פחד

טל פריבנר היא יועצת ארגונית ומאמנת למנהיגות באומץ, טל עובדת עם חברות, ארגונים ואנשים פרטיים ומאפשרת להם לממש את עצמם ולפעול באומץ בחייהם ובעסקיהם, למזער סבל ולפתח חמלה והקשבה לעצמם. בשיחה אמיצה ואותנטית, אנו מפרקים את האומץ לגורמיו השונים והמעשיים, מה זה אומץ? כיצד ניתן לאמן אותו, באופן מעשי ויום יומי? מדוע חשוב להיות אגואיסט ואיך אגואיזם קשור לאומץ? וגם מדוע אומץ דורש מאיתנו מאמץ. ובנוסף שוחחנו על: - מדוע ההחלטה להתחתן היא אחת ההחלטות האמיצות שיש - מדוע דווקא האנשים המצליחים ביותר הם אלו שרוצים לאמן את שריר האומץ שלהם - איך מתרגלים אומץ באופן יום יומי - מה הסוגים השונים של האומץ בחיים שלנו

הי! הימים האחרונים מזמנים לנו הזדמנות מעניינת להתבונן על המציאות החיצונית ודרכה להבין דבר או שניים לגבי המציאות הפנימית שלנו, שבסופו של דבר משפיעה על המציאות החיצונית שלנו. בחירות, קורונה, הפחדות... אם נבחן את ההתרחשויות של השבועיים האחרונים ועד היום, אפשר לכנות את המכנה המשותף של כל מה שאנו רואים שקורה בחוץ בשם: עצמת הפחד. החל מהבחירות. אין זה משנה באיזה צד אתם של המפה הפוליטית, כל אסטרטגיות הקמפיינים של כל המפלגות נעו סביב הפחד. הפחד שזה יבחר, או הפחד ממה יקרה אם הוא יבחר. זה לא סתם. אינספור מקרים, מחקרים והתנסויות עבר הוכיחו לפוליטיקאים שלנו שוב ושוב, שיותר מהכל, פחד והפחדה מניעים אנשים לקלפיות. ככל שמפחידים אותנו מכך שביבי יבחר שוב, כך הוא מתחזק יותר. ככל שמפחידים אותנו שהערבים נוהרים לקלפיות, כך הם מתחזקים יותר. ככל שמפחידים אותנו מכך שהחרדים ישתלטו על המדינה, כך הם מתחזקים יותר. זה לא מקרי אגב. זהו חוק! החוק השלישי של ניוטון קובע כי: כאשר גוף מפעיל כוח כלשהו על גוף אחר, הגוף האחר יפעיל כוח השווה בעוצמתו אך מנוגד בכיוונו על הגוף הראשון. ובשפה פשוטה: מה שאנו מתנגדים לו – יפעיל עלינו כח שווה עוצמה בכיוון ההפוך. ולכן מה שמתנגדים לו או שמפחדים ממנו – גדל!   הבחירות האחרונות, ואלו שלפניהן, ואלו שלפניהן, ולצערי, ככל הנראה גם אלו שלפנינו – כולן מראות שישראל בחרה מתוך פחד. מתוך פחד ולא מתוך תקווה. זה הדבר העצוב ביותר בעיני. שעם שלם בחר מתוך פחד ולא מתוך תקווה. אני חושב שכאנשים בודדים וכעם, לאבד את התקווה זה מצב מאד מאד מסוכן. אדם חולה שמאבד תקווה, מאבד גם את הרצון לחיות. השליכו מכך מה קורה לעם אשר בוחר מתוך פחד ומאבד תקווה. הקורונה מלמדת אותנו שיעור דומה: מה שמתנגדים לו גדל. ככל שההיסטריה שיוצרים סביב הקורונה מתגברת, כך גם ההשפעה שלה גדלה. ככל שמתנגדים לה יותר – היא מתפשטת. ורק לשם פרופרציות – הסיכוי שלכם להפגע בצורה קשה מהקורונה קטן יותר מהסיכון שלכם לזכות בלוטו. הסיכוי שלכם לזכות בלוטו קטן יותר מהסיכוי שלכם למות מפגיעת מטאוריט (שעומד על 1 ל-1 עד 1.6 מליון). אם בכל זאת אתם בוחרים למלא לוטו, רק קחו בחשבון שהסיכוי שלכם להפגע בתאונת דרכים בדרך לדוכן הלוטו גדול פי וכמה ועומד על 1 ל-28,481... אז סביר יותר שתפגעו בתאונת דרכים או ממטאוריט, עוד לפני שתפגעו קשה מהקורונה. האם העובדה הזו מונעת ממישהו לצאת מהבית? האם זה מונע ממישהו להכנס לרכב ולנסוע? נשמע מצחיק, נכון? אנחנו לוקחים על עצמנו מדי יום סיכונים הרבה יותר גדולים מאשר הסיכון שהקורונה מהווה לנו. אבל, לצערי, התקשורת, הממשלה וגופים בעלי אינטרסים (כלכליים, בריאותיים, פוליטיים וכו') זורעים פחד ובהלה. רק חשבו מה יכולת ההפחדה הזו עושה לגופי התקשורת שנהנים פתאום מפריחה ברייטינג, או ליצרני ג'ל הידיים... באמת שאני לא מצליח להבין את ההגיון של ג'ל הידיים – כאילו שזה הדבר שיציל אותנו מהקורונה, ועדיין הוא נהנה מגידול של 3500% במכירות. אגב, לא פשוט יותר לשטוף ידיים עם סבון??? הפגיעה הקשה ביותר של הקורונה, או יותר נכון לומר – ההיסטריה של הקורונה, היא הפגיעה הכלכלית, והפגיעה בשגרת החיים של האנשים, של כל אחד מאיתנו. וזה לא קשור בכלל לנגיף עצמו, אלא להפחדה. אנשים שפועלים מתוך פחד, עושים לרוב הרבה מאד טעויות. למשל, אנשים מסתכלים על מדדי הבורסה שצונחת וממהרים למשוך את כספם מקרנות הפנסיה... לא כי הם עשו כאן איזו הערכה כלכלית מחושבת שבוחנת את הגיל שלהם, את הצורך שלהם בזמינות של הכסף או שיקולים אמיתיים אחרים, אלא מתוך חרדה, פניקה וכי זה מה שהשכן או החבר שלהם אמר להם לעשות. זה החזיר אותי לימים הטרופים של סוף 2008 שבהם כותרות האימה בעיתונים בישרו שהציבור מושך את כספו מקרנות הפנסיה, ואכן רבים מאלו שקראו את הכותרות הללו הלכו ומשכו את כספם. וברגע אחד של חוסר מחשבה, וההליכה אחר חשיבת ההמון, השמידו את העתיד הכלכלי שלהם. ב-2010 כבר חל התיקון והכל חזר למקומו וכל ההפסדים של קרנות הפנסיה השתקמו, אך מי שמשך את כספו, איבד הרבה מאד מערכו בגלל החלטה פזיזה. כל אלו הם ארועים חיצוניים שאנו נותנים להם להשפיע עלינו. אבל זה לגמרי לא חייב להיות כך. וכאן נכנס עניין הבחירה החופשית שיש לכל אחד מאיתנו, אך לצערי לא רבים מאיתנו עושים בה שימוש מושכל. אדם צריך לשאול את עצמו מהיכן מונעות הבחירות שלו – האם מתוך פחד או מתוך תקווה? אני לא אומר שאתם צריכים עכשיו להזמין טיסה לסין או לאיטליה, אבל מצד שני, אם אתם לא באוכלוסיית סיכון ספציפית אין באמת סיבה להכניס את עצמכם לבידוד מרצון (עוד לפני שאתם באמת נדרשים לבידוד על פי החוק). אפשר לנקוט בזהירות, אבל זהירות יתר והיסטריה הן כבר מסוכנות יותר. ומצד שני, השמירה על השגרה חשובה לבריאות הנפשית שלנו. אני מנסה להימנע עד כמה שניתן מפגיעה בשגרה המתוכננת שלי. לא ביטלתי שום פעילות, לא הפסקתי לעשות שום דבר שתכננתי קודם לכן. אני בוחר בתקווה ולא בפחד. אז כמה המלצות פרקטיות: שמרו על השגרה, עד כמה שניתן. אל תמהרו לבטל דברים שתכננתם לעשות. אל תהיו נמהרים בהחלטות על הכסף שלכם, אם אינכם בטוחים מה לעשות, קחו יעוץ עם מי שמתמחה בכך (ולא, השכן שקרא פוסט של "מומחה שקר" כלשהו בפייסבוק אינו נחשב למומחה) כל משבר טומן בחובו את זרעי ההזדמנות. זה לא משפט שלי, נפוליון היל טבע אותו כבר ב-1934 (אחרי המשבר הכלכלי הגדול של 1929) בספר "חשוב והתעשר". שבו לחשוב, איפה ההזדמנות כאן? בעסק? במשפחה? בבריאות? בהשקעות? בכסף שלי? המעיטו בצריכת החדשות / העיתונים / הפוסטים של הפאניקה ברשתות החברתיות (מציע להתנזר מהם לגמרי). אנרגיה היא דבר מדבק. הרבה יותר מהקורונה, ואנרגיה שלילית ופחד הם מדבקים במיוחד והכי חשוב – תבחרו בתקווה! ולא מתוך פחד! ואם מצאתם ערך דברים הללו, אשמח שתשתפו, שיהדהדו למרחק גדול יותר. ככל שנגביר את ההדהוד של התקווה, כך נוכל למגר את הפחד... וגם את הקורונה! ורק תהיו לי בריאים! :) שלכם, ערן.

הי! ביום שישי האחרון, בהרצאה "זה לא שפוי להיות נורמלי" שקיימתי, ישבה בין האנשים גם מיכל.   מיכל הצטרפה לפני קצת פחות מחודשיים לתוכנית החדשה "עושים שינוי!".   אחד הדברים המשמעותיים שעמדו לנגד עיני כשפיתחנו את התוכנית החדשה היו להזיז את המשתתפים בה, בצורה כזו שהשינוי שהם יחושו וירגישו יהיה כל כך מוחשי ונוכח בחיים שלהם, שהם לא יוכלו שלא לראות ולהרגיש אותו.   זה לא דבר פשוט... כי שינוי הוא משהו תהליכי, שקורה לאורך זמן, ובגלל שהוא כזה, אנו לא תמיד נוכחים לכך שהוא התרחש, אלא רק לאחר זמן ופרספקטיבה.   כשחזרנו הביתה לאחר המפגש בשישי, חיכתה לנו ההודעה הזו ממיכל:   "אני מרגישה שחייתי במערת עבדות... שלא היה לי זמן, פנאי אוויר ודרך לראות מה אני רוצה מהחיים שלי, מה האפשרויות לאן פניי ופתאום דברים נגלים לי מול העיניים ואני שואלת את עצמי בוקר בוקר איפה הייתי עד היום.....   אז אני רוצה לומר לכם תודה שאתם מצליחים להוציא אותי מהמערה, מהקונכייה, אין לי מושג ממה, אבל אני רוצה לצעוק אני רוצה לצעוק אני חופשייהההההה! ואני יודעת שהדרך ארוכה ואני רק בהתחלה אבל זה מה שאני מרגישה כרגע ורציתי לומר לכם תודה.   אני כותבת לכם עכשיו כי היום בסדנא, רציתי לצעוק לערן תדגים עלי! ספר להם עלי, שהם יבינו מה קורה לי, מה קרה לי עד כה, מה שחררתי ממה אני עדיין פוחדת ,אני הדוגמא החיה שלך יושבת כאן...   רציתי לצעוק את זה כי אני רוצה שאנשים שהיו במצוקה כמוני יידעו שמשהו חייב לזוז, משהו חייב לקרות, אני כבר לא יכולתי לקום בבוקר, שנאתי הכל, את כולם ובעיקר את עצמי שרע לי ואני קפואה.   אז תודה שהוצאתם אותי מהפריזר להפשרה ולפעמים ההפשרה הזו לא קלה אבל אני מאמינה בתהליך מאוד ומאמינה שאני יכולה ומאמינה בדרך שאתם מובילים אותי ועושים זאת בצניעות רבה שאליי מדברת בעד עצמה.   אני מבקשת מכם שתתנו לי להעניק לאחרים ולחלוק איתם את מה שאני עוברת כעת, אני בתחילת התוכנית אמנם אבל אני רוצה לספר לעולם מה קורה לי כדי שגם להם זה יקרה, והם לא צרכים לחכות כל כך הרבה שנים ולעבור את מה שאני עברתי.   כל מי שרוצה לשמוע ממי שכרגע עוברת את מה שאתם עושים בתהליך וכיצד אתם מפגישים אותי עם עצמי אני באהבה גדולה אשוחח איתו/איתה.   מגיע לכם על המקצועיות, היושרה שלכם והצניעות שלכם שכל הזמן יפיצו את אמונתכם ועבודתכם.   מי שמתלבט בשמחה, בשמחה, בשמחה שיתקשר אלי.   אני מאוד מרוגשת ממה שעובר עליי בתהליך למרות שהוא ממש לא פשוט לי אבל כמו שאמרתי לערן זו המתנה הכי גדולה שנתתי לעצמי מזה הרבה שנים.   שבת שלום. מיכל"   אני חושב, שיותר מהכל, מה שעובר מהדברים המרגשים של מיכל, הוא תחושת החופש שהיא חווה. התחושה שפתאום יש תקווה, שהדברים לא חייבים להיות כמו שהיו.   לצערי, ישנם לא מעט אנשים שנמצאים במקום שבו מיכל היתה, מקום של שחיקה גבוהה, תסכול ובעיקר חוסר יכולת לראות איך כל המצב הזה יכול להשתנות.   והסיבה שהבאתי את המכתב של מיכל בפניכם הוא להראות, שזה ממש לא חייב להיות כך. שיש דרכים נוספות, גם אם הן כרגע לא הציגו את עצמן בפניכם, הן שם. והן קיימות.   בקרוב תפתח קבוצה חדשה של התוכנית "עושים שינוי!", אם אתם רוצים לקבל את הפרטים, פשוט צרו עמנו קשר ונשלח לכם את הפרטים מיידית. חג פורים שמח! שלכם, ערן.

הי!   אתמול, אחת המשתתפות בתוכנית "עושים שינוי!" עברה תהליך של אימון ביחד עם יעל, מאמנת היישום שלנו, בקבוצת הווטסאפ הסגורה של הקבוצה.   זה היה אימון על פחד.   היא היתה שכירה שנים רבות, בתפקידי ניהול בכירים, ועזבה לאחרונה את עבודתה. פשוט כי לא יכלה יותר. היא הביעה את הפחד שלה מכך שתצטרך לחזור לעבוד בעבודה שהיא לא אוהבת, עם אנשים שאינם חולקים איתה את אותו סט הערכים.   הפחד הזה ממש שיתק אותה.   תוך כדי השיחה, יעל ביקשה ממנה שתבחן את כל טווח האפשרויות שעומדות בפניה. הטובות והפחות טובות. איך זה יהיה עבורה אם הכל ילך טוב כמו שהיא רוצה. ומצד שני, איך זה יראה וירגיש לה להיות אם תצטרך לחזור למקום שאותו היא עזבה. פשוט מחוסר ברירה.   בהתחלה היה לה ממש קשה לראות את המקום הזה. אפילו לחשוב על להיות בו שוב. זה עורר בה המון חששות ואפילו סלידה.   אבל לאט לאט, תחת ההנחיה המדוייקת של יעל, היא יכולה היתה לראות, שגם אם התרחיש הגרוע מבחינתה יתרחש, היא תדע להתמודד איתו. ולא רק להתמודד איתו, אלא אפילו להפיק ממנו את המיטב.   ההבנה וההכרה הזו שחררה אצלה משהו עצום. היא שחררה את הפחד.   או, אם נשתמש בציטוט שלה לגבי הפחד: "איזה צימוק קטן הוא נהיה, מחר הוא גם יהיה יבש! ואנפנף אותו עם מטלית לפח".   הפחד נעלם!   כשהסתכלתי על התהליך העוצמתי שהיא עברה, רק מתוך כך שהסכימה לחשוף את הפחד, ולהסתכל לו בעיניים, היא הזכירה לי את עצמי ואת מה שעברתי כאשר התגלה לי הגידול הסרטני לפני כשנה.   האבחנה הראשונית שקיבלנו הצביעה על כך שאצטרך לעבור טיפול כימותרפי. ישבתי מול הרופאה, במשרד שלה, שומע את כל התאורים וההסברים על מה שאני צפוי לעבור, על תופעות הלוואי והסיבוכים האפשריים ובתוכי מזדחל לו פחד עצום. פחד משתק.   זה לא היה פחד או חשש לחיים עצמם, אלא לאיכות החיים שתהיה לי וההשפעה של הטיפול עלי, על הגוף שלי והבריאות שלי.   זה היה ביום חמישי בבוקר.   יצאתי לסוף שבוע שהיה אחד מהקשים שאני זוכר בחיי. המחשבות על מה שאני צפוי לעבור לא הפסיקו, ואותו פחד שהיה בי, כבר לא הזדחל יותר. הוא השתקע לי עמוק עמוק בתוך הבטן. ומשם התפשט לכל איבר ואיבר בגוף שלי. ממש הרגשתי איך הפחד אוכל אותי מבפנים.   עם כל השנים של ההתפתחות האישית שעברתי, התרגולים והמודעות, עדיין הפחד הזה היה משהו שלא ידעתי איך להתמודד איתו. זה היה פחד שמעולם לא חשתי לפני כן בחיי.   כך עבר לו סוף השבוע.   כשהיינו אצל הרופאה, ביקשתי ממנה שתתן לי פרטים של מישהו שעבר את מה שאני אמור לעבור. רציתי לדבר עם מישהו שהיה שם. שיודע מנסיון איך זה.   ביום ראשון, בשמונה בבוקר התקשרתי אליו. גם לו קוראים ערן. עבורי ערן היה סוג של מלאך שנשלח להרגיע אותי. וזה מה שהוא עשה. הוא סיפר לי באריכות על מה שהוא עבר, הוא לא הסתיר דבר. הוא אמר שזה קשה, שזה לא נעים ובוודאי לא נחמד, אבל באותה נשימה הוא גם אמר לי "עוברים את זה, וגם אתה תעבור את זה".   תוך כדי השיחה איתו, הרגשתי איך אותו מטען של פחד שהיה בי, אותם 60 טונות של פחד ששכנו בתוכי, לאט לאט מתפוגגים. ובסיום השיחה איתו, יכולתי "להסתכל לפחד בעיניים" – יכולתי לראות את הסיטואציה שכל כך הפחידה אותי ושנמנעתי מלהסתכל עליה. הסתכלתי על התסריט והתרחיש הגרוע ביותר שיכולתי לדמיין שם, עם כל הכאב והפחד ויכולתי גם לראות שאני מתמודד איתו.   זה לא שרציתי לעבור אותו, אלא שהסכמתי לעבור אותו. קיבלתי עם עצמי הסכמה שאם אדרש לעבור אותו – אתמודד איתו.   אני יודע היום שבאותה הנקודה בדיוק – שם החלה ההחלמה שלי.   באותה נקודה שהפסקתי לפחד מהפחד. שהרשיתי לעצמי להסתכל עליו ולא להתקפל בפניו, אלא לומר לעצמי (ולו) – אם אצטרך, אתמודד איתך.   המציאות החיצונית הגיבה מאד מהר.   למחרת בבוקר, קיבלתי שיחת טלפון מהמזכירה של הרופאה שהזמינה אותנו לפגישה נוספת. ויום למחרת ישבנו שוב מולה במשרד שלה.   כל שפת הגוף שלה השתנתה, היא היתה נינוחה יותר ופחות עצורה.   היא אמרה שלי שהיא ורופאים נוספים עברו על הבדיקות שלי והאבחנה העדכנית שלהם מראה שאוכל להסתפק בטיפול פשוט יותר, רק בהקרנות. ללא צורך בכימותרפיה.   ברגע שהסכמתי בתוכי לעבור דרך הכאב והפחד הגדול ביותר שלי, כבר לא הייתי צריך לעבור דרכו. כשהסכמתי לקבל את השיעור, כבר לא הייתי צריך לעבור אותו שוב.   זה היה אחד הרגעים המכוננים בחיים שלי.   רגע חשוב שהבנתי מה זה באמת אומץ. אומץ הוא לא מה שהרבה אנשים חושבים. אומץ זה לא היעדר הפחד.   אומץ זו היכולת שלנו להישיר עיניים אל הפחד, ולא להתקפל מולו. אלא להסכים בתוכנו, לעבור דרכו, אם נצטרך.   היו אמיצים!