שנה: 2021

פרק 38 – לתהום וחזרה – שי רלר

שי רלר הוא מרצה ומלווה לשינוי וצמיחה על בסיס תובנות וניסיון חייו ממסע חיים רצוף אתגרים וטלטלות. כשהיה בן 24, בזמן הטיול הגדול לאחר השרות הצבאי, הוא מוצא את עצמו באוטובוס בדרך לפוקרה בנפאל, שמחליק מהדרך ומתגלגל לתהום של 25 מטרים עד שנעצר בתוך הנהר. משם מתחיל מסע אישי ארוך ומורכב של החלמה שבסופה הוא נשאר משותק כמעט בכל גופו.
בשיחה שלנו, שי משתף בפתיחות על התהליך המורכב של השיקום, של הבחירה היום-יומית בחיים, גם שהם נראים קשים ומורכבים.
בין השאר תוכלו לשמוע:
– מה המשמעות של להיות שלם, אך לא מושלם
– כיצד לבחור, גם כשהבחירה שעל הפרק קשה ומורכבת
– כיצד שומרים על אופטימיות במצבי קיצון בחיים
– מה עזר לו ברגעי הקושי הגדולים ביותר

פרק 42 – מעגלים לטובה – שלומי צדקי

שלומי צדקי, מנכ"ל עמותת 'עיגול לטובה' הפועלת לשיפור החברה הישראלית באמצעות מערכת מימון של פילנתרופיה זעירה. שלומי כבר פעיל מספר שנים בעולם החברתי-ציבורי ומביא עימו נסיון רב בחיבור בין העולמות הללו.
בשיחה שלנו, תוכלו לשמוע:
– מהו המודל של "עיגול לטובה" וכיצד הוא מאפשר להגדיל את התרומות לעמותות שונות
– מדוע מודל זה הוא המצליח מסוגו בעולם
– מהם האתגרים והמורכבויות בעולם ההשקעות החברתיות
– מהן תוכניות אג"ח חברתיות וכיצד הן משפיעות לטובה

אני מרגיש אדם אחר

בשביל ההודעות האלו אני עושה את מה שאני עושה.

מבחינתי זה התגמול הכי גדול שיש, יותר מכל כסף או סטטוס או מעמד. ההכרה שמתקבלת מלקוח. לראות בן אדם משתנה לך מול העיניים, ולדעת שגם לך, יש חלק ולו הקטן ביותר בכך.

את ההודעה הזו קיבלתי אתמול בווטסאפ הקבוצתי של אחת מקבוצות "עושים שינוי".

היא ריגשה אותי מאד, כי אני זוכר היטב את השיחה שקיימתי עם שי, כשעוד התלבט האם להצטרף לקבוצה. היו לו הרבה התלבטויות. הוא כבר ניסה בעבר דברים וזה לא עבד לו. הוא לא סמך על עצמו שיתמיד בתהליך. הוא גם לא היה בטוח שהוא סומך מספיק עלי.

איך עושים שינוי שנשאר עם אייל דסאו צפריר

מה זה שינוי?

איך אנחנו מבצעים שינוי בחיים שלנו? מה מניע אותנו?

איך אנחנו לא חוזרים על אותן טעויות?

איך אנחנו לוקחים אחריות על החיים שלנו,

על ההשפעה שלנו על החיים של אחרים?

למה זה בכלל קשה להשתנות למרות שאנחנו יודעים מה באמת נכון,

מה באמת חשוב בחיים האלו?

האם אנחנו בוחרים את מה שאנחנו עושים בחיים?

האם אנחנו רק מממשים את מה שההורים שלנו,

הסביבה שלנו בחרה או ציפתה מאיתנו או

שאנחנו מעיזים והולכים עם החלומות שלנו?

האם אנחנו מוכנים לשלם את המחיר?

האם אנחנו אותו הדבר עם הילדים שלנו?

לעשות שינוי זה משהו שהוא כל הזמן בתנועה

ובשביל זה אני מדבר הפרק הזה עם ערן שטרן, מומחה לשינויים וטרנספורמציות בחיים של אנשים

מי אנחנו בעולם הזה? איך אנחנו מוצאים את הייעוד שלנו?

מי אנחנו בלי הטייטלים שלנו?

כולם מדברים על שינוי אבל מה קורה אם אנחנו עושים שינוי

ואף אחד לא אומר לנו כל הכבוד? האם נתמיד בלי הפידבק של הסביבה ?

איך אנחנו מרחיבים את הסביבה שלנו כדי שתתמוך בשינוי שלנו לאורך זמן

כדי שאף אחד לא יכבה לנו את האש החדשה שפועמת בנו.

איך עושים שינוי שלא דורש כאב? האם זה חובה?

האם השינוי חייב להתבצע רק כשאנחנו עם הגב לקיר?

האם אנחנו מבינים את התפקיד של הקשיים שלנו בהתקדמות שלנו?

איך אנחנו לומדים להכשל בצורה מעצימה?

פרק 37 – מרגישה חופשיה להשתנות – ניצן סולן

ניצן סולן, היא מהנדסת כימיה יועצת לאגרי-טק וקנאביס רפואי, מנכ"ל והבעלים של הסטרטאפ Living Box, תומכת בהנגשת גישה הוליסטית ומקיימת לעולם, ואשה סקרנית ללא גבולות.
ניצן היא גם גולשת גלים, שתחביבה לקח אותה לאינספור מקומות בעולם ולחוויות יוצאות דופן. אורח החיים והאופן שבו היא מנהלת את חייה בעולם הוא של שינוי מתמשך ובלתי פוסק.
בשיחה המרתקת שלנו, ניצן משתפת בין השאר:
– מה מאפשר לה לחיות מתוך תעוזה
– איך היכולת שלה לא להיקשר לעבר מאפשרת לה חופש ויכולת השתנות מהירה
– מה היא למדה מההתרסקות שלה בגלישה על השונית בפיליפינים
– על חווית הנאום שלה באו"ם

פרק 36 – יחסים עם הלא-נודע – עמרי גפן

עמרי גפן הוא מומחה לתחומי השיתופיות, המשא ומתן, הגישור והאמון. בעל ניסיון עשיר בליווי הנהלות בכירות ותהליכים מורכבים בין ובתוך ארגונים, בעיקר בתהליכי שינוי ומחבר הספר "עוצמת השיתופיות – מאגו סיסטם לאקו סיסטם".
בעקבות רצח רבין ב-1996, הוא הקים את קבוצת "גבים" ופעל להקמת תחום הגישור בישראל. כיום שותף בקבוצת גומא-גבים.
בשיחה שלנו, תוכלו לשמוע:
• איך ידיעת היעוד שלו משפיעה על חיי היום יום שלו
• מה השאלה המרכזית שיכולה לעזור לנו לבדוק שאנו אכן במקום הנכון והמדויק בחיים שלנו.
• מדוע ההתנהלות מתוך פחד פוגעת האיכות החיים שלנו
• באיזו שאלה הכי נכון להשתמש כדי ליצור שיתופיות ולפתור קונפליקטים

הם מ-פ-ח-ד-י-ם

והפעם פוסט אורח של דבורה רומי שעובדת איתי כבר מספר שנים, ועד היום קיימה אלפי שיחות עם לקוחות לגבי התוכניות השונות שלנו… אז יש לה פרספקטיבה מאד רחבה ועמוקה.

מכירים את אלו שמספרים לכם, עד כמה הם היו רוצים שהדברים יהיו אחרת בחיים שלהם?

אלו שמאמינים שהחיים שהם חיים, הם לא באמת החיים שהיו רוצים לחיות?

שאם רק היה להם "את זה" ו"את זה" או אם היה כך או כך אז הם היו מאושרים? אבל באמת מאושרים?

מכירים אלה שיספרו לכם כמה הם כמהים לשינוי?

ממש ממש משוועים לו?

מבחינתם, זה ממש להיות, או לחדול!

הם בוחנים את חייהם ומבינים שלא לזה הם התכוונו, לא לשם הם כיוונו?

מכירים את אלו שטוענים שהם רוצים שינוי ומחפשים את הדרך לעשות אותו, בכל מחיר!

הם יספרו ויסבירו שהסביבה לא מבינה או לא מקדמת אותם…

שהם למדו ולמדו ולמדו והרחיבו את התודעה שלהם בכל מיני סדנאות ועם אינספור כלים, אבל הם אף פעם לא מיישמים…

שהם יודעים בדיוק מה הם צריכים לעשות, אבל לא ממש מצליחים לסגל לעצמם הרגלים שיובילו אותם לשם…

שהם "מאוהבים" באיזורי הנוחות של עצמם…

שהם ממש, אבל ממש, צריכים מסגרת או ליווי צמוד שיראו להם את הדרך…

שיש להם שפע של אמונות שמעכבות אותם…

שהם יודעים רק מה הם לא רוצים ולא יודעים מה הם כן רוצים…

שיש להם רעיון מדהים, אך הם לא יודעים אך ליישם אותו…

שכל פעם שעולה להם רעיון מבריק, הוא נופל כי יש להם יותר מדי "למה לא"…

הם יודעים לתאר את הכל בפירוט מדויק להפליא.

הם מנסים לשכנע את הצד השני למה לעשות שינוי זה הדבר הכי נכון עבורם עכשיו.

הם מבינים בדיוק מה הם צריכים.

על פניו, הכל מעולה ונראה להם מתאים.

עד שפתאום מגיע לסביבה שלהם, משהו שיכול להיות פתרון אמיתי.

משהו שעלול (בטעות!) להביא אותם למקום שהם רוצים להיות בו.

עד שהם מגיעים לרגע האמת, שבו כל הסיפורים נגמרים, ובו צריך לנקוט בפעולה: להחליט, להתחייב לסגור ולשלם.

ואז ברגע הזה, ברגע האמת, ב-Money Time – פתאום כל הסיפור משתנה ומתחיל סיפור חדש…

סיפור חדש שהוא הפוך לגמרי מהסיפור הקודם שהם סיפרו:

שמה פתאום שהם צריכים מסגרת? ברור שהם יכולים לבד, כי הם למדו כל כך הרבה סדנאות ורכשו כל כך הרבה כלים… (כן, עם אותו ידע ואותם כלים שהם לא השתמשו בהם עד היום…)

כי ממש עוד רגע הם יוצרים לעצמם את המסגרת שהם צריכים לעצמם, כי הם ממש אלופים בזה (בדיוק כמו שעד היום הם לא יצרו מסגרת כזו…)

שעכשיו זה לא ממש הזמן הנכון, כי רק לפני רגע סיימו ללמוד משהו אחר ועדיין לא הטמיעו אותו (בדיוק כמו שלא הטמיעו את כל מה שלמדו לפני כן…)

אם זה רק היה יותר קצר / אם זה רק היה יותר ארוך / אם זה רק היה בשעות הבוקר / אם זה רק היה בסופי שבוע / אם זה רק היה יותר כמו שבדיוק הכי נוח שיהיה להם… (וגם אז זה כנראה לא היה מתאים, כי זה לא בדיוק כמו…)

אם זה היה יותר אישי מקבוצתי / אם זה היה יותר קבוצתי מאישי…

שלא לא נוח להם כך ולא מתאים להם אחרת (ושוכחים שבעצם פנו מלכתחילה בגלל שממש לא נוח להם במצב הנוכחי).

שיש להם זמן / אין להם זמן…

שעכשיו זה הזמן / עכשיו זה לא הזמן…

שכרגע לא כל כך נוח בגלל הבן זוג, הבת זוג, הילדים, השכן והכלב…

כשיהיה זמן מתאים יותר, כי עכשיו ______ (השלימו את החסר). היתה קורונה, היתה מלחמה, השוק קשה…

יש עבודה / אין עבודה…

אם רק המחיר היה כזה וכזה…

אז: הם לרגע קט אפילו לא היו מתלבטים ומצטרפים לתוכנית ועושים את השינוי המיוחל שהם רוצים.

והם ממשיכים לשכנע (בעיקר את עצמם) שרק אם ילמדו עוד מיומנות אחת, רק אחת אחרונה (שתתווסף לאוסף המיומנויות שכבר יש להם) אז הם יתקדמו ויגיעו למטרה שלהם.

מה שתרצו. אני חושבת שבאמת כבר שמעתי את הכל…

חוץ מאשר את האמת: שהם מ-פ-ח-ד-י-ם!

וזה מדהים כמה אנשים מפחדים שפתאום החיים שלהם יראו אחרת.

כמה הם מפחדים שאולי יצטרכו (לפעמים לראשונה בחייהם) להסתכל על עצמם במראה ולא בהכרח לאהוב את מה שהם רואים – למרות שבתכל'ס, זה קורה כבר עכשיו (הם לא אוהבים את מה שהם רואים).

מפחדים שזה באמת יקרה. שהשינוי שהם כל כך משוועים לו – יקרה. ואם הם לא יאהבו אותו?

או שיתגלה להם משהו שהם לא רוצים?

או שחלילה יצטרכו לוותר על מקום של הקורבן, או של המסכן? ולקחת, רחמנא לצלן, אחריות על החיים שלהם?

שיצטרכו לחיות את חייהם, בלי שיש להם את מי להאשים?

זה מפחיד.

זה מפחיד שמישהו יגלה פתאום שהם המלך העירום?

שהם לא באמת רוצים להשתנות, הם רק אוהבים (ומעדיפים) להתלונן?

שהם מעדיפים לשמור על פוזיציית המסכן, והקורבן של "נסיבות החיים".

שתכל'ס טוב להם שם במקום הזה, אז למה לוותר עליו ולזוז ממנו?

למדתי, מניסיוני, שאנשים יספרו הרבה דברים, הכל.

הם יסגננו את השיח כך שלכאורה יראה שהם באמת רוצים להשתנות. הם ישתמשו בכל המילים היפות והמפוצצות ובכל הסיסמאות הנכונות, אבל בפנים, בתוך תוכם, הם מתים מפחד ולא מעיזים להודות, אפילו לעצמם שהם מפחדים להשתנות.

זה די מדהים איך אנשים מחפשים, בכל דרך, לשמר לעצמם את הסיפורים שלהם, להצדיק את המקום שהם נמצאים בו, לפעול מתוך אוטומט של הישרדות ומגננה.

איך הם ממשיכים לשים לעצמם מכשולים ופועלים שוב ושוב ושוב, מתוך אותה תודעה ומתוך אותן הפעולות, כדי לקבל שוב ושוב את אותן התוצאות. את אותן התוצאות, שלטענתם הם לא רוצים.

אנשים חכמים ממני אמרו כי, אנשים לא נמדדים לפי המילים שלהם אלא לפי המעשים שלהם.

ולדבר, עדיין, לא עולה כסף…

עד כאן הפוסט של דבורה. אם אתם רוצים להכיר אותה קצת יותר לעומק, מוזמנים להקשיב לפרק בפודקאסט "עושים שינוי" שהקלטתי איתה.

ואם הדברים האלו נגעו בכם, והחלטתם עם עצמכם שאתם מוכנים לשים את כל "הסיפורים" בצד ובאמת לעשות שינוי, בוחרים בכך ומוכנים להישתנות, הצעד הבא שלכם לא צריך להיות דרמטי או עצום. הוא צעד קטן…

צעד קטן שיכול לעשות שינוי גדול בהמשך.

והצעד שאני מציע לכם הוא להרשם לשוחח עם דבורה ולקיים איתה שיחת בהירות. ללא עלות וללא התחייבות.

אבל עם מחויבות – לעצמכם ולשינוי שאתם רוצים ליצור בחייכם.

מתי כדאי לעזוב את מקום העבודה?

ערן שטרן בתוכנית של אורלי וגיא בשיחה על 4 הדברים שהכרחי לבדוק ולוודא לפני שעושים את המעבר משכיר לעצמאי ועוזבים מקום עבודה.

פרק 35 – רומנטיקן חסר תקנה – יוסי גינסברג

יוסי גינסברג הוא הרפתקן ויזם בינלאומי, שהיום גם קורא לעצמו האקר תודעתי. הוא ידוע לרבים כמחבר הספר שהפך לאחרונה גם לסרט: "בחזרה מטואיצ׳י" על הישרדותו כנגד כל הזיכויים בג'ונגלים של האמזונס.
יוסי מעיד על עצמו שהוא רומנטיקן חסר תקנה וזה מה שמוביל אותו בחייו להרפתקאות שונות ומיוחדות.
בשיחה המרתקת ביננו, תוכלו לשמוע:
– מה באמת קרה בג'ונגלים של האמזונס
– למה הוא מתגורר כל חייו הבוגרים באוהל
– כיצד נוצר בנו מצב הישרדותי וכיצד ניתן לצאת ממנו
– מה הוא למד מאינספור החוויות הפסיכדליות שעבר
– מדוע צריך להיות פחדן כדי לחיות באומץ

Walking Dead

"אני מרגישה שאני חיה על אוטומט"

ככה היא אמרה לי כשנפגשנו לפני כשבוע.

היה כל כך הרבה שעבר דרך המשפט הזה. כל כך פשוט, שש מילים ועם זאת מביע כל כך הרבה.

כל כך הרבה תסכול… מהמצב הזה

כל כך הרבה פחד… מלעשות שינוי

כל כך הרבה פחד… מלהישאר באותו המקום

כל כך הרבה חוסר אונים… מכך שלא רואה שום פתח יציאה

וגם, זיק קטן של תקווה, שאולי, רק אולי, יש משהו שיכול להשתנות ולשנות את המצב הזה שלה.

אם מישהו יסתכל עליה מבחוץ, יהיה לו קשה להבין מה הקטע שלה.

בסך הכל יש לה חיים טובים: בן זוג, ילדים, משפחה, עבודה שהיא מאד מצליחה בה, תפקיד משמעותי עם שליחות של ממש.

ועדיין… היא מרגישה שזה כבר לא זה. שהחיים שלה על אוטומט. שהמחירים שהיא משלמת על החיים במצב הזה הם כבר לא הגיוניים יותר.

שהיא חיה ליד החיים ולא את החיים עצמם.

המקרה שלה הוא לא ייחודי. אני פוגש אנשים כאלו כל הזמן. יום יום.

אנשים שאתה מסתכל להם בעיניים והם נראות מתות.

אנשים שהם כמו Walking Dead – יש להם דופק, אבל בפנים משהו כבר מזמן מת.

הם חיים על אוטומט של עבודה ומשימות יום יומיות. והם ממשיכים בנתיב הזה פשוט כי לרוב הם לא רואים שום נתיב יציאה מהמסלול הזה.

והם גם מפחדים מאד.

מפחדים לשנות, ובעיקר מפחדים להשתנות.

וזה הדבר הכי הגיוני וטבעי. במיוחד כשנראה לך ש"יש לך הכל".

אני מכיר את זה היטב מעצמי, בתקופות שונות בחיים שלי שהרגשתי ש"יש לי הכל". לכאורה מבחוץ לפחות ככה זה היה נראה. אבל מבפנים זה היה חלול. ריק.

כשמסתכלים לאדם בעיניים, הן מספרות את כל הסיפור.

זה לא פשוט. זה דורש להסתכל על עצמך באומץ במראה שמולך ולבחון מה אתה רואה שם?

האם אתה רואה שם ניצוץ של תשוקה וחיות?

או שהן כבויות?

האם אתה חי באמת?

או שנקלעת למצב של Walking Dead?

אף אחד לא יכול להציל אותך מהמצב הזה. אתה האדם היחידי בעולם שיכול.

אתה יכול כמובן להיעזר באחרים, אבל עדיין את הצעד הראשון אתה צריך לעשות…

האם תעשו אותו?

אם הדברים האלו נגעו בכם, והחלטתם עם עצמכם שתם מוכנים לעשות שינוי, בוחרים בכך ומוכנים להישתנות, הצעד הבא שלכם לא צריך להיות דרמטי או עצום. הוא צעד קטן…

צעד קטן שיכול לעשות שינוי גדול בהמשך.

והצעד שאני מציע לכם הוא להרשם לקיים איתנו שיחת בהירות. ללא עלות וללא התחייבות.

אבל עם מחויבות – לעצמכם ולשינוי שאתם רוצים ליצור בחייכם.