במשך קרוב לארבע שנים, כמעט בכל פגישה שהייתה לי איתה, היה משפט קבוע שהיה חוזר על עצמו בשלב כזה או אחר של השיחה: "רק תפתח את הלב ערן, רק תפתח את הלב- והכל יסתדר".
והתגובה האוטומטית שלי למשפט הזה היתה, "אני מבין את מה שאת אומרת, אבל איך עושים את זה?"
והיא היתה אומרת לי "לא עושים את זה. הווים את זה".
שם בדרך כלל הייתי מאבד אותה. ונשאר עם סוג של תסכול.
באותה תקופה, כשהייתי מטופל שלה, הייתי מאד חזק במיינד שלי. בדיעבד, היום אני מבין שיותר מכך, הייתי סוג של "שבוי" שלו.
פועל בעיקר מתוך המחשבות שלי, כשהכלים העיקריים והיחידים שעמדו לרשותי היו השכל וההיגיון.
בגלל זה בכל פעם שהייתי שומע את המשפט הזה שלה, המוח שלי מיד היה מנסה לתרגם את זה לפעולות קונקרטיות, לאיזה שהוא doing שבתקווה יביא או יקח אותי לתוצאה הרצויה.
או: איך ההחלטות שמעולם לא קיבלתם מעצבות את כל החיים שלכם.
כל החיים שלנו מתנהלים על בסיס הסכמים והסכמות. חלקם כאלו שחתמנו עליהם במודע, כמו למשל המשכנתא בבנק (למרות שלא קראנו מילה מעשרות העמודים הכתובים שחתמנו עליהם).
אבל מרביתם, הם לא כאלו.
ולמרות שאלו ההסכמים החשובים ביותר הנוגעים להיבטים הכי משמעותיים בחיים שלנו כמו משפחה, ילדים, הורים, חברים, תעסוקה, בריאות, כספים וכו' – אין לנו שום זיכרון שחתמנו עליהם וגם לא נמצא את ההסכם המודפס לעיין בו.
אלו הם ההסכמים הלא כתובים שמנהלים את החיים שלנו. הם שולטים בכל החלטה שאנו מקבלים.
מה זה בעצם "הסכם לא כתוב"?
הסכם לא כתוב הוא כלל, אמונה או ציפייה שאנחנו חיים על פיה מבלי שבחרנו אותה בכלל. לא באופן מודע לפחות.
זה הסכם שהחברה, המשפחה, או אפילו אנחנו בעצמנו יצרנו, לעיתים לפני עשרות שנים או בילדות שלנו, והוא ממשיך לנהל את חיינו מאחורי הקלעים מבלי שנהיה מודעים לקיומו.
למשל, כל מי שנולד לו ילד, ברגע הולדת הילד, חתם באופן לא מודע על הסכם עם עצמו, שהוא יעשה הכל כדי לשמור ולהגן על הילד הזה, עד ליום מותו.
זו דוגמה להסכם לא כתוב, שנחתם באופן לא מודע אצל רובנו.
וזה לא שהסכם לא כתוב הוא "טוב" או "רע". זה הכל בעיני המתבונן, והאם זה תומך (או שלא) בחיים שהוא רוצה ליצור לעצמו.
כאוס.
אני חושב שזו אחת התחושות החזקות שמלוות הרבה אנשים כיום בעולם ובמיוחד בארץ שלנו.
הכל זז, משתנה, מתפרק, הופך להיות יותר כאוטי, משוגע, מוטרף ושובר הרבה מוסכמות של תרבות, מוסר, אתיקה, אחווה, חברות, ערבות הדדית – נראה שהרבה ממה שגדלנו והתבססנו עליו כחברה, פשוט מתמוסס, נשבר, נעלם, משתנה.
כנראה שזו הסיבה שבגללה כל כך קשה לנו כאנשים וכחברה כאן היום.
כל הבסיס והיסודות של החיים ושל החברה מרגישים היום כל כך לא יציבים, ארעיים, ובעיקר: כאלו שאי אפשר לסמוך או להישען עליהם יותר.
וזה משאיר אותנו עם השאלה הבלתי נמנעת: אם אי אפשר להישען על אלו, אז על מה כן?
בחודשים האחרונים יצא לי יותר ויותר לחקור עם עצמי את המושג הזה של "כאוס". את ההיבטים השונים שלו והמשמעות שלו בחיים שלי ושלנו.
כאוס נתפס אצלנו לרוב כמשהו שלילי, מפחיד ומאיים מאד.
לפני כמה חודשים, במהלך שיחה עם בעל עסק שליוויתי בתהליך אישי עמוק, מורכב וכואב, הוא זרק לי את המשפט הזה: "אני לא רוצה להיות ערן שטרן!".
אז לפני הכל דיסקלמייר חשוב: אני לא חושב שאף אחד בעולם צריך להיות ערן שטרן. למעט אני. וגם לי זה לא תמיד פשוט 😊
כל אחד מאיתנו צריך להיות הוא עצמו וכמה שיותר קרוב לעצמו. זה בסדר להשתמש באחרים כמודלים לדברים שהיינו רוצים להיות, אבל חשוב יותר להבין מי אנחנו ולהיות כמה שיותר קרובים לגרסה הזו שלנו.
האמירה הזו שלו כמובן סיקרנה אותי וחקרתי איתו קצת יותר לעומק למה הוא התכוון.
קודם כל היה ברור שהיא נאמרה מתוך פחד. הוא חשש מהמשמעויות של להיות דומה לי.
וכששאלתי אותו למה התכוון עלו דברים כמו: הגירושים, הפירוק של עסק מאד מצליח, מעבר מבית גדול ומפואר לבית קטן וצנוע.
והוא צודק, כל אחד מהשינויים האלו שעשיתי היו מאד מורכבים, כואבים והיו כרוכים בתשלום של מחירים יקרים. יקרים מאד.
אתמול ושלשום כששלפתי קלף, יצא אותו האחד – Self Love – אהבה עצמית.
מעניין שזה מה שיצא. סוג של רפלקציה עבורי על שש השנים האחרונות.
אם אנסה לסכם מה שקרה לי בשנים האלו ומה שהשתנה בתוכי, אז אהבה עצמית זה הדבר.
מרגיש היום הכי שלם, מקבל ואוהב את עצמי מאי פעם.
בעבר, זה ממש לא היה כך. חייתי עם פער עצום בתוכי. פער בין המקום שחשבתי שאני אמור להיות בו, למקום שבו הייתי. פער בין מי שהרגשתי בפנים שאני ובין הדמות החיצונית שהצגתי לעולם. והרבה ביקורת עצמית ושיפוטיות, אכזבה מעצמי ותסכול גדול שמלווה את כל אלו.
בהמשך לפוסט הקודם, על "לפרק את הבית" הרעיון הזה המשיך להבשיל בתוכי.
מה זה "הבית" הזה קודם כל?
אוסף האמונות, התפיסות, המחשבות וההרגלים שמעצבים את החיים שלנו. שמרביתן ככולן, עוצבו מתוך הסביבה ובית הגידול ששהינו בו.
לרוב, אנחנו לא מטילים ספק ב"בית" הזה. והתרבות, הסביבה, המשפחה, ההורים, המורים והחברה שהקיפה ומקיפה אותנו מכתיבה לנו את האמונות הללו.
וכמעט לעולם לא נטיל בהן ספק.
כי לרוב אנחנו לא מכירים משהו אחר.
זה מפחיד לפרק את הבית.
סוגר עוד מעט שבוע ראשון בקוסטה ריקה. באתי לכאן לבד.
באתי לכאן לסוג של מסע עם עצמי. לפגוש צורת חיים אחרת, לפגוש את הטבע העוצמתי, השקט והשלווה והיופי שכאן.
ובעיקר, באתי לכאן כדי לפגוש את עצמי.
ביומיים, שלושה הראשונים היה לי מעניין לראות עד כמה קשה למערכת הפנימית שלי "להוריד הילוך". עד כמה אני כל כך מתוכנת לעשיה, למשימות, להספיק דברים, למחוק אייטמים ברשימת ה-to do שלי (אל תתבלבלו, כבר הספקתי למחוק כמה כאלו מאז שהגעתי 😊 ).
רוב חיי עשיתי את מה שצריך. את מה ש"נכון". את מה ש"מקדם".
עבדתי, יצרתי, הובלתי, הדרכתי, בניתי, השגתי, פירנסתי, הצלחתי.
החיים שלי היו מסודרים היטב – לא רק על הדף, אלא גם בעיניים של מי שהסתכל מהצד.
הכול זרם כמו שצריך: קריירה מצליחה, שם טוב, הכרה, ביטחון כלכלי, משפחה, קהל, בית, תוכן, עשייה.
אולי גם אתה מכיר את התחושה הזו?
שאתה עושה את כל הדברים הנכונים, שאתה לא עוצר, לא מוותר, לא מתבלבל, ושאתה "על המסלול” הנכון.
אבל איפשהו בפנים… יש פער.
בהתחלה הוא שקט. מין חוסר נחת שקשה להסביר.
מין ריקנות שקצת מביכה, כי היא לא “אמורה” להיות שם.
כי הרי יש לי הכול… אז מה עוד אני מחפש?
זה משהו שאנחנו כמעט לא מדברים עליו בקול רם. הוא נמצא מתחת לפני השטח, אצל זוגות רבים, במיוחד בקשרים ארוכי טווח.
הוא מתגנב לאט, בלי שבאמת שמנו לב.
ואז, יום אחד, הוא פשוט כבר שם. נוכח. ובעוצמה.
זה השעמום, הריחוק, התדירות שיורדת או לפעמים כמעט ונעלמת לגמרי.
תחושת תסכול שקטה ומציקה על חיים שלמים שבהם משהו במיNיות הפסיק לפעום.
במשך שנים האמנתי שזה תהליך טבעי.
"ככה זה בזוגיות ארוכה", אמרו לי.
"כולם חווים את זה", "זה חלק מהחיים", "אצל כולם זה ככה".
והאמנתי לזה. שככה זה. שאין מה לעשות.
בעבר, חשבתי שלהיות "הגבר של הבית" זה אומר לספק, להחזיק, לדאוג, להיות זה שכולם יכולים להישען עליו.
זה ש”לא עושה דרמות”, ששומר על יציבות, שלא נשבר, וזה שגם כשקשה לו, הוא מתמודד ויוצא מזה.
וכך גם חייתי את חיי לאורך לא מעט שנים.
עשיתי, נתתי, דאגתי, השגתי, עינגתי, סיפקתי, פירנסתי.
הרגשתי שאני חייב “להיות בסדר” – גם כלפי עצמי, גם כלפי בת הזוג שלי, גם כלפי הילדים.
שאני חייב לסמן V על כל הסעיפים, ובהצטיינות אם אפשר: אבא, בן זוג, בעל עסק, חבר, בן, מנחה, מנטור…
להיות “הדמות הזו שאחרים מסתכלים עליה ורוצים ללמוד ממנה”.
