"אני מאד מצליח, אבל לא מאושר"

הי!

 

"אני מאד מצליח, אבל לא מאושר"

 

את המשפט הזה שמעתי מלקוח (נקרא לו אלון – שם בדוי) בשיחה לפני כמה שבועות.

 

הוא מנכ"ל של חברה בינונית, משפיע על עשרות אנשים ויותר, מצליח מאד בתחומו, מרוויח מצוין, מוערך על ידי כל הסביבה שלו.

 

לכאורה, הכל צריך להיות מושלם עבורו. אבל הוא לא מאושר כדבריו.

 

הפרדוקס הזה, שאלון מתאר, מתקיים לא רק אצלו. הוא מתקיים אצל אנשים רבים כמותו.

 

ישנה תפיסה פופולרית, אך שגויה, שאומרת שמי שמצליחים במה שהם עושים, בהכרח גם יהיו מאושרים. ויחיו מאושרים.

אך במציאות זה לא בהכרח כך. אני לא אומר שכל מי שמצליח במה שהוא עושה אינו מאושר, בהחלט יש כאלו, אך ישנם רבים שמשיגים את ההצלחות שהם רוצים ועדיין אינם מאושרים.

 

מרבית חיי התנהלתי מתוך תפיסת עולם שאומרת שאם רק יהיה לי/אשיג את ….. אז אהיה מאושר.

 

התפיסה הזו שירתה אותי היטב מרבית חיי. היא גרמה לי להיות מאד הישגי, ומאד מצליח בדברים שעשיתי.

הייתי מסמן מטרה, וחותר בעקביות להשיג אותה.

 

ואז ישנם כמה רגעים של סיפוק ואושר, שדי מהר מתחלפים בסוג של ריקנות.

 

ואז מיד היתה עולה השאלה הלא מודעת: ומה עכשיו?

 

כתבתי על התופעה הזו בפירוט במניפסט שפרסמתי לפני מספר חודשים: "החתיכה החסרה" (אם לא קראתם, מומלץ כבר עכשיו להוריד אותו בחינם כאן).

 

התופעה הזו קורית, כי האגו שלנו מתעתע בנו. הוא גורם לנו לחשוב ולהאמין שאם רק נשיג את הפסגה הבאה, אז נהיה מאושרים ושלמים. 

 

הוא יוצר אצלנו את התלות בכל מיני דברים חיצוניים על מנת שנרגיש מאושרים בפנים. הוא גורם לנו להאמין שאלו הם ההישגים החיצוניים שלנו שיגרמו לנו לאושר. הבית הגדול, הכסף בבנק, הרכב החדש, הטיולים לחו"ל, או מה שזה לא יהיה.

 

ואז, כשאנו סוף סוף משיגים את הדברים הללו, אנו באמת מרגישים מאושרים, אבל לרגע קצר מאד, ואז זה נגמר ואנו חוזרים למירוץ להשיג עוד משהו חיצוני כדי להרגיש שוב מאושרים לכמה רגעים.

 

וזה מכניס אותנו למירוץ מטורף שרק מתסכל אותנו יותר ויותר.

 

לפני כמה ימים בפגישה שקיימתי, נשאלתי לגבי הטיול הגדול שלנו בחו"ל, והיא שאלה אותי מה הדבר העיקרי שהשתנה אצלי בטיול.

 

והתשובה שלי היתה: הפסקת המרדף.

זכיתי בתובנה הזו, שאין זה באמת משנה מהם הדברים החומריים שיש או אין לנו. לא הם אלו שיגרמו לנו להיות מאושרים יותר או פחות.

 

אני יותר "רגוע" היום. זה לא אומר, שהדברים הללו אינם חשובים לי ואיני רוצה בהם, ברור שאני רוצה בהם, אבל אני פחות ופחות תלוי בהם כדי להרגיש מאושר.

 

התהליך הזה הוא לא תמיד קל. אנו צריכים להיות מאד מודעים למה שמוביל ומנהל אותנו – האגו שלנו.

 

ואצל מרביתנו, מרבית מהזמן, האגו משתמש ומנהל אותנו במקום שאנו ננהל ונשתמש בו.

 

זה ממש כמו לראות זנב שמכשכש בכלב, במקום כלב שמכשכש בזנב.

 

במקום שהאגו יעבוד אצלנו, אנחנו עובדים אצלו. והעבודה אצלו אף פעם לא נגמרת, ללא קשר לכמה קשה נעבוד, או כמה נשיג וכמה נצליח. האגו שלנו תמיד, תמיד, תמיד: ירצה יותר.

 

אבל זה מתיש. ובעיקר, זה לא מספק. וזה לא גורם לנו להרגיש מאושרים באמת.

 

כשהאגו דוחף אותנו להשיג את "הדברים החיצוניים" הוא למעשה מרחיק אותנו מ"הדברים הפנימיים". אלו הם הרצונות הנשמתיים שלנו. והם אלו שבאמת גורמים לנו סיפוק ואושר מתמשכים, ולא רגעיים.

 

הסיבה שאלון, ורבים כמותו, אינם מרגישים מאושרים למרות כל ההישגים וההצלחות שלהם, היא כי הם אינם מממשים את הרצונות הנשמתיים שלהם. הם אינם מממשים את השליחות האמיתית שלהם כאן בעולם, ואינם מביאים אותה לידי ביטוי מלא.

 

האושר שלנו מתחיל מבפנים, מהמימוש של מי שאנו באמת, ולא ממשהו חיצוני שהשגנו.

 

אם הדברים הללו נוגעים בכם, והייתם רוצים להעמיק ולהבין את התהליך הזה בצורה עמוקה ומשמעותית, אני מזמין אתכם להצטרף אלי לסדנת "התגלית"

ב"תגלית" אחשוף בפניכם את התהליך המלא, את האופן שבו האגו מנהל אותנו, וכיצד לקחת את השליטה בחזרה לידינו. כיצד לזהות מהם הרצונות הנשמתיים האמיתיים שלנו, לדעת מה היא השליחות האמיתית שלנו. וכיצד לא לפחד מלממש אותה.

האר אותנו…

** הפוסט הזה פורסם במקור בדף הפייסבוק שלי ועורר שם הרבה מאד תגובות ודיונים מעניינים, יכולים לקרוא כאן את הפוסט המקורי.

בסוף השבוע יצא לי לצפות בנטפליקס בסרט התיעודי Enlighten Us, המביא את סיפורו של ג'יימס ארתור ריי.

למי שלא מכיר, ג'יימס ארתור ריי היה אחד מהמורים שהשתתפו בסרט ובספר "הסוד" שיצאו לעולם ב-2006.

אני זוכר אותו היטב.

הוא היה אחד הדוברים הרהוטים, המעניינים והמרשימים יותר שהשתתפו בסרט, והיו הרבה כאלו.

בעקבות "הסוד" הוא הפך לסיפור הצלחה מטאורי. תוכניות אצל אופרה, חוזים של מליונים עם הוצאות לאור על הספרים שלו, סדנאות, כנסים וסמינרים לכל אורכה ורוחבה של ארה"ב.

עד שבאוקטובר 2009, כל זה נפסק.

במהלך סדנה שהוא קיים באריזונה, היתה פעילות של "סווט לודג'". זהו טקס הזעה שמאני שבמהלכו נכנסים לתוך אוהל דמוי כיפה שלתוכו מכניסים אבני בזלת רותחות ושופכים עליהם מים ליצירת אדים וחום באוהל.

זו לא היתה הפעם הראשונה שג'יימס קיים טקס מהסוג הזה בסדנאות שלו. זה היה חלק מתפיסת העולם שלו, שעל מנת ליצור שינוי אצל אנשים, צריך "לדחוף אותם לקצה" ושם קורות אצלם פריצות הדרך.

ההבדל בין הסדנה הזו לאלו שקדמו לה, היה שבאותו אוהל, שלושה אנשים מצאו את מותם, ורבים אחרים נקלעו למצוקה נשימתית קשה.

בתוך מספר דקות, כל עולמו התהפך.

לאחר כמה שנים של דיונים משפטיים, הוא זוכה מאשמה של רצח והואשם בשלושה מקרים של גרימת מוות ברשלנות ונשלח לשנתיים מאסר.

במהלך השנים הללו הוא גם איבד את מרבית כספו ורכושו.

הסרט מתחיל בנקודה שבה הוא משתחרר לאחר שנתיים ויוצא מהכלא, ולטעמי הוא סוג של "שיעור בענווה" עבור כולנו. ובמיוחד עבור כל מי שעוסק בתעשיית ההתפתחות האישית, הליווי, הטיפול, האימון והמנטורינג.

אני לגמרי יכול להזדהות עם הרצון שלו לעזור לאנשים, ולהיות עמדה עבורם למה הם מסוגלים לעשות ולאן הם מסוגלים להגיע.

אני עצמי נעזר במנטורים בתחומים שונים בחיי, שיהוו עמדה עבורי, שיראו לי את "אזורי העיוורון" שלי ושיעזרו לי להתפתח ולהגיע לשלבים הבאים בחיי.

אבל, כמו שאמר השופט שגזר על ג'יימס ארתור ריי שנתיים מאסר בדברי הסיכום שלו: "ביחד עם היכולת המופלאה להשפיע ולעזור לאנשים רבים, מגיעה גם אחריות רבה".

בעוד כחודש אני מציין 12 שנים מאז שעזבתי את הקריירה שלי באינטל, ויצאתי לדרך חדשה ללוות ולעזור לאנשים. התעשייה שאני שייך אליה נקראת תעשיית ה"עזרה העצמית" או "תעשיית המנטורים" ולא סתם. זו הפכה להיות תעשייה לכל דבר. בשנים האחרונות, בכל העולם וגם בישראל, יותר ויותר אנשים נכנסו לתעשייה הזו ומציעים את העזרה שלהם לאחרים בתחומים שונים.

אני בהחלט מאמין שמרביתם עושים זאת מתוך כוונה אמיתית ורצון כנה לעזור לאחרים. אבל לצערי, ישנם גם כאלו שפשוט זיהו שוק עם פוטנציאל כלכלי גדול. הם זיהו את הצורך האנושי הגדול מכל – למשמעות, התפתחות, צמיחה, התקדמות והשגיות. צורך שאינו מסתיים אף פעם.

זה בא למשל לידי ביטוי, בהבטחות בומבסטיות ומפוצצות, בהצעות ל"גלולות קסם" שיפתרו כל בעיה בתוך דקות, ולעיתים גם בשימוש במניפולציות שהן על הגבול האתי (ולפעמים מעבר לגבול הזה).

לי ולכל מי שעוסק בתחום הזה יש אחריות מאד גדולה. אנו נוגעים בחיים של אנשים.

בעיני אין זכות גדולה מזו. התגמול שאנו מקבלים מלראות אדם שחייו משתנים לטובה והידיעה שיש לנו נגיעה (ואפילו הקטנה ביותר) בכך, הוא התגמול הגדול מכל. יותר מכל תגמול כלכלי או חומרי כלשהו.

אבל אנחנו לא קוסמים. אנחנו לא אלוהים חיים. אנחנו אנשים בשר ודם, כמו כל אחד אחר, עם אתגרים דומים, עם חוויות דומות, עם רצונות וצרכים כמו כל אחד אחר.

אני רוצה לקוות שלכל מי שנכנס ועוסק בעולם הזה יש את הנסיון, הידע, הרגישות ואת הענווה הנדרשת לגעת בחיים של אנשים אחרים.

את ההבנה שאנשים הם יצור מורכב. שאין "מידה אחת" (One Size) שמתאימה לכולם, ושאין באמת גלולות קסם. יש תהליכים שאנשים עוברים, כל אחד בקצב שלו, כל אחד בנתיב ובדרך שלו ובאופן הספציפי שמתאים לו.

ואני מאמין שהדבר החשוב ביותר, הוא האחריות האישית שחלה עליהם.
האחריות האישית והמוחלטת לתוצאות שלהם, שתלויות קודם כל ולפני הכל בהם, ולא באף אחד אחר, מוכשר, חכם ומיוחד ככל שיהיה.

לאחר 12 שנים בעולם הזה, כבר למדתי לזהות אנשים שמגיעים מתוך תקווה שאני אהיה זה ש"יציל אותם".
אני לא יכול להציל אף אחד. לא אני ולא אף אחד אחר.

רק האדם יכול להציל את עצמו. רק אנו יכולים להציל את עצמנו. האחריות היא עלינו, ורק עלינו.

אנו כמי שמלווים אנשים, יכולים לתת להם את הידע והכלים הכי טובים בעולם, אך אנו לא יכולים לעשות את עבודת ההתפתחות עבורם או במקומם.

אז בכל פעם שאתם הולכים ונעזרים במישהו אחר, אל תשכחו לבחון איפה האחריות האישית שלכם להצלחה שלכם ולתהליך שאתם עומדים לעבור. אם אתם לא משוכנעים שאתם אחראים ולא מאמינים בכך בכל מאודכם, לדעתי התהליך שתלכו אליו יתגלה כבזבוז של זמן וכסף.

אך מצד שני, אם תבואו עם תפיסת אחריות אישית מלאה לתהליך – רק טוב יצא מכך.

ונקודה נוספת שאסור לשכוח, בשום מקרה, אף פעם לא לוותר על האמת הפנימית שלכם, על הידיעה הפנימית שלכם ובשום מקרה לא לבטל את עצמכם מול שום מנטור כזה או אחר.

אחד הקטעים העצובים יותר בסרט, הוא זה שבו אחת המשתתפות מתארת שבמהלך הסווט לודג' היא ראתה שאחת המשתתפות נמצאת במצוקה והעירה את תשומת ליבו של ג'יימס ארתור ריי לכך. הוא אמר לה, שהיא מנוסה בתהליכים הללו, ושהכל בסדר. היא השתתקה.

היא ביטלה את עצמה מול ה"סמכות" שלו. היא ויתרה על האמת שלה. היא שכחה את עצמה בתהליך.

אין לי גרם של ספק בטוהר הכוונות של ג'יימס ארתור ריי והוא בוודאי לא רצה לגרום למותם של שלושה אנשים ולפציעתם של רבים אחרים. אבל כפי שהוא מעיד על עצמו בסרט, הוא חטא בחטא היהירות.

התפקיד שלנו, של כל מי שנמצא בתעשייה הזו, הוא להושיט יד, להציע עזרה, ידע, הכוונה ואוזן קשבת כשצריך. להיות עמדה עבור האחרים ולהראות להם מה אפשרי גם עבורם.

רק עם קצת יותר ענווה.

מה אפשר ללמוד מבראיין, מדריך הטיולים שלנו בברוקלין?

הי!

בנסיעה האחרונה שלנו לניו יורק, לפני כשבועיים חיפשנו משהו מעניין לעשות.

מאחר וכבר היינו לא מעט פעמים בניו יורק בעבר, חיפשנו משהו שהוא מעבר לאטרקציות הרגילות שברובן כבר היינו.

ואז התחלתי לחפש בהצעות שונות לחוויות שניתן למצוא ב-AirBNB.

למי שלא מכיר, AirBNB הוא כבר מזמן לא רק אתר לחיפוש דירות או מקום לישון בו, והוא מאפשר היום לאנשים להציע גם חוויות שונות שהם יכולים לארגן עבור אחרים. זה יכול להיות טיולים, הופעות, ארוחות וכל דבר אחר שמעניין ומהנה.

וכך בשיטוט בין ההצעות נתקלתי בבראיין.

ובראיין הציע טיול הליכה שמתחיל בשכונות של ברוקלין, דרך גשר ברוקלין ועד לוול סטריט במנהטן. הוא הציג את עצמו כצלם חובב, והטיול התבסס על ביקור בנקודות שמהן יש את נקודות התצפית הטובות, היפות והמעניינות ביותר.

אז הלכנו על זה… (תרתי משמע, הלכנו המון…).

בראיין התגלה כבחור צעיר וחביב, שהסתבר לנו שגם היה מתנדב תקופה מסויימת בקיבוץ בארץ, מדריך בתוכניות "תגלית" של הסוכנות היהודית, צלם חובב (הוא מגדיר את עצמו כחובב, אבל התמונות שלו מאלפות), מטפל בגן ילדים, מדריך טיולים ובעל שלל עיסוקים רבים אחרים.

הוא יצא מגדרו על מנת להעניק לנו את החוויה הטובה ביותר שהוא יכול היה, כמות הסיפורים והמידע שהיה לו לספר לנו על כל מקום וכל נקודה שהיינו בה, היתה כמעט אינסופית. הוא לקח אותנו לנקודות חמד לאורך המסלול שאין שום סיכוי בעולם שהיינו יודעים להגיע אליהן בעצמנו, ובטח לא להכיר לעומק את כל הפרטים של כל מקום וכל נקודה.

הטיול איתו היה אחד מהחוויות הטובות יותר עבורנו בנסיעה הזו. מעבר למקומות שביקרנו בהם, דרך הסיפורים של בראיין, למדנו על העיר בכלל ועל ההיסטוריה שלה יותר מאשר למדנו בכל הביקורים שלנו בניו יורק בעבר.

וזה די מדהים כשחושבים על כך, איך אפשר בארבע שעות של טיול ללמוד כל כך הרבה על ההיסטוריה של העיר, על ארועים מיוחדים, על ציוני דרך ועל מקומות.תחשבו כמה זמן היה נדרש לנו לחפש ולגלות את כל הידע הזה בעצמנו. וגם אם היינו עושים זאת, יש המון מידע שלא היינו מגיעים אליו בכלל, מהסיבה הפשוטה: שמראש לא היינו יודעים מה לחפש.

כי לכולנו יש את אזורי העיוורון האלו. את האזורים של "מה שאני לא יודע, שאני לא יודע". אנחנו מסתובבים רק באזורים של "מה שאני יודע" ואולי גם קצת באזורים של "מה שאני יודע שאני לא יודע".

אבל אין לנו שום סיכוי לדעת את מה שאנו לא יודעים שאנו לא יודעים.

וחשבתי עד כמה הטיול איתו מביא לידי ביטוי אמת בסיסית אחת וחשובה, והיא, שרק מי שכבר היה "שם" ומכיר את הדרך, ידע לקחת אותך לשם.

כלומר, על מנת להגיע למקומות מסויימים, ולתוצאות מסויימות, אפשר לנסות וללכת לבד, ללמוד, לחפש ולנסות. להצליח ולהכשל… אבל אפשר גם להיעזר במישהו אחר.

במישהו שכבר היה במקומות הללו, כבר חקר והתנסה, כבר ניסה והצליח, כבר ניסה ונכשל, כבר הבין מה עובד ומה לא, מה נכון ומה לא, מהם המכשולים ומהם קיצורי הדרך.

בכל תחום בחיים שלנו, שאנו רוצים ללמוד ולהעמיק ולהצליח בו, אפשר לחפש, ללמוד לבד ולהתנסות,

ואפשר להעזר במי שכבר עשה בהצלחה את מה שאני רוצה לעשות.

במקום שאני אצטרך לשבת שעות ולחפש מידע על ברוקלין וניו יורק, ללמוד ולחפש. ואולי גם לצאת לדרך ולהתברבר קצת ברחובות העיר (לפעמים זה גם סבבה) – בראיין עשה כבר את כל זה עבורי.

והוא הביא לנו את המסלול האופטימלי, עם המקומות הכי מדליקים ויפים, ועם הסיפורים והמידע הכי מתאימים. זהו קיצור דרך מטורף, שחסך לנו הרבה מאד זמן, כסף וגם לא מעט עוגמת נפש ותסכול מלהגיע למקומות שהם לא מה שחשבנו או ללכת לאיבוד בדרך.

כמובן, שאין תחליף להתנסות האישית, אבל ללמוד מנסיונם (המוצלח) של אחרים זהו קיצור הדרך היחידי שאני מכיר שקיים להצלחה.

הבעיה היא שלרוב אנו הולכים להתייעץ עם מי שקרוב אלינו ונגיש לנו.

זה יכול להיות האדם הכי מדהים בעולם, אבל זה לא אומר בהכרח שיש לו את הידע והנסיון הרלוונטיים לתחום שאנו צריכים בו עזרה. לפעמים, ובמקרים לא מעטים, ראיתי לקוחות שהתייעצו עם אנשים הקרובים להם שנתנו להם ממש עצות אחיתופל. לא בכוונה רעה כמובן, אבל פשוט מחוסר נסיון והבנה בתחום.

הפוסט הזה נכתב בדיוק לאחר שסיימתי שיחת יעוץ עם לקוחה שאני מלווה כבר מספר חודשים, לאחר תהליך אסטרטגיה שעשינו לעסק שלה.

יש לה עסק מדהים, רעיון ענק, וכמעט יחודי. פלח שוק ממוקד ונישתי, ולקוחות שמוכנים ורוצים להשקיע.

היא הגיעה לפגישה עם דילמה – לגבי לקוחות שמגיעים אליה בהמוניהם, אבל שלא מעוניינים במוצר העיקרי שהיא מוכרת. מבחינתה אלו היו פניות לא רלוונטיות שרק התישו אותה וביזבזו לה את הזמן.

בשיחה שלנו הראיתי לה דרך שהיא יכולה לקחת את הלקוחות הללו, וליצור עבורםסוג חדש של שירות, שכמעט ולא יצריך ממנה עוד זמן ומאמץ (קטן מאד יחסית).

לא רק שהם לא יבזבזו לה יותר את הזמן, אלא שהיא גם תוכל להנות מערוץ חדש של הכנסות בעסק שלה, וכאמור במאמץ קטן ביותר.

בהמשך השיחה הראיתי לה גם את האפשרות לקחת מוצר חדש שהיא עובדת עליו, ועם טוויסט קטן ליצור את המוצר הזה רק כך שימכר במחיר כפול.

בשעה של שיחה נפתחו עבורה אפשרויות חדשות שייצרו עבורה עוד הרבה מאד כסף בעסק.

אני בטוח שהיא היתה יכולה להגיע לתובנות הללו גם בעצמה מתי שהוא בהמשך הדרך. אין סיבה שלא, היא חרוצה, היא עקבית והיא בעשייה מתמדת. אבל היא בחרה להיעזר בי כמישהו שכבר עשה את הדרך שהיא רוצה לעשות בעצמה.

היא בחרה ללכת בקיצור הדרך, במקום בדרך הארוכה יותר.

מתחילת הדרך העסקית שלי אני נעזר באנשים ובמנטורים אחרים.

אני בוחר את האנשים שעשו בעצמם את מה שאני רוצה לעשות. שהגיעו לתוצאות שאני רוצה להגיע. זהו קיצור הדרך האולטימטיבי.

וזה לא רק בעסקים. זה כמעט בכל התחומים בחיים שלי. יש לי תזונאית קבועה שמלווה אותי, מאמן ריצה, מנטור שמלווה אותי ברמה העסקית ומי שמלווה אותי כבר למעלה מארבע שנים ברמה הרוחנית.

הגענו לעולם הזה בשביל להתפתח ולצמוח. לא חייבים לעשות את זה לבד. לא חייבים לעשות את כל הטעויות בעצמנו, אמנם אף מנטור בעולם לא יחסוך לכם את כל הטעויות, אבל בהחלט אתם יכולים להימנע מחלק גדול מהם. ובעיקר, ישנם קיצורי דרך של ידע, של נסיון ושל חכמת חיים של אחרים שאנו יכולים להנות ממנה.

אז 2 מסקנות מהפוסט הזה:

אם אתם מגיעים לניו יורק, אל תפספסו את הטיול של בראיין
תעזרו באנשים שכבר עשו בהצלחה את מה שאתם רוצים לעשות

ואם אתם רוצים להעזר בי, פשוט כתבו לי כאן, וציינו במה הייתם רוצים עזרה ואולי אוכל ללוות גם אתכם בטיול הבא שלכם 🙂

מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם!

שלכם, ערן.

משכורת מובטחת מבלי שצריך לעבוד

תארו לכם עולם שבו המשכורת שלכם מובטחת.

אתם לא צריכים לעבוד יותר. לעולם.

כל הצרכים האישיים והכלכליים שלכם מסופקים ומלאים. כסף אינו מהווה בעיה.

 

איך תרגישו?

האם תהיו מאושרים ומסופקים?

האם כל מה שתרצו לעשות הוא לשבת בבית או על חוף הים, לשתות איזה קוקטיל, לקרוא ספר טוב או לצפות בבינג' של סדרות טובות בטלויזיה?

 

יתכן והתשובה שעוברת לכם בראש היא – בוודאי!

זה יהיה מאד הגיוני לחשוב ככה, אחרי הכל, זה נראה לנו כמו החופש האולטימטיבי שכולנו שואפים אליו, חופשיים מדאגות, מעמסות ומחוייבויות.

 

אבל כמה זמן נוכל להמשיך כך? בחופש שכזה?

 

אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל גם כשאני בחופשה, אחרי זמן מסויים (לא ארוך) אני הופך להיות קצת חסר סבלנות. כאילו משהו עדיין חסר…

זה לא שאני לא נהנה מהחופשה, אבל משהו בפנים לא נותן לי מנוח. (עוד נשוב לזה).

 

בתקופה האחרונה אני עוסק הרבה בחקר העתיד. אני מוצא שזה מרתק. אנו חיים בתקופה מרתקת שבה ההתפתחויות שקורות בעולם שלנו הן כל כך מהירות, וכל כך משמעותיות, שהדבר העיקרי שברור היום הוא שהאופן שבו חיינו יתנהלו בעוד שנים ספורות, 5, 10 או 15 שנים לכל היותר – יהיה שונה בצורה מהותית מהאופן שבו חיינו מתנהלים כיום.

 

אני חוקר את זה הרבה בהקשר של עולם העסקים וכיצד עסקים עומדים להשתנות (וגם לשנות) אבל ההשפעה מן הסתם נוגעת לכל תחום בחיים שלנו.

 

אחת המגמות שחוזרות על עצמה בלא מעט מחקרים ופרסומים היא שבעקבות השינויים הדרמטיים שעולם העבודה עובר, של פחות ופחות עבודות זמינות, וצורך הולך וקטן בעובדים (המוחלפים על ידי הטכנולוגיה), ישנן כבר היום ממשלות בעולם שמתנסות במודלים כלכליים חדשים שבהם משלמים כסף לאזרחים על מנת שלא ילכו לעבוד.

 

כן, קראתם נכון, ישנם כבר היום אנשים שמקבלים משכורת כדי להישאר בבית ולא לצאת לעבודה.

 

נשמע כמו חלום?

אז זהו, שלא.

 

לכאורה אותם אנשים זכו להיות בין ברי המזל ייחודי הסגולה שאינם צריכים לקום בבוקר לעבודה על מנת להתקיים, אבל הם לא תופסים זאת כך. הם לא רואים את עצמם כברי מזל. למרות שהם לא צריכים לעבוד לפרנסתם, יש עדיין משהו שחסר להם כדי להיות מאושרים באמת. (עוד נשוב לזה).

 

מגמה נוספת שמעניין לדבר עליה בהקשר הזה, היא ההתפתחות של מודל תאוריית הצרכים של מאסלו.

 

למי שלא מכיר, אברהם מאסלו היה פסיכולוג שב-1943 פרסם מודל המסביר את הגורמים המוטיבציוניים שמניעים אנשים בעולם. הוא סבר שיש לבני האדם 5 צרכים בסיסיים שצריכים לבוא לידי סיפוק בחיים, וכל עוד ישנו צורך שאינו מסופק אנו נפעל להשיגו.

 

החל בצרכים הבסיסיים הפיסיולוגיים שלנו כמו: אוכל, שינה והיגיינה, בהמשךבטחון: קורת גג, בריאות, תעסוקה ואמצעים לקיום, אהבה ושייכות, כבוד והערכה ובראש פירמידת הצרכים נמצא המימוש וההגשמה.

 

מאסלו טען שכל עוד הצרכים הבסיסיים של האדם אינם מלאים, הוא לא יפעל להשגת הצרכים ברמה הגבוהה יותר. למשל, אם לאדם אין קורת גג הוא לא יפעל למימוש והגשמה או כבוד והערכה.

 

יש הרבה דיונים ותאוריות נוספות שנובעות מהפרסום של מאסלו, אבל אני יכול לומר מנסיוני וממה שאני רואה בין עשרות אלפי האנשים שזכיתי להכיר וללוות עד היום, שישנן שתי תופעות חדשות יחסית (בשנים האחרונות) שמתרחשות ושמות את המודל של מאסלו בסימן שאלה גדול לגבי הרלוונטיות שלו כיום.

 

התופעה הראשונה היא אנשים שפועלים על מנת להשיג את הצרכים הבסיסיים ומעבר להם בצורה מאד נחרצת, הם מאד מצליחים במה שהם עושים, הם התקדמו מאד בחייהם, השיגו ומילאו את כל הצרכים הבסיסיים שלהם – בטחון כלכלי, אהבה, שייכות, הערכה והוקרה וכו'. אבל עדיין משהו גדול חסר להם – וזו ההגשמה והמימוש שלהם. למרות כל ההצלחה שלהם, הם לא מסופקים מכך.

 

בשיחה עם לקוח לפני כשבוע הוא אמר לי את המשפט הבא: "אני מאד מצליח במה שאני עושה, אבל אני לא מאושר". ומדובר במנכ"ל מאד מצליח של חברה לא קטנה, הוא מרוויח מצויין, גידל משפחה לתפארת, עושה דברים משמעותיים בעבודה שלו, אבל עדיין – כל אלו אינם מביאים לו את האושר המיוחל.

 

התופעה השניה שאני עד לה בשנים האחרונות, היא שיותר ויותר אנשים, פועלים להשיג את ההגשמה והמימוש שלהם, ברמות הגבוהות יותר, גם כאשר הצרכים הבסיסיים שלהם עדיין לא מלאים. למשל, גם כשעדיין אין להם בטחון כלכלי, הם פועלים במלוא המרץ להשיג את המימוש וההגשמה שלהם.

 

נראה שפרמידת הצרכים של מאסלו התהפכה, ואנשים קודם כל רוצים לפעול ולהשיג את ההגשמה והמימוש ואחר כך למלא את שאר הצרכים.

 

יש גורם אחד המשותף לכל המקרים שתיארתי כאן. והגורם הזה הוא – החיפוש אחר משמעות.

 

אנו נמצאים כיום בעידן, שבו המשמעות משחקת תפקיד הולך וגדל בחיים שלנו. אנשים רוצים יותר ויותר לחוש משמעותיים, ולחיות מתוך כך שיש משמעות לחיים שלהם, ויש משמעות לעשייה שלהם.

 

אני זוכר את עצמי לפני כ-13 שנים, עדיין שכיר באינטל, סוקר את חיי, את ההישגים שלי ולאן הגעתי ושואל את עצמי את השאלה המפחידה: "האם זה כל מה שיש לחיים האלו להציע לי?".

 

זו לא השאלה שמפחידה, אלו המשמעויות של התשובה. התשובה היתה די ברורה. הכתובת היתה על הקיר. היה בתוכי קול פנימי חזק שצעק לי שוב ושוב: "אתה יכול יותר".

 

"אתה יכול יותר".

מה זה ה"יותר" הזה?

 

האם זה בהכרח יותר כסף? יותר הכרה והערכה? בית גדול יותר או רכב מפואר יותר?

 

לא. לא זה היה ה"יותר" שצעק לי בפנים. זה היה "יותר" מסוג אחר.

זה היה "יותר" של משמעות. רציתי יותר משמעות. רציתי לעשות דברים יותר משמעותיים, להשאיר חותם.

 

ויקטור פרנקל כתב את הספר המופלא "אדם מחפש משמעות" המתאר את קורותיו במחנה ההשמדה אושוויץ. ויש הרבה תובנות משמעותיות שאפשר לקחת מהספר והסיפור שלו.

אבל בהקשר של הפוסט הזה חישבו על כך שגם במקום הכי שחור של האנושות, גם כשהאנשים נאבקו יום יום לשרוד בצורה הכי בסיסית שניתן להעלות על הדעת, גם אז – אנשים חיפשו את המשמעות. את המשמעות לחיים, את המשמעות שתעזור להם לשרוד את התקופה האיומה ההיא.

 

אנחנו מחפשים משמעות. כל הזמן.

 

בעבר, היינו צריכים "לשרוד", אבל השרדות היום היא רק תוכנית ריאלטי, היא כבר לא המציאות שלנו. אנחנו רוצים משמעות.

אנחנו רוצים לעשות דברים בעלי משמעות. להשאיר חותם.

 

אני מאמין שכל אחד מאיתנו, בערוב ימיו, רוצה לדעת שהוא עשה הבדל. שהשארנו את העולם אחרינו במצב קצת יותר טוב מאיך שקיבלנו אותו.

 

אנחנו חיים בעידן חדש – אני קורא לו: עידן המשמעות.

עידן שבו אנו מוכנים לפעול בצורה הרבה יותר נחושה ומחוייבת ליצור משמעות גבוהה יותר בחיינו. זהו עידן שבו יותר ויותר אנשים מבינים שהמפתח לאושר שלהם ואחד המרכיבים המשמעותיים לאושר שלהם הוא: תחושת משמעות גבוהה.

 

כלומר, גם אם יהיה לנו את כל מה שאנו שואפים ורוצים בעולם – כסף, בית, חופש, אהבה, הכרה והערכה וכו' אך לא תהיה לנו משמעות, לא נרגיש מסופקים.

המשמעות מעוררת ומניעה אותנו. היא יוצרת בנו את התשוקה לחיות, התשוקה ליצור, לשנות, להשפיע ולחולל.

 

המשמעות מעניקה לנו אנרגית חיים.

בעידן המשמעות – המשמעות היא זו שמעניקה לנו חיים מלאים.

 

אז מה עושים עכשיו?

ממשיכים את המסע לעבר המשמעות.

 

לא סתם בחרתי להשתמש במילה "ממשיכים", כי אני מאמין שכל אחד מאיתנו, בין אם במודע או שלא במודע, נמצא במסע לעבר המשמעות שלו בחייו. אז עלינו להמשיך במסע הזה, וככל שנהפוך אותו למסע מודע ומכוון, כך נתקדם מהר יותר לעבר המשמעות הנכספת שכולנו מחפשים.

 

לפעמים כל מה שנדרש הוא הגילוי, וההבנה של מה יוצר משמעות בחיים שלנו. ואז כל החיים משתנים, מבלי שנצטרך לשנות דבר בחיים עצמם.

 

זכורה לי היטב, שיחה עם אחת המשתתפות בסדנת "התגלית"

 לפני מספר חודשים.

היא ישבה בסדנה, קצת כבוייה ואמרה שהיא לא רואה שום דבר שיש בו שליחות או משמעות גבוהה בעבודה שלה.

היא היתה בתפקיד של מנהלת שכר בחברה ואחראית בין השאר למשכורות של כל העובדים בחברה.

היא אמרה לי "אני מתעסקת כל היום עם מספרים, איזו שליחות כבר אפשר למצוא בזה?".

שאלתי אותה האם בעצם זה שהיא עושה את התפקיד שלה, היא מעניקה לכל העובדים שהיא מטפלת בהם שקט ובטחון בכך שהם יודעים שהמשכורת שלהם תכנס בכל חודש?

 

היא חשבה על כך לרגע ואז ראיתי איזה שהוא זיק קטן שנדלק בעיניים שלה.

המשכתי ושאלתי אותה אם היא מבינה שבעצם מה שהיא עושה מעניק להרבה מאד אנשים שקט ובטחון?

עכשיו הצטרף חיוך לזיק בעיניים.

 

"מעולם לא חשבתי על מה שאני עושה בצורה כזו" היא אמרה לי עם חיוך גדול.

 

לכאורה לא השתנה שום דבר בחיים שלה. רק ההסתכלות על מה שהיא עושה ותפיסת המשמעות החדשה שהתלוותה לכך.

 

אבל הכל השתנה עבורה באותו הרגע. המשמעות נתנה לה אנרגיה חדשה. זה היה ניכר בה באופן מובהק בכל המשך היום – האנרגיה הכבוייה שהיא הגיעה איתה התחלפה באנרגיה של חיות.

 

לא צריך לשנות הרבה, רק את ההבנה והגילוי של המשמעות במה שאנו עושים.

 

וזה עושה הבדל עצום בחיים שלנו.

 

אם אתם מחפשים משמעות, ורוצים לעשות את הצעד הבא, אני מזמין אתכם להשתתף בסדנת "התגלית"

 

השליחות שלכם מחכה להתגלות.

 

אם זה מהדהד בכם, אז "התגלית"  היא הצעד הראשון.

 

מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם,

שלכם, ערן.

כשאתה מתחבא, אתה מוגן ובטוח

"כשאתה מתחבא אתה מוגן ובטוח, אנשים לא יכולים לראות אותך.
אבל אתה מתחבא גם מפני עצמך" – מתוך הסרט Joy

 

הפוסט הזה נכתב בגובה של כ-30,000 רגל, כשעה לפני שאנו נוחתים בניו יורק.

 

אחד הסרטים בהם צפינו במהלך הטיסה ארוכה, היה הסרט Joy שממנו צוטט המשפט הזה.

 

כמה הוא נכון ומדוייק.

 

כמה חשוב לנו להיות מוגנים ובטוחים (ובצדק). מוגנים גם ממה יחשבו או יגידו עלינו האחרים.

אחת הדרכים הפופולריות להתמודד עם הרצון שלנו להשאר מוגנים ובטוחים הוא אכן להתחבא.

להתחבא מאנשים אחרים.

להתחבא כך שהם לא יוכלו לראות אותנו ואת מי שאנו, ולא יוכלו לבקר אותנו, לשפוט אותנו, לרכל עלינו ולהקטין אותנו.

 

במיוחד היום, בעידן שבו הכל חשוף ושקוף, ושכל אחד הוא "עיתונאי" ומבקר בפוטנציה, ויכול בכמה הקשות מקלדת פשוטות להפוך ולהיות "השופט בכיכר העיר", לבקר ולשפוט כל אחד אחר כראות עיניו ולחשוף את דעותיו לאלפי אלפים של אנשים.

 

זה קל לשפוט ולבקר אחרים, והיום יותר מתמיד.

 

וזה גורם לנו לרצות להתחבא. כך שלא יוכלו לראות אותנו ואז גם לא לשפוט ולבקר אותנו.

 

אבל כאשר אנו מתחבאים מאחרים, אנו גם מחביאים את עצמנו, מעצמנו. ומאחרים.

אנו מחביאים את הגדולה שבנו, את הערך שיש בנו להעניק לעולם.

אנו מחביאים את השליחות שבאנו לממש כאן.

 

אני זוכר את עצמי, שנים רבות, כאדם ביישן ו"נחבא אל הכלים". לא העזתי לבטא את דיעותי בפומבי.

עוד בבית הספר הייתי מהתלמידים השקטים שאינם פוצים פה.

 

זו היתה מערכת ההגנה שלי. להגן על עצמי מפני ביקורת ושיפוטיות.

והיא מאד אפקטיבית. באמת לא אמרתי דבר ולא שפטו ולא ביקרו אותי (לפחות שלא בפני).

 

אבל מגיל מסויים הבנתי שיש בי יותר. שאני לא יכול לשתוק ולהתחבא יותר.

שאני לא יכול להמשיך ולהחריש כי יש בי מסר לעולם. כי יש איזו שהיא אמת שאני מודע לה, ושתפקידי לחשוף אותה לאחרים ולעולם.

 

ואפילו כשהבנתי וידעתי את כל זה. המשכתי להחריש ולשתוק.

 

כי העדפתי את הבטחון וההגנה של להמשיך ולהתחבא מהעולם, על פני האפשרות שאצטרך להתמודד עם ביקורת ושיפוטיות של אחרים.

 

עד שבנקודה מסויימת כבר לא יכולתי יותר.

 

זה לא קרה סתם כך, וזה לא קרה במקרה.

זה קרה בעקבות תהליכים רבים של התפתחות והתעוררות שעברתי (ועודני עובר).

 

עד שהגעתי לסוג של נקודת "אל חזור" שממנה הבנתי שאני לא יכול לשתוק יותר והתחלתי לדבר.

התחלתי לשתף את תפיסת העולם שלי, את התובנות והחוויות שלי.

 

התחלתי להביא את עצמי לידי ביטוי מלא, ושחררתי את השליחות שלי לעולם.

אני משתמש במילה "שחררתי" כי אכן זה היה לשחרר. לשחרר לחופשי את מי שאני באמת.

לשחרר מתוך הכלא שאני עצמי יצרתי – לעצמי.

 

ובהתחלה זו הרגשה מופלאה, של שחרור, של עוצמה ושל העצמה.

ולא הבנתי איך לא עשיתי את זה קודם לכן.

 

אבל האופוריה הזו לא נמשכה הרבה זמן, כי קצת לאחר ששחררתי את עצמי, החלה להגיע הביקורת.

והתחלתי להיתקל בשיפוטיות של אחרים כלפי, כלפי הרעיונות שלי וכלפי מה שאני מייצג.

 

ובמיוחד בפעמים הראשונות שזה קורה זה היה קשה וכואב. אפילו משתק לתקופות מסוימות.

 

אבל מהרגע שאתה טועם את טעמו של החופש, של החופש להיות מי שאתה, בלי הצגות ובלי מסיכות, קשה מאד לחזור אחורה ולהתחבא שוב.

 

אני זוכר היטב שיחה שהיתה לי עם אחד המנטורים המשמעותיים בחיי – בוב פרוקטור. זה היה לפני כ-10 שנים בתקופה שיצא לאויר העולם הסרט והספר "הסוד", ולצד ההתלהבות הכלל עולמית שהספר והסרט זכו לו קמה גם ביקורת רבה. ושאלתי את בוב באחד המפגשים שלנו מה הוא אומר לכל אותם מבקרים.

 

התשובה שלו נשארה איתי עד היום הזה. הוא אמר לי, "תשמע ערן, אני טיילתי וביקרתי בכל העולם. ראיתי אינספור אנדרטאות לזכרם של אנשים גדולים שעשו דברים גדולים. אבל אתה יודע ערן, עד היום הזה עוד לא ראיתי אנדרטה אחת לזכרו של מבקר כלשהו".

 

וואו.. בום!

 

התשובה שלו היתה מבחינתי מה שסגר את הגולל על העניין. מאותו הרגע הפסקתי להתייחס לביקורות ולשיפוטיות של האנשים. זה לא שאני לא פתוח לביקורת, בונה וקונסטרוקטיבית ואני גם מחפש אותה באופן תדיר. אבל את אותם אנשים שמבקרים ומקטינים אחרים רק כדי שהם יוכלו להרגיש קצת "יותר גדולים", הפסקתי לספור.

 

אני לא רואה אותם ממטר.

 

אני מתרכז במה שאני עושה, ובתרומה שלי לעולם, ופחות במה מבקר כזה או אחר יחשוב על כך.

אני יודע, לרוב קל יותר לומר זאת מאשר לעשות זאת.

 

זה דורש הרבה עבודה פנימית ועצמית (שזו העבודה הקשה ביותר שיש), אבל התגמול על העבודה הזו הוא הכי מתגמל שיש בעולם.

 

דוגמה אקטואלית מאד לכך היא הזוכה המקסימה שלנו באירוויזיון – נטע ברזילי(כפרה עליה! 🙂 ). בעיני היא מודל אמיתי לאופן שבו אדם פועל מתוך אמונה מלאה בערך שלו ובשליחות שלו כאן, למרות מה שאחרים יכולים לחשוב עליו.

 

אז בפעם הבאה שאתם רואים את ההרגל שלכם להתחבא מאחרים כדי להרגיש מוגנים, תזכרו שאתם בעצם גם מתחבאים מפני עצמכם ומחביאים את הגדולה, השליחות והיופי שלכם לעולם.

 

אם הדברים הללו נגעו בכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלי ליום שלם של סדנת "התגלית"

ביום הזה אעניק לכם כלי עוצמתי מאין כמוהו להבין מי אתם באמת. מהי השליחות שלכם בעולם, וכיצד להתמודד עם הקולות הפנימיים של הביקורת והשיפוטיות שיש לכולנו.

איך לא לתת לקולות הללו לעצור אתכם מלהיות מי שאתם באמת.

 

אם זה מהדהד בכם, אז "התגלית"

היא הצעד הראשון.

 

מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם,

שלכם, ערן.

"אם זה היה קורה לפני חצי שנה, הייתי מתפרקת מזה"

"אם זה היה קורה לפני חצי שנה, הייתי מתפרקת מזה"

פגשתי אותה לראשונה בדצמבר האחרון. היא השתתפה בסדנת "התגלית"

.

 

לצורך העניין נקרא לה "חגית" (שם בדוי).

 

יש לה עסק כבר לא מעט שנים והיא הרגישה תקופה ארוכה ש"זה כבר לא זה". שהיא אמורה לעשות משהו אחר, גדול יותר, משמעותי יותר. אבל לא היה לה מושג אפילו מאיפה להתחיל ולחפש מה זה "הדבר הבא" שלה.

 

היא עברה חוויה משמעותית בתגלית, התחילה לקבל תשובות מדוייקות ועמוקות והחליטה להמשיך למסע של גילוי ודיוק השליחות שלה.

 

היא בחרה בי כמדריך למסע שלה ללוות אותה בתהליך של גילוי השליחות שלה, ויצאנו לדרך.

 

לפני כשלושה שבועות נפגשנו שוב ובסיומה של אותה פגישה היא יצאה עם הגדרה מדוייקת של השליחות שלה בעולם: המהות שלה (ההוויה שלה בעולם) והברכה שלה (הטרנספורמציה שהיא יוצרת בעולם).

שיעורי הבית שהיא קיבלה בסיומה של אותה פגישה היו לבחון את ההגדרה שהיא קיבלה בחיים שלה, לשתף עם אנשים ולראות כיצד הדיוק הזה מרגיש לה.

זהו שלב חשוב בתהליך, וגם אחד המפחידים שבהם, כי לרוב אנשים מקבלים מידע כל כך משמעותי על התפקיד שלהם כאן בעולם, שבאופן טבעי עולה בהם הפחד שזה משהו ש"גדול" עליהם או שהם לא ראויים לו.

כאשר אנו מתנסים ומשתפים את המידע עם אחרים אנו יכולים לראות כיצד הוא משפיע עליהם רגשית ומה התגובה שלהם, והיא נותנת לנו סוג של אינדיקציה לדיוק של המידע. ככל שהתגובה הרגשית שלהם ושלנו למידע גבוהה יותר, כך אנו יודעים שהמידע שקיבלנו מדוייק יותר.

 

אבל שום דבר מזה לא הכין אותה למה שעתיד היה להתרחש למחרת.

 

והאמת היא שגם אני לא ידעתי על כך דבר עד לפני ששוחחנו שוב בשבוע שעבר ואז היא סיפרה לי, שיום למחרת הפגישה שלנו, המשפחה שלה עברה טלטלה משמעותית.

 

בעלה ניהל מיזם חשוב ב-15 השנים האחרונות. הוא היה הלב והרוח של המיזם הזה, ונתן את כל ליבו ונשמתו למיזם. הוא בנה אותו כמעט לבדו מאפס, רתם את האנשים, הוביל אותם והיה הרוח החיה.

 

עד שברגע אחד כל זה נגמר.

 

בעקבות חילוקי דיעות ביניהם, המשקיע הראשי במיזם החליט לשחרר אותו מתפקידו במיזם.

 

כך, ברגע אחד, כל מה שהוא עבד ובנה במשך 15 שנים כבר לא היה שלו יותר.

 

אני חושב שאין משפחה שארוע כזה לא היה מטלטל אותה, אפילו מפרק אותה. מעבר למימד הרגשי, יש גם את המימד הכלכלי הברור שחלק משמעותי מהפרנסה המשפחתית נעלם כך ברגע.

 

אבל כשחגית סיפרה לי בשבוע שעבר, היא לא נשמעה כמו מישהי שעברה זעזוע שכזה.

 

הנה כמה מהמשפטים ששמעתי ממנה בשיחה:

 

"האדמה שלנו רעדה, אבל אני לא רעדתי. לא נבהלתי. אני לא נבהלת כי אני יודעת מה המהות שלי, ואת זה אף אחד לא יכול לקחת ממני.

אני מרגישה שיש בתוכי משהו יציב.

כשזה קרה הרגשתי סוג של בטחון פנימי שלא הכרתי אותו קודם. והוא מאד הרגיע אותי.

אם זה היה קורה לפני חצי שנה, הייתי מתפרקת מזה.

האדמה שלנו רועדת אך יש לי בטחון.

פתאום הבנתי לעומק את הברכה שלי, קיבלתי שיעור.

אני מרגישה מודרכת ולא אבודה בסיטואציה הזו"

 

מאד ריגש אותי לשמוע אותה מדברת כך. עבורי זה היה סוג של חיזוק לידיעה שלי עד כמה זה חשוב ובעל ערך עבורנו להיות מחוברים למי שאנחנו.

עד כמה חשוב הדיוק הפנימי הזה.

עד כמה חשובה הידיעה של מי אנחנו ומה התפקיד שלנו בעולם.

 

הסיפור של "חגית" היה יכול להראות אחרת לגמרי. לצערנו, רוב הסיפורים הדומים שאנו שומעים עליהם, מסתיימים אחרת לגמרי.

 

הסיפור של חגית ובעלה עדיין לא הסתיים, הם עדיין בתוכו. אבל הם חזקים יותר ומחוברים יותר. חגית סיפרה לי שבעלה עצמו פרגן לה עד כמה הכח והעוצמה שלה עזרו לו. "הוא פתאום הבין מה המשמעות של התהליך שאני עוברת בחודשים האחרונים".

 

כל אחד מאיתנו עובר וחווה משברים כאלו ואחרים בחיים שלנו. אף אחד מאיתנו לא חסין מכך.

השאלה היא מי אנחנו כשאלו קורים. איך אנו מתמודדים איתם, ויותר מכך – עד כמה אנו מצויידים להתמודד איתם.

עד כמה אנו חזקים להתמודד עם מה שפוגש אותנו. וככל שאנו חזקים יותר, בפנים כך קל לנו יותר.

 

לרוב קל לנו להתייחס לרעיון של להיות ולחיות בשליחות שלנו כאל משהו שאנו עושים בעולם עבור אחרים. כיצד אנו יוצרים טרנספורמציה ושינוי בחיים של אחרים ומשפיעים על העולם. אבל האמת היא, שהצעד הראשון הוא בשינוי שאנו עוברים ובטרנספורמציה שאנו יוצרים בחיים שלנו.

 

התהליך שחגית עברה ועודנה עוברת הוא בדיוק זה. היא עוברת בעצמה את הטרנספורמציה שהיא נועדה להביא לעולם. דרך ההתמודדות שלה היא מייצרת פתרונות גם עבור אחרים. והיא חזקה יותר מתמיד להתמודד עם כל מה שיפגוש אותה בנתיב השליחות וההשראה של חייה.

 

ומילה אישית לחגית: זוהי זכות גדולה עבורי להיות שותף ולו במעט למסע מעורר ההשראה שאת עוברת. תודה!

 

 

אם המסע של חגית עורר בכם השראה, ואתם רוצים גם להתחיל ולפסוע בדרך השליחות שלכם, אז "התגלית"

היא הצעד הראשון.

 

מוזמנים לפגוש אותי ב-31/5

 לסדנה ממוקדת של יום שלם, ובה תקבלו את אותם הכלים שחגית קיבלה ושהעלו אותה על נתיב השליחות שלה.

 

מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם,

ערן

אם המסע של חגית עורר בכם השראה, ואתם רוצים גם להתחיל ולפסוע בדרך השליחות שלכם, אז "התגלית" היא הצעד הראשון.

 

"התגלית"  לסדנה ממוקדת של יום שלם, ובה תקבלו את אותם הכלים שחגית קיבלה ושהעלו אותה על נתיב השליחות שלה.

לחיות זה הדבר הנדיר ביותר שקיים בעולם. מרבית האנשים רק מתקיימים

"לחיות זה הדבר הנדיר ביותר שקיים בעולם.
מרבית האנשים רק מתקיימים" – אוסקר ווילד

אני חושב שאם נערוך סקר בין כל האנשים החיים בעולם, נגלה תוצאה חד משמעית: מרביתם היו מאמינים שהם היו יכולים לחיות חיים הרבה יותר מהנים מהחיים שהם חיים כרגע.

 

חיים מלאים יותר, מספקים יותר, משמעותיים יותר, מהנים יותר ונעימים יותר.

 

חיים שבהם הם מוכנים יותר להסתכן, לעשות פעולות שמרגישות להם נכונות ומדוייקות יותר עבורם, "להילחם" על הדברים שחשובים להם באמת, ולעשות דברים שיש להם משמעות גבוהה יותר.

 

אלו הם חיים שכאילו מקיימים סוג של "מציאות אלטרנטיבית" לחיים שהם מקיימים היום.

 

אלו הם לא רק חיים אחרים, אלא למעשה זוהי "אנרגיית חיים" אחרת. חלופית. שונה.

 

אנרגיית חיים שבה אנו בלתי ניתנים לעצירה, מחוברים בדיוק מופלא לעצמנו ולמהות הגבוהה יותר שלנו, למי שאנחנו. אנחנו לא חוששים, לא פוחדים ולא נמנעים מלעשות את מה שאנו מאמינים בו.

 

זו לא תאורייה עלומה.

 

כל אחד מאיתנו כבר הספיק בחייו "לדגום" את אנרגיית החיים הזו בשלב כזה או אחר בחייו.

כל אחד מאיתנו כבר חווה זאת בעבר בסיטואציה כזו או אחרת.

 

אבל לרוב, אנו חוזרים ל"מוכר ולידוע" שלנו. לאנרגית חיים אחרת. שונה מאותה "אנרגיית חיים" מספקת וממלאת.

 

לא פעם החוויה שלנו של אותה אנרגית חיים מיוחדת היא רגעית ולא נמשכת זמן ארוך מדי. כאילו זכינו לסוג של הצצה להצגת תאטרון יחודית ושונה, ואז המסך נופל על הבמה ומסתיר את המשך ההצגה מאיתנו. וכל מה שנשאר לנו זו אותה טעימה יחודית, של כמה רגעים יחודיים שלאחריהם אנו ממשיכים לבהות במסך שנפל אל מול עיננו, ורק יכולים לדמיין "איך ההצגה החלופית של החיים שלנו היתה יכולה להיראות".

 

ואז אנו חוזרים בחזרה לחיים ה"נורמליים" שלנו. לאנרגיה של השגרה השוחקת והמעייפת. של אותם דברים שאנו "צריכים", "אמורים", "מצופים" או "מתבקשים" לעשות.

בחזרה לחיים נורמליים שבהם הורגלנו לחשוב על כל מה ש"אנחנו לא יכולים"מאשר על מה שאנו יכולים ומסוגלים לעשות.

 

לפעמים, אם זה ממש ירגיש לנו כבר "בלתי נסבל" או כואב מספיק אנו נצא לחפש לכך פתרונות.

אך טבע האדם גורם לנו לחפש "פתרונות קסם מהירים". סוג של גלולות קסמים שאנו לוקחים, מרגישים טוב לכמה שעות, ימים או אולי שבועות, ואז חוזרים שוב לרגיל שלנו.

 

מנסיוני, אין באמת גלולת קסמים שכאלו. יש כל מיני גלולות שיגרמו לנו להרגיש טוב לזמן רגעי, אבל אם אנו באמת רוצים לעשות שינוי בחיים שלנו ולשנות אנרגיה נדרש תהליך.

 

מעצם הוויתו, תהליך הוא לא משהו נקודתי הוא מתמשך. הוא לא קורה ברגע אחד והוא לא נמשך זמן קצר.

 

האמת היא, שכשמדובר בחיים שלנו, זהו תהליך שנמשך וימשך לאורך כל ימי חיינו.

 

אלו הם לא איזה שהם "פתרונות חיצוניים" שיגרמו לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו ועם החיים שלנו.

זה לא איזו "שיטה" או "אסטרטגיה" שנפעיל שתשנה את חיינו מהקצה אל הקצה.

זה לא שיש לי משהו נגד שיטות או אסטרטגיות שעובדות, נהפוך הוא. אבל לרוב, אם לא נעשה שינוי בתפיסה שלנו ובמערכת האמונות שלנו, אנו לא נתמיד ולא נשתמש בשיטות ובכלים החדשים שרכשנו.

 

מנסיוני, הפתרונות שאנו מחפשים הרבה יותר קרובים ממה שאנו יכולים לדמיין.הם נמצאים אצלנו בפנים ולא אצל אף אחד אחר בחוץ.

 

כל הידע שאנו חושבים שחסר לנו, כבר קיים. הוא קיים ומתקיים אצלנו – בפנים. בתוכנו.

 

אין לנו בעיה של ידע שחסר לנו כיצד לשנות ולשפר את חיינו. יש לנו בעיה אחרת. בשפת המהנדסים הייתי קורא לכך: בעיית גישה. יש לנו בעיה בגישה לידע הזה שאנו מחפשים.

 

איך משיגים את הגישה לידע החשוב הזה? מתחברים פנימה, למהות האמיתית שלנו. שם כל התשובות כבר מחכות לנו.

 

אם אתם רוצים לעשות את הצעד הראשון והמשמעותי להתחבר למי שאתם באמת, למהות האמיתית שלכם, ולאותו ידע חשוב שמגדיר באמת את מי שאתם,"התגלית

" יכולה להיות הצעד הבא שיקח אתכם לשם.

 

אני לא מבטיח כאן שום גלולת קסמים. זה דורש תהליך. אבל ב"תגלית"

אראה לכם את הצעד הראשון ואת הדרך שתקח אתכם לשם.

 

מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם,

שלכם, ערן.

האם זה כל מה שיש לחיים האלו להציע?

אני זוכר את עצמי, לפני כ-14 שנים שואל את עצמי את השאלה הזו: "האם זה כל מה שיש לחיים האלו להציע?".

הייתי בסביבות גיל 32, נשוי עם 2 ילדים, בית, משכנתא, עבודה מעולה, בונוסים, נסיעות לחו"ל וכל הפינוקים מסביב שמגיעים עם תפקיד בכיר בהייטק.

זה היה קצת אחרי שקיבלתי את הערכת הביצועים השנתית שלי בעבודה, שהגיעה ביחד עם העלאת שכר גדולה (35%!!).

לכאורה הייתי צריך להיות מרוצה. מרוצה מאד אפילו. אבל לא הייתי. רחוק מכך, הייתי מתוסכל ועייף.

הסתכלתי אחורה על 8 השנים שלי בעבודה ויכולתי לראות את כל הדרך שעברתי, וכמה התקדמתי בשנים האלו.

ואז הסתכלתי 10 שנים קדימה, לראות את העתיד שצפוי לי. וראיתי שם תמונה ברורה מאד: יכולתי לראות את עצמי ממשיך להתקדם באותו הנתיב, לעוד תפקיד ועוד תפקיד, מקבל על עצמי עוד ועוד אחריות, מנהל פעילויות גדולות יותר ולכאורה משמעותיות יותר. ובאיזה שהוא שלב מחליף את המנהלים שהיו מעלי. עוד קצת כסף, עוד יותר בונוסים ואופציות.

וראיתי גם שאני בסה"כ יודע כיצד לעשות זאת. שאני יודע להתמודד עם הדרך הזו ועם מה שהיא מביאה איתה.

התמונה שראיתי היתה ברורה מאד.

ויחד איתה היה לי עוד דבר ברור מאד.

היה לי ברור שאני לא רוצה להיות שם.

שאני לא רוצה להמשיך בנתיב הזה, עוד 10 שנים קדימה, להגיע לאן שאני יודע שאני יכול להגיע, אבל לגלות שם, 10 שנים בעתיד, שאני עדיין לא מרוצה. ועדיין מתוסכל ורק עוד יותר עייף.

ועדיין עם אותה שאלה שמהדהדת בתוכי: "האם זה כל מה שיש לחיים האלו להציע?".

אני יודע שהמצב הזה שהייתי בו רלוונטי להרבה מאד אנשים גם כיום.

למעשה, היום יותר מבעבר.

אנו נמצאים בעידן של מהפיכת מודעות מואצת. תם עידן ההישרדות שבו כל מה שאנשים רצו הוא לשרוד את היום יום שלהם.

היום אנשים חותרים להגיע לרמה הגבוהה ביותר של מאסלו: מימוש והגשמה.

אנשים מחפשים מהות ומשמעות בעשייה שלהם.

היום, יותר מתמיד.

המחקרים האחרונים מראים שכ-80% מהעובדים מנותקים רגשית מהעבודה שהם עושים. כלומר, שהם לא מוצאים בה מהות ומשמעות עמוקה יותר.

זה מתסכל, וזה עצוב.

וזה לא קורה במקרה.

מצד אחד, עברנו לעידן חדש שבו אנשים כבר אינם עסוקים ב"הישרדות" היום יומית כמו בעבר. אבל מצד שני, המערכת הפנימית שלנו כבני אדם, לאו דווקא התפתחה באותו האופן.

וכך אנו מוצאים את עצמנו חיים, עם מערכת פנימית שיודעת "לשרוד" נהדר, בעידן שבו ההישרדות כבר אינה נדרשת באותה הרמה.

וזה יוצר בתוכנו פער אדיר, כי במערכת פנימית המכוונת למצב "הישרדות", כל סוג של שינוי, או כל צעד שמוציא אותנו מאזור הנוחות, הוודאות והבטחון שלנו, נתפס מיידית כאיום על ההישרדות שלנו ולכן מפעיל בתוכנו מנגנוני הגנה שעוצרים אותנו מלעשות כל צעד שיפגע בוודאות ובבטחון החשובים לנו כל כך.

ומרבית האנשים מתנהלים כך מתוך סוג של בורות, פשוט כי הם אינם מבינים את האופן שבו המנגנון הזה פועל בתוכם. הם הופכים להיות "שבויים" בידי מנגנון ההישרדות הפנימי שלהם.

וקמים בוקר אחר בוקר, לעבודה או לתפקיד שהם לא אוהבים. והתסכול ותחושת הפיספוס בתוכם רק הולכת וגדלה.

הדרך לצאת ממעגל הקסמים הזה, היא לפתח מודעות והבנה.

הבנה היא "תרופת הפלא" שיש לכל סוג של "בורות". במקום שישנה הבנה לא יכולה להתקיים גם בורות.

רוב האנשים לא יעזו לחשוב או להאמין לכך שיש להם "תפקיד" משמעותי בעולם. שיש להם שליחות משמעותית פה.

פשוט, כי לרובם ישנה תפיסה שגוייה שאומרת ש"אם אדע מה השליחות שלי, אהיה חייב לממש אותה".

ואם אני חייב לממש אותה, אז יכולות להיות לכך משמעויות הרות גורל. אולי אצטרך לעזוב את מקום העבודה שלי? אולי לא אוכל להתפרנס מהעשייה החדשה? אולי זה יפגע במערכות היחסים שלי או בבריאות שלי?

וכן הלאה. הרבה מאד חששות ופחדים שמונעים מאיתנו אפילו לעסוק בשאלות הכל כך חשובות לטעמי:

·        למה אני כאן?

·        מה התפקיד שלי?

·        מה נועדתי לממש ולהגשים כאן?

אנו נמצאים כעת בתקופה של הזדמנות, של אפשרויות ושל חופש שהיא גדולה יותר מכל תקופה אחרת באנושות עד היום.

זה נראה לי לא הגיוני, שבתקופה שכזו, נמשיך להיות שבויים על ידי הפחדים שלנו, שמרביתם אינם רלוונטיים יותר.

הגיע הזמן להתעורר.

להתעורר ולחפש את התשובות לשאלות החשובות יותר.

אם אתם מוכנים לצעד הבא, לברר לעצמכם את התשובות לשאלות החשובות ביותר, אני מזמין אתכם לתהליך מעמיק ומשמעותי.

הצטרפו אלי בשבוע הבא ל"תגלית". התשובות מחכות נעולות בתוככם, ב"תגלית" תקבלו את המפתח.

מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם.

שלכם, ערן.

מה עושים כשהגבינה שלנו זזה?

מי הזיז את הגבינה שלי

הי!

לפני כמה ימים שוחחתי עם לקוחה ותיקה. היא תארה מצב שהגיע אליו בעסק שבו דברים שמאד הצליחה בהם בעבר ושמאד עבדו לה טוב בעבר, כבר לא עובדים באותה רמת הצלחה.

למעשה, היא הרגישה כאילו כל מה שהיא הכירה וידעה לגבי העסק שלה, ושהביא לה תוצאות מאד טובות בעבר, הפסיק לעבוד כמעט לחלוטין.

ושהיא נדרשת להשקיע הרבה יותר מאמץ כיום על מנת להשיג תוצאות, ועדיין לא מתקרבת לתוצאות שהשיגה בעבר בקלות רבה בהרבה.

האם אתם מכירים סיטואציות כאלו? האם חוויתם תקופות מהסוג הזה? שבהן כל המציאות שהתרגלתם אליהם השתנתה ופתאום אתם כבר לא משיגים את התוצאות שהייתם רגילים להשיג? או בקלות שהייתם רגילים להשיג אותן?

אני בהחלט מכיר תקופות וסיטואציות כאלו.

התגובה הטבעית והאוטומטית שלנו במקרים מהסוג הזה היא "להגביר כח".

כלומר לפעול בעוצמה גבוהה יותר.

למשל, אם עשיתי פרסום מסויים שכבר אינו עובד באותה אפקטיביות, אז אני אשקיע יותר בפרסום על מנת להשיג את התוצאות שהתרגלתי אליהן.

או שאם פוסטים שכתבתי בעבר הביאו כמות תגובות ומכירות מסויימות ועכשיו לא, אז אשב לכתוב ולפרסם יותר פוסטים.

אנו מנסים לעשות עוד ועוד "פעולות" שאנו רגילים לעשות, על מנת להשיג את התוצאות שאנו רוצים.

מנסיוני, התוצאה שבדרך כלל אנו מקבלים היא עייפות ושחיקה.

אנו אולי מצליחים לשפר במעט את התוצאות שרצינו לשפר, אבל זה מינורי. ותופעת הלוואי שבאה עם זה היא שחיקה, עייפות, פחדים ומחשבות מטרידות שהולכות ומתגברות אצלנו בפנים:

"אולי אני כבר לא טוב כמו שחשבתי"

"אולי היה לי רק טריק אחד בשרוול וזה כבר לא עובד"

"מה אם לא אצליח לשחזר את ההצלחה שכבר חוויתי"

ועוד ועוד מחשבות טורדניות מסוג זה.

ההשפעה המיידית של כך היא שהתדר והאנרגיה שלנו מיד יורדים. אנו הולכים ושוקעים במעין ספיראלה שיורדת ומורידה אותנו ואת האנרגיה שלנו עוד ועוד למטה.

וכשהאנרגיה שלנו למטה, שום דבר טוב לא יכול לצמוח ולהתפתח. רק להיפך.

אז מה עושים כשהגבינה שלנו זזה?

השלב הראשון הוא להיות מודעים לכך.

זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל זה לא. המנגנון הפנימי שלנו, האגו שלנו, מסיח את דעתנו ומכניס אותו למוד "השרדותי" שבו דרך הפעולה העיקרית שאנו רואים היא "להגביר כח".

ואז אנו נשארים "שבויים" באותן תפיסות ואותם "דפוסי פעולה" ומנסים לעשות "עוד מאותו הדבר" רק עם יותר כח.

אז השלב הראשון הוא להיות מודע לכך שהגבינה שלנו זזה. אם אנו נמצאים במודעות הזו, מכאן אפשר להתקדם. אם אנו לא נמצאים במודעות הזו, סביר להניח שנמשיך לנסות להפעיל עוד ועוד כח. ונישאר באותו מעגל אינסופי של תסכול, האשמה עצמית, ועייפות הולכת וגדלה.

השלב השני הוא לחפש את "הסיבה הגבוהה" לכך שהגבינה שלנו זזה.

אני מאמין שאין דבר שקורה במקרה.

ואם משהו שעבד לי מצוין בעבר הפסיק כעת לעבוד, הרי שיש לכך "סיבה גבוהה".

אנחנו יצורים מתפתחים. הגענו לעולם הזה על מנת להתפתח.

אנו לא נמצאים כאן על מנת להישאר במקום.

למעשה, בגלל שכל העולם סביבנו משתנה ומתפתח מדי רגע, אם אנו רק נשארים במקום, הרי שלמעשה אנו הולכים לאחור.

אז לרוב, הסיבה הגבוהה לכך שדברים קורים לנו, היא שבאיזה שהוא מקום הפסקנו להתפתח ולהתקדם.

ואנו ממשיכים ונשארים באותו המקום שאנו נמצאים בו, עושים פחות או יותר את "אותו הדבר".

ואם שום דבר לא היה משתנה, והיינו ממשיכים לקבל את אותן התוצאות שקיבלנו קודם, הרי שלא היתה שום סיבה שבעולם שנשנה משהו.

והיינו נשארים באותו המקום.

אבל מאחר ובאנו לכאן על מנת להתקדם ולהתפתח, להישאר במקום הוא משהו שהוא בניגוד לטבע האנושי העמוק שלנו. ולכן, כדי להזיז אותנו ממקומנו, להזיז אותנו מאזורי הנוחות שלנו, פתאום "קורה" משהו.

הגבינה זזה, ואנו נאלצים למצוא גבינה חדשה.

וזו סיבה גבוהה: לגרום לנו לעבור למדרגת ההתפתחות הבאה שלנו.

ואם אנו מנסים "להגביר כח" ולהמשיך לעשות את מה שתמיד עשינו, אנו לא מתפתחים ולא מתקדמים ולכן גם התוצאות שלנו לא יהיו מספקות. הן לא יהיו מספקות כי אנו נדרשים לעשות שינוי משמעותי יותר. ולאו דווקא רק "להפעיל יותר כח".

השלב השלישי הוא להבין שהתשובות הם אצלנו בפנים, ולא בחוץ.

כחלק מהאסטרטגיה של "להגביר כח", האגו שלנו שולח אותנו לחפש "פתרונות קסם" כאלו ואחרים שיעזרו לנו לפתור את הבעיה. אנו הולכים לחפש עוד כלים שיעזרו לנו למכור יותר, לשווק טוב יותר או כל "גלולת קסם" טובה אחרת שתשנה את התוצאות שלנו.

ניסיתי הרבה גלולות קסם כדי לדעת שאין באמת כאלו. אין שום פתרון חיצוני שיעזור לנו באמת.

הגיעו אלי גם, לא פעם, לקוחות שניסו אינספור "גלולות קסם" כאלו ואחרות ורק אחרי שהתייאשו מהן, הבינו שהפתרון שהם מחפשים נמצא במקום אחר לחלוטין.

התשובות נמצאות אצלנו בפנים. וזהו התהליך הפנימי שנדרש לנו, ולא "גלולת קסם" חיצונית, כזו או אחרת.

זה לא טריוויאלי.

זה לא טריוויאלי מכמה וכמה סיבות. העיקרית היא שהאגו שלנו מחפש פתרונות מהירים ופחות "בא לו" על תהליכים, ובמיוחד תהליכים פנימיים שמאד מפחידים אותו.

זה דומה לאדם שאיבד את המטבע וממשיך לחפש אותו מתחת לפנס, במקום ללכת לפינה החשוכה ששם הוא איבד את המטבע מלכתחילה ולחפש שם…

איינשטיין הגדיר זאת בצורה המדוייקת ביותר כשאמר שזהו "חוסר שפיות להמשיך ולעשות את אותן הפעולות ולצפות שהתוצאה תהיה שונה".

כאשר אנו מבינים ומכירים בכך שהתשובות הן אצלנו, בפנים, אז אפשר להתקדם למציאת התשובות האמיתיות שאנו מחפשים.

לפעמים מגיעים אלי לקוחות שמבקשים שאעזור להם למצוא את התשובות שהם מחפשים. לאחר קצת זמן אני מבין שהם רוצים שאני אומר להם מה הם "צריכים לעשות", ואני תמיד אומר להם שאני לא יודע מה הם צריכים לעשות, ואני גם לא חושב שזה תפקידי לומר להם זאת, אני כן יכול לעזור להם להתחבר פנימה לעצמם ולקבל את התשובות המדוייקות ביותר עבור עצמם.

לכולנו יש את מה שלרוב נקרא לה "אינטואיציה".

האינטואיציה שלנו יודעת להכווין אותנו, בעזרתה אנו יודעים מה נכון ומדוייק לנו.

אבל לרוב אנו פשוט לא מקשיבים לה. אנו לא באמת קשובים להדרכה שהיא מעניקה לנו, כי הקול של האגו בתוכנו פשוט חזק יותר. ובמיוחד ברגעים מורכבים ומאתגרים יותר, הוא ממש "צועק", וכשהאגו צועק, האינטואיציה לוחשת.

בשיחה עם אותה לקוחה, לפני כמה ימים, ניסיתי להסביר לה את זה. ניסיתי לומר לה שהפתרונות שהיא מחפשת לא נמצאים ב"עוד פעולות" שהיא צריכה לעשות. הפתרון עבורה הוא לעצור רגע, להתחבר פנימה ולהקשיב. להקשיב לרצונות האמיתיים שלה, לקול של האינטואיציה שלה שלוחשת לה מה נכון ומדוייק עבורה.

אני מקווה שהיא שמעה אותי.

בקרוב אני עומד לקיים את סדנת "התגלית". זו סדנה מעשית שבה המשתתפים מקבלים את היכולת להתחבר באופן מיידי ומדוייק לאינטואיציה שלהם ולקבל תשובות והכוונה.

אם זה מהדהד לכם בפנים, אם אתם מרגישים שגם הגבינה שלכם זזה, ורוצים דרך מעשית ומהירה למצוא את הגבינה שלכם מחדש, "התגלית" היא הצעד הנכון עבורכם כעת.

כמו תמיד, אשמח לתגובות ולמחשבות שלכם על כך,

שלכם, ערן.

להיות ה"מיכאלאנג'לו" של החיים שלכם

ראיתי אאת המלאך בתוך השיש

"ראיתי את המלאך בתוך השיש וגילפתי אותו לחופשי"

זהו אחד הציטוטים הידועים של מיכאלאנג'לו אחרי שהוא פיסל את "דוויד".

מיכאלאנג'לו נחשב (ומן הסתם בצדק) לאחד האומנים הגדולים שהיו באנושות.

היכולת שלו לראות את הפרטים, לדמיין אותם ובסופו של דבר להביע אותם ביצירות שלו היא מופלאה.

כך היה עם "דוויד".

נדרש דמיון מאד חזק על מנת להסתכל על גוש השיש ולראות בתוכו את "דוויד", או כל יצירה אחרת שהוא פיסל.

הוא קודם כל ראה את הדמות בדמיונו ורק אחר כך החל לפסל ולחצוב אותה בשיש.

זה לא פשוט לראות את הדמות של "דוויד" כשהיא מוקפת בכל השיש העודף שבעצם מסתיר ומגן עליה.

הציטוט הזה של מיכאלאנג'לו תפס אותי, כי הוא בעצם גם מאד רלוונטי על החיים שלנו, של כולנו.

בכולנו יש "דוויד" מופלא שכזה.

לכולנו יש מהות ושליחות גבוהה יותר.

אבל לרוב אנו לא רואים אותה, כי היא מוסתרת עם המון "שיש עודף" שמכסה ומסתיר אותה.

אנחנו מסתכלים על עצמנו ורואים עוד גוש שיש סתמי. אנו לא רואים שבעצם בתוכו מסתתרת לה יצירת מופת מופלאה.

השיש שמקיף את יצירת המופת הזו שלנו מורכב מהרבה שכבות של שמסתירות את היצירה עצמה:

כל הפצעים והמכות שצברנו לאורך השנים…

כל האמונות המקטינות…

כל הסיפורים שהכנסנו לעצמנו לראש לגבי מי אנחנו ולמה אנו מסוגלים…

כל השיח הפנימי הביקורתי והשיפוטי של האגו שלנו כלפי עצמנו…

מתחת לכל השיש העודף הזה מסתתרת לה יצירת מופת שהיא המהות האמיתית שלנו.

אבל לרוב אנו לא רואים אותה.

לכאורה אפשר לומר שבעצם לא כל אחד הוא מיכאלאנג'לו שיכול לראות את יצירות המופת המסתתרות בתוך השיש. הרי זה מה שהפך את מיכאלאנג'לו למיכאלאנג'לו.

אבל הבשורות הטובות שיש לי עבורכם, שעל מנת לפסל את ה"דוויד" שמסתתר בתוככם, אתם גם יכולים להיות סוג של מיכאלאנג'לו.

מיכאלאנג'לו של החיים שלכם.

ובמקרה הזה, זה גם לא דורש דמיון מפותח ומדהים כמו של מיכאלאנג'לו.

צריך, בדיוק כמו שהוא אמר: "לגלף את השיש מסביב ולשחרר את המלאך לחופשי".

לגלף ולהזיז הצידה את השיש העודף, את האגו ואת כל השכבות שמסתירות, ואז לגלות את מי שאנו באמת – את המהות האמיתית שלנו: את השליחות שלנו לעולם.

ב-4 השנים האחרונות, העברתי תהליכים כאלו עם מאות אנשים. מאות מלאכים ששוחררו לחופשי וגילו מי הם באמת.

בכל אחד מאיתנו ישנו מלאך כזה, שמשווע לצאת לחופשי, אם רק נאפשר לו.

הצעד הראשון מתחיל ב"תגלית" – כל הפרטים כאן.

תודה! ההרשמה שלך נקלטה

ברגע זה הרובוטים האוטומטיים שלנו שולחים אליך מייל אישור עם הרבה מידע חשוב על כל התוכן המשמעותי שניתן להפיק מהאתר שלי. 
חשוב לוודא שקיבלת את המייל הזה, לעיתים הודעות תקינות נכנסות בטעות לתיקיית הספאם או הקידומים, אז כדאי לבדוק אם זה לא הגיע לשם בטעות, ואם כן, למשוך את המייל לתיקייה הראשית בתוכנת הדואר שלך כדי שלהבא ההודעות יגיעו לשם.
איזה כיף שאתם כאן!

יש לי מתנה מדהימה עבורכם!

מיטב התכנים שלי זמינים לכם ללא עלות!

הם מחכים לכם כאן בלחיצת כפתור

רגע לפני שאתם עוזבים!

אני מזמין אתכם לקבל ממני את מיטב התכנים שלי ללא עלות!
הם זמינים לכם כאן בלחיצת כפתור

השאלה שלך נשלחה!