הבלוג שלי

כמה מהחיים שלכם באמת בחרתם, וכמה פשוט למדתם ש״ככה צריך״? אפשר לעשות את כל הדברים הנכונים. ללמוד, להתקדם, לבנות קריירה ומשפחה, לסמן עוד ועוד וי. ועדיין, בתוך כל זה, להרגיש שמשהו חסר. שיש חלק בכם שלא מקבל מקום. ואולי אתם כבר יודעים מה הייתם רוצים לשנות, אבל אז מגיעות השאלות: מה יגידו? את מי אאכזב? ומה יקרה לכל מה שבניתי? בהרצאה ״האומץ להיות עצמך״ אני משתף במסע האישי שלי ובמה שלמדתי בדרך על המחיר של הניסיון להיות מי שמצפים מאיתנו, ועל האומץ לגלות מה אנחנו באמת רוצים ולתת לזה מקום בחיים. במהלך הצפייה תגלו: - איך לזהות איפה הציפיות של אחרים מנהלות את הבחירות שלכם, גם כשנדמה לכם שאתם בוחרים בעצמכם. - אילו סימנים יכולים להעיד שהחיים שבניתם כבר לא מתאימים למי שאתם היום. - למה כל כך קשה לשנות כיוון, אפילו כשכבר ברור לכם שאתם רוצים משהו אחר. - איך להתחיל לברר מה נכון לכם ולעשות צעד ראשון, גם כשעוד אין לכם מושג איך תיראה הדרך. אם גם אתם מכירים את התחושה שאתם עושים את מה שצריך, אבל לא מספיק את מה שאתם באמת רוצים, אני מזמין אתכם לצפות.

״כן, אין בעיה״, אתם אומרים. ורק אחר כך קולטים ששוב הסכמתם למשהו שלא באמת רציתם לעשות. או ששואלים אתכם מה שלומכם, ואתם עונים ״הכול בסדר״. למרות שכבר תקופה משהו בפנים רחוק מלהיות בסדר, והייתם רוצים שמישהו ישמע גם את זה. או שסוף סוף יש לכם ערב פנוי. אף אחד לא צריך מכם שום דבר. ופתאום אתם מגלים שאין לכם מושג מה מתחשק לכם לעשות. אלה רגעים קטנים, יומיומיים שיש לכולנו. ובתוכם אפשר לפגוש הרבה מעצמנו: את הפחד לאכזב מישהו, את הצורך להיראות חזקים, את ההרגל לדאוג לכולם מסביב לפני שבדקנו עם עצמנו מה אנחנו צריכים. זה קל להמשיך ביומיום שלנו, יש עבודה, הודעות לענות עליהן, ארוחת ערב להכין. גם כשאנחנו שמים לב שמשהו לא נעים לנו, לא תמיד יש לנו זמן ומקום להעמיק בו.

שוב מערכת בחירות, שוב הלכלוכים הרגילים... שוב כן ביבי / לא ביבי, שוב ימין / שמאל, שוב חרדים / חילוניים, שוב ערבים / יהודים... כאילו לא למדנו כלום. רק שהקיטוב, השנאה וחוסר ההקשבה עלו מדרגה. וכך גם הפייק, השקרים, המניפולציות, הבטחות השווא שאף אחד לא באמת מתכוון לקיים. עברנו כאן כמה שנים איומות ונוראות ברמה הלאומית והאישית. ולא למדנו כלום. אני לא חושב שהקיטוב שאנו מרגישים הוא כל כך חזק כמו שאנו חווים אותו מהתקשורת, ומהפוליטיקאים. אני חושב שבבסיס, רוב האנשים כאן בארץ, רוצים לחיות את חייהם בשקט, בנחת, ובביטחון. אני חושב שרוב האנשים מרגישים שהם ראויים למדינה שאכפת לה מהאזרחים שלה, ושדואגת להם. אני חושב שאנחנו היום כל כך רחוקים מכך. ושוב בחירות. והפעם יש תחושה שאלו בחירות גורליות מתמיד. ויש בזה משהו, כי אני חושב שהבחירות האלו הן לא על "כן ביבי / לא ביבי" (למרות מה שמרבית הפוליטיקאים חושבים ורוצים שנאמין). הבחירות האלו הן על שאלות חשובות יותר: - באיזו מדינה אנחנו רוצים לחיות? - מה הערכים שאנו מחפשים לנו כעם וכמדינה? - האם אנו בוחרים לחיות מתוך תקווה, או להישאר ולבחור מתוך פחד? - איזו מדינה אנחנו רוצים להשאיר אחרינו לילדים שלנו?

אחד המשפטים המסוכנים ביותר שאנחנו יכולים לומר לעצמנו הוא: "אין מה לעשות". לפעמים הוא מתחבא תחת תחפושות אחרות, כמו: "ככה זה אצל כולם". "בגיל שלי כבר לא מתחילים מחדש". "אחרי כל כך הרבה שנים ביחד, ברור שהזוגיות כבר לא תהיה כמו פעם". "אני לא יכול להרוויח יותר ממה שאני מרוויח היום". "זה האופי שלי. אני כזה". "כבר ניסיתי הכל". לכל המשפטים האלו יש משהו משותף. הם סוגרים את הדלת. הם לא משאירים שום סיכוי למשהו חדש שיכול לקרות. המשפטים האלו, הם אחד התסמינים המשמעותיים לזהות את "מלכודת היאוש", ובעיניי זו אחת ממלכודות החופש הקשות והמורכבות יותר שיש. לא בגלל שהייאוש הוא רגש קשה ולא נעים. והוא אכן כזה, אלא בגלל שכאשר אנחנו באמת מאמינים שאין מה לעשות, אנחנו מפסיקים לחפש מה אפשר לעשות. וזה הבדל עצום. זה הבדל שמשפיע על כל הווית החיים שלנו.

בפרק הזה אנחו מראיינות את ערן שטרן שבנה “עסק מצליח” כמו שמלמדים: תוכניות פרימיום ארוכות, צוות, משרד, שיווק יקר ומערכת שצריכה כל חודש עוד לקוחות רק כדי לא לקרוס. ואז נפל לו האסימון המפחיד: הוא לא מנהל עסק - הוא מאכיל מפלצת.ברגע אחד הוא שאל שאלה שמפרקת את מנטרת ה“לגדול בכל מחיר”: מה אם העסק לא משרת אותי… אלא אני משרת אותו? מה שקרה אחרי זה הפתיע גם אותו: הוא פירק מודל “מושלם”, ובנה מודל קטן וחכם שמייצר רווח נטו וחופש אמיתי, בלי מרדף ובלי התחייבויות חונקות.

אני כותב כעת מסיני. נמצא כאן כבר כמה ימים. לא עושים כאן הרבה, חוף, ים, אוכל... ושיחות. הרבה שיחות. שיחות מהסוג הטוב, עמוקות, כנות, מהסוג שמפיל אסימונים. אתמול, באחת השיחות עם חבר שנמצא איתי כאן, דיברנו על החיפוש. השלב הזה בחיים שרוצה לגלות, לחקור, להתפתח. זה לא משנה באיזה תחום זה בחיים, לרובנו יש את הרצון הזה. להתפתח עסקית... להתפתח כלכלית... להתפתח בזוגיות... להתפתח בהורות... להתפתח במיניות... כך או כך, כל מי שרוצה להתפתח, לגדול, לגלות, לחקור... מה שזה לא יהיה עבורכם, נמצא בשלב הזה. השלב של החיפוש. ובשיחה שלנו אמרתי שבעבר החיפוש שלי היה בעיקר דרך המיינד, השכל, המחשבה. הייתי מחפש מתוך הרצון להבין. אז הייתי לומד הרבה. משתתף בהרבה קורסים וסדנאות כדי לקבל ידע. כדי לקבל הבנה. מתישהו היתה מגיעה הנקודה שבה הייתי "מבין". ואז החיפוש בדרך כלל היה מסתיים כי "הבנתי". היום אני מבין שהחיפוש לא מסתיים כאשר הבנתי משהו. כי זה שהבנתי משהו, לא אומר שאני יודע אותו.

בפרק אירחתי את ערן שטרן, מחבר רבי-מכר ומומחה לתהליכי שינוי, דיברנו על זוגיות, ריצוי חברתי, המסלול המוכתב מראש של חיינו, וההשפעות על החיים המשותפים. דנו בחשיבות האינטימיות, בהשפעות של פצעי ילדות, ובתפקיד של מיניות ותקשורת כנה בהתפתחות קשר זוגי בריא ומרפא. האם ההחלטות שלנו בזוגיות הן באמת שלנו? מה קורה לאינטימיות כשהילדים נכנסים לתמונה? כיצד ריצוי חברתי מרחיק אותנו מהאמת הפנימית שלנו? למה מיניות היא הרבה יותר מחיבור פיזי? איך מפסיקים לגרד אחד לשני את פצעי העבר? פרק מרתק! תהנו.

לפני כמה שנים נתקלתי בציטוט הזה של ראלף וולדו אמרסון: "ההישג הגדול ביותר שלך כאדם, הוא להיות עצמך, בעולם שמנסה כל הזמן להפוך אותך להיות מישהו אחר" הציטוט הוא פרפרזה על טקסט שהוא כתב ב-1841. לפני 185 שנים! 185 שנים עברו מאז, והוא עדיין רלוונטי מאי פעם. ולדעתי אפילו יותר רלוונטי היום, מאשר בתקופה בה הוא נכתב. כל כך קשה היום לשמור על מי שאנחנו. אנחנו נתונים בלחץ בלתי פוסק של הסללות, מניפולציות, שליטה תודעתית, השפעה חיצונית והתוויות חיצוניות. כל אלו מנסים להפוך אותנו להיות מישהו. מישהו שמגיב באופן שמצפים ממנו. מישהו שמרגיש את מה ש"נכון" מישהו שקונה את "מה שצריך" מישהו שלובש את מה ש"מקובל" מישהו שנוהג או גר בבית ש"נחשב" הכוחות האלו המופעלים עלינו הם כל כך חזקים, שקל מאד לשכוח מי אנחנו. ולהאמין שמי שאני הוא הדמות שהעולם החיצוני חושב שאני צריך להיות.

מה קורה למיניות של גבר אחרי 30 שנה בזוגיות אחת ובמיניות אחת? האם אנחנו באמת יודעים מה בני ובנות הזוג שלנו רוצים במיטה, ומה קשה יותר לחשוף - פנטזיות מיניות או את המקומות שבהם אנחנו מרגישים חלשים ופגיעים? בפרק זה של ״לב של גבר״ גלית בנגלס מארחת את ערן שטרן, בן 54, לשיחה חשופה על מיניות, אינטימיות והגילוי מחדש של עצמו אחרי סרטן האשכים וגירושים. ערן מספר על המעבר משלושים שנה בתוך עולם זוגי ומיני אחד לחקירה חדשה של הגוף והמיניות, על הכניסה לעולמות הטנטרה ו-ISTA, ועל הדברים שגברים מדברים עליהם במעגלי גברים - מפחד מדחייה ודימוי גוף ועד חרדת ביצוע וקושי לחשוף חולשה. וגם: מה הם ההסכמים הלא כתובים שאנחנו מכניסים לזוגיות בלי שבכלל דיברנו עליהם? למה ערן הפסיק לראות את עצמו כאחראי לעונג ולאושר של בת הזוג שלו? איך מדברים מתוך ״כואב לי״ ו״אני צריך״ במקום מתוך כעס והאשמה? ומה מאפשר לשני אנשים ליצור אינטימיות עמוקה בלי לאבד את עצמם בתוך הקשר? שיחה על מיניות גברית, פגיעות, גוף, אינטימיות - ועל האפשרות לגלות את עצמנו מחדש גם באמצע החיים.