אהלן!
אז אתמול תומר הבכור האהוב שלי ואני התחדשנו בקעקוע משותף.
המסר שתפס את שנינו הוא: עכשיו!
שהחיים קורים עכשיו. לא מתי שהוא בעתיד. ובטח שלא בעבר.
ועל בסיס המסר הזה אומן הקעקועים בן יצר לנו את הציור היחודי הזה של שעון החול שהעבר שלו נעלם וזורם ומתמקד בהווה. בעכשיו. (תמונה כאן בהמשך…)
חשבו על כך – עד כמה אנו באמת חיים את העכשיו? את הרגע הנוכחי?
רוב האנשים נמצאים בדרך כלל בעבר – משחזרים מה קרה, מה היה והיו רוצים לחזור לעבר. מספיק לראות כמה אנשים מחכים ומייחלים לחזור ליום של לפני הקורונה ומפספסים לגמרי לא רק את העכשיו אלא גם את ההבנה ששום דבר לא יחזור להיות כמו ביום של לפני הקורונה.
או שהם נמצאים וחיים את העתיד – את מה שהם יעשו יום אחד. מתישהו. Some Day…
אין טעם לחיות בעבר, וגם לא בעתיד. הזמן היחידי שאנו יכולים לחיות בו הוא – עכשיו.
בחודשים האחרונים קיימנו מאות שיחות עם מועמדים לתוכנית "עושים שינוי!".
מדובר לרוב באנשים איכותיים שבאמת, בכל מאודם רוצים לעשות שינוי בחייהם.
אבל לרצות לעשות שינוי, זה לא מספיק. כולם רוצים שיקרה שינוי חיובי בחיים שלהם. השאלה האקוטית היא: מה הם מוכנים לעשות כדי שזה יקרה?
וכאן מרבית האנשים נופלים.
הם רוצים שינוי, אבל הם לא מוכנים להשתנות.
אז הם מוותרים וממשיכים לחיות בעתיד בתקווה שמשהו מתישהו ישתנה.
ולמה בעצם שמשהו ישתנה, אם הם לא משנים כלום???
איינשטיין הגדיר חוסר שפיות כך: "להמשיך לעשות את אותן הפעולות ולצפות שהתוצאה תהיה שונה".
אם הם לא משנים כלום, דבר לא ישתנה בחיים שלהם, ואם נבדוק את מצבם בעוד כמה חודשים או שנים קדימה, נראה שהם נשארו תקועים בדיוק באותו המקום. לא מרוצים ומייחלים לשינוי שאולי מתישהו יקרה בחייהם.
הוא לא יקרה.
בטח שלא יקרה אם הם לא עושים שום דבר שגורם להם להשתנות.
מתוך כל השיחות שקיימנו, יש את אלו שבאמת החליטו שהם רוצים שינוי ומוכנים לעשות את מה שצריך כדי שהשינוי אכן יקרה בחיים שלהם.
אבל יש לא מעט (והם הרוב) שמעדיפים לחכות שמשהו יקרה וישתנה… לצערי, זו תקוות שווא. שום דבר לא יקרה בעתיד שונה, אם לא נפעל כעת, בהווה!
הזמן לעשות שינוי הוא עכשיו.
הזמן לחיות הוא עכשיו.
אין זמן אחר!
בקרוב אנו פותחים קבוצה נוספת בתוכנית "עושים שינוי!".
רוצים לקבל את כל הפרטים ולבחון האם אתם באמת בשלים לעשות שינוי כעת? עכשיו?
לחצו כאן >>
והנה הקעקוע החדש 🙂
הי,
הקטע הבא הסתובב לו בווטסאפ, ולפי הכתוב נכתב על ידי ג'ק מא, מייסד אתר המסחר המקוון "עליבאבא" (וגם האיש העשיר ביותר בסין…):
"האנשים שהכי קשה לרצות, הם האנשים העניים.
תן להם בחינם משהו והם יחשבו שזו מלכודת.
תציע להם השקעה קטנה, הם יאמרו שהיא לא רווחית.
תגיד להם להשקיע בגדול, הם יאמרו שאין להם כסף.
תציע להם לנסות משהו חדש, הם יגידו שאין להם נסיון.
תגיד להם שזה עסק רגיל, הם יאמרו שקשה לעבוד בזה.
תציע להם מודל עסקי חדשני, הם יגידו לך שזה שיווק בפירמידה.
תגיד להם לפתוח חנות, הם יאמרו שאין בזה חופשים.
תציע להם להקים עסק חדש, הם יגידו שזה לא יעבוד.
המשותף לכל אלה הוא שהם אוהבים להתייעץ עם גוגל
ולהקשיב לחברים נואשים וחסרי אמונה כמותם.
הם חושבים יותר מפרופסור באוניברסיטה ועושים פחות מאדם עיוור.
נסה לשאול אותם מה הם בכל זאת יכולים לעשות,
הם לא יצליחו לענות לך.
המסקנה שלי: במקום שהלב שלך יפעל כל כך מהר, אולי תפעל מהר יותר.
במקום לחשוב על זה, אולי תעשה משהו בקשר לזה.
אנשים עניים נכשלים בגלל תכונה משותפת:
כל החיים הם בהמתנה למשהו טוב שיקרה להם."
כאמור, הדברים משויכים לג'ק מא שאמר אותם, אבל גם אם זה לא כך, הם כל כך נכונים ומדוייקים.
עוני זה לא עניין של כמה כסף יש או אין לך בבנק.
עוני זה מצב תודעתי.
עוני הוא תולדה של הלך הרוח והמחשבות של האדם.
אדם עם מחשבות עניות לעולם יחשוב שאין לו סיכוי להיות משהו אחר, חוץ מאשר להישאר עני.
עוני הוא תוצאה של מחשבות של פחד, חרדה וחשש. אלו הן מחשבות הישרדותיות.
הבוקר נפגשתי עם אחת המשתתפות שלנו בתוכנית "עושים שינוי" והיא אמרה לי בשיחה משפט מפתח:
כשהגעתי לתוכנית הייתי בחרדות כלכליות. היום אני עדיין חושבת על כסף, אבל לא מתוך פחד.
אותה משתתפת כבר עשתה צעדים אמיצים ומשמעותיים להבטחת החופש הכלכלי שלה (עברה כבר יותר מחצי מהדרך לשם).
כל זה לא היה מתאפשר אם היא לא היתה משנה את המחשבות שלה, אם היא לא היתה מגיעה פתוחה להזדמנויות חדשות, ומוכנה לעשות צעדים חדשים.
בקרוב אנחנו פותחים קבוצה נוספת בתוכנית "עושים שינוי!". מדובר בקבוצה קטנה ואינטימית (עד 15 משתתפים לכל היותר) של אנשים שמוכנים להשליך את תודעת העוני ולהחליף אותה במשהו חדש. אנשים שמוכנים ובאמת (אבל באמת) רוצים לעשות שינוי בחיים שלהם, ואינם מסתפקים רק בלדבר על זה שהם רוצים שינוי, אלא באים כדי לעשות אותו בפועל.
יש משל מפורסם שנקרא חמורו של בורידן. המשל נקרא על שם הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-14 ז'אן בורידן, למרות שיש סברות שהמקור שלו אפילו קדום יותר ושייך לאריסטו.
בכל מקרה, הסיפור הוא פשוט. הגיבור של הסיפור הוא חמור. שעומד בדיוק במרכז בין ערימה של מספוא מצד אחד ובין כלי מים מצד שני.
הוא עומד במרחק שווה משניהם ומתלבט במה לבחור קודם. מאחר והוא גם צמא וגם רעב, ההתלבטות אפילו קשה יותר: האם להתחיל עם המים ואחר כך לאכול מהמספוא, או שקודם ללכת לאכול ואז לגשת לשתות מהמים?
התלבטות קשה!
במה אתם הייתם בוחרים קודם? במים או במספוא?
אז החמור עומד שם ומסתכל ימינה אל המספוא, ואז שמאלה אל המים, ושוב ימינה, ושוב שמאלה…
והוא לא יודע להחליט!
לאיזה צד יפנה קודם.
כל בחירה נראית לו הרת גורל. כל עתידו תלוי בכך… הכל עומד על החלטה אחת: מים או מספוא?
(עד כאן המשל המקורי, ומכאן כבר ההתפתחות של הסיפור וההמשך שלי… )
אז הוא מתלבט ומתלבט וחושב לעצמו מה יוכל לעזור לו לקבל החלטה נכונה ומושכלת…. הוא אומר לעצמו, בטוח יש עוד חמורים שכבר עמדו בנקודת ההחלטה הזו וידעו מהי הבחירה הנכונה. אני פשוט אלך להתייעץ איתם.
הוא חוזר לאורווה ומוצא שם זוג חמורים שמלחכים עשב.
הוא שואל אותם לדעתם – במה לבחור קודם, במים או במספוא?
הראשון, אינו מרים את עיניו מהדשא ואומר לו כבדרך אגב – מים.. אין כאן שאלה בכלל. תתחיל עם המים.
החמור השני, נזעק מה פתאום מים? בשום פנים ואופן לא מתחילים במים!!! קודם כל אוכלים מהמספוא ואחר כך להרוות את הצימאון שותים מהמים. קודם כל המספוא, רק אחר כך המים!
מבולבל, חוזר החמור לאותה נקודה שבה היה קודם, בדיוק באמצע הדרך בין המים למספוא. רק שהפעם קצת יותר חלש והרבה יותר רעב וצמא.
במה אני אבחר הוא חושב לעצמו – במים או במספוא? הוא אינו מסוגל לקבל החלטה, ומחליט לישון קצת. אולי בחלום יופיע לי הפתרון הוא אומר לעצמו…
בבוקר, הוא כבר בקושי מתעורר, הרעב והצמא נותנים בו את אותותיהם והוא כבר ממש חלש. הוא בקושי מרים את עצמו על הרגליים ומסתכל לימינו – ערימת המספוא עדיין שם מחכה. הוא מסובב את ראשו לשמאל ועדיין גיגית המים מחכה לו שם.
מאחר ובלילה הוא לא חלם שום דבר שהוא זוכר או שנתן לו מענה לשאלה המהותית שהוא מתחבט בה, הוא החליט על שורת פעולות שתעזור לו לקבל החלטה מושכלת:
ראשית הוא ירכוש את הספר המצוין, ששמו הולך לפניו: המדריך המעשי לחמור המתלבט: מים או מספוא, במה בוחרים קודם!
הוא יקרא בו עד הערב.
בערב הוא יכנס לסשן מדיטציה עמוק שבסופו הוא מקווה שהתשובה תופיע לפניו.
וכך היה, הוא מזמין את הספר בשרות השליחים המיידי של אמזון לחמורים, ותוך שעתיים, ממש כפי שהבטיחו, רחפן מיוחד מנחית אצלו את הספר והוא מתחיל לקרוא בו.
לפנות ערב הוא מסיים לקרוא את הספר, מרוצה, ומרגיש שעכשיו הוא ממש בשל לקבל את ההחלטה בצורה מושכלת. למרבה צערו, הספר לא נתן לו תשובה מוחלטת במה לבחור קודם אבל הוא מרגיש הרבה יותר חכם מלפני כן, ותחושת סיפוק קלה שיש לו מקלה קצת על תחושות הרעב והצמא שמתגברות אצלו.
ואז הוא מגיע ליישם את השלב השני בתוכנית שלו – הוא יעשה מדיטציה ארוכה לתוך הלילה ועד הבוקר שבה יקבל את ההחלטה הנדרשת.
וכך הוא עושה…
קצת לאחר שהוא שוקע במדיטציה ארוכה, עובר לידו סוס.
הסוס רואה את המספוא ואת גיגית המים ולרגע קל עוברת בו המחשבה אם להעיר את החמור ולברר איתו האם זה בסדר שהוא יהנה מהם, אבל ככל שהוא מביט בחמור הוא רואה את השלווה העמוקה שהחמור נמצא בה ומחליט שלא להפריע לחמור את העונג שהוא שרוי בו. הוא חושב לעצמו, הרי הוא ממש קרוב למים ולמספוא, כך שאם הוא היה רוצה להשתמש בהם הוא הרי היה עושה את זה. אם הוא ישן כל כך שלו כעת, זה הרי כי בטנו מלאה והוא שבע ולכן הוא ישן כל כך טוב.
ואז הוא ניגש, בלי לחשוב פעמיים ואוכל מהמספוא. לאחר מספר דקות הוא פונה לעבר גיגית המים ושותה לרוויה. ואז חוזר שוב למספוא לאכול. כשהוא מסיים את כל המספוא הוא פונה שוב לגיגית, גומע את כל המים שנותרו שם וממשיך בדרכו.
בבוקר, בקושי רב, החמור מתעורר, הוא כבר מותש לגמרי. הוא לא זוכר שום דבר מהמדיטציה… למעשה הוא נרדם די מיד, הגוף שלו כבר לא היה יכול לשאת אותו יותר. הוא מבין שהוא כל כך רעב כרגע וצמא, שזה כבר לא משנה במה יבחר קודם. הוא בקושי קם וגורר את עצמו לערימת המספוא… לפחות לאיפה שזכר שהיא נמצאת. אבל הוא לא מוצא אותה!
הוא ממצמץ בעיניו, לוודא שהוא התעורר ועדיין הוא לא מוצא את המספוא. הוא מסתובב ורואה את גיגית המים בצד השני, הוא פונה אליה בצעדים כושלים ומגיע אליה בשארית כוחותיו, רק לגלות שהיא ריקה ולא נותרה בה אף טיפה…
עד כאן המשל…
בסיפור המקורי החמור מת בסוף, אבל בחרתי להשאיר את זה כבר לדמיון של הקורא.
ומה הנמשל?
אני מקווה שהוא ברור לכם.
אנשים רבים עומדים תקועים ונעוצים במקום ומתלבטים במה לבחור, לאיזה כיוון ללכת, מה הבחירה שיעשו עכשיו. הם יכולים לעמוד שם חיים שלמים, כמו החמור.
גם הם מתים בסוף.
לא מרעב או צמא. הם מתים מבפנים. הם מתים מהלכים. ממש walking dead, ללא תשוקה וללא אנרגיה.
הם מפחדים לבחור. הם מפחדים לזוז ממקומם ולנקוט בפעולה. הם מפחדים לפספס הזדמנויות ובסוף ככל שהם נשארים נעוצים במקום כך ההזדמנויות חולפות על פניהם.
ומה אתכם?
אל תהיו חמורים
ממש בקרוב אנחנו פותחים קבוצה חדשה של התוכנית "עושים שינוי!". אם נמאס לכם לעמוד במקום ולהתלבט, ואתם רוצים ומוכנים לצאת לדרך, הצעד הבא מחכה לכם כאן >>
מייק קפוזי, הוא מאנשי השיווק המבריקים שזכיתי להכיר כבר לפני כ-11 שנים.
מייק השיק לפני מספר חודשים פודקאסט מצויין בשם: Main Street Author בו הוא מראיין סופרים של ספרים עסקיים.
בפודקאסט שיתפתי איתו כמה מדרכי השיווק בהם אני משתמש לשווק את הספרים שלי וגם את הסיפור (שלא רבים מכירים) על האופן שבו קיבלתי מכתב המלצה מדהים על רב-המכר "להגשים" מנשיא המדינה שמעון פרס ז"ל.
האזנה נעימה
שמחתי להתראיין בפודקאסט המעולה קליקבילי עם יואל דורון ובו דיברנו על צמיחה עסקית ועסקים בדיגיטל.
דיברנו על העתיד לבוא, על העולם החדש בעידן הקורונה וההשפעה שלו על בעלי עסקים והעוסקים במקצועות הדיגיטל.
האזנה נעימה
משהו שכתבתי הבוקר למשתתפים באחת הקבוצות שלנו של "עושים שינוי!", בעקבות משימה שקיבלו לפני כשבועיים…
במפגש האחרון קיבלתם משימה: לצאת לאור.
כן, כן, אני יודע… היא יכולה להיות קצת מאתגרת. במיוחד למי שלא רגיל לכך או שלא עשה משהו דומה בחייו לפני כן.
אני גם יודע שאצל חלק מהאנשים, משימה מהסוג הזה יכולה לעורר כל מיני שדים פנימיים, אמונות וביקורת ושיפוטיות כלפי עצמנו. כמו ש"אני לא מספיק טוב", ש"אין לי באמת מה לומר לעולם", ש"אנשים יצחקו עלי או לא יאהבו את מה שאני עושה".
ואולי גם דפוסים רגילים של "זה חייב להיות מושלם", "אני צריך מספיק זמן כדי ליצור את זה" ושלל תירוצים טיפוסיים מאין לי זמן, יש דברים חשובים יותר, זה גם ככה לא כזה חשוב וכו'…
האמת, שזה לא באמת משנה מהן האמונות או הדפוסים שמנעו מכם לעשות את המשימה הזו עד כה. בשורה התחתונה יש רק מדד אחד שקובע: האם ביצעתי את המשימה, או שלא?
ואם התשובה שלכם לשאלה הזו היא – שעדיין לא ביצעתם את המשימה, אז כל הסיבות, נסיבות והתירוצים שתמציאו על כך הן לא באמת ישנו שום דבר בחיים שלכם.
לפני מספר חודשים עשיתם צעד משמעותי – הצטרפתם לתוכנית.
עשיתם זאת, כל אחד מסיבותיו הוא, אבל יש סיבה שמשותפת לכולם והיא הרצון ליצור תוצאות חדשות בחייכם.
והנה העניין: על מנת ליצור תוצאות חדשות, יש לעשות פעולות חדשות. לעשות פעולות חדשות משמעו גם, לא ליפול לדפוסים, לאמונות, למחשבות ולאופן ההתנהלות הרגיל.
כי אם בהתנהלות הרגילה שלכם, כאשר יש משימה או דבר שמאתגר אתכם, שמוציא אתכם מאזור הנוחות שלכם ושמעורר בכם חשש שלא תצליחו, אתם מוותרים עליו או ממציאים לעצמכם סיפור טוב (=תירוץ מעולה) למה לא לעשות אותו כעת, אז אותו הדפוס פועל גם כעת סביב המשימה הזו.
ואם זה לא ברור, לא המשימה היא העניין (היא חלק קטן ממנו), מה שחשוב הרבה יותר הוא היציאה שלכם מאזור הנוחות הרגיל והעשייה של הדבר שכנראה, בתנאים רגילים בחייכם, לא הייתם עושים אותו.
ואני רוצה להציע כאן עוד זווית הסתכלות: תארו לעצמכם שהחיים של הילדים שלכם היו תלויים בכך שהייתם מבצעים את המשימה הזו במועד שנקבע לה. כלומר, המשמעות של אי ביצוע המשימה היא פגיעה בחיים של הילדים שלכם
האם גם במקרה כזה הייתם מרשים לעצמכם שלא לבצע את המשימה?
האם הייתם קונים מעצמכם את הסיפורים (=תירוצים) של למה לא עשיתי אותה עד כה?
האם הייתם מוותרים לעצמכם על המשימה בטענה או מחשבה שאולי היא לא מספיק חשובה?
האם הייתם מחכים עם ביצוע המשימה הזו לרגע האחרון? או בקושי מקדישים לה מחשבה נוספת?
האם הייתם נעצרים מול הפחד שעולה בכם נוכח המשימה ונכנעים לו?
או שהייתם פועלים אחרת?
יש לי תחושה שהייתם פועלים אחרת.
ועכשיו לפואנטה שחיכיתם לה (או שלא…): החיים של הילדים שלכם תלויים בכך!
כן, החיים של הילדים שלכם תלויים בביצוע של המשימה הזו. פשוטו כמשמעו.
כי בסופו של דבר, אין זה משנה מה נאמר לילדים שלנו, איזו תורה נרביץ בהם, או איזה ערכים נלמד אותם. הדבר היחידי שבאמת גורם להם ללמוד מאיתנו משהו הוא: *מה שהם רואים אותנו עושים בפועל*
הילדים לומדים מאיתנו רק מתוך דוגמה אישית.
זה נחמד לומר לילד שחשוב לשמור על תרבות, ובסופר לצעוק על המוכרת.
זה מגניב לומר לילד שצריך לנהוג בזהירות ועל הכביש לעשות עבירות תנועה.
זה מאד חינוכי ונכון לומר לילדים שההגשמה שלהם חשובה, שהם צריכים לפעול למרות שהם מפחדים, ושלא יתפשרו על החיים שלהם. אבל האם אנחנו פועלים ככה?
מה הם רואים אותנו עושים?
האם הם רואים אותנו נזהרים מלטעות?
האם הם רואים אותנו מפחדים מלפעול?
האם הם צופים בנו ממציאים לעצמנו תירוצים?
מה הם רואים אתכם עושים?
מה אתם רוצים שהם יראו אתכם עושים?
אז מתוך הפרספקטיבה החדשה הזו, אני רוצה שתחשבו שוב על המשימה שקיבלתם. אני יודע שאין לכם זמן, שהחיים שלכם עמוסים, ושיש 1001 סיבות "נכונות" (=תירוצים ממש ממש טובים!!) למה התרגיל הזה פחות חשוב מדברים אחרים שאתם "צריכים" לעשות.
האמת היא – שלא.
התרגיל הזה הוא כרגע הדבר הכי חשוב בחיים שלכם. הוא החיים שלכם. אתם אולי עדיין לא מבינים את זה, אבל זה כך.
בכל פעם שאתם עושים משהו שהוא מחוץ לנוחות שלכם, שהוא מפחיד, שהוא מטלטל את עולמכם, שהוא דורש מכם אומץ, שהוא דורש כנות פנימית ושדורש פעולה חדשה – אתם משדרגים את החיים שלכם ברמה שאתם בכלל לא מדמיינים לעצמכם.
ובכל פעם שאתם עושים את זה, הילדים שלכם מתסכלים עליכם ולומדים מכך. ומקבלים מכך השראה.
וגם כשאתם לא עושים את זה – הם לומדים מכך, ומקבלים מזה השראה…
אז מה אתם רוצים להעביר לילדים שלכם?
"ממשלות בימינו שומרות על ההמונים עניים, אך זה רק משום שההמונים אינם חושבים ופועלים בדרך המסוימת"
הציטוט הזה לקוח מתוך הספר "מדע העושר" שיצא לאור בשנת 1910 ונכתב על ידי וואלס ווטאלס.
אמנם נכתב ב-1910, אבל רלוונטי מתמיד.
2 מחשבות (לפחות) שהמשפט הזה אמור לעורר בנו:
הראשונה – למה? מה האינטרס של הממשלות לשמור את ההמונים עניים?
והשניה – מה זה אומר "לפעול בדרך המסוימת"? (מה שההמונים אינם עושים)
אז מה באמת האינטרס של ממשלות, מנהיגים או שלטון לשמור את ההמונים עניים (לרוב זה לא רק עניים, אלא עדיף עניים ובורים)?
קודם כל, הרבה יותר קל לשלוט כך בהמון.
המון עני נזקק לממשלה, הוא נתמך על ידה, הוא מפתח בה תלות. וככל שהתלות הזו גדולה יותר, כך טוב יותר לשלטון, ליציבות שלו ולמנעמים שהוא מספק לאלו שיושבים בשלטון.
המון עני עסוק בהישרדות האישית שלו, הוא אינו פנוי לעסוק בשחיתויות שלטוניות, הוא אינו פנוי לשאול שאלות או להטיל ספק.
המון עני מוקיר תודה לשלטון ש"מציל אותו", שעוזר לו.
המון עני, מרגיש חלש, אל מול השלטון החזק. וידוע שחלשים לרוב אינם מעוררים מהומות, כי הם אינם מאמינים שיש להם כוח, כי הם חלשים.
ואפשר להמשיך כך עוד ועוד, אבל אני מניח שהבנתם את הרעיון: לממשלות יש אינטרס מובהק לשמור את האנשים עניים, מפוחדים, חלשים ונזקקים. זה פשוט הופך את החיים של המחזיקים בשלטון לקלים ופשוטים יותר…
ולגבי השאלה השניה – מה זה אומר "לפעול בדרך המסוימת"?
הדרך המסוימת שווטאלס מדבר עליה (ומסביר אותה בספר המצוין שלו) היא קודם כל ולפני הכל "חשיבה עצמאית". זו היכולת להפריד את עצמך מחשיבת ההמון.
חשיבת ההמון, זו החשיבה שבה לוקים מרבית האנשים (כמו עדר של צאן), שמקבל את כל מה שמאכילים אותו ביראת קודש, שאינו מטיל ספק, שאינו שואל, שאינו בודק בעצמו את העובדות, שאינו טורח להעמיק ולחקור.. והאמת היא, שגם אין לו לרוב פניות וזמן לכך, הוא עסוק בהישרדות האישית שלו, היום יומית.
ויש גם עוד עניין, הוא מפחד לשאול. הוא מפחד מכמה סיבות, קודם כל מזעמו של השלטון שאם יטילו בו ספק עלול להפסיק את התמיכה שהעניים מקבלים. הפחד שנוצר מתוך התלות משתק את מרבית האנשים.
וגם מתוך הפחד לגלות, שכל מה שאמנת לו והאמנת בו עד כה אינו נכון! זה בעצם להודות בפני עצמך שהוליכו אותך שולל. ומי רוצה להודות בכך? בפני עצמו ובפני אחרים?
אז יש כאן אינטרס מובהק של ממשלות לשמור את התושבים ואת ההמון בעוני. זה טוב לשלטון. לשלמות ואריכות השלטון.
אני בטוח שבשלב זה יהיו כאלו שמיד יתייגו את הדברים שלי כעוד "תאוריית קונספירציה" מופרכת. זו דרך מאד קלה ומאד נוחה לא להתמודד עם הדברים באמת. לא לבדוק אותם, לא לאמת עובדות, לא לחקור.
פשוט בואו ונקרא לכל דבר שמנוגד ל"חשיבת ההמון" תאוריית קונספירציה וכך מיד נהפוך אותם ללא לגיטימיים. מבלי שנצטרך באמת לאמץ קצת את עצמנו ואת המחשבה שלנו ולהתמודד איתם. ואז אפשר לחזור ולישון בשקט.
לצערי בימים הללו, יש הרבה דוגמאות לדברים הללו. אפילו נתונים רשמיים של משרד הבריאות שאינם תומכים בנרטיב הממשלתי והתקשורתי שאכן מתקיים כאן "גל שני" של הקורונה, מיד מתוייגים כעוד תאוריית קונספירציה.
אז האם זו גזירת גורל?
ממש לא! רחוק מכך!
ההיסטוריה מלאה בדוגמאות שבהן העם התעשת ולקח אחריות ושינה את עתידו.
אז מה עושים?
יש הרבה מה לעשות!
קודם תשאפו להיות עשירים. תפעלו להיות עשירים.
ככל שתהיו עשירים יותר, כך תהיו עצמאיים יותר – עצמאיים במחשבה ועצמאיים בפעולות שלכם וכמובן עצמאיים בכסף שלכם.
אל תפתחו תלות בממשלה, בשום ממשלה. זו לא שאלה של ימין או שמאל, חילוניים או חרדים.
בדקו את הדברים, אל תקבלו אותם כמובנים מאליהם, חקרו, השוו, הטילו ספק.
גם את הדברים שלי, אתם לא חייבים לקבל כמו שהם, אבל תבדקו בעצמכם, התחברו למקורות מידע נוספים, כאלו שהם אינם רק אלו שמפמפמים לנו בעלי האינטרסים או השלטון.
חפשו לעצמכם סביבה של אנשים כמוכם, שהם עצמאיים מחשבתית, צאו מהעדר, אל תהיו חלק מ"ההמון".
תתעוררו! והעירו אחרים כמותכם.
אם מספיק אנשים יתעוררו, אם מספיק אנשים ישתפו מידע חדש, תיווצר תקווה חדשה ויווצר שינוי.
זה לא יגיע מהפוליטיקה וזה לא יוכרע בבחירות. זה יוכרע על ידי האנשים שיתעוררו.
ביום העצמאות האחרון השתתפתי ביום שידורים מיוחד שערך חברי דורון ליבשטיין. ממש בתחילת השיחה שלנו הוא שאל אותי: מה זו עצמאות בשבילך?
והתשובה שלי היתה: לחשוב בצורה עצמאית.
זה אולי יכול להישמע מוזר, אבל מרבית האנשים אינם חושבים בצורה עצמאית.
הם אולי חושבים שהם חושבים, אבל בעצם הם לא. הם מתנהלים לפי דפוסי חשיבה שמקובעים בתוכם או שהם מושפעים מחשיבת ההמון שמקיפה אותם.
חלק ניכר מחיי לא חשבתי בצורה עצמאית. הייתי שבוי בקונספציות שקיבלתי מהסביבה שלי. מההורים, המחנכים והמורים, המשפחה והחברים.
עד שבאזור גיל 32 התחלתי להתעורר. להתעורר ולהבין שאותם דפוסי חשיבה ומחשבה, לאו דווקא לוקחים אותי למקומות שהם נכונים ומדויקים לי.
כמו ניאו שלוקח את הגלולה האדומה במטריקס, התחלתי לראות כיצד החשיבה שלי שהיתה כל כך מושפעת מאותם דפוסים שהתקבעו בי לאורך השנים, כבר אינה משרתת אותי בכלל.
המשמעות של לחשוב בצורה עצמאית, היא קודם כל לא לקבל שום דבר כמובן מאליו יותר. זה להיות פתוח לבחון, לשאול, לברר ולחקור.
מרבית האנשים אינם עושים זאת. הם מקבלים כל דבר שנאמר להם, ובעיקר אם נאמר ממקור "בעל סמכות" (הורים, מורים, אנשי תקשורת, פוליטיקאים, רופאים, שוטרים, עורכי דין, וכו'), כסוג של "תורה מסיני" שאין לערער על נכונותו ועל אמת קיומו.
כשהתחלתי לחשוב בצורה עצמאית, התחלתי להטיל ספק באמונות כאלו ואחרות שחונכתי עליהן לאורך חיי.
כמו האמונה: ש"העבודה שלי מעניקה לי בטחון כלכלי".
כיום, לאחר הקורונה, אני מניח שיותר ויותר אנשים מתחילים להטיל ספק בנכונות של המשפט הזה ושל התפיסה שעומדת מאחוריו (ואם עדיין לא, אז כדאי שמהר תקראו את הספר השני שלי "להתעורר" שיצא לאור ב-2016, עוד לפני הקורונה וחזה, כבר אז, את המשבר התעסוקתי הגדול ביותר שהעולם עומד בפניו כיום).
בכלל, מה שהעולם עבר בחודשים האחרונים, היווה סוג של "שעון מעורר" להרבה אנשים, לעורר אותם לחשוב בצורה עצמאית, ולהטיל ספק בכל מה שמפמפמים להם בתקשורת, הפוליטיקאים ובעלי אינטרסים אחרים. וזה דבר מבורך ומאד חשוב בעיני.
הנה דוגמה קטנה לאופן שהחשיבה ההמונית, ובעיקר ההפחדה ההמונית באים לידי ביטוי כיום: למשל, המספרים שנזרקים באוויר על "החולים" החדשים בקורונה שמתגלים מדי יום, 170, 180 חולים חדשים ביום. למי שלא טורח לבדוק את הנתונים ומה עומד מאחוריהם, זה יכול להישמע מספר מאד מפחיד. אבל אם תבדקו קצת יותר לעומק מתגלות כמה עובדות מעניינות. ראשית, מתגלים היום יותר "חולים" לכאורה, מהסיבה הפשוטה שהעלו את כמות הבדיקות היומיות מכמה מאות ביום ללמעלה מ-17,000 בדיקות ביום. מן הסתם, כאשר בודקים יותר אנשים, מתגלים יותר אנשים עם הוירוס. שנית, לא כל מי שנושא את הוירוס חולה. למעשה, מתוך אותם 180 שהתגלו, רק 4-5 הם חולים! כל השאר נושאים את הוירוס, אבל אינם חולים.
180 חולים חדשים ביום, או 100,000 אנשים שנפטרו בארה"ב נשמע לנו מספר מאד מאיים ומפחיד. בעיקר אם לא שמים מולו את המספרים "הרגילים" כמו זה שבכל שבוע רגיל בארה"ב מתים 50,000 אנשים! פתאום 100,000 נפטרים לא נשמע כל כך הרבה: שבועיים שגרתיים.
וגם בארץ, עם כל "העליה במספר החולים" ו"הגל השני" שמנסים למכור לנו, מספר החולים הקשים בקורונה, עלה בשבוע רק ב-7 ומספר המונשמים עלה רק ב-4. אם תבדקו שבוע טיפוסי בארץ, לפני הקורונה, תגלו שיש הרבה יותר מ-7 חולים קשים חדשים או 4 מונשמים שמגיעים לבתי החולים. כמובן, שאף אחד לא מדווח על כך ברמה יומית בחדשות, ושלא מכניסים את כל המדינה לסגר ולעוצר בגלל זה.
אבל לא כתבתי את הפוסט הזה על הקורונה, אני משתמש בארועים הללו כדי להמחיש נקודה: אנשים לא חושבים בצורה עצמאית.
וכשאתה לא חושב בצורה עצמאית, אתה בעצם שבוי להלך המחשבות של אנשים אחרים!
והנה תרגיל מחשבתי מעניין עבורכם: הסתכלו על סביבת האנשים המקיפים אתכם ביום יום הרגיל שלכם, ושאלו את עצמכם: האם התוצאות שלהם, והאופן שבו הם חיים את חייהם מספק אתכם? האם אתם מקבלים את רף התוצאות, את רמת האנרגיה, את רמת האושר וגם העושר של האנשים המקיפים אתכם? האם לשם אתם מכוונים את חייכם?
אם התשובה היא: כן! אז אשריכם! אתם שייכים לחלק מאד קטן ומצומצם באוכלוסייה שנמצא בסביבה שמקדמת אותו.
מרבית האנשים לא נמצאים שם. אצל מרבית האנשים, התשובה תהיה ככל הנראה: לא!
ואז נשאלת השאלה: אז למה אתם ממשיכים להיות בסביבה הזו?
ואחרי שננקה את כל התירוצים הרגילים, תגלו שבסופו של דבר זה מתמצה בכך, שאנשים אינם חושבים בצורה עצמאית, ולכן מקבלים על עצמם את המחשבות, הלך הרוח, האמונות וגם התוצאות של האנשים סביבם.
ויש לכך סיבה נוספת.
זה לא פופולארי וזה לא מקובל לחשוב בצורה עצמאית. זה גורם למי שחושב בצורה עצמאית להראות פתאום "חריג", "שונה", "הזוי", "לא נורמלי", או "מקולקל".
ולמרבית האנשים, הסיכוי שמישהו אחר יחשוב עליהם שהם חריגים או הזויים, הוא מפחיד מספיק כדי לבטל אצלם כל רצון או שאיפה לחשוב בצורה עצמאית. הפחד הזה משאיר הרבה אנשים שבויים באזורי נוחות, שהם ממש, כבר ממזמן, אינם נוחים יותר. הוא משתק כל יכולת של עצמאות מחשבתית, של יצירתיות ושל התפתחות וצמיחה.
הוא מצמצם אנשים לחלק קטן מאד מהפוטנציאל האמיתי שלהם. והכי עצוב, הוא לאט לאט מצמצם אצלם את התקווה שהמצב שלהם הוא בר שינוי.
זה לא פופולארי לחשוב בצורה עצמאית. זה מפחיד.
זה גם מפחיד, כי אתם עלולים לגלות שכל מה שגדלתם עליו, חונכתם על פיו ופעלתם על פיו (וגם השגתם הישגים על פיו), כבר אינו משרת אתכם יותר.
כך קרה לי כשקראתי לראשונה את הספר "אבא עשיר, אבא עני" כשהייתי עוד שכיר בכיר באינטל. הוא הפחיד אותי מאד בהתחלה. כי המשמעות של לקבל את מה שהוא הסביר בספר היתה, לוותר על מה שהיה טבוע בי לאורך שנים ארוכות.
זה סוג של שינוי שלא הרבה אנשים מוכנים לעשות אותו – לוותר על אמונות שלהם במשהו שקיים אצלם הרבה מאד שנים. אבל זה שינוי הכרחי אם רוצים להגיע למקומות חדשים.
מרבית האנשים לא יעשו את זה. לצערי.
חלק הם גם יפסלו את הדברים שכתבתי כאן בפוסט, רק בגלל הדוגמה שנתתי על מה שקורה כעת עם הקורונה. הם יאמרו לעצמם (או אפילו יכתבו לי כאן בתגובות) שאני סתם מקשקש וממציא תאוריות קונספירציה. הם יכתבו שזה קשקוש, אבל לא יטרחו לעצור לשניה אחת ולבדוק את העובדות, לבקש לראות את הנתונים ולבחון את הדברים בעצמם.
כן, לומר על משהו שהוא תאוריית קונספירציה היא דרך מאד אפקטיבית ומהירה לפטור את עצמנו מהצורך לחשוב בצורה עצמאית. לבדוק עובדות, לברר או לשאול שאלות. זו דרך מאד אפקטיבית לבטל כל מחשבה שהיא שונה מהמחשבה המקובלת והמקובעת שקיימת אצלנו, ולחסוך מאיתנו את הצורך להתעמת ולהתמודד עם משהו שהוא שונה ממה שאנו רגילים להאמין לו.
אני רק מזכיר שפעם השמיצו, נידו, ושלחו למאסר למשך כל יתרת חייו את גלילאו שטען שהעולם אינו שטוח. גם לדברים שהוא אמר אז קראו קונספירציות.
והוא מן הסתם לא היחידי. ההיסטוריה מלאה באנשים שדיברו אמת. רק שהאמת שלהם לא תאמה את מה שמרבית האנשים האמינו לו באותה העת. הם חשבו בצורה עצמאית, והעצמאות המחשבתית שלהם הפחידה רבים מסביב. הפחידה אותם כל כך, שלעיתים הם נקטו בצעדים קיצוניים ביותר כדי להשתיק את כל מי שרק העז להביע דיעה שהיא מנוגדת למקובל ולקונצנזוס.
לחשוב בצורה עצמאית זה לא אומר לפסול כל דיעה שאתם שומעים ולהתנגד לה או לחפש דיעה מנוגדת בצורה אוטומטית. זה אומר בעיקר להיות פתוח לשאול, לברר ולבדוק בעצמכם אם זה נכון ותואם אתכם.
לצערי, התקופה הזו, עם כל הברכה שהיא מביאה בכך שיותר ויותר אנשים מתעוררים לחשיבה עצמאית, מביאה עמה גם הרבה מאד פחד והפחדה שמאד מקשה על אנשים לחשוב בצורה עצמאית.
וההזמנה שלי מכאן אליכם, היא פשוט לחשוב. לחשוב באמת. לא לקחת את הדברים כמובנים מאליהם. להטיל ספק לפעמים. ובעיקר לשאול את עצמכם: האם זה מקדם אותי? האם זה תורם לחיי? והאם זה יגרום לי להיות מאושר יותר אם אבחר להאמין למחשבה כזו או אחרת.
וכן, חלק מלחשוב עצמאית, זה אומר שאתם גם ממש לא חייבים לקבל את הדברים שלי, אבל קחו אותם ותחשבו – האם הם מקדמים אתכם או שלא? ואז תבחרו במה להאמין.
ושיהיו לכם בחירות טובות!
לאחר שהתגרשה מבעלה, לבדה עם שני ילדים קטנים, וחובות גדולים, שירה רובינס החלה לבנות את חייה כמעט מההתחלה. באקט של חרום כדי להציל את נפשה היא מצטרפת לחוג ריקוד לנשים כדי לקבל אנרגיה חדשה ולהתחזק.
המפגש הזה שינה את חייה לחלוטין, ולימים מפגשי ריקוד שארגנה לנשים כמוה התפתחו והפכו לשיטה ולעסק בינלאומי: ™LifeDance – לרקוד את החיים בעוצמה!
כיום, שירה ביחד עשרות מדריכות שהכשירה בארץ ובעולם, מרקידות אינספור נשים בכל רחבי העולם ומסייעות להן להתחבר לנשיות שלהן, להפיג מתחים וגם על הדרך, לשרוף קלוריות.
בשיחה פתוחה וכנה, שירה משתפת את הדרך המופלאה שעברה, את ההצלחות לצד האתגרים, והקשיים ומה שאפשר לה לצלוח אותם. בין השאר תוכלו גם לשמוע:
• מהו מודל "משולש הזהב" שמאפשר לאנשים ולעסקים להתפתח
• איך לאמן את המוח לבחור במה שעושה לנו טוב
• איך מפתחים עסק ללא נקיפות מצפון (לאימהות במיוחד)
• וגם, מדוע צריך להישאר רעבים (לא מבחינת התזונה) כדי להצליח ולהתפתח
כילד פאדי אלעוברה גדל ברהט למשפחה של 6 אחים ואחיות וכשהגיע לכיתה ח' בחר לעבור ללמוד בבית ספר יהודי בקיבוץ שובל. מה שהיתה אחת מהשנים המורכבות והקשות בחייו הפכה להיות הכוח המניע להמשך חייו.
לדבריו, ההתמודדויות שלו כילד והכעס שנצבר בו לאורך השנים, הפכו אותו ליזם חברתי מוביל שנבחר לאחרונה על ידי גלובס כאחד מ-40 הישראלים הצעירים המבטיחים.
כיום פאדי מוביל את טאלנט-טים, סטארט אפ לקידום תעסוקה לבני דור ה-Y הערבים בסקטור הפרטי.
בשיחה מרתקת, פתוחה וכנה, פאדי משתף על ההצלחות, ההתמודדויות עם הכשלונות והדרך שלו ליצור שינוי אמיתי בחברה הישראלית.
בין השאר גם שוחחנו על:
– כיצד מתמודדים עם כשלונות לאורך הדרך
– היזמות העסקית-חברתית כדרך לביטוי הכעס
– הגיוון כדרך חיים והעושר שהוא מביא עמו
