הן נסעו בצד. והאיש הזה אומר לי את הדברים האלה והוא מתחיל לעודד אותי ומקדימה לנו הוא רואה שני ילדים במדים של בית יתומים, בצד השני של הרחוב והוא אמר לי "תלך אל שני הילדים האלה, גם הם יהודים, אתה רואה, תגיד להם שאני רוצה שהם יבואו אלי".

 

ואני הלכתי לשם ואני אומר לילדים "האיש הזה רוצה שתלכו אליו, שתיגשו אליו שאתם יהודים", באותו הרגע אחד שמאלה, אחד ימינה ואני קדימה, כולנו מייד תפסנו ריצה ובדיוק באה חשמלית, הגעתי בריצה לרחוב הראשי ואז עוד בחשמליות היו המדרגות בחוץ, היום כבר סגורות, ואני הייתי ספץ בלקפוץ תוך כדי נסיעה על המדרגות ולרדת תוך כדי נסיעה, כי ככה חסכתי דמי נסיעה ועשיתי את זה הרבה פעמים בבית הספר.

 

וקפצתי על החשמלית ונסעתי משם, ירדתי אחרי כמה תחנות ולקחתי כיוון הפוך ואני לא יודע מה נכנס בי, חזרתי למאפיה, קניתי את הלחם והלכתי הביתה וסיפרתי לאימא והיא כמעט התעלפה ואני לא, היתה לי הרגשה שלי לא יקרה שום דבר, לא שהרגשתי שאני גיבור, אני הייתי אטום לכל הדברים, פשוט היתה לי הרגשה שלי לא יקרה שום דבר.

 

בימים שלאחר מכן אני המשכתי לקחת לחם אבל היהודים שהיו בעלי יכולת ואמצעים החליטו שתעודת החסות של השוודים זה בעל ערך יותר טוב מתעודת החסות השוויצרית, כי הוציאו פחות תעודות והם הלכו וסידרו ושילמו ושיחדו את הפאשיסטים שיוציאו את היהודים בעלי תעודת החסות השוויצרית ושיהפכו את הבית הזה לתעודת חסות שוודית בלבד ולבית חולים.

 

ואז באו הפאשיסטים ולקחו אותנו לבית חסות אחר שהיה קרוב עוד יותר למפקדה שלהם ואנחנו נכנסנו שמה לבית הזה, לבית החסות השוויצרי החדש כי הוציאו אותנו מהבית השוודי ושם אנחנו היינו בבית הזה. הבית הזה היה בית פינתי כלומר בית פינתי לכביש הראשי, בכביש הראשי היתה המפקדה של הפאשיסטים האלה וכבר ביום הראשון הם באו לבקר אותנו אבל אחרי זה לא ראיתי אותם עד השחרור.

 

בית החסות השוודי שנאלצנו לעזוב אותו, כל יושביו נלקחו לדנובה. ככה ששוב אנחנו ניצלנו.

 

בבית החסות הזה, האחרון, אנחנו היינו עד השחרור. בינתיים בודפשט כותרה, המטומטמים פוצצו את הגשרים, העיר כותרה והיה חודש רצוף של הפצצות בלתי פוסקות והפגזות בלתי פוסקות. אנחנו גרנו בקומה השנייה, אבל אנחנו לא ירדנו למקלטים.

 

הבית שגרנו בו קיבל שפשוף בפינה מפגז של מרגמה, וכל החלונות נשברו אבל זו היתה הפגיעה היחידה שהבית הזה קיבל.

 

בפינת הרחוב הראשי ליד הבית היתה עוד מאפייה, וכשביקרתי בהונגריה הלכתי לבקר את המאפייה הזו והיא עדיין עוד שמה.

 

נתנו הקצבה של 200 גרם לחם אבל לא ליהודים. ליהודים הם לא נתנו אוכל. אז אני עמדתי בלילה, בשתיים בלילה בתור במאפייה עם הכובע של הגדנ"ע שלי, כל בוקר וקניתי את ה- 200 גרם לחם ואת זה אנחנו אכלנו, אימא שלי היתה אשפית היא השיגה כמה טיפות שמן, היא טיגנה את זה, אני לא יודע איך אבל זה מה שאכלנו.

 

לקראת סוף המלחמה היה לנו עוד איזה סיפור עם המזון. בבית הזה שבו גרנו היה גר גם יהודי בן 80 שאנחנו טיפלנו בו. ופתאום לקראת הסוף, שלושה ימים לפני השחרור, בדיעבד אני יודע שזה היה לפני השחרור, באו והחליטו לפנות אותנו לגטו. וכל זה תחת הפגזות והפצצות.

רצו לפנות אותנו מבית החסות הזה, אז כולנו לבשנו

את כל מה שיש, כולנו יוצאים, ובינתיים אחד בורח מהבית, יוצר קשר עם השגרירות השוויצרית. אנחנו עוד לא התארגנו לגמרי ליציאה והגיע נציג השגרירות ואמר "הם תחת חסותנו" והפאשיסטים עזבו אותנו.

 

למחרת ניסו עוד הפעם לעשות את זה, שלוש פעמים ניסו לעשות את זה, ותמיד הגיע בזמן נציג השגרירות, אם לא היו לוקחים אותנו לדנובה.

 

בפעם הראשונה שניסו לקחת אותנו אמר הזקן בן ה- 80 "יש לי כלי" , היה לו, כלי של השומן אווזים שהיהודים שמרו בכלי כזה את שומן האווזים והיה לו כ- 20 ק"ג של שומן. הזקן הזה החזיק כלי כזה מלא שומן ועוד כלי מלא שוק של עוף. וכשראה שלוקחים אותנו אמר לאימא שלי "מה אני אעשה עם זה?" אז אימא אמרה "אתה יודע מה, כל אחד ייקח קצת, אני אארוז את זה, את השומן עם השוק בנייר וכל אחד ישים בכיסים שלו".

 

וככה זה היה, לקחנו את ה- 20 ק"ג שומן עטוף בנייר עיתון ושוקיים של עוף ושמנו בכיסים אבל התכנית שלהם לא יצאה לפועל. אז כשחזרנו נשאר לנו השומן והבשר ואימא טיגנה את זה וכולנו, כמובן גם הזקן, אכלנו את זה.

 

לילה אחד אני עומד בתור במאפיה ועומד מולי חייל ששומר על התור והיתה לי הרגשה לא טובה, הרגשה מאוד לא טובה. אתה יודע כשאתה מרגיש סכנה, והחייל מסתכל עלי, אני מסתכל עליו ואני הראשון בתור. ופתאום האישה מהמאפיה קוראת לחייל, "בוא רגע לסדר לי משהו אני רוצה להראות לך" ונכנס החייל אחריה ופעם ראשונה שאני מרים רגלים ומסתלק ונכנס לבית, היתה לי הרגשה שאני מוכרח להסתלק מפה.

 

קרה לפעמים שבא חייל ואמר לי "תעזור לי להעביר איזו מיטה מהבית הזה לבית הזה" ונתן לי חצי לחם בתמורה ואני הלכתי לעזור לו ואחר כך הבעיה שלי היתה איך לחזור לתחום של בית החסות.

 

היה לי חבר שהיה לו פרצוף של גוי, אבל מה זה גוי טוטאלי, בלונדיני והכל. והוא הסתובב חופשי, הוא יצר קשר עם הגטו והוא השיג גם אוכל. אנחנו לא היינו בגטו, אבל קראו לאיזור שלנו, איפה שהיינו, הגטו הקטן בגלל שהיינו מוגבלים בתנועה.

 

כל זה היה עד סוף שנת 1944 וב- 16 בינואר 1945 השתחררנו.