שינוי

ערן שטרן הוא מנטור עסקי, מאמן ומרצה מבוקש, ובו זמנית אדם מופנם וביישן. דברנו על נורמליות ויציאה מהנורמה, על שינוי, על תודעה של גוף, החלמה מסרטן ועוד. שיחה מרתקת עם אדם מיוחד.

נוי חזן הוא יזם שפועל מזה 20 שנה ביבשת אפריקה, ספורטאי חובב בעולם הסיבולת והטריאתלון, משתתף בתחרויות מרתון, אולטרא מרתון ואיש הברזל מזה 15 שנה. השיחה שלנו חצתה יבשות ועולמות, מהילדות באשקלון לניגריה ומדינות אפריקה ודרך השתתפות בתחרויות הספורט הקשות ביותר, התמודדות עם משבר בזוגיות, וצמיחה שלאחריו. בין השאר תוכלו לשמוע: - כיצד ההחלטה שלו בגיל 14 לעזוב את הבית וללכת ללמוד בפנימייה, השפיעה ועיצבה את חייו - על ההתמודדות בבניית עסקים ומיזמים באפריקה - מהם הבדלי החשיבה בין שכיר ליזם - החשיבות של יצירת קשרים ומערכות יחסים לצמיחה עסקית - מהם 3 המרכיבים החיוניים ליזמות מוצלחת - כיצד מאמנים את הראש להתמודד עם קשיים פיזיים יוצאי דופן - מדוע הדרך חשובה הרבה יותר מהמטרה

אחד החלקים במפגשי הקהילה של "עושים שינוי" נקרא "הכסא החם" שבו בכל פעם אחד הבוגרים של התוכנית עולה על כסא מול כולם ומאפשר להם לשאול אותו שאלות על תהליך ההתפתחות והטרנספורמציה שעבר. והפעם, החלטתי אני לעלות על "הכסא החם" ולאפשר לחברי הקהילה לשאול אותי את השאלות שמעניינות אותם, בלי פילטרים ובלי עריכות 😊 בין השאר שאלו אותי על:  תהליך החקירה הפנימית שעשיתי עם עצמי בעקבות מחלת הסרטן  איך "המהנדס" הגיע לעולם הרוח?  מה השינוי הכי משמעותי ושדרש ממני הכי הרבה אומץ  כיצד רותמים את בן/בת הזוג שלנו לשינויים שאנו עוברים  מהם מקורות ההשראה שלי?  אחרי כל כך הרבה שנים בתחום, מה אני עדיין לומד?  איך ההשתנות שלנו משפיעה על הילדים שלנו?  האם אחרי שהתעוררנו ועשינו שינוי בחיים, אנחנו יכולים להירדם שוב בחיים שלנו?  איך אני מגדיר ומודד הצלחה כיום?

בפרק עסקנו באיך ליצור מחשבות והרגלים המקדמים שינויים? איך לדעת זה מה שאני באמת רוצה? איך ממשיכים קדימה עם שינוי למרות קשיים שעולים בדרך? איך להתמיד בשינוי? במיוחד בשביל זה הזמנתי את ערן שטרן מנטור עסקי ומחבר רבי המכר "להגשים" ו"להתעורר", מלווה מזה כ-16 שנים אנשים בתהליכי שינוי וטרנספורמציה.

צא לי לדבר על זה באחת ההרצאות שלי לאחרונה, וחשבתי שזה שווה פוסט בפני עצמו... כשאנו בבית ספר מחנכים אותנו לכמה הרגלים, דפוסי חשיבה ואמונות שהם הפוכים לחלוטין לאופן שבו העולם פועל ולאופן שבו אנשים מתקדמים ומגיעים להצלחה. אלו דפוסים שאולי פעם התאימו ללימודים בבית הספר (גם ממש לא בטוח בזה), אבל הם בוודאי לא מתאימים לעולם של היום. למעשה, כל אדם שהגיע להישגים, תוצאות או הצלחה, בכל תחום שתרצו, פועל הפוך בדיוק ממה שחינכו אותנו לעשות לבית הספר. "אסור להעתיק, תעבוד לבד" בבית הספר זה אחד העקרונות המובילים. אסור להיעזר באחרים, את המבחנים עושים לבד, מי שמעתיק (ונתפס) מוענש. מה שאנחנו לומדים מכך כילדים זה שאנחנו צריכים להסתמך רק על עצמנו, גם בדברים שאנחנו פחות טובים בהם... חס וחלילה אם ניעזר במישהו אחר. וגם לומדים מכך שלהעתיק זה משהו איום ונורא. המציאות היא הפוכה לגמרי. אף אדם שהגיע להישגים וגדולה לא עשה את זה לבד. אף חברת ענק לא הגיעה להצלחה בגלל שהמייסד שלה המשיך לעבוד רק עם עצמו ולבד. ולגבי ההעתקה, צריך להבחין כאן בין מקרים של גניבה והפרת זכויות יוצרים (שזה לגמרי לא לגיטימי), אבל כל היוצרים הגדולים מקבלים השראה מאחרים. הנה מבחן קצר (התשובות יהיו בסוף הפוסט), מי אמר את המשפטים הללו: "הסוד ליצירתיות הוא לדעת כיצד להחביא את המקורות שלך" "אמנים טובים מעתיקים, אמנים מצוינים גונבים!" "האמנות היחידה שאי פעם אלמד אותה, היא זו שאני יכול לגנוב ממנה" אז כדאי להעתיק ולקבל השראה מאחרים, וכדאי ומומלץ להיעזר באחרים אם אנו רוצים להתקדם ולהצליח. "אסור להיכשל" נכשל זו אחת המילים האיומות שפחדתי מהן כתלמיד בבית הספר, ובהמשך גם באוניברסיטה. היה צריך לעשות הכל, אבל ה-כ-ל, רק כדי לא להיכשל. אני זוכר את הרגעים האלו באוניברסיטה מול לוח המודעות במחלקה להנדסה כשמפרסמים שם את רשימות הציונים במבחנים... אתה עומד ומחפש את מספר תעודת הזהות שלך ברשימות ומתפלל שלא תראה שם ציון נמוך מ-56 כי אם זה כך – נכשלת! ויש את אלו שעוזבים את הלוח עם פרצופים שמחים ואלו האחרים, הנכשלים שמדוכאים... מערכת החינוך מחנכת אותנו שכישלון הוא איום ונורא, שזה לא בסדר. וכך אנו גדלים עם התפיסה הזו, ומפחדים להיכשל. מפחדים מאד. וכן, אני יודע שאני מן הסתם אגרור כאן תגובות שזה בסדר, שככה מעודדים אנשים להשתפר ולהצליח וכו'.... אני לא מתעלם מזה, אבל אני חושב שהדרך שבה זה נעשה היא שגוייה מיסודה וגורמת לנו כבני אדם לפחד מהכישלון. כל מי שאי פעם פגשתי, ראיינתי או ליוויתי ב-25 השנים האחרונות שאני מלווה אנשים, ושהגיע להצלחה משמעותית – נכשל בדרך. ונכשל הרבה. גם אני עצמי סוחב איתי שק גדול של כישלונות. למעשה, אני לא מכיר שום דרך אחרת להצליח שאינה כרוכה באוסף של הרבה כישלונות שאתה עובר דרכן. הבעיה של מרבית האנשים היא שהם מפחדים כל כך מהכישלון, אז הם אינם מוכנים לנסות אפילו. וכשהם הם לא מנסים, או מנסים הרבה פחות מאחרים, הם פשוט נותנים לעצמם פחות ופחות הזדמנויות להצליח. יותר מכך, התחושה הזו של הכישלון שחוו בעבר, תלווה אותם כמעט כל חייהם ותשפיע על כל בחירה והחלטה שלהם. אתמול שוחחתי עם לקוח פוטנציאלי, שהמשפט הראשון כמעט שאמר לי היה שהוא לא השלים את לימודי התואר שלו בהנדסה. היום, כמעט 40 שנה אחרי שהיה באוניברסיטה, תחושת הכישלון הזו עדיין חרוטה עמוק בתוכו, מערערת את הביטחון העצמי שלו, פוגעת בדימוי העצמי שלו ומשפיעה על כל בחירה והחלטה שלו מאז ועד היום. צאו להיכשל, להתנסות, לחוות – זו הדרך היחידה שאני מכיר להתפתח ולהצליח. "התוצאה הסופית זה מה שחשוב" התפיסה הזו היא המשך ישיר של זו שלפניה. אני זוכר שהיו מדי פעם מורים שבמבחנים היו מצ'פרים ומוסיפים לך כמה נקודות "על הדרך" גם אם לא הגעת לתוצאה הסופית, אבל הם היו די נדירים. מחנכים אותנו שמה שחשוב זו התוצאה הסופית וזהו. אם לא הגעת לתוצאה הסופית אין נקודות וזה לא נחשב לשום דבר. גם אם עשית דרך מסוימת, התפתחת וצמחת בדרך, כל אלו יורדים לטמיון: no points for you! מחנכים אותנו שהמשחק שאנו משחקים הוא משחק של 0 או 1. יש תוצאה או אין תוצאה. הדרך לא חשובה כלל. זה יוצר מצב חולה שבו אנו הופכים להיות תלויים יותר ויותר בתוצאות שלנו. שאנו בעצם אוסף התוצאות שלנו. כל התפיסה העצמית שלנו מוגדרת על פי זה. אנחנו מגדירים מי אנחנו על בסיס התוצאות שלנו. ואם לא הגענו לתוצאות, שאלוהים יעזור לנו... זה יוצר אנשים עם תפיסות ערך עצמי נמוכות, דימוי עצמי ברצפה, שמקטינים את עצמם ושלא מעריכים שום דבר בעצמם מעבר לתוצאה הסופית שקיבלו או שלא. ושלא תבינו לא נכון, אין לי שום דבר נגד תוצאות, ואני שנים מלווה אנשים כדי להגיע לתוצאות שהם רוצים (וכמובן כך גם אני עצמי פועל), אבל לקח לי הרבה מאד שנים (ועדיין עובד על זה יום יום) לנתק את עצמי מהתוצאות שלי. ולהבין שאני הוא לא סכום התוצאות שלי.   מעבר לכך, גם לדרך עצמה יש ערך עצום. וזה משהו שבתפיסה שלי היום הרבה יותר משמעותי מכל תוצאה. אם עשיתי דברים שלא העזתי לעשות קודם, אם פיתחתי יכולות חדשות, יצרתי קשרים חדשים, שדרגתי את עצמי בדרך כלשהי – כל אלו ישארו איתי עוד הרבה הרבה זמן, לכל שארית חיי, הרבה יותר מכל תוצאה כזו או אחרת. אנחנו לא התוצאות שלנו. ההתפתחות שלנו בדרך לתוצאות היא החשובה יותר מכל תוצאה. למעשה, ההבנה והתפיסה שלי היום, היא שהיעדים והמטרות שאנו שמים לעצמנו למעשה משמשים כפלטפורמה להתפתחות ולצמיחה שלנו. הם אלו שגורמים לנו לעבור את הדרך הכל כך חשובה כדי להיות מי שאנחנו רוצים להיות. התוצאות וההישגים שלנו, כשאנו מגיעים אליהם, משמחים אותנו לפרק זמן קצר מאד יחסית, ומיד אנו שמים לעצמנו את המטרות והיעדים הבאים אחריהם. אם לא נלמד להנות ולהוקיר את הדרך שאנו עוברים ועושים, אנו גוזרים על עצמנו חיים די אומללים. "ידע הוא הדבר הכי חשוב" בסופו של דבר בבית הספר מודדים, בוחנים ומדרגים אותנו על בסיס הידע שלכאורה "צברנו" בלימודים. למעשה, לרוב אנחנו לומדים לשנן את מה שצריך לשנן ולזכור למבחן כדי שנוכל לשכוח אותו חמש דקות אחרי שראינו שקיבלנו ציון "עובר" במבחן. זה יוצר מצב שאנו מקדשים את הידע וחושבים שככל שיהיה לנו יותר ידע כך יותר נצליח ונתקדם. אני לא אומר שידע לא חשוב, הוא בהחלט חשוב. אבל ידע לא עושה שום הבדל בחיים שלנו. היישום של הידע הוא זה שעושה את ההבדל. אדם לא באמת "יודע" משהו עד שהוא חי אותו ביום יום שלו. פגשתי לכל אורך השנים אינספור אנשים שלימדו ומלמדים אחרים על "שפע" בעוד הם עצמם לא חיים כך. יש להם את כל "הידע הנכון" אבל הוא לא מיושם בחיים שלהם. אני לא אשכח פגישה עם לקוחה לפני שנים רבות שבסיומה נגשה לשולחן בבית הקפה שישבנו בו חברה שלה והיא הציגה את החברה בפני ואמרה לי שזו אחת "הדיאטניות המובילות בארץ". לא נעים לומר, אבל החברה שלה (הדיאטנית) היתה בעצמה בעודף משקל עצום. זו כנראה לא דיאטנית שאני הייתי בוחר לקבל ממנה שרות. אולי יש לה את הידע והתעודות (עברה את המבחנים בהצלחה!!), אבל הידע הזה לא שווה כלום אם הוא לא מיושם בחיים שלנו. בית הספר מודד ומדרג אותנו על הידע שאנו משננים, אבל לא על האם אנו באמת מיישמים את הידע הזה בחיים שלנו. (ולא ניכנס עכשיו לשיחה אחרת, לא פחות חשובה, האם הידע שמלמדים בבית הספר בכלל רלוונטי עדיין לעולם של היום...) ידע הוא חשוב רק אם יישמנו אותו בהצלחה, לא בשביל שום דבר אחר. בטח לא בשביל ציון עובר במבחן... תבחנו איפה הדברים האלו פוגשים אתכם, באילו מן התפיסות האלו אתם עדיין מחזיקים ותשאלו את עצמכם, אולי כדאי לפעול אחרת, ובמקרה הזה, הפוך, ממה שחונכתם עליו בבית הספר.... נ.ב. – אז זיהיתם של מי הציטוטים שנתתי בתחילת הפוסט? לפני שאתם גוללים לראות את התשובות, נסו שוב לזהות: "הסוד ליצירתיות הוא לדעת כיצד להחביא את המקורות שלך" "אמנים טובים מעתיקים, אמנים מצוינים גונבים!" "האמנות היחידה שאי פעם אלמד אותה, היא זו שאני יכול לגנוב ממנה" . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . איינשטיין פיקאסו דיוויד בואי  :)

למה זה כל כך מפחיד אותנו... לעשות שינוי, למרות שאנחנו מרגישים שלא טוב לנו? האם יש רגע כזה... שהוא רגע השינוי? ובככל, האם יש מנוס מלהשתנות? אז על פניו נראה ש 2022 לא תהיה שונה משמעותית מ 2021 כנראה שנוסיף ללמוד איך למצוא בטחון גם בתוך תחושת חוסר וודאות לחיות בשלום עם הטוב ביותר גם אם הוא רחוק מלהיות מושלם להמשיך להפוך לימונים ללימונדה וגם לפעמים פשוט להתבאס על זה שכבר נמאס מלימונים... או... להחליט לעשות שינוי! רגע לפני שנה אזרחית חדשה 2022 שיחה מרתקת עם ערן שטרן, מנטור עסקי, מחבר רב-המכר "להגשים – מימוש אישי וכלכלי בעולם מלא אפשרויות", ו"להתעורר – מדריך מעשי לשכירים שמתלבטים אם להישאר… או להשתחרר", מרצה מבוקש, ומומחה ליצירת שינויים גדולים ופריצות דרך בחייהם של אנשים. שטרן בעל נסיון של שנים בניהול וליווי אנשים להשגת תוצאות פורצות דרך בחייהם. אליו פונים מנכ"לים ובעלי עסקים שמחפשים דרך להגדיל את הרווחיות של העסקים שלהם, עובדים ומנהלים שמעוניינים לקדם את עצמם לרמות השפעה גבוהות יותר, אנשים ויזמים שמחפשים את הדרך העצמאית שלהם לעסוק במה שהם אוהבים ותוך כדי כך, גם להגשים את עצמם כלכלית.

הילה וולמן היא בחורה לא טיפוסית, נורמלית עם ייחודיות, מיטיבת דיוק דרך, בלוגרית וכותבת בהתהוות, בת זוג לאייל ומומחית SEO. הילה מאתגרת את כל מסלול החיים הטיפוסי שאנו מכירים: חתונה, ילדים, בית, משכנתא. ועיצבה לעצמה סגנון חיים שנראה רגיל כלפי חוץ, אך שונה מהמקובל, כאשר מעמיקים. בשיחה שלנו תוכלו לשמוע: - על המסע הפנימי שעברה בדרך לבחירה שלה לגבי ילדים - כיצד היא מתמודדת עם אירועים של חוסר ודאות בחיים - מדוע הפיטורים מהעבודה הראשונה שלה הפכו אותה להיות תלמידה שקדנית בחיים - כיצד להיות שלם עם עצמך ועם הבחירות שלך - ואיך אוהבים את עצמך, גם כשאתה מגלה שאתה טועה

הי,   בגיל 32 בערך הייתי משוכנע שאני יודע את כל מה שצריך לדעת כדי להצליח בחיים. בנקודה הזו כבר הייתי בתפקיד ניהולי בכיר באינטל, משכורת מעולה, בונוסים, תנאים מכאן ועד הירח, בית משלי, משכנתא, אשה ושני ילדים – כל החבילה.   הייתי בטוח שפיצחתי את השיטה, שהבנתי איך הדברים עובדים, שאני יודע את כל מה שצריך כדי להמשיך ולקחת את החיים שלי לרמה הבאה שלהם.   הכל היה נראה מושלם ובמקום.   היתה רק בעיה אחת עם זה. בעיה קטנה, מינורית לכאורה, שמול כל השאר באמת היתה אמורה להתגמד. ובאמת, לא היה לי על מה להתלונן, הכל היה נראה טוב.   מבחוץ.   הכל היה נראה טוב מבחוץ.   בפנים, בתוכי היתה איזו תנועה לא ברורה. זה התחיל כתנועה קטנה כזו, מינורית, כמעט לא מורגשת. אבל ככל שעבר הזמן והתקדם, התנועה הזו הלכה והתחזקה.   ובשלב מסוים, כבר לא הייתי יכול להתעלם ממנה. התנועה הפכה לתחושות של חוסר סיפוק, פיספוס ותסכול.   וגם סוג של כעס על עצמי – איך זה יכול להיות שאני מרגיש לא מסופק, כשהכל נראה לכאורה "מושלם ובמקום".   הסתובבתי עם התחושה הזו תקופה לא קצרה.   והיא התנגשה אצלי בפנים עם התפיסה שלי ש"אני יודע הכל". כי אם פיצחתי ואני יודע הכל, אז איך זה יתכן שאני מרגיש תסכול וחוסר סיפוק?   זה לקח זמן, עד שהייתי מוכן להודות בפני עצמי, שאולי בעצם, אני לא יודע הכל. שאולי, יש כאן משהו שאני לא מבין אותו עדיין? שאולי יש עוד דרכים לחיות את החיים, חוץ מהדרך שאני מכיר (ושלמעשה היום אני מבין שהובלתי אליה לאורך חיי)? שאולי, רק אולי, יש לי עתיד שיכול להיראות שונה ואחר מזה שנראה לי מובן מאליו?   ברגע ששחררתי את התפיסה הזו, שכך הדברים צריכים להיראות, ושזו הדרך שבה צריך לחיות, נפתח בפני עולם שלם. עולם חדש של אפשרויות, התנסויות, חוויות וידע. חדשים, כאלו שלא הכרתי קודם, ושלא נחשפתי אליהם לפני כן.   אגב, התהליך הזה קרה לי שוב ושוב בהמשך, בנקודות שונות בחיים שלי, בהקשרים נוספים, של עסקים, של יחסים, של בריאות, של ילדים, של כסף, של אהבה.   במקומות שבהן הייתי מוכן סוף סוף להודות שאני לא באמת יודע הכל, שם קרו אחר כך פריצות הדרך הגדולות בחיים שלי.   זה לא תמיד פשוט להודות, בפני עצמך ואחר כך בפני העולם, שאתה לא יודע. יש שם אגו שנעלב, יש שם חשש מאיך אראה בעיני אחרים ומה הם יחשבו עלי. אבל אם אנחנו מוכנים רגע להניח את אלו בצד ובאמת להתמסר לעובדה הפשוטה ש – we don't know shit, אז אנחנו פותחים את עצמנו לקסם של הלא נודע בחיים שלנו.   לאפשרויות חדשות שאין שום סיכוי בעולם שהיינו יכולים להגיע אליהן, בשום דרך אחרת.   אז רגע לאחר שהשנה האזרחית החדשה נכנסה לחיינו, אני מזמין אתכם רגע, להודות בפני עצמכם, שאולי ישנה האפשרות הזו, שאתם לא יודעים?   שאתם לא יודעים הכל? שאתם לא יודעים או מכירים כרגע בעוד אפשרויות שיש לכם לחיות את החיים שלכם? שאתם לא יודעים או מכירים את עצמכם באמת כמו שאתם חושבים? שאתם לא יודעים או מכירים את הרצונות האמיתיים של הנשמה שלכם? שאתם לא יודעים או מכירים ביכולות האמיתיות שלכם ובכוח שיש בכם?   בכל יום שעובר, אני לומד עוד משהו על עצמי, משהו חדש שלא ידעתי. אני מגלה משהו חדש על העולם, משהו חדש...   זה לא מתאפשר כשאתה חושב שאתה יודע הכל, כשאתה מקובע על מה שאתה מכיר.   הקסם בחיים שלנו קורה בצד השני – בצד של ה-אי ידיעה.   אז מי מוכן להודות שהוא לא יודע?

הי,   שלשום ראיינתי לפודקאסט את עדי אגאי, יוצרת וזמרת (רק בת 22), שלאחר שחרורה מהצבא מצאה את עצמה בתוך שבועיים בעבודת הייטק נחשבת, משכורת של 5 ספרות עם כל הפינוקים שההייטק יכול להציע. לאחר חצי שנה היא החליטה לעזוב ולפתח את הקריירה המוסיקלית העצמאית שלה.   כדי לשמוע את הפרק המרתק איתה תצטרכו לחכות כמה שבועות, אבל בין הדברים שהיא סיפרה לי, היא אמרה שהיא היתה הכי צעירה שם בחברה, וששאר האנשים מסביבה היו בני 40+. ושלאחד מהם, שהיה במשרד איתה, היה משפט קבוע שהיה אומר בכל יום חמישי כשהיו נפרדים ללכת הביתה...   המשפט הזה היה: "הנה עוד שבוע עבר..."   כשהיא סיפרה לי על זה, הרגשתי כמה כאב, תסכול וסבל הוא כולל בתוכו.   מה שיותר עצוב, הוא שאותו אדם, הוא לא משהו נדיר או יחודי. עד היום פגשתי אינספור אנשים שנמצאים בדיוק במקום הזה.   הם קמים בוקר בוקר, נכנסים לרכב, נוסעים לאנשהו שנקרא "עבודה" שהם כבר לא אוהבים, לא מרגישים מסופקים או מספיק בעלי ערך, שאינם מרגישים שמתוגמלים בה כראוי ובעיקר "מעבירים את הזמן" לעוד שבוע.   עוד שבוע עבר....   כך הם חיים. שבוע, אחרי שבוע, אחרי שבוע...   חיים וסובלים בעבודה שלהם.   בעיני זה מצב הזוי. מקום העבודה או העיסוק שלנו, זה אחד המקומות שאנו מבלים בו הכי הרבה זמן במהלך חיינו.   בואו נעשה חישוב זריז: נניח שאדם ממוצע יעבוד כ-40 שנים בחייו (גיל 25-27 עד 65-67) ושבכל שנה יעבוד לפחות כ-230 ימים (בניכוי סופי שבוע, חגים, חופשות וכדומה) ובכל יום יעבוד לפחות 8-9 שעות (יש כאלו שעובדים הרבה הרבה יותר).   בחישוב גס זה אומר שבמהלך החיים נבלה כ-82800 שעות מחיינו במקום העבודה שלנו.   זה חלק עצום מהחיים שלנו. לצורך ההשוואה, כנראה שזו הפעילות השניה שנשקיע בה הכי הרבה זמן מחיינו. הראשונה תהיה – לישון.   תארו לכם, איך נראית איכות החיים של אדם שחלק ניכר מהזמן שלו, הוא מבלה בפעילות שאינה מעניינת אותו, שמשעממת אותו, שהוא מרגיש בה מתוסכל ולא מסופק. אלו הם חיים של אומללות.   והכי עצוב, זה שכשנמצאים במקום הזה (מנסיון אישי... been there done that...) לרוב, אין לנו שום קצה אור. אין שום תוכנית, שום קצה חוט למה אנחנו יכולים לעשות כדי שהמצב הזה ישתנה.   ואז, עוד שבוע עבר...   ועוד אחד... ועוד אחד...   וכך לאט לאט, אנחנו קמלים לתוך הדבר הזה שקוראים לו "החיים", מאבדים את התקווה לשינוי, מאבדים את הזיק בעיניים והופכים לאנשים כבויים.   אלו הם אנשי ה-Walking Dead!   במקום הזה, יש כמה אפשרויות על הפרק: אפשרות 1 – לא לעשות כלום (ואז הדרך ל-Walking Dead מובטחת) אפשרות 2 – לעזוב ולחפש מקום עבודה אחר או עיסוק אחר (עצמאי / שכיר, זה לא באמת משנה כל כך) אפשרות 3 – להבין שזה לא כל כך קשור למקום העבודה, כמו שזה קשור אלי   רוב האנשים יבחרו באפשרות האוטומטית הראשונה. ולא יחשבו בכלל שיש עוד אפשרויות.   לאפשרות השניה נדרש "אומץ" או כך לפחות מרבית יגדירו את זה. בהרבה מקרים אנשים מחליפים מקום עבודה למשהו דומה, אבל זה לא באמת עוזר להם, הם מהר מאד חוזרים למקום של התסכול.   האפשרות השלישית דורשת לקיחת אחריות אישית ברמה הגבוהה ביותר. זו ההבנה שאני הוא היוצר של החיים שלי, ואם כך המקרה, אז כדאי שאעשה עם זה משהו. כדאי לפתח את עצמי בדרך שתאפשר לי לראות עוד אפשרויות וחלופות. אגב, ראיתי לא פעם, אצל משתתפים בתוכנית "עושים שינוי", שאחרי שעברו את התהליך, הם בחרו להישאר בדיוק באותו מקום עבודה, הוא לא השתנה. הם השתנו ובמקום להמשיך ולסבול באותו מקום עבודה, הם הגיעו שונים אליו, והסבל פסק.   הסבל פסק והתחלף בתחושת הגשמה וסיפוק.   החיים כאן קצרים מדי מכדי לכלות אותם בסבל, בחוסר סיפוק ובתסכול.   הם קצרים מדי מכדי לחכות כל השבוע רק כדי לומר את המשפט "עוד שבוע עבר", לנשום קצת אוויר בסוף השבוע ולחזור שוב לתסכול המוכר.   הם קצרים מדי. נקודה.   כדאי שנעשה איתם משהו בעל משמעות שגורם לנו סיפוק והנאה.

נמרוד דין קיכל הוא נווד דיגיטלי שכבר למעלה מ-8 שנים מטייל ועובד בלמעלה מ-100 מדינות בעולם. הוא מייסד קהילת נוודים דיגיטליים ישראל, המונה מעל ל-25,000 חברים פעילים, מרצה, ומסייע ליחידים, עסקים, ומדינות להתאים עצמם לעולם התעסוקה העתידי, ומודל העבודה מרחוק. דין הוא אחד האנשים שמאתגרים באופן מתמשך את הססטוס-קוו ואת כל מה שנחשב ל"מקובל" או "נורמלי", ששם לעצמו מטרה לטייל בכל 196 המדינות בעולם. האזינו לשיחתנו מלאת ההשראה בה תוכלו לשמוע בין השאר: האזינו לשיחתנו מלאת ההשראה בה תוכלו לשמוע בין השאר: כיצד הפך "במקרה" לנווד דיגיטלי מדוע הוא אינו מקשיב לחדשות וכיצד זה משפיע על איכות חייו איך הוא יצר לעצמו מערכת חוקים אחרת שהוא משחק בה מהם המחירים שהוא משלם על היותו נווד דיגיטלי כיצד הוא מגדיר כשלון ומדוע לתפיסתו חשוב להיכשל מהר וכמה שיותר