אי ודאות

בהמשך לפוסט הקודם, על "לפרק את הבית" הרעיון הזה המשיך להבשיל בתוכי. מה זה "הבית" הזה קודם כל? אוסף האמונות, התפיסות, המחשבות וההרגלים שמעצבים את החיים שלנו. שמרביתן ככולן, עוצבו מתוך הסביבה ובית הגידול ששהינו בו. לרוב, אנחנו לא מטילים ספק ב"בית" הזה. והתרבות, הסביבה, המשפחה, ההורים, המורים והחברה שהקיפה ומקיפה אותנו מכתיבה לנו את האמונות הללו. וכמעט לעולם לא נטיל בהן ספק. כי לרוב אנחנו לא מכירים משהו אחר. זה מפחיד לפרק את הבית.

והפעם פרק יוצא דופן שבו אירחתי את גברת רביע ואת היוצר שלה דניאל קישינובסקי, לשיחה משותפת. למי שלא מכיר, גברת רביע ממלאת אולמות במופע טיפול זוגי שלה ביחד עם כלתה נעמה אור, שהיא בת הזוג של דניאל, שבו עולים על הבמה זוגות וב-5:55 דקות, רביע פותרת להם את בעיות הזוגיות. דניאל הוא מטפל זוגי, שחקן, קומיקאי והיוצר של הדמות כבר למעלה מ-20 שנים. דיברנו על המסע המשותף שלהם, מהולדתה של הדמות בבית ספר למשחק, ההופעות, ההצלחה בתוכנית Got Tallent והמשבר שהגיע בעקבותיה, ועל הקשר המיוחד בין דניאל, נעמה וגברת רביע. בין השאר תוכלו לשמוע: כיצד נולדה הדמות של גברת רביע מה הוביל אותה לעולמות הטיפול הזוגי למה מטפל זוגי טוב צריך להיות לפעמים "ילד רע" על השינויים שהיא עברה בדרך, וההתעדנות שעברה על אירוע מכונן בהופעה שגרם לה לשנות את דרכה כיצד יצאה מהמשבר שחוותה אחרי ה-7/10 מה טיפ הזהב שלה לזוגיות טובה מדוע עמוק בתוכה, היא עדיין אוהבת להיות קורבנית כיצד דניאל ונעמה מתייעצים איתה ביום יום שלהם על טיפול זוגי דרך הומור כיצד שחרור השליטה וההתמסרות לריק מאפשר לדברים חדשים ולניסים לקרות כיצד נולד המיזם "פלטפורמה לנס" כיצד מאזנים בין יצירה משותפת כזוג לבין האינטימיות הזוגית וגם, האם ה-AI יוכל אי פעם להחליף את גברת רביע ואת המטפלים הזוגיים פרק מרתק, עמוק ומצחיק במיוחד!

והפעם פרק סולו מיוחד. שבו עניתי על שאלות שאתם, המאזינים, שלחתם לי. שאלתם על מגוון נושאים אישיים - מהגירושים שלי והתפיסה שלי על מוסד הנישואין, דרך התמודדות עם פחדים, יחסי לדת ורוחניות, חוויות פסיכדליות ועד למושג ה"הסללה" והדרך לחופש אמיתי. שיתפתי על תפיסת העולם שלי לגבי זוגיות ומדוע אני לא רואה בגירושים שלי כישלון. הסברתי איך אני מתמודד עם פחדים. דיברתי על המסע הרוחני שלי ועל החוויות המשמעותיות שעברתי, ושיתפתי כיצד אני מנסה לחיות חיים אותנטיים מחוץ ל"הסללה" החברתית. בנוסף תוכלו לשמוע גם: מדוע ורד ואני בוחרים שלא להתחתן 🙂 מדוע אני רואה בפחד "משולש אזהרה" ולא תמרור עצור התפיסה שלי על היהדות והדת מה פתחו לי החוויות הפסיכדליות בחיים האם אני חושב שהפעם "הבנתי" את החיים פרק אישי ופתוח במיוחד!

"מה שלומך?" כמה פעמים שנשאלתי את השאלה הזו בשבוע האחרון. כל פגישה, כל שיחה נפתחת איתה. בימים רגילים זו שאלה פשוטה, שקל לענות עליה, אפילו בהיסח הדעת. אבל היום, בכל פעם, לפני שאני עונה עליה, יש רגע קטן כזה של היסוס. איך עונים על שאלה כזו בימים האלו? כשהכל בחוץ כל כך כואב, שחור ומפחיד מסביב. בחוץ הכל שחור, אבל אצלי בפנים - לא. בפנים, בתוכי, אני בטוב. לא בטוב עם כל מה שקורה בחוץ, בטוב עם עצמי. אבל מתקשה לענות כך כשנשאל מה שלומי. כאילו אין לגיטימציה, בתקופה הזו, להרגיש טוב עם עצמך. כאילו שאם אני מרגיש בטוב עם עצמי אז זה מבטל את כל מה שקורה בחוץ, או שאולי אני לא רגיש למה שקורה בחוץ ולאיך שאחרים מרגישים עכשיו. זה ממש לא נעים להרגיש בטוב בתקופה כזו. וגם לכתוב את זה כאן עכשיו, יכול להרגיש כמו לתקוע אצבע בעין של האחר. ואולי זה רק סיפור בראש שלי? אני יוצר לעצמי איזה סיפור או סרט על זה, שזו לא תקופה שזה מתאים ולגיטימי להרגיש בה טוב. זה לא נעים להיות בטוב, כשכל כך הרבה אנשים, גם קרובים אלי, מרגישים וחווים כל כך הרבה כאב עכשיו. אז כששואלים אותי מה שלומי, אני מתמהמה רגע ובקול חלש, חצי מתנצל אומר שאני בטוב. כי לומר משהו אחר, לא יהיה אמת. אז אני בוחר באמת.

המילים האלו מחכות להיכתב כבר ימים ארוכים, עוד מאותה שבת ארורה. הלב לא יכול לתפוס ולהכיל את עוצמת הכאב של כל מה שקרה. כמו הרבה אחרים, אחרי השוק הראשוני ממה שקרה, גם אני נכנסתי למוד של עשייה בעצימות גבוהה. זו דרך ידועה להדחיק ולברוח מהחדשות והמדיה וכל מה שאופף אותנו. ביחד עם קבוצה של כ-20 יזמים הקמנו מרחב דיגטלי בשם "חיבוק לנפש" שנועד לאפשר מעגלי תמיכה ואיוורור לכל מי שזקוק לכך. www.hibuk.co יום רדף יום, והייתי מסיים אותו תשוש. לא ישנתי הרבה בימים הראשונים. מי יכול היה? התמונות, המחשבות על כל מה שקרה שם, על האבדן, הכאב. ואז החלו להגיע השמות, אנשים שמכירים, מעגל ראשון ושני ושלישי. אני לא חושב שיש מישהו במדינה שזה לא נגע בו במעגל ראשון או שני. ואז ההלוויות, וניחומי האבלים. ועוד הודעות ועוד הלוויות. מעגל כאב שאינו נגמר. לאחר שבוע כבר לא יכולתי יותר, הרגשתי מותש. זה פשוט יותר מדי להכיל. אז עצרתי לרגע, הורדתי הילוך וחזרתי קצת להתמקד בעצמי. ובתוך כל הימים האלו, חוזרת לי שוב ושוב השאלה, למה דבר כמו זה קורה?

ברוכים הבאים לפרק השלישי של הפודקאסט "הדרך למצוינות". היום יש לנו אורח יוצא דופן שהקדיש את שני העשורים האחרונים להובלת אנשים פרטיים, יזמים, עסקים וארגונים בטרנספורמציות עמוקות - ערן שטרן. לאורך הקריירה שלו, ערן עמד לצידם של מנכ"לים, בכירים ויחידים מרקעים שונים, והתמודד יחד עם אינספור אתגרים אישיים, עסקיים ופיננסיים. האינטראקציות שלו עם עשרות אלפי לקוחות בארץ ובעולם העניקו לו עושר ייחודי של ניסיון ומתנה יצירתית לפתרונות חלוציים המשנים חיים

אנחנו רגע לפני השנה החדשה, ועבור הרבה אנשים שנמצאים בעולמות ההתפתחות האישית והאימון, תחילתה של שנה חדשה היא תמיד הזדמנות לעצור ולהגדיר לעצמנו מטרות חדשות, ליצור תוכניות עבודה לשנה החדשה, לאתגר את עצמנו עם יעדים חדשים. וזה מעולה. אני חושב שזה תמיד טוב לבחון את המקום שאנו נמצאים בו ולאתגר את עצמנו למקום חדש. זו המהות של התפתחות בעיני. להתקדם, מיום ליום, משנה לשנה. להפוך היום להיות קצת יותר בטוב ממה שהייתי אתמול. בימים האחרונים, יצא לי לחשוב על כך שהשנה האחרונה, עבורי, היתה סוג של "שנת שמיטה". שנה שבה דווקא לא הצבתי לי מטרות ויעדים לשנה החדשה כמו תמיד.

זה מרגיש כאילו העולם יצא מדעתו. כאילו אי שם מתחילת 2020, כשהגיחה הקורונה לחיינו, אנו מוצאים את עצמנו באיזה סוג של דהירה לעבר כאוס טוטאלי שקורה כאן. בכל המישורים. הרבה מבנים מוכרים מתפרקים. מערכות כלכליות, מערכות יחסים, עסקים, הפוליטיקה, הבריאות, הבטחון, רמת האמון של האנשים בגופי הממסד השונים. מלחמה באוקראינה, נסיון הפיכה ברוסיה, הפיכה/רפורמה (תלוי באיזה צד אתם) משפטית בישראל. הרבה מאד פירוקים של המוכר (ו"הבטוח").

שיחה מרתקת עם אחד המנטורים הוותיקים בישראל, שבמשך מעל 15 שנים השפיע ושינה את חייהם של אלפי אנשים, תוך כדי מסע אישי מרתק שלו עצמו - ערן שטרן על התנהלות נכונה בתקופה של אי-וודאות, על כשלונות והצלחות, על הצעדים הקטנים שמרכיבים מסע ארוך, ועוד.