תובנות

שלום חברים, נתקלתי בסרטון הבא המדבר על הדרך בה מתקבלים שינויים בעולם שלנו. אני ממליץ לכם בחום לצפות בו ולהפנים – כך העולם פועל! "פעם חשבו שהעולם שטוח" "פעם חשבו שהעולם הוא מרכז היקום" ואלו היו העובדות – עד שהוכח אחרת! בכל פעם שתופיעו בסביבה שלכם עם רעיון חדש – תתקלו בהתנגדות. זוהי תופעה טבעית וידועה. אתם יכולים לבחון גם כיצד אתם נוהגים כאשר אתם פוגשים ברעיון חדש. מה שקורה לכולנו, כאשר אנו פוגשים ברעיון חדש, בצורה אוטומטית לחלוטין, אנו משווים את הרעיון החדש לידע, האמונות, התפיסות והדיעות שכבר יש לנו. אם הידע החדש תואם את אותן אמונות ותפיסות אנו נקבל ונאמץ את הרעיון החדש. אך מה יקרה אם הרעיון החדש אינו תואם את הידע שכבר קיים אצלנו? מרבית האנשים יטו לדחות את הרעיון החדש, ומיד! אך מה זה באמת אומר לגבי הרעיון החדש? האם זה אומר שהוא לא נכון? לא! זה רק אומר, שהוא אינו תואם לידע שכבר קיים אצלנו. כך מרבית האנשים נוהגים, וכל העולם נוהג. בסרטון ניתן לראות כמה דוגמאות שהיום נראות לנו מצחיקות, אבל אז, לפני 100 שנה ויותר – אלו היו העובדות שהיו ידועות למרבית האנשים. ובכל פעם שבא אדם חדש, עם רעיון שהיה שונה מהרעיונות שהיו מקובלים באותה התקופה, כיצד הגיבה אליו הסביבה? תחילה התעלמו ממנו, אחר כך לעגו לו, ואז רדפו אותו! היזכרו בגלילאו שטען שהעולם אינו שטוח – כיצד הגיבו כלפיו? רדפו אותו ואסרו אותו. זה קורה לכולנו, כאשר אנו באים עם רעיון חדש. ומה התגובה שלנו כשזה קורה. בחלק נכבד מן המקרים, אנו פשוט מתקפלים וחוזרים אחורה. מוותרים על הרעיון ועל החלום שלנו. רק בגלל שאנשים אחרים התנגדו לרעיון שלנו... אל תוותרו על הרעיונות שלכם, רק בגלל שאנשים אחרים חושבים אחרת! אל תתיעצו עם אנשים שאומרים לכם שאתם לא יכולים להיות או לעשות את מה שאתם רוצים לעשות או להיות. הקשיבו לאמת שלכם, כי ביננו – ה"אמת" או ה"עובדות" כל הזמן משתנות. ב-1901 אורוויל רייט טען שאדם לא יוכל לעוף ב-50 השנים הקרובות, שנים בודדות אחר כך, אורוויל ואחיו היו הראשונים שהטיסו מטוס! ה"עובדות" משתנות. "בהתחלה יתעלמו מכם, אחר כך ילעגו לכם, אחר כך ילחמו בכם, ובסוף תנצחו!" – גנדי הקשיבו לאמת שלכם – כי בסוף – תנצחו! וב-31/1/10 – אני עומד לעשות משהו שלא עשיתי כבר הרבה זמן... אני עומד לקיים שיחת אימון יחודית לענות על השאלות שלכם!   אז רישמו לפניכם ביומן והכנסו עכשיו לאתר כדי להרשם לשיחה ולשלוח לי את השאלות שלכם! כתמיד אשמח להערות ותגובות! שלכם, ערן. נ.ב. – תודה ללילך דרור מאתר מגירות שהפנתה את תשומת ליבי לסרטון המדהים הזה. בעבר כתבתי כאן בבלוג על לילך ועל השרות והערך המדהים שהיא מביאה לאנשים באתר שלה ובסדרת הטיפים החינמיים שלה. אם פיספסתם – מהרו לאתר מגירות.

רנדי פאוש, פרופסור באוניברסיטת קארנגי מלון, העניק השראה למליוני אנשים בעולם בעת שנשא הרצאה מאלפת בשם "הנאום האחרון – להגשים את חלומות הילדות". ב-25 ביולי 2008, רנדי נפטר לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. את הנאום האחרון שלו הוא נשא בפני כ-400 אנשים באוניברסיטה שבה לימד. הנאום האחרון שלו צולם והופץ באינטרנט, עד כה מעל שישה וחצי מליון איש צפו בו. הוא ערך את הרצאתו ב-18 בספטמבר 2007, כחודש לאחר שנאמר לו על ידי רופאיו שנותרו לו רק כ-3 עד 6 חודשים בלבד לחיות. בהרצאתו המאלפת, הוא מדבר על החשיבות של לחלום. ולא להפסיק לחלום. כילדים אנו כל הזמן חולמים. כמבוגרים, משום מה, אנו כבר חולמים פחות. "אני עומד למות בקרוב, ואני בוחר לחיות בשמחה ואושר בכל יום ויום שנשאר לי" בספרו "ההרצאה האחרונה" שפרסם בהתבסס על הרצאה זו הוא כותב כי החליט לבצע את ההרצאה הזו כדרך שלו להשאיר זכרון שלו עבור ילדיו. מה שמיוחד בו ובהרצאה שלו היא הגישה המדהימה בה הוא נקט לנוכח המציאות שטפחה על חייו. ההרצאה שלו לא עסקה במוות, היא עסקה בחיים. ובדרכו המשעשעת ומלאת החיים הוא מדבר על ההתמודדות עם מכשולים (הקירות שאנו פוגשים נמצאים שם בשבילנו), החשיבות שבפיתוח הדמיון וההתמדה בדרך כדי להשיג את חלומותינו. "אנחנו לא יכולים לשנות את הקלפים שיחקו לנו, אלא רק את אופן המשחק שלנו" גם אם לפעמים אנו לא משיגים את חלומות הילדות שלנו, הדרך היא לא פחות חשובה. כדבריו: נסיון הוא מה שאתה מקבל, כשאתה לא מקבל את מה שאתה רוצה". לאחר שרואים את ההרצאה וקוראים את הספר שכתב "ההרצאה האחרונה", קשה שלא לחשוב מהם חלומות הילדות שלכם? מה אתם עושים היום כדי לממש אותם? כמה נקודות למחשבה מתוך דבריו: חשוב לשים לב כיצד אנו מקבלים ביקורת, כל עוד אנו מקבלים ביקורת מאנשים זה אומר שאכפת להם מאיתנו. כיצד אנו מתייחסים לדחייה. מה שלפעמים נראה כדחייה או מכשול – יש לכך סיבה. הקירות שבדרך הם עבורנו, הם כדי לבחון את המחוייבות שלנו לחלום שלנו. הקירות נועדו לסנן את אלו שאינם רציניים בנוגע להגשמת החלומות שלהם. פרספקטיבה – שימו לב על מה אנו מתלוננים... לחכות. אנשים אינם רעים מטבעם, תנו להם זמן והזדמנות והם יפתיעו אתכם לטובה. הכירו תודה. זה פשוט ומלא עוצמה. להתלונן ולהתבכיין – פשוט לא עוזר... אפשר לבחור איך אנו מעבירים את הזמן – בבכיינות, קורבנות ובתלונות או במשחק אמיתי על החיים. מדוע עשיתי את הנאום – זה לא רק על כיצד להגשים את החלומות. "אם תנהיגו את חייכם בצורה נכונה, הקארמה תסתדר. החלומות יגיעו אליכם". לצפייה בהרצאה האחרונה - הגרסה המלאה (שעה ו-16 דק')

כיצד מרגישים כשעוברים שבץ מוחי? דר' ג'יל בולט טיילור היא מומחית בעלת שם בנוירואנטומיה (האנטומיה של מערכת העצבים). היא מתמחה בחקר המוח האנושי. מאחר והאח שלה אובחן כחולה סכיזופרניה, היא הקדישה חלק ניכר מחייה המקצועיים לחקר המוח וההפרעות המוחיות. ב-10 בדצמבר 1996, היא התעוררה בבוקר כדי לגלות, כי באופן אירוני, היא עוברת תהליך של שבץ מוחי מסוג נדיר. דר' גי'ל חוותה חוויה מדהימה שרבים מהמדענים החוקרים את המוח היו רוצים לחוות - היכולת לחוות על עצמה את תהליך השבץ כאשר היא מרגישה כיצד היכולות המוחיות שלה נעלמות אחת אחר השניה: יכולת הדיבור, התנועה, ההבנה. גי'ל זכרה כל דקה בתהליך שעברה. 3 שבועות אחר כך, ג'יל עברה ניתוח מוח מסובך שבסופו הוציאו קריש דם בגודל כדור גולף קטן מהאונה השמאלית במוחה. ב-10 השנים האחרונות, ג'יל משקמת את מוחה. בגלל הפגיעה באונה השמאלית של מוחה, היכולות של האונה הימנית התחזקו ופרחו. כיום דר' ג'יל מלמדת באמצעות החוויה שעברה את היכולות המופלאות של המוח - כיצד הוא פועל,וכיצד המוח שלנו מגדיר את מי שאנחנו וכיצד אנו מתקשרים אחד לשני ולעולם כולו. לפניכם מצגת של כ-20 דקות, בהן דר' ג'יל בולט טיילור מספרת על החוויה המדהימה שעברה ועל התובנות הייחודיות שהגיעה אליהן כתוצאה מכך. אסור לפספס!

אני מניח שכבר הספקתם לשמוע את השם סוזן בוייל. ואם עדיין לא, סביר שתשמעו על נושא זה בימים הקרובים... סוזן, מובטלת בת 47 מסקוטלנד, השתתפה ביום שבת האחרון (11-4-09) בתחרות גילוי כשרונות בבריטניה (כמו "כוכב נולד" שלנו). תוכלו לצפות מכאן בקטע שבו היא מופיעה ושרה: כשהיא רק עלתה לבמה היא זכתה להרבה מבטים מזלזלים מהקהל וגם משלושת השופטים המכובדים... מבטי הזלזול והציחקוקים רק התגברו כאשר היא נשאלה שאלות כמו מה החלום שלה ולמי היא רוצה להדמות. תשובתה "איליין פייג'" (זמרת ושחקנית מצליחה) עוררה גל נוסף של צחוק וגיחוך בקהל. אבל בשניה אחת הכל השתנה – כשהתחילה המוסיקה והיא התחילה לשיר. היא הדהימה את הקהל ואת הצופים בשירה שלה ובבת אחת הכל התהפך. היא קנתה את כל עולמה. אם תחפשו את שמה בגוגל – Susan Boyle – תקבלו מליונים של תוצאות חיפוש – וכל זה רק 6 ימים לאחר התחרות. אנו הרבה פעמים שומעים על סיפורי הצלחה של אנשים וחושבים שהיה להם מזל. שהם היו במקום הנכון ובזמן הנכון... כמעט אף פעם אנו לא מסתכלים על מה שהם עברו בדרך לשם. לא מזמן כשרובין שארמה ביקר בארץ הוא אמר שלקח לו 40 שנה להפוך להצלחה בין לילה... וזה בדיוק המקרה של סוזן. היא בת 47, וכפי שהיא נראית ומדברת (לא קל להבין אותה) – אני בטוח שהיא זכתה ללא מעט ביקורות, זלזול, ציחקוקים ודחייה בכל מקום שהיא פנתה אליו. כשנשאלה מדוע החלום שלה לא התגשם עד היום היא ענתה – אף אחד לא נתן לי את ההזדמנות עד כה... אדם רגיל שהיה נתקל בלגלוג ובדחייה כמו שהיא נתקלה בו, היה נשבר ומוותר על החלום שלו כבר מזמן. אבל סוזן היא לא אדם רגיל. אדם רגיל שהיה צריך לעמוד על במה מול אלפי אנשים מצחקקים ולשיר, כבר מזמן היה בורח או מוותר מראש על החוויה. אבל סוזן היא לא אדם רגיל. אדם רגיל שהיה צריך לחפש ולהמשיך לחפש את ההזדמנות שתנתן לו כדי להראות את הכשרון העצום שיש בו, כבר היה מתייאש. אבל סוזן היא לא אדם רגיל. אבל בעצם כשחושבים על כך – סוזן היא אדם רגיל לגמרי – כמוני וכמוך. אבל היא לא ויתרה ובאומץ שלא ניתן לתאר אותו, הלכה להופיע מול קהל של אלפים (ומליונים נוספים שצופים בטלויזיה) ולהגשים את החלום שלה. ואם זה לא אומץ – אז אני לא יודע מה הוא אומץ. היא החזיקה בחלום שלה, למרות כל הבוז והדחייה שקיבלה מהסביבה שלה, וידעה שיום אחד זה יקרה – וזה קרה. ובגדול! אגב, השיר שבחרה לשיר באותו מעמד היה "חלמתי חלום" מתוך המחזמר "עלובי החיים", והנה מילות השיר לפניכם: I dreamed a dream in time gone by When hope was high, And life worth living I dreamed that love would never die I dreamed that God would be forgiving.Then I was young and unafraid When dreams were made and used, And wasted There was no ransom to be paid No song unsung, No wine untasted.But the tigers come at night With their voices soft as thunder As they tear your hopes apart As they turn your dreams to shame.And still I dream he'll come to me And we will live our lives together But there are dreams that cannot be And there are storms We cannot weather...I had a dream my life would be So different from this hell I'm living So different now from what it seems Now life has killed The dream I dreamed. השיר מסתיים במילים "החיים הרגו את החלום שחלמתי". אבל במקרה של סוזן זה לא קרה, היא לא נתנה "לחיים" ולאנשים אחרים סביבה להרוג את החלום שלה – והחלום שלה הופך עכשיו למציאות חדשה עבורה.

נקודה מסויימת בחיי חילחלה בי תובנה מסויימת שלבסוף מצאה את ניסוחה במשפט הבא: "הפער שאנו מרגישים בחיינו הוא בין מה שאנו יודעים למה שאנו עושים". היום, ככל שאני פוגש ומלווה יותר ויותר אנשים, אני נוכח עד כמה המשפט הזה נכון. אני חושב שכל אחד מאיתנו מרגיש את הפער הזה שאני מדבר עליו. קל לזהות אותו. בדרך כלל, ישנו הקול הפנימי שלוחש לנו בראש "אתה יכול יותר!". זו הידיעה הזו שישנו תחום בחיינו שבו אנו לא מפיקים מעצמנו את מה שניתן, שאנו לא מביאים את הפוטנציאל שלנו או היכולות שלנו לידי ביטוי ומימוש מלאים. וזה בכלל לא משנה מה הן התוצאות שאנו משיגים, הטבע האנושי שלנו תמיד רוצה להשיג יותר. זה חלק ממנגנון הצמיחה וההתפתחות הטבעיים שלנו. אנו תמיד רוצים לצמוח, לגדול ולהתפתח לרמה הבאה בחיים, כי כמו בטבע או שהפרחים צומחים ופורחים או שהם נובלים. וכך גם בני אדם. החלק הרוחני שלנו (אותו קול פנימי שלוחש לנו) הוא תמיד בעד צמיחה והתפתחות. עמוק בתוכנו, ישנם מקרים שבהם אנו יודעים שאנו יכולים ומסוגלים להשיג יותר. אנו אף יודעים מה אנו צריכים לעשות, או מה הפעולה הבאה שבה עלינו לנקוט. אנו יודעים הכל. אבל הידע הזה לא עושה הבדל בתוצאות שלנו. ידע לא עושה הבדל. בבית הספר חינכו אותנו לכך שאנו מתוגמלים על הידע שלנו. במבחנים בחנו את הידע שלנו (או יותר נכון – את הזכרון שלנו לגבי ידע כזה או אחר), ועל פי רמת הידע שלנו קיבלנו תיגמול בצורת ציון כזה או אחר. אבל בעולם "האמיתי", אנו לא מתוגמלים על ידע. העולם אינו מתגמל אותנו על מה שאנו יודעים, אלא על מה שאנו עושים עם מה שאנו יודעים! וזה כל ההבדל! בסופו של דבר התגמול שנקבל, בכל תחום שזה לא יהיה, הוא על הפעולות שאנו נוקטים בהן. פעולות מביאות לתוצאות. נקודה. מה שמבדיל בין אנשים הן הפעולות שלהם. אתם יכולים למצוא שני אנשים שיושבים כסא ליד כסא, הם עם אותם נתוני פתיחה בדיוק. יש להם את אותה ההשכלה, ואותו הידע. אבל אחד מהם ישיג תוצאות משמעותיות יותר על פני האחר. למה? בגלל הפעולות שהוא נוקט בהן. זה מה שעושה את ההבדל. אני נתקל בהרבה אנשים שיודעים מה עליהם לעשות. יש להם את הידע. יש להם את כל מה שהם צריכים כדי לצאת לדרך. אבל הם תקועים. הם לא משתמשים בידע שלהם. הם לא הופכים אותו לפעולות. וידע ללא פעולה – הוא פשוט חסר ערך. הסוד הגדול של כל המצליחנים – הוא לפעול. לחפש את הצעד הבא ולפעול. ואני יודע שזה קל לומר, קל אפילו להבין אך קשה לבצע. כאשר אנו מתחילים לנוע בנתיב חדש של פעולות, השונות מכל מה שעשינו עד כה, הגורמות לנו לצאת מאזורי הנוחות המוכרים שלנו, אז בנקודה הקריטית הזו – אנו פוגשים בו. באוייב הנורא מכל – "מחסום הפחד". וישנה אימרה מפורסמת האומרת כי "משנכנס הפחד, ההגיון בורח". ואז אנו לא פועלים בהגיון, אנו נכנעים לפחד ומוותרים על הפעולה שרצינו לעשות. וכך אנו נשארים עם הידע אך ללא התוצאות הרצויות. ידע לא עושה הבדל. התרופה הבדוקה ביותר שמצאתי כנגד הפחד המשתק הזה – היא פעולה. כל פעולה בכיוון הפחד, תעלים אותו. אתם תגלו כי אין שם שום דבר אמיתי. כאשר אתם פוגשים בפחד – ניקטו בפעולה. הכי קטנה שלא תהיה. פשוט עשו פעולה. ואם תתמידו בכך אתם תראו במהרה כי הפחד כבר אינו כל כך מפחיד. אבל חשוב יותר מכך – התוצאות שלכם יהיו שונות לגמרי. רמת הבטחון העצמי שלכם תהיה במקום אחר לגמרי. קבלו החלטה לפעול. לעשות בכל יום מס' פעולות קטנות – בכיוון היעדים והחלומות שלכם. הפעילו את הידע שלכם והיפכו אותו לפעולה – ומהר מאד תראו כיצד הפער שאתם אולי מרגישים, הולך ומצטמצם.