מחכים לגודו (או) לאירן (או) ל…
לא מזמן עשיתי קצת סדר בספרייה שלי ונתקלתי בספר "מחכים לגודו", המחזה שכתב סמואל בקט.
פעם לפני הרבה שנים קניתי אותו כי השתמשתי בקטע קצר ממנו בסדנה שהעברתי.
מאז לא פתחתי אותו.
תכל'ס זה אחד המחזות הכי משעממים שיש בעולם.
שני קבצנים/בטלנים יושבים מתחת לעץ כל היום ומחכים.
מחכים לגודו.
הם בדיאלוגים אינסופיים ומשמימים, תוהים, שוקלים וחושבים מה יעשו אם הוא יבוא, ומתי הוא יבוא, ואם בכלל…
ובפועל, בנתיים לא קורה כלום.
הם עדיין יושבים שם מתחת לעץ ומחכים, באותו המקום שלפני כ-15 שנים היו כשקניתי את הספר הזה.
כל המצב הזה די מזכיר את המצב של הרבה אנשים כרגע סביב המצב עם אירן.
יושבים, ומחכים.
קוראים פרשנויות, מלהגים, מתדיינים, שוקלים לכאן ולכאן, יוצרים תרחישים משל עצמם, מנתחים תרחישים של אחרים…
ובפועל – לא עושים כלום.
