בחירה אישית

הצורה הנפוצה ביותר של יאוש היא לא להיות מי שאתה ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ לפני כמה ימים קיבלתי את הציטוט הזה בווטסאפ. לא הכרתי אותו, אז הלכתי לחקור של מי ומאיפה הוא. הוא שייך לפילוסוף הדני סרן קירקגור מתוך ספר שכתב ב-1849. הסיבה שעניין אותי לחקור את המקור של הציטוט, היא כי אני חושב שהוא ממש מדויק. מכיר את זה גם על עצמי, בתקופות בעבר. הבריחה מעצמי, חוסר הקבלה שלי מי שאני, הנסיון להיות מי שהחברה חושבת שאני צריך להיות, ליישר קו עם המוסכמות סביבי והתאמה לציפיות של אחרים. כל אלו גרמו לי להרגיש תסכול, יאוש, חוסר מימוש ותחושה עמוקה של בזבוז הזמן שלי כאן. תחושה שאני חי חיים שלא שייכים לי, של מישהו אחר. ברמה העמוקה יותר, כל אלו היו צורות של בריחה מקבלת אחריות על החיים שלי. חוסר נכונות לבחון מה הם המחירים שאני משלם על יישור הקו הזה מול ציפיות של חברה וסביבה. וחוסר נכונות לשלם את המחירים הנדרשים כדי לשנות.

הדרך שהלכו בה פחות ~~~~~~~~~~~~~~~ לפני כמה ימים, בשיחה עם לקוחה שאני מלווה, עלה אצלה הרבה תסכול מהדרך היא צועדת בה בחייה. ההתמודדות עם האתגרים והקשיים שהחיים מציגים לה. והיא עברה את כולם. והתמודדה איתם, וניצחה אותם. ועדיין זה קשה. ואז נזכרתי בשיר של רוברט פרוסט על "הדרך שהלכו בה פחות". למי שלא מכיר, הוא מתאר בשירו את נקודת ההחלטה שבה הוא התבונן על שתי דרכים שמתפצלות בתוך היער והוא בוחר ללכת בדרך השניה. האחרת. בדרך שהלכו בה פחות. בזו שבה השביל לא היה ברור כל כך, ומכוסה בעשביה. לרוב, אנחנו נעדיף ללכת בדרך המוכרת, הברורה, המוסללת והסלולה. זו שהתוו לנו אותה כל אלו שהלכו בה לפנינו. ולפעמים זה ממש סבבה. ולפעמים לא. אבל עדיין, מרביתנו נעדיף את הבטחון והוודאות של הליכה בדרך מוכרת ובכזו שכבר הלכו בה לפנינו. לא כי היא טובה יותר בהכרח. פשוט כי היא מוכרת. פשוט כי היא ברורה, ולעיתים צפויה. לעומת הדרך שהלכו בה פחות.

הוא ישב מולי בקליניקה ושיתף שאחרי הרבה הרבה זמן הוא נהנה מסוף שבוע עם עצמו לבד. בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות. לבד, עם עצמו. שאלתי אותו מתי בעבר הוא איפשר לעצמו זמן כזה. הוא חשב קצת ואמר, רק כשהייתי טס לחו"ל מטעם העבודה. והתשובה שלו החזירה אותי כ-25 שנים אחורה. לתקופה שבה עבדתי באינטל. נזכרתי עד כמה אהבתי את הנסיעות העסקיות לחו"ל. והיו לי לא מעט כאלו. אהבתי אותן לא רק בגלל הנסיעה לחו"ל, השהיה במקומות חדשים, הפינוקים במסעדות. אלו בוודאי היו כיפיים. אהבתי אותן, בגלל שזו היתה ההזדמנות שלי להיות בשקט רק עם עצמי לבד. בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות. מה שאני מבין היום (ולא הבנתי אז), שבעצם השתמשתי בלגיטימציה החיצונית של נסיעה עסקית מטעם העבודה, כתירוץ טוב להתרחק קצת משגרת החיים האינטנסיבית, מהמחוייבויות, מהמשימות. בשפה פשוטה אפשר לקרוא למה שעשיתי: לגנוב את החופש שלי. במקום שתהיה לי הלגיטימציה העצמית, הרשות הפנימית לעצמי, לקחת לעצמי זמן שקט שהייתי צריך. גנבתי אותו.

אתמול, במהלך יום הזכרון, הרדיו בבית היה פתוח במשך שעות ארוכות על גלגל"צ, שהשמיעו כל היום, שירים שנכתבו מתוך מילים שהשאירו אחריהם חיילים שנפלו. אחד מהשירים האלו תפס את הלב שלי במיוחד. מתוך הפרויקט "שבעה שירים באוקטובר". שירו של ג'ימבו ג'יי שנכתב למילים של סרן יובל זילבר ז״ל. והמילים עצמן, שגרמו לי לעצור ולחפש את מילות השיר המלא היו: "אם אתם קוראים את המילים שלי, תבטיחו לי לחיות חיים ששווה לחיות". חיים ששווה לחיות. לכאורה, זה ברור, אבל זה באמת לא מובן מאליו. זה גרם לי לעצור ולשאול את עצמי, על החיים שלי, האם אני חי חיים ששווה לחיות?

הייתה לי לאחרונה אינטראקציה לא נעימה עם מישהי. לא איזו חברה קרובה או מישהי שאני מכיר לעומק. למעשה, נפגשנו פעם אחת לשיחה של כשעה וזהו. לאחריה היא שלחה לי כמה שאלות. עניתי לה בשמחה. אחרי כמה ימים קיבלתי עוד כמה בקשות. עניתי שוב. ואחרי כמה ימים כבר זה הפך לסוג של רשימת משימות. משימות שמשרתות רק אותה. בלי לשאול לשלומי. בלי לבדוק אם זה בכלל מתאים לי. בלי שאני חייב לה משהו. הרגשתי איך הגוף שלי מתכווץ. חוויתי את זה כחוסר נעימות צורם. היא לא ראתה אותי כאדם בתוך הסיטואציה הזו. היא ראתה אותי כמשאב. ככלי שאמור לשרת את המטרות שלה.