לקראת הארוע המיוחד של הפרק ה-100 בפודקאסט "עושים שינוי", חשבתי על הדברים שארצה לשתף את הקהל לגבי השינויים העמוקים שאני עצמי עברתי בשלוש השנים האחרונות. כשהתחלתי לחשוב על כך, ראיתי שזה לא פשוט ואפילו מאתגר עבורי.
הסיבה שזה מאתגר עבורי, כי אלו לא שינויים חיצוניים שקל לראות ולהבין אותם. אלו הם דברים מאד עמוקים שאני עברתי עם עצמי, עם הנפש שלי, עם התהומות של הנפש. מקומות שבדרך כלל אנחנו כבני אדם נמנעים מלגעת בהם. ואני באופן אישי נמנעתי מהם שנים ארוכות.
לבסוף בחרתי לשתף בשלוש תחנות בדרך של השינוי שלי. אלו הן תחנות שעבורי הן מאד משמעותיות: מיניות, הורות ואינטימיות. מי שמאזין לפודקאסט "עושים שינוי" ובמיוחד לפרקים האחרונים אולי מרגיש יותר ויותר שאני מעז לחשוף קצת, אבל זה עדיין קשה לי, כי לדבר על הנושאים האלו, בטח עבורי ובטח מול קהל זה מאד מורכב ולא טריוויאלי.
יש בחשיפה הזו משהו מאד מורכב עבורי ואני מניח שגם עבור אנשים דומים לי ושעוסקים בדברים דומים. וזה שכלפי חוץ יש איזו דמות, איזו פרסונה שאנשים מחזיקים ממך, כזו שאני טרחתי לפתח ולתחזק לאורך השנים. הבעיה עם הפרסונה והדמות הזו, היא שככל שתחזקתי אותה יותר כך היא דרשה ממני יותר משאבים לתחזוקה, היא גובה מחירים. בשנים האחרונות אני מרגיש שהסרתי מעצמי הרבה חלקים של הפרסונה הזו, וככל שירדו עוד תחפושות ומסכות, כך הרגשתי יותר אמיתי וטבעי, ואותנטי. והיום זו עוד נקודה במסע האישי הזה שלי.
אני רוצה להתחיל דווקא מנקודה שהמחישה לי, ממש לא מזמן, את השינוי הזה שאני עברתי. בתחילת יולי היינו בברלין, ורד אהובתי ואני. נסענו להופעה של קולדפליי, מתנת יום הולדת שלי לעצמי לגיל 50. באחד הימים שם, החלטנו לפנק את עצמנו וללכת לספא מאד יוקרתי בברלין. הזמנו מקום והגענו. נרשמנו בקבלה וקיבלנו תדריך מהבחורה בדלפק הקבלה, ואז כחלק מהתדריך היא מסבירה לנו שהגענו לספא שהוא textile free.
בהתחלה, זה היה נשמע לי כמו משהו שקשור לאיכות הסביבה, אבל לא ממש הבנתי עוד בנקודה הזו למה היא מתכוונת. ואז היא המשיכה והסבירה שבעצם מהרגע שנכנסים, כל השימוש במתקנים, בבריכות, בסאונות וכו' הוא רק בערום מלא.
הסתכלנו אחד על השניה והיה לנו ברור שאנחנו נכנסים. וכך היה. והסיבה שבחרתי להתחיל דווקא עם הנקודה הזו, כי הארוע הזה עבורי הוא סוג של נקודת ציון משמעותית. כי ערן של פעם לא היה עושה את זה בשום מצב. ערן של פעם לא אהב את הגוף שלו, לא הרגיש בו בטוח וללכת בעירום זה משהו שהיה עבורי מאד פגיע וחשוף. והיום, אני אוהב את הגוף שלי, מרגיש בו בטוח מאד ועירום זה משהו שכבר התנסיתי בו בלא מעט מרחבים, עוד לפני הספא בברלין, והחוויה שלי היא לרוב מאד נוחה.
זה ממש לא היה ככה בעבר. וניסיתי לאפיין איפה היתה נקודת הפתיחה במסע הזה שעברתי עם עצמי, והנקודה הזו היתה לפני כשלוש וחצי שנים. עבורי, היום בדיעבד אני מבין שזו נקודת הפיתול בחיים שלי. יש את החיים לפני ויש את החיים שאחרי.
לפני כשלוש וחצי שנים התגלה לי גידול סרטני. גידול סרטני באשך שמאל, עם שתי גרורות שהתפשטו מתחת לכליה השמאלית. עד היום פחות שיתפתי איפה ואיזה סוג של סרטן היה לי, אם שאלו אמרתי, אבל לא שיתפתי מיוזמתי. יש משהו מאד מביך בסרטן באשכים. זה אזור רגיש. במיוחד לגבר ולגבריות שלו.
מעבר לחשש המובן מאליו של סרטן בכלל, מתווספים לזה חששות על פגיעה בגבריות והמשמעות של הטיפולים באזור כל כך רגיש. הצד החיובי של הסרטן הזה, שהוא גם מאד נדיר יחסית לגברים, רק 5% מהגברים זוכים בו, הוא שאחוזי ההחלמה ממנו מאד גבוהים. לאחר האבחון הראשוני, והמשפט הזה מהרופא שאתה אף פעם לא רוצה לשמוע: "99.99% שזה סרטני", המשפט השני שלו היה: "אבל אתה תחיה". הסרטן הזה מגיע עם 98% סיכויי החלמה. שזה די טוב בסה"כ. אם רק זה לא היה באזור כל כך רגיש.
אני חושב שהסרטן היה בעצם הפעם הראשונה המשמעותית עבורי שחלק מאד משמעותי בפרסונה החיצונית שטיפחתי כל השנים נסדק. ונשבר. זה החלק של להיראות כלפי חוץ תמיד חזק ותמיד בשליטה. סרטן מוציא לך בשניה אחת את השליטה מהחיים. ופתאום אתה נזקק. נזקק לעזרתם של אחרים, כבר לא חזק יותר.
אני זוכר במיוחד סצינה אחת ספציפית, שבה בהחלטה מודעת מבין שאני לא יכול להמשיך יותר עם ההצגה של "החזק" ואני צריך עזרה. זה היה יומיים אחרי הגילוי הראשוני, והרופאה שלי שלחה אותי למיון כדי לעבור שם את הבדיקות מהר שלא אצטרך לחכות הרבה זמן לבדיקות ה-CT והאולטרסאונד. הגענו לשם בשמונה בבוקר, ובסביבות 12 בצהריים, דבורה שעובדת איתי וצחי בעלה היו אמורים להגיע אלינו הביתה, לפגישת עבודה של העסק. עוד בבוקר חשבתי שעד הצהריים אני מסיים במיון ומספיק להגיע לפגישה. אבל אחרי שעתיים במיון חלחלה בי ההכרה שזה הולך להיות יום ארוך ולפגישה הזו אני כבר לא אוכל להגיע. ואז אני מחליט להתקשר אליהם.
אני יושב בבית חולים החדש של אסותא באשדוד, במיון, מאחורי הוילון, על הכורסה שליד המיטה שעליה לא הייתי מוכן לעלות. ומחייג אליהם, ובטלפון מספר להם, הראשונים לשמוע, שאני ככל הנראה עם סרטן. הרגשתי הכי פגיע שאני יכול להיות. כבר לא ערן החזק שבשליטה על הדברים, אלא מישהו שצריך עזרה ונזקק לעזרה.
הסרטן היה סוג של "רעד קל בכנף" כמו שאחד החברים שלי קרא לזה, ואחרי כחמישה חודשים של טיפולים, אני מסיים ומחלים. אבל לא באמת מסיים, בעצם רק מתחיל. רק שם מתחיל המסע האמיתי שלי. כמו שכתבתי בהתחלה, אלו לא השינויים החיצוניים שבאמת משמעותיים, אלא אלו שקורים אצלנו עמוק בפנים.
קצת אחרי שהחלמתי והבדיקות כבר הראו שהכל בסדר, התחלתי לפחד. ממש לפחד. פחדתי אפילו יותר משפחדתי כאשר הייתי חולה. פחדתי שהמחלה תחזור. פחדתי שאם אני לא אבין לעומק למה מלכתחילה משכתי לחיים שלי את חווית הסרטן ומה הסיבות לכך, אני אחלה שוב. אקבל מועד ב'. שאם אכשל בלהבין את השיעור שהסרטן בא ללמד אותי הוא יחזור שוב כמורה, רק הפעם כמורה הרבה יותר קשוח.
והפחד הזה הוביל אותי לתהליכי טיפול וריפוי מאד עמוקים שבהם, בפעם הראשונה התחלתי באמת לגעת בדברים העמוקים של הנשמה והנפש שלי.
אחת הנקודות הראשונות שעלו בטיפולים, ותכל'ס לא צריך להיות גאון גדול בשביל לראות ולהבין את זה, אבל לי זה לקח קצת זמן, זה שהמיקום של הסרטן מעיד על משהו ונוגע בעצם למיניות שלי. ולביטוי של המיניות שלי בעולם.
הי!
מי שמכיר אותי קצת זמן, יודע שאחד הספרים שהכי השפיעו ועיצבו את התודעה שלי הוא "חשוב והתעשר" שכתב נפוליון היל, ויצא לאור אי שם ב-1937…
למרות גילו הוותיק של הספר, והכתיבה הארכאית והמיושנת שלו, הוא מכיל בתוכו אמיתות ועקרונות משמעותיים לחיים שלנו, ולמרות שהשם שלו מרמז על התעשרות, ועל כסף, העקרונות שיש בו הם אוניברסליים ומתאימים לכל סוג של רעיון, יעד או מטרה שנרצה להשיג ולהגשים.
אחד המשפטים שהכי נחרטו בי מהספר הזה, ואימצתי אותו כמוטו לחיים שלי, לקוח מעמוד 110 בספר, ובו הוא מספר על אדם שאינו מוכר כמו חלק גדול מהאנשים שסיפורם מובא בספר (אדיסון, פורד, קארנגי, ואחרים…). מדובר באדם בשם דן האלפין.
היי!
אנחנו ממש בישורת האחרונה של סגירת ההרשמה לקבוצה חדשה בתוכנית "עושים שינוי" שתפתח בשבוע הבא, וזה אומר שבימים האחרונים קיימנו עשרות שיחות עם מועמדים פוטנציאלים שהביעו התעניינות בתוכנית. ובעיקר הביעו רצון לעשות שינוי משמעותי בחייהם.
אחת התופעות המעניינות שאנחנו שמים לב אליה בשיחות האלו, זה אנשים שאומרים שהם רוצים שינוי, ואפילו מרגישים שהם מחוייבים לעשות שינוי בחייהם, ואז הם מוסיפים את המילה "אבל…".
באופן כללי, בתקשורת ובשפה, המילה "אבל" מבטלת את כל מה שנאמר לפניה. וכשאדם אומר שהוא "רוצה לעשות שינוי, אבל…" הוא למעשה מביע את החשש והפחד שלו משינוי, יותר מהכל. אנשים שנמצאים במקום הזה לרוב יצדיקו לעצמם את העמידה במקום וחוסר ההחלטה כדי לאפשר לעצמם להרגיש "בנוח" עם זה שהם לא באמת משנים שום דבר.
כשחקרתי את התופעה הזו לעומק, גיליתי שיש כמה הצדקות פופולריות שאנשים עושים לעצמם.
הנה תרגיל פשוט בחשבון אבל עם משמעות גדולה:
קחו את הגיל שלכם, והפחיתו אותו מהמספר 65.
כלומר, אם אני כרגע בן 50, אז התרגיל הוא: 65-50=15
התוצאה שקיבלתם (במקרה הזה 15) היא המספר החשוב.
מה המשמעות שלו?
זה פחות או יותר חלון ההזדמנויות שנותר לכם.
הזמן שנותר לכם לממש, להגשים, להעז ולהתנסות בדברים שהייתם רוצים לעשות.
זה חלון ההזדמנויות שנותר לכם כדי "להצליח" (מה שזה לא יהיה עבורכם).
אני לא טוען שהחיים מסתיימים בגיל 65, ממש לא, אבל מתישהו נרצה קצת יותר "לנוח על זרי הדפנה" ולהנות מהחיים, לא?
אז כעת, יש לנו X שנים לפעול ולהגשים.
יכול להיות שבתוכניות שלכם, זה אפילו לא 65… אולי זה כבר 55 ואולי זה יהיה 70. זה לא כל כך משנה. שימו את המספר שמתאים לכם, אבל הכי חשוב: הבינו כמה שנים נותרו לכם לעשות את זה.
הרבה מדי אנשים מחכים ל"זמן המתאים", לאותו יום מיוחד שבו כל הרמזורים יהיו ירוקים ואז הם יוכלו לעשות את מה שהם רוצים לעשות.
אני לא רוצה להיות "עוכר שמחות" אבל היום הזה אף פעם לא מגיע.
אנחנו מתנהלים בחיים כאילו יש לנו זמן בלתי מוגבל. והוא לא.
שלא נדבר על כך, ש-shit happens ופתאום אתה עשוי למצוא את עצמך מתמודד עם משבר כלשהו (מחלה, גירושים, פיטורים וכו') ואז אתה מגלה שלא רק שהזמן שלך התקצר, אלא שגם אפשרויות הפעולה שלך מאד הצטמצמו.
אין לכם זמן לבזבז יותר, החיים קורים עכשיו.
אז מה אתם עושים עכשיו כדי לממש את עצמכם? להגשים את עצמכם? לעשות את השינוי שתמיד חלמתם עליו?
"לא תמיד צריך לדעת לאן ללכת, לפעמים מספיק לדעת איפה לא להישאר"
את הציטוט הזה פגשתי על שלט קטן בדואר באחד הבקרים השבוע.
העליתי את התמונה בקבוצת הווטסאפ של קהילת "עושים שינוי" וזה עורר דיון מעניין בין חלק מהמשתתפים לגבי הנכונות או אי הנכונות של המשפט הזה.
אישית, אני מאד מתחבר אליו.
אני פוגש לא מעט אנשים שלא טוב להם במקום שהם נמצאים בו, ועדיין בגלל שאינם יודעים מה "הדבר הבא שלהם" הם נשארים במקום שלא טוב להם בו.
מהי ההשקעה הטובה ביותר שתוכלו לעשות, וכיצד תדעו לבדוק אותה?
לקראת הפתיחה הקרובה של קבוצה נוספת בתוכנית הפרימיום שלי "עושים שינוי" כתבתי סדרה בת 3 חלקים על המחיר הכלכלי של שינוי, ממליץ לכם לקרוא את שלושתם. הנה החלק השלישי והאחרון.
מדוע זה לא מספיק להסתכל רק על ה-ROI וחשוב להסתכל על ה-COI ומדוע זה גורם לאנשים להישאר תקועים במקום?
לקראת הפתיחה הקרובה של קבוצה נוספת בתוכנית הפרימיום שלי "עושים שינוי" כתבתי סדרה בת 3 חלקים על המחיר הכלכלי של שינוי, ממליץ לכם לקרוא את שלושתם.
הנה החלק השני בסדרה
"הרצון לקבל דבר תמורת שום דבר" – ומדוע הוא גורם לנו להישאר תקועים במקום
לקראת הפתיחה הקרובה של קבוצה נוספת בתוכנית הפרימיום שלי "עושים שינוי" כתבתי סדרה בת 3 חלקים על המחיר הכלכלי של שינוי, ממליץ לכם לקרוא את שלושתם.
אף אחד לא אוהב להמר.
טוב לא אף אחד, דווקא מכיר כמה כאלו שכן אוהבים להמר, על כסף, נהנים מהאווירה בקזינו וליד שולחן ההימורים. אני לא מתכוון לאלו.
אני מתכוון לאלו שלא אוהבים להמר על החיים – של עצמם.
הי,
בגיל 32 בערך הייתי משוכנע שאני יודע את כל מה שצריך לדעת כדי להצליח בחיים.
בנקודה הזו כבר הייתי בתפקיד ניהולי בכיר באינטל, משכורת מעולה, בונוסים, תנאים מכאן ועד הירח, בית משלי, משכנתא, אשה ושני ילדים – כל החבילה.
הייתי בטוח שפיצחתי את השיטה, שהבנתי איך הדברים עובדים, שאני יודע את כל מה שצריך כדי להמשיך ולקחת את החיים שלי לרמה הבאה שלהם.
הכל היה נראה מושלם ובמקום.
היתה רק בעיה אחת עם זה. בעיה קטנה, מינורית לכאורה, שמול כל השאר באמת היתה אמורה להתגמד.
ובאמת, לא היה לי על מה להתלונן, הכל היה נראה טוב.
מבחוץ.
הכל היה נראה טוב מבחוץ.
בפנים, בתוכי היתה איזו תנועה לא ברורה. זה התחיל כתנועה קטנה כזו, מינורית, כמעט לא מורגשת.
אבל ככל שעבר הזמן והתקדם, התנועה הזו הלכה והתחזקה.
ובשלב מסוים, כבר לא הייתי יכול להתעלם ממנה.
התנועה הפכה לתחושות של חוסר סיפוק, פיספוס ותסכול.
וגם סוג של כעס על עצמי – איך זה יכול להיות שאני מרגיש לא מסופק, כשהכל נראה לכאורה "מושלם ובמקום".
הסתובבתי עם התחושה הזו תקופה לא קצרה.
והיא התנגשה אצלי בפנים עם התפיסה שלי ש"אני יודע הכל". כי אם פיצחתי ואני יודע הכל, אז איך זה יתכן שאני מרגיש תסכול וחוסר סיפוק?
זה לקח זמן, עד שהייתי מוכן להודות בפני עצמי, שאולי בעצם, אני לא יודע הכל.
שאולי, יש כאן משהו שאני לא מבין אותו עדיין?
שאולי יש עוד דרכים לחיות את החיים, חוץ מהדרך שאני מכיר (ושלמעשה היום אני מבין שהובלתי אליה לאורך חיי)?
שאולי, רק אולי, יש לי עתיד שיכול להיראות שונה ואחר מזה שנראה לי מובן מאליו?
ברגע ששחררתי את התפיסה הזו, שכך הדברים צריכים להיראות, ושזו הדרך שבה צריך לחיות, נפתח בפני עולם שלם.
עולם חדש של אפשרויות, התנסויות, חוויות וידע. חדשים, כאלו שלא הכרתי קודם, ושלא נחשפתי אליהם לפני כן.
אגב, התהליך הזה קרה לי שוב ושוב בהמשך, בנקודות שונות בחיים שלי, בהקשרים נוספים, של עסקים, של יחסים, של בריאות, של ילדים, של כסף, של אהבה.
במקומות שבהן הייתי מוכן סוף סוף להודות שאני לא באמת יודע הכל, שם קרו אחר כך פריצות הדרך הגדולות בחיים שלי.
זה לא תמיד פשוט להודות, בפני עצמך ואחר כך בפני העולם, שאתה לא יודע. יש שם אגו שנעלב, יש שם חשש מאיך אראה בעיני אחרים ומה הם יחשבו עלי.
אבל אם אנחנו מוכנים רגע להניח את אלו בצד ובאמת להתמסר לעובדה הפשוטה ש – we don't know shit, אז אנחנו פותחים את עצמנו לקסם של הלא נודע בחיים שלנו.
לאפשרויות חדשות שאין שום סיכוי בעולם שהיינו יכולים להגיע אליהן, בשום דרך אחרת.
אז רגע לאחר שהשנה האזרחית החדשה נכנסה לחיינו, אני מזמין אתכם רגע, להודות בפני עצמכם, שאולי ישנה האפשרות הזו, שאתם לא יודעים?
שאתם לא יודעים הכל?
שאתם לא יודעים או מכירים כרגע בעוד אפשרויות שיש לכם לחיות את החיים שלכם?
שאתם לא יודעים או מכירים את עצמכם באמת כמו שאתם חושבים?
שאתם לא יודעים או מכירים את הרצונות האמיתיים של הנשמה שלכם?
שאתם לא יודעים או מכירים ביכולות האמיתיות שלכם ובכוח שיש בכם?
בכל יום שעובר, אני לומד עוד משהו על עצמי, משהו חדש שלא ידעתי. אני מגלה משהו חדש על העולם, משהו חדש…
זה לא מתאפשר כשאתה חושב שאתה יודע הכל, כשאתה מקובע על מה שאתה מכיר.
הקסם בחיים שלנו קורה בצד השני – בצד של ה-אי ידיעה.
אז מי מוכן להודות שהוא לא יודע?
