כל אחד מאיתנו, ברמה כזו או אחרת, הוא קורבן למערכת יחסים מתעללת.
היא לא עם הבוס שדורש יותר מדי ואף פעם לא מרוצה משום דבר.
היא לא עם בן או בת הזוג שלא מבינים אותנו אף פעם.
היא גם לא עם ההורים והציפיות שלהם.
היא מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.
רובנו פשוט לא אוהבים את עצמנו מספיק.
קל להסתכל על "אהבה עצמית" כסוג של פינוק שאנו עושים לעצמנו.
אנחנו קונים לעצמנו בגד או איזה גאדג'ט חדש, או לוקחים יום חופש, ואומרים "הנה, אני אוהב את עצמי".
אבל זו לא באמת אהבה עצמית.
בואו נסתכל על זה דרך שלוש סיטואציות טיפוסיות, שאני מאמין שכל אחד מאיתנו חווה בעבר או שעדיין חווה גם כיום.
"אדם אינו יכול לגלות אוקיינוסים חדשים אלא אם כן יש לו את האומץ לאבד את מראה החוף".
את המשפט הזה של אנדרה ז'יד שמעתי לראשונה, לפני כמה שנים מהמטפלת שליוותה אותי באחת התקופות המורכבות יותר בחיי.
הוא נאמר לי בקונטקסט של שינוי מאד משמעותי שעברתי אז בחיים.
אחרי ההחלמה מהסרטן, בתוך תהליך הגירושים, כשלמעשה אני נפרד מהזהות הישנה שלי ויוצא מחדש לעולם כאדם אחר. שעדיין לא הכרתי אותו אז.
המשפט הזה יכול להשמע מאד מגניב, רומנטי, הרפתקני…
אבל בפועל? הוא אחד המשפטים המפחידים ביותר שיש.
כי ה"חוף" הוא לא רק היבשה הבטוחה.
החוף הוא מי שאנחנו.
הוא הזהות שלנו. הוא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו כל בוקר מחדש.
הוא התשובה האוטומטית לשאלה "מי אני?"
אני מנהל, אני אמא, אני בן זוג של…, אני המצחיק, אני האחראית.
החוף הוא המקום שבו הרגליים עומדות על קרקע יציבה.
הוא זה שמעניק לנו בטחון, יציבות, ודאות.
ולאבד אותו?
זה אומר להסכים לצוף בתוך הריק. בתוך הלא נודע.
בתוך המקום הזה שבו הזהות הישנה כבר לא קיימת, והחדשה… היא עוד לא נראית באופק.
אני נמצא כעת בעיצומה של ההרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש".
ובימים האחרונים, אני נתקל שוב ושוב באותה התופעה.
בשיחת הטלפון, האדם שמולי מספר לי בעיניים בורקות מה משך אותו לריטריט.
עד כמה הוא מרגיש שזה מדויק לו.
עד כמה הנשמה שלו מבקשת את זה.
אנחנו מדברים, ואני שומע את הכמיהה בקול שלו.
אבל הוא לא נרשם.
הוא אומר שהוא צריך "לישון על זה".
הוא אומר שהוא צריך לבדוק ביומן.
וכמה ימים אחר כך, אני מקבל את ההודעה המוכרת: "חשבתי על זה, ונראה לי שכעת זה לא הזמן הנכון…"
אז בואו נדבר רגע על "הזמן הנכון".
יש לנו בראש איזו פנטזיה על הרגע הזה.
אנחנו מדמיינים אותו כמו יום בהיר, שבו השמיים נקיים מעננים.
יום שבו נקום בבוקר עם ביטחון מוחלט.
בלי דאגות כלכליות.
בלי עומס בעבודה.
בלי רגשות אשם שאנחנו משאירים את הילדים או את בן הזוג לבד.
לכולנו יש איזו תמונה בראש.
תמונה של עצמנו.
היא שם כבר מהתקופה המוקדמת, מהילדות.
ואנו נושאים איתה איתנו לאורך שנים לבגרות, ובמקרים רבים, עד המוות.
אנחנו בטוחים שזו האישיות שלנו.
אנחנו אומרים לעצמנו: אני הטיפוס האחראי, או אני הטיפוס המצחיק, או אני זה שתמיד מסתדר לבד.
אבל האמת היא שזו לא האישיות שלנו.
זה התפקיד שלקחנו על עצמנו כילדים, כסוג של אסטרטגיית הישרדות.
אנחנו מקבלים את התפקיד הזה בגיל צעיר יחסית.
לא תמיד מישהו נותן לנו אותו במפורש.
לפעמים אנחנו פשוט מבינים שזה התפקיד שיעשה את החיים שלנו קלים יותר.
אנחנו מבינים שאם נחזיק בתפקיד מסוים, אז יאהבו אותנו.
אז יעריכו אותנו.
אז יקבלו אותנו ונרגיש שייכות.
בתור ילד, די מהר, הבנתי מה התפקיד שלי צריך להיות.
כדי שההורים שלי יהיו מרוצים ממני, אני צריך להיות הילד הטוב.
הילד שלא עושה בעיות.
הילד שלוקח אחריות.
הילד שמביא את הציונים הטובים.
הילד שלא מפריע, שמסתדר לבד, שמעסיק את עצמו.
אני פוגש את זה כמעט בכל יום.
אנשים יושבים מולי או שולחים לי הודעות ארוכות ומספרים לי שהם בצומת דרכים.
שהם מתלבטים, שהם לא בטוחים, שהם שוקלים את כל האפשרויות.
אנחנו מספרים לעצמנו ולסביבה שאנחנו "מבולבלים".
ויש מקרים שאנחנו הופכים את הבלבול הזה למקצוע.
אנחנו הולכים לייעוץ, פותחים בקלפים, עושים טבלאות אקסל של בעד ונגד, חופרים לחברים שלנו בשיחות נפש לתוך הלילה.
אבל אם נהיה באמת כנים עם עצמנו, נראה שברוב המקרים, אין שם באמת שום בלבול.
האמת היא שעמוק בתוך הלב, בחדר החשוך, בשבריר השנייה הזה לפני שאנחנו נרדמים, אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים.
אנחנו יודעים שהזוגיות הזו נגמרה כבר לפני שנתיים.
אנחנו יודעים שהקריירה המנצנצת הזו שכולם מקנאים בה הורגת לנו את הנשמה לאט לאט.
אנחנו יודעים שאנחנו חייבים לעבור דירה, או לכתוב את הספר, או פשוט לעצור הכל.
אנחנו לא מבולבלים. אנחנו פשוט מפוחדים.
כי לבהירות יש מחיר, ולעיתים הוא מחיר יקר.
ואנחנו יודעים שאם נודה באמת, אז נצטרך לפעול. לא נוכל יותר להסתתר מאחורי הבלבול.
ולפעול זה אומר שאולי זה יכאב למישהו יקר.
זה אומר לוותר על הסטטוס שבנינו בעשר אצבעות.
זה אומר להסתכל לחוסר הוודאות בלבן של העיניים ולהסכים שאין לנו מושג איך נסתדר כלכלית בחודש הבא.
אז אנחנו מעדיפים להמשיך ולהסתתר בתוך הבלבול וההתלבטות.
איפה שהוא בסביבות גיל 15, קיבלתי ממישהו (לא זוכר מי זה היה) מתנה.
זו היתה תמונה קטנה, מסוג המתנות הסתמיות שקונים בחנויות כמו הפנינג וכו', של תמונת קלף של מזל שור.
ועליה כתוב: "בן מזל שור – אוהב קביעות וסולד משינויים".
במשך כל גיל ההתבגרות שלי ועד השחרור מהצבא התמונה הזו הייתה תלויה לי מעל המיטה.
בכל בוקר כשהייתי מתעורר, ובכל ערב כשהייתי הולך לישון הייתי רואה אותה. וגם לפעמים סתם כשישבתי בחדר, היא היתה מול העיניים שלי.
היום אני מבין שמה שעשיתי לעצמי, זו בעצם "הנדסת תודעה" או תכנות עצמי.
בלי לשים לב, התמונה הזו תכנתה אותי להאמין שזה מי שאני.
וכך עמוק בתת המודע שלי, נשתלה לי האמונה, שאני צריך להיות זה שהולך בתלם. שמתמיד בכל מקום, ולא משנה כמה זה קשה או כואב.
זה שמחזיק מעמד, שעומד בציפיות, שמסתדר ויהי מה.
כמובן שיש בכך גם הרבה דברים טובים, אבל היום אני מבין, שהתמונה הזו לא הייתה השראה, היא הייתה הסללה לחיים שלא אני בחרתי לעצמי.
לקח לי שנים להעז להסתכל על הדמות הזו, ולהבין שהיא לא אני, אלא רק איזו דמות חיצונית שבניתי כדי שלא יראו עד כמה אני לא מרגיש ביטחון, או שלא טוב לי באמת.
אבל זה לא רק הסיפור שלי.
רובנו מתוכנתים באופן דומה.
בין אם זה על ידי תמונה על הקיר, או משפטים של ההורים, או בבית הספר, או בתנועה, בצבא, באוניברסיטה או בעבודה.
שוב, אנחנו מרגישים את המתח באוויר.
אבל לא רק באוויר, גם בגוף.
הדריכות. הציפייה המתוחה. החשש.
מה טראמפ יעשה?
מתי הם יתקפו?
איך האירנים יגיבו?
החשש הזה, שמרחף מעל הראש שלנו, ש"הנה זה שוב קורה".
שוב מלחמה, אזעקות, נפגעים, שוב אירוע כזה שמערבב לנו את החיים.
וכמו בכל מפגש עם איום, יש לנו 3 אסטרטגיות פעולה אפשריות:
Fight – להילחם.
Fright – לברוח.
Freeze – לקפוא.
להילחם זו לא ממש אופציה. אלא אם התפקיד שלכם הוא איש מוסד או טייס בחיל האוויר…
לברוח? זו אפשרות. יש כאלו שעשו ועושים את זה. לא מתאים לכולם.
אז מה האפשרות שנותרה?
השבוע, במהלך האימון בחדר הכושר, שמעתי משפט בפודקאסט שהקשבתי לו, שגרם לי לעצור רגע, להניח את המשקולות ולכתוב אותו לעצמי בטלפון.
והמשפט הזה היה: "ביטחון שוחה בכאב מוכר".
תקראו את זה שוב: "ביטחון שוחה בכאב מוכר".
במבט ראשון, זה כנראה נשמע לא הגיוני.
הרי ביטחון אמור להיות ההפך מכאב, לא?
אנחנו רוצים להאמין שביטחון מעניק לנו רוגע, שלווה, ויציבות.
אבל אם נסתכל בכנות אכזרית על החיים שלנו, נגלה שרוב הזמן אנחנו בוחרים בכאב.
רק בגלל שהוא מוכר לנו.
אנחנו נשארים בעבודה ששואבת מאיתנו את החיות והאנרגיה, כי אנחנו מעדיפים את הבאסה והתסכול המוכרים מחר בבוקר על פני חוסר הוודאות שבשינוי.
אנחנו נשארים במערכות יחסים שכבר מזמן אין בהן אינטימיות או אהבה, כי אנחנו מעדיפים את הריבים המוכרים על פני הפחד להישאר לבד.
אנחנו נשארים עם המינוס בבנק, עם הלחץ, עם התחושה שאנחנו חיים "ליד החיים", על פני המאמץ לעשות במצב הכלכלי שלנו שינוי כלשהו.
רוב בני האדם בטוחים שהפחד הכי גדול שלהם הוא מכישלון.
או מדחייה.
או מלהישאר לבד.
אבל האמת היא שיש לנו פחד אחד עמוק יותר, קדום יותר.
ומפחיד יותר…
הוא מסתתר בחדר אחד בנפש שלנו, שאנחנו עושים הכל, אבל הכל, כדי לא להיכנס אליו.
אנחנו שמים שומרים בדלת.
אנחנו מקיפים אותו בחומות של רעש והסחות דעת.
אנחנו ממלאים את היום שלנו בפגישות, במשימות, בעשיה…
אנחנו גוללים בטלפון בכל שניה שיש לנו פניה, בתור לרופאה, בפקק ברכב, וגם לפני השינה עד שהעיניים נעצמות מעייפות.
אנחנו קונים דברים שאנחנו לא צריכים, אוכלים כשאנחנו לא רעבים, ומדברים כשאנחנו לא באמת רוצים להגיד כלום.
הכל, רק כדי לא לפגוש אותו.
חלק נכבד מחיי, העסקתי עובד אחד יקר במיוחד.
השכר שלו היה בלתי נתפס. יקר מאד.
אבל האמנתי כל העת, שהוא שווה את זה. ששווה לי לשלם לו.
האמת שגם לא חשבתי שיש לי ברירה אחרת, אלא להמשיך ולהעסיק אותו.
הוא עלה לי בבריאות, הוא עלה לי בשקט נפשי, והוא זלל לי אנרגיה בערימות.
השם שלו היה "ערן המצליחן".
הוא היה המנהל הבכיר באינטל שיודע את כל התשובות.
הוא היה הבעל המושלם והאבא שיודע בדיוק מה נכון.
הוא היה המנטור המצליח שנואם על במות.
הוא היה זה שתמיד בשליטה, שתמיד "בסדר", שתמיד מחייך.
תחזקתי אותו בנחישות ובאובססיביות.
בכל בוקר הייתי לובש את החליפה שלו (מטאפורית ופיזית), מהדק את העניבה, ומכניס את הבטן פנימה.
הייתי משקיע אינספור משאבים, זמן כסף ואנרגיה בלהסתיר את הסדקים ואת הקמטים.
בלהחביא את הפחדים שלי, את חוסר הביטחון, את המקומות שבהם אני קטנוני, מפחד, קנאי, חסר בטחון, או סתם עייף.
