לעשות את מה שצריך!
|
שלום חברים ושנה טובה!
במהלך החג הזדמן לי לקרוא במוסף סוף השבוע של "ישראל היום" את כתבת השער על עמית קדוש בת השמונה, שלאחר מאבק של שנתיים ניצחה את הלוקמיה ובעוד מספר ימים חוזרת עם משפחתה לארץ מארה"ב שם עברה טיפולים שהצילו את חייה.
הסיפור של עמית מרגש ונוגע ללב. בשנתיים האחרונות "עקבתי מרחוק" אחרי הסיפור שלה מאז התגלתה המחלה, והמסע שעברה עד שנמצאה לה תרומה של מח עצם, ההשתלה, הטיפולים וההחלמה. השבוע שמחתי לקרוא שהיא חוזרת לארץ בריאה.
אני רוצה להתייחס כאן דווקא למימד אחר בסיפור הזה – להורים – נעמי ויובל, והאופן שבו הם התמודדו עם המחלה והסיטואציה שנקלעו לתוכה.
מהרגע שנתגלתה המחלה, לפני שנתיים, נעמי ויובל עצרו את חייהם ואת חיי המשפחה שלהם כדי למצוא ריפוי לעמית. בכתבה ב"ישראל היום" נשאלה האם, נעמי, מאיפה היא מצאה את הכוחות ותעצומות הנפש להתמודד עם כל מה שעברו בשנתיים האחרונות.
והנה מה שהיא ענתה: "אני לא צריכה כוחות מיוחדים. זה המצב ומאוד ברור מה צריך לעשות. הילדה שלי חולה וזו החובה שלי לטפל בה ולהילחם. מהרגע שהתבשרנו על המחלה נכנסנו למוד של מלחמה ובמלחמה כמו במלחמה אנחנו לא מוותרים. נלחמים עד שמנצחים."
לקריאת הכתבה המלאה וליומן המסע של עמית קדוש.
אין ספק, שבמצב אליו הם נקלעו, הם לא ראו שום דרך אחרת מלבד לעשות את כל מה שצריך כדי להציל את עמית. והם אכן עשו זאת.
כאשר אנו נקלעים למצבים בהם "אין לנו ברירה" או שאנו נדחקים עם "הגב לקיר", אנו מוצאים בעצמנו כוחות שלא האמנו שנמצאים בתוכנו לעשות את הדברים שצריך לעשות כדי להתמודד עם המצבים והנסיבות שנקלענו אליהן.
והאמת היא שהכוחות הללו, והאנרגיה הזו לצאת ולפעול במצבים הכי קשים, הכי מפחידים, והכי מאיימים עלינו – נמצאים בתוכנו תמיד. אך רק לעיתים רחוקות, או בעיתות משבר אנו מצליחים להוציא את אלו מתוכנו.
כאשר אנו נקלעים למשברים בחיים שלנו, אנו מוצאים את הכוחות להתמודד איתם ולפתור אותם. אינספור אנשים ידעו להתמודד ולהחלץ ממצבים שנראו בלתי אפשריים.
אבל מדוע לחכות למשבר? או מה קורה אם אני רוצה לעשות שימוש בכל הכוחות שטמונים בי, ובכל האנרגיה הזו, אבל אין לי איזה "משבר טוב" שיעזור לי להוציא את הכוח הזה מתוכי?
שלא תבינו אותי לא נכון, אני ממש לא מאחל משבר משום סוג לאף אחד, ובוודאי לא התנסות כמו זו שעברה משפחת קדוש. אבל המוני אנשים אינם חיים את החיים שהיו רוצים לחיות בגלל שהם אינם מצליחים להוציא מעצמם את הכוח לפעול ולעשות את מה שצריך לעשות ולהשיג את התוצאות שהיו רוצים להשיג בחייהם.
וההופכי של לעשות את מה שצריך, הוא לעשות את מה שנוח… הרבה יותר נוח לשבת בבית, אולי אפילו "לקטר" ולהתלונן על המצב, אבל לא לעשות עם זה שום דבר.
והסיבה לכך שאנשים אינם עושים את מה שצריך ונשארים שבויים באזורי הנוחות שלהם (או אם תרצו: במלכודת הנוחות שלהם) היא שלמעשה הם לא ממש הגדירו לעצמם במדוייק מה הם רוצים, והם לא וידאו שהדברים שהם רוצים בחייהם, כלומר היעדים והמטרות שלהם, הם אכן יעדים ראויים.
יעדים ראויים הם כאלו יעדים שהם כל כך מרגשים ומסעירים אותי, שעבורם אהיה מוכן לקום בבוקר בזינוק מהמיטה, ולהתמודד עם כל מה שצריך להתמודד איתו על מנת להשיג את היעדים שלי.
זו כל הסיבה לכך שאנשים אינם משיגים את מה שהם רוצים – הם פשוט לא יודעים מה הם רוצים!!!
מתי בפעם האחרונה ישבתם לחשוב ולכתוב מה אתם באמת רוצים בחייכם, כיצד אתם רואים את עצמכם חיים בעוד X שנים מהיום? מה יש לכם? מה השגתם? במה אתם עוסקים? כיצד נראה יום בחייכם?
האם וידאתם שאלו הם אכן הדברים שאתם רוצים בחייכם? האם אלו אכן יעדים ראויים בחייכם? האם אתם מוכנים לעשות את מה שצריך לעשות על מנת להשיג אותם?
אם לא עניתם ב"כן" מוחלט על השאלה האחרונה – זה הזמן לשוב ולבחון את רשימת היעדים והרצונות שלכם…
אין כמו השנה החדשה לשבת ולבחון את המקום בו אנו נמצאים בחיינו, ולאן אנו רוצים להגיע. נצלו את הזמן הזה!
אני מאחל לכולכם שנה נפלאה ולמשפחת קדוש במיוחד: שנה של בריאות!
כתמיד אשמח לתגובות שלכם כאן בבלוג!
שלכם,
ערן
|
ב"ה
למר שטרן היקר!
אני פוטרתי לפני חמש שנים מעבודתי ומאז לא מצאתי עבודה שמתאימה לי ולא חזרתי לשגרה נורמלית אין משהו שלא ניסיתי לעשות ואין דרך שלא חשבתי עליה אני יודע כמעט בעל פה את כל הדברים שאתם ואחרים כמוכם מפרסמים ראיתי את הסרט הסוד וקראתי אלפי מאמרים ותרגולים ומה שאתה רק רוצה אני יודע בדיוק מה אני רוצה אבל ישנה רק בעיה אחת אני מוגבל שמיעה ובישראל אנשים עם מוגבלות הם סוג ג' בקושי וגרוע מזה אנחנו אנשים דתיים ומאמינים ואפילו רבנים לא ידעו לומר לי מדוע כל זה עובר עליי יש תשובה קלה גזירה משמיים אני היום פועל ניקיון פשוט מרויח 2000 ש"ח ואין לי מה לעשות רוב שעות היום כל מה שמצאתי וחשבתי שיתאים לי לא קיבלו אותי וספרו לי שלל תרוצים ומה שהוצע לי לא מתאים בגלל בעיית השמיעה ברגע שמגלים שיש לך מכשיר באוזן למרות שהוא נסתר אתה אבוד עושים לך טובה יעני מעקמים פרצוף ומה לא אשתי מתכתבת אתכם שמה אביבה ואתם מציעים לה כל הזמן להגיע לסדנאות וכל מיני פגישות היא רצתה שגם אני אבוא אך לא נראה לי שסדנה או הרצאה יכולה לפטור לי את בעית השמיעה הרי גם בספר מדע ההתעשרות כתוב שמגבלה מהוה מכשול וגם שם אין למחבר פתרון למצב האם יש לכם פתרון להציע אני כבר בן 44 ואיזה סיכוי יש לי לעבוד או להרויח כסף במצבי רק אולי בתור עצמאי אבל גם בזה יש בעיה
במה לעסוק צריך לדבר כל הזמן בטלפון נייד וגם זה לא פשוט עבורי תודה מראש על תגובתך לדברים.
רמי.
היי ערן, אהבתי מאוד את הבלוג….מרגש, אין ספק שכאשר אנחנו מגדירים את עצמינו ומגדירים לעצמינו מטרות אנחנו מוצאים ומוציאים לפועל את כל הכוחות והיכולות שלנו…יחד עם זה צריכים להיות ערים למצבים שבהם גם אם יש משבר, לצערינו לא תמיד יש פתרונות אופטימליים…וזה מוביל אותי אליך רמי: אין לצערי פתרונות לבעיות שמיעה, ראייה וכל לקות שהיא …, עם זה אין הרבה מה לעשות…אך יש פתרונות ודרכים להתמודד…מה שכן אפשרי זה לצמוח למרות הלקות…ולא פגשתי מעולם אדם אחד שאין לא עם מה להתמודד-לכולנו יש!
..ישנם אנשים מצליחם ונחושים להצליח למרות שיש להם לקות מסויימת…לדוגמה אנשים בעלי לקות למידה כמו דיסלקציה מסוגלים להגיע להישגים מופלאים..זה רק עניין של ביטחון ואמונה שיש לך מה להציע ויש לך את היכולת למרות בעיית השמיעה, ולגבי מעקמי הפרצופים למיניהם…מדובר באנשים מאוד חסרי יכולת לראות את הכישרונות החשובים באמת של כל אחד…אז אל תיקח את זה באופן אישי-תשתדל לפחות..הבעיה להתמודד עם הלקות שמיעה היא שלהם ולא שלך…תזכור את זה.
בהצלחה
שנה טובה
אפרת
לרמי – ישר כח והמון הצלחה
יש מה לעשות והרבה, זה מצוין שאתה קורא
ומפתח את היכולות שלך מפי מאמנים כאלה ואחרים
אני בטוח שאם תתמקד בחיובי ותמשיך לנסות אתה תמצא
רעיונות ודברים מרתקים שתוכל לעשות גם למען כבדי שמעיה אחרים ובכלל לטובתך והציבור סביבך
שנה מבורכת
לעניין משפחת קדוש …
הם באמת אנשים מדהימים יצא לי לפגוש אותם
וחבר טוב עשה להם עם הקמפיין בכל הארץ
מה שיפה הוא העם שהתגייס ליצירת מאגר מח עצם ענק
אכן זכינו לחיות בתקופה מדהימה ולהיות חלק מהיסטוריה
כל אחד יוכל למצוא דרך מעבר לפחדים ולקשיים – זה לא קל
אבל זה שווה את זה.
נ.ב סיגל קדוש היא חוקרת סרטן צעירה אשר כבר מצילה אלפי חיים ומיליונים בהמשך בזכות הפיתוחים להם היא שותפה
כך שהמעגל נסגר בצורה יפה. האישה המדהימה הזו חיה בסן פרנסיסקו, אוהבת ישראל אמיתית ובת דודה שלי 🙂
שנה מצוינת לכולם – הצלחה, אהבה ושמחה
אופיר עקיבא – דיונה
ערן שלום
מעניין שהעלית את סיפורה של עמית קדוש. בשבועות האחרונים, בזכותך וגם בזכות ג'ון אסאראף אותו ארחת והתמזל מזלי להאזין לאותה שיחה ולרכוש את סיפרו, בשבועות האחרונים, אני מרגישה את השינוי הלא יאמן שקורה בחיי ובעיקר בהלך רוחי. אני מרגישה את ההתלהבות וההתרגשות בקירבי ובכל פעם שאני אומרת לעצמי את המילים "אני מתרגשת", עולה בעיני רוחי דמותה של אותה ילדה, עמית קדוש, שכשעמדה בפני הטיפול הקריטי בחו"ל הצטלמה לטלויזיה ובטאה את אותה תחושה קסומה בשתי מילים אלו: "אני מתרגשת".
ישר כוח!
שנה טובה
עדה
רמי שלום,
לבי לבי איתך. הן משום שמכירה את נושא בעיית השמיעה (אמי) והן משום שמכירה את בעיית המובטלות – בעלי במשך 7 שנים היה מובטל. בעייתו חמורה משלך – הוא פוטר בגיל 47 ולא הועילו לו עברו המקצועי העשיר, לא הועילו ההסבות המקצועיות שעשה, לא הועילו ההתפשרויות בתפקיד ובשכר ולא הועיל כלום. גם אנחנו אנשים מאמינים. היום בעלי עובד מזה שנה בחברה מסודרת עם אנשים בגילו (כן כן 50+), עברנו כברת דרך במישור הזוגי ובכלל. יש מצבים בחיים לאנשים מסויימים שהדרך נעצרת וצריך לטרוף את הקלפים מחדש, להיות כקנה סוּף שרק מתכופף מול רוח חזקה או גל חזק ששוטף אותו – אך לא נשבר! אנחנו היום במקום אחר לגמרי, מסתפקים במועט אך חשים עשירים מכולם וזה רק חלק מהעניין. שנה טובה
הכוחות האלה שדיברת עליהם ערן הם כוחות הישרדותיים, שזה בסיס הקיום שלנו.
לצורך הישרדות ורבייה הבריאה העניקה לנו כוחות אינסופיים.
יש קושי לעשות המרה של השימוש בכוחות האלה למטרות חיים אחרות ממצב שאינו מצב מצוקה, כי זה לא הייעוד שלהם, והם לא מעוררים לפעולה במצב שאינו הישרדותי. אנו רואים פעמים רבות אנשים ממריאים מעלה ממצבים של מצוקה גדולה – כי שם הכוחות האלה נענים לקריאת הקרב. הרעיון להפעיל את הכוחות האלה "כך סתם" ביום-יום למען השגת מטרות אחרות שלנו הוא מעניין, אבל לא טבעי, ולכן אצל מרבית האנשים לא יצלח, גם אחרי אלף סדנאות.
שנה טובה ומנצחת.
הי ערן,
במצב "מלחמה" הדרך ברורה כי אין אפשרות אחרת. חייבים לצאת למלחמה ולנצח. אין מקום להסס ולחשוב האם בכלל לצאת ל"מלחמה". אתה נלחם עם כל מה שיש לך כי כישלון לא בא בחשבון.
לעומת זאת, בחיי השגרה, היציאה ל"מלחמה" היא מסוכנת והניצחון אינו מובטח. כשאתה מחליט לצאת ל"מלחמה", אתה סוחב איתך אנשים נוספים. הדרך מפחידה, והסיבה לצאת אל הדרך ולעבור את הקשיים שהיא מציבה אינה תמיד ברורה לחלוטין ומוצדקת מספיק. לכן קל יותר להתפשר ולוותר על ההרפתקאה מאשר לקחת את הסיכון ולצאת ל"מלחמה" שאולי אינה הכרחית (או שעדיין אינה הכרחית).
לדעתי זו היא הסיבה שמתעכבים – הכוחות שם אבל הדרך נראית קשה ומפחידה, הסוף בלתי צפוי והסיכון אולי אינו מוצדק…
איך מתמודדים עם זה ערן?!
אני תמיד אומרת.
לו הייתי עכשיו רעבה ללחם וללא קורת גג-גם הייתי מרשה לעצמי לא לעשות את מקסימום?כנראה שלא.הייתי רצה למצוא קורת גג
שלום ערן,
כשאדם נמצא במצב חרום והוא זקוק לגייס לעצמו כוחות שמעל ומעבר ליכולתו,
אם הוא מחליט בנחישות, הוא יכול לגייס את הכוחות כדי להתמודד עם כל מצב
ולנצח:
כמו בשיר המפורסם של ביאליק.
אִם-תֹּאבֶה דַעַת אֶת-הָאֵם הָרַחֲמָנִיָּה,
הָאֵם הַזְּקֵנָה, הָאֹהֶבֶת, הַנֶּאֱמָנָה,
שֶׁבְּרַחֲמִים רַבִּים אָסְפָה דִמְעוֹת בְּנָהּ הָאֹבֵד,
וּבְחֶמְלָה גְדוֹלָה כּוֹנְנָה כָל-אֲשׁוּרָיו,
וּמִדֵּי שׁוּבוֹ נִכְלָם, עָיֵף וְיָגֵעַ
אֶל-תַּחַת צֵל קוֹרָתָהּ תִּמַח אֶת-דִּמְעָתוֹ,
תְּכַסֵּהוּ בְּצֵל כְּנָפֶיהָ, תְּיַשְּׁנֵהוּ עַל-בִּרְכֶּיהָ –
הוי, אָח נַעֲנֶה! אִם לֹא-תֵדַע לְךָ כָּל-אֵלֶּה –
אֶל – בֵּ י ת הַ מִּ דְ רָ שׁ סוּר, הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן,
בְּלֵילֵי טֵבֵת הָאֲרֻכִּים, הַשּׁוֹמֵמִים,
בְּימֵי הַתַּמּוּז הַבֹּעֲרִים, הַלֹּהֲטִים,
כְּחֹם הַיּוֹם, בַּשַּׁחַר אוֹ בְנֶשֶׁף לָיְלָה,
וְאִם-עוֹד הוֹתִיר אֵל לִפְלֵיטָה שָׂרִיד מִצְעָר –
אָז אוּלַי גַּם-כַּיּוֹם תִּרְאֶינָה בוֹ עֵינֶיךָ
בְּשִׁפְעַת צִלְלֵי קִירוֹתָיו, בָּעֲרָפֶל,
בְּאַחַת זָוִיּוֹתָיו אוֹ עַל-יַד-תַּנּוּרוֹ
יש בתוכנו מאגר כוחות עצום, שכאשר הם "פורצים" החוצה, אנו עומדים משתהים שואלים "האם כל זה היה בתוכי ?" . יש לנו יכולות מנטליות אדירות, ואנו משתמשים רק בקצה קצהו של קרחון אדיר זה של יכולות אלו…
אם כל זה נמצא אצלנו ובתוכנו, מדוע איננו "מזיזים הרים" ?
בעיקרון, כוחות אלא יוצאים רק בשעות חירום, אותו יצר הישרדותי עתיק מראשיתה של האנושות : Fight or Flight
– הילחם או ברח… מצבים אלו מזרימים בתוך גופנו אנדורפינים אשר יוצרים תחושות רגש שונות, רגשות מעורבים וניתן למצוא בהם את קשת הגוונים שבתחום הריגשי, פחד, שמחה, יגון, אושר, אקסטזה…
החיים המודרנים מאפשרים לרובנו חיים נינוחים "נורמליים" ללא מצבי חירום (לפחות ברוב הזמן) דבר שפגע במיומנות האנושית להשתמש ביכולות הטמונות בנו.
אך אנו יכולים לתרגל ולחדש, ל"הסיר את החלודה" בשימוש באותם אינסטינקטים ובאותם יכולות, אלא שזה כרוך במה שאתה ערן, קורא לו "יציאה מאזורי הנוחות", כאשר נפסיק לחיות קל, רק במוכר, ידוע, נוח… ונתרגל אפילו רק בחשיבה כמעין תרגיל מוחי "מה הייתי עושה במצב לחץ כרזה או אחר…" וזאת לאלו שאינם רוצים להתאמץ ולהזיע… תרגיל שכזה כבר יתחיל להסיר את האבק מעל אותם תאי מוח רדומים.
שינויים שאנו עושים בחיים שלנו שמביאים אותנו למקומות שבהם לכאורה אין לנו שליטה, לאו דווקא מצב חירום הישרדותי… למשל, אני החלטתי לשנות את חיי – שינוי דרסטי. עברתי למדינה אחרת ללא משפחה, ללא חברים, ללא שפה, ללא מכרים מקומיים… ובזמן קצר ביותר, פחות משנה חיי קיבלו תפנית… חשתי כאילו אני חי בתוך "נס" כאילו אני בתוך פאזל ענק בו החלקים נופלים באופן מדוייק לתוך מקומם. הכרתי בחורה (והמצחיק, דווקא בארץ – ישראלית) הקמתי עסק – מועדון צלילה, רכשתי שפה חדשה, חברים חדשים… וכן היו גם רגעי פחד, וחרטה וכל אותם רגעי חולשה… אבל במחשבה לאחור. הצלחתי בדרכי בגלל שהייתי צריך להשתמש באותם כוחות ויכולות שנמצאים בתוך כולנו.
מנסיוני בסדנת ה"קוד המנצח" שעברתי שנה שעברה. אני יכול להעיד ולומר שהשתתפות בקורס שכזה, יכולה לעזור להרבה אנשים, להתחיל ללמוד לחשוב ולתרגל דרך שונה שתעזור להם לנוע קדימה, ואפילו באם זה יוביל אותם ולו רק בצעד אחד קדימה, הם כבר הצליחו לנוע ממצב נייח לתנועה, והאנרציה של התנועה הזו באם ימשיכו לתרגל את עצמם תמשיך להוביל אותם לעוד אין ספור צעדים…
לפני מספר חודשים, במועדון הצלילה שלנו החלטנו לתרום לקבוצה של "נכים" בעלי מוגבלויות פיזיות ומנטליות, התנסות וחוויה בצלילת היכרות. מתוך היכרות עם הצוות שמטפל בהם אני יודע, שימים עוד בטרם הם נכנסו למים הם עברו מעין התרוממות רוח, התרגשות, צפייה.. הם "הנבחרים" באותו מרכז טיפולי, כן היה גם פחד וחשש… אך לראות אותם מבצעים זאת… עבורי, עבורנו היתה חוויה מרגשת ביותר לראות את אותם "מוגבלים" מבצעים פעילות שהרבה "בריאים" מפחדים לבצע…. התשובה היא שוב.. לא משנה אם אנו בריאים או מוגבלים יש בתוכנו יכולות שרק מחכות שנאפשר להן לפרוץ החוצה…
אז מי שמעוניין לראות את אותם "מוגבלים" צוללים ויוצאים ממוגבלותם, מוזמן להיכנס:
https://www.youtube.com/mermaidiving#p/u/9/T7Byv2bwwY0
שתהיה שנה טובה לכולנו, הרבה בריאות ופריצת גבולות
קובי
בס"ד
שלום ערן תודה על כל מה שאתה משתף ומעניק!!!
אכן, יש בנו כחות אדירים שק עם תירגול נכון והכוונה מקצועית נוכל לגלות זאת
אני יודע כי אני נמצא בתוך התהלך
וזב פשוט מדהים איך אני עושה קפיצות ופריצות דרך במחשבות שלי ובנכונות שלי להיות "אני" כפי שאני ולא לפי מה שחשבתי או דמיינתי בטעות…
פשוט צריך להתאפס ולתת לתת מודע שלנו לבטא את עצמו ולגלות לנו מי אנחנו [זה מורכב ועמוק ואכמ"ל…]
ולעתים רבות דוקא מתוך הקושי מגיעה הצמחיה זאת אומרת שאכן הקושי המכשול או המגבלה איזו שתהיה אם אנו בוחרים להתייחס אליה מזוית שונה מזוית של אתגר או שאנו מצליחים להאיר את הצדדים החיוביים שבנו ובפרט את ההצלחות שלנו למרות הקושי, אז מתגלים לנו הכחות שלנו שאנו מסוגלים להרבה יותר
נדרש רק לצאת מקופסת המצוקות והבעיות והתדמית של המסכנות ולפתע רואים עולם אחר עולם של טוהר של זוך של אור של מופלאות של נתינה של צמיחה.
מעבר לכך, ידוע כי לכל מוגבל באבר או חוש מסויים יש לו יכולות וכישורים אחרים מודגשים יותר; מעבר לנורמה. ובכך יכול להשלים את עצמו ולהשיג את מאוייו ולהגשים את שאיפותיו ולמלא את תפקידו .
ויתרה מכך, בעידן של היום שעבודה מהבית הינה תחום שהולך ומתרחב ברור שלחרשים יש הזדמנות לא פחות מאחרים ואני מכיר חרש מוחלט שהצליח לבנות רשת הפצה ענקית על ידי התכתבות
אז הכל אפשרי אין גבולות ואין עיכובים
רק להוריד את המחסומים לשחרר את התובנות המעכבות ובעזרת השם הכל יסתדר לאט לאט…
ובהחלט מומלץ להשתתף בכמה סדנאות אבל העיקר ליישם הכל!!!
בהצלחה רבה
שנה טוב ופורייה לכולנו!!!
בברכה ובתודה מעומק הלב
אלחנן
וואו!
נהניתי והתחזקתי מהמאמר, ואפילו עוד יותר מהתגובות!
מרתק לקרוא את דבריכם. מורגש שהם נאמרים מתוך אכפתיות ועניין אמיתי
תודה רבה על השיתוף
גם אצלי קיים פער בין תחושת היכולות והשאיפות שלי לבין הפעולות ו"המצב בשטח".
אני יודעת בוודאות שזה מצב זמני, ואני גם יודעת שאני צריכה לנקוט בפעולות ולבצע
שינויים מחשבתיים ועבודה על המידות. אני מדרבנת את עצמי הרבה פעמים באמירות מהסוג
"אל תחכי למשבר גדול יותר" "אל תחכי למכה" וכו' כמו שנאמר פה.
ישנו מימד נוסף שאני רוצה להזכיר, שמוזכר גם ביומן של משפחת קדוש,והוא העזרה מבחוץ, שכן
"אין אדם מתיר עצמו מבית האסורים" כמו שאמרו חז"לינו, ומצב כמו שאני חווה או כמו שרמי
מתאר מרגיש מבחינות רבות כמו כלא (מסכימים?) ואע"פ שיש כיום המון סוגי טיפולים וייעוצים
מצויינים כולם עולים כסף… ולא מעט… ומי שנמצא במצב כזה בד"כ אין לו מספיק להוצאות כאלה.
לכן אני מודה פה לערן שטרן על הכלים וההרצאות שנותן בשפע בצורה נגישה לכולם, וגם למגיבים
על השיתוף, הדיונים והעידוד
"עולם חסד ייבנה"
תודה לכולם על התגובות המרגשות!
רמי היקר – תודה על הפתיחות והכנות. כנראה שהרצאה לא תפתור את בעיית השמיעה שלך, אבל הרשה לי להציע לך שהבעיה היא לא בשמיעה. הבעיה היא בגישה שלך כלפי בעיית השמיעה.
לפני מספר שבועות, כחלק מכתיבת הספר שלי, ראיינתי בחור בשם יניב שהתעוור בגיל 18. הוא מאזין ומשתתף קבוע בהרצאות ובפעילויות שלי. הוא סיפר לי כיצד הוא שינה את הגישה שלו כלפי עניין העוורון, וכיצד הוא חי את חייו, עובד והקים משפחה למרות העיוורון. הוא סירב לקבל על עצמו הרבה מאד מן המגבלות שלקחו על עצמם רבים בגלל מגבלה פיסית כזו או אחרת. הוא פועל בעצמה, משיג השגים ויוצר תוצאות נפלאות בחייו.
אני מזמין אותך לחשוב על היכולות והכישורים שלך וכיצד אתה יכול להביא אותם לידי ביטוי, וכיצד אתה יכול להביא ערך למקום עבודה כזה או אחר. ואם תתמקד בכך ולא בבעיית השמיעה – תראה גם הבדל בתוצאות.
שי – אני מסכים שזה פחות טבעי עבורנו להפעיל את הכוחות הללו שבתוכנו בעיתות שהן אינן עיתות משבר. אני ממש לא מסכים עם "קביעתך" שלא ניתן לשנות זאת. והסיבה היא פשוטה – שיניתי זאת בעצמי – בי, ואני עד, יום יום לאינספור אנשים שעושים את השינוי הזה בעצמם.
חשוב להבדיל דעות שיש לנו מנסיון. אני יכול להבין את דעתך שלא ניתן לעבור שינוי כזה בסדנה. אבל זו דעתך, היא בוודאי אינה האמת המוחלטת, מהסיבה הפשוטה, שהנסיון שלי (בפועל – לא בתאוריה) מראה ומוכיח אחרת…
אגב – אתה מוזמן לקרוא כאן את הדברים שכתב אחריך קובי מספרד, על השתתפותו ב"קוד המנצח" והשינוי שעבר…
קובי אגב, הגיע מספרד ביחד עם אשתו על מנת להשתתף בסדנה. זו דוגמה של אדם שמוכן לעשות "את מה שצריך" כדי להתקדם בחייו…
שי, יש את דעתך, ויש את ההתנסויות האמיתיות של האנשים… אני הייתי ממליץ לך להתחיל להתנסות. דעות כאלו ואחרות לא יקדמו אותך הרבה…
ניר – התשובה לשאלתך טמונה בדברים שכתבתי למעלה. מרבית האנשים אינם יודעים מה הם באמת רוצים לעשות ולהיות ולכן גם אינם מוכנים לשלם את המחירים ו"לעשות את מה שצריך". ואז גם הכל נראה מאיים ומפחיד. כאשר אדם מברר ומגדיר לעצמו מה הוא באמת רוצה – ומתחיל לפעול בעקביות להשגת הדבר הזה, הפחד יעלם. ואני אומר זאת לא בתאוריה – אלא מנסיון!
קובי – טוב לשמוע ממך מספרד 🙂 תודה על הדברים!
שלכם,
ערן
אהלן,
רק לשתף בכמה ציטוטים שחביבים עלי (בשפה האנגלית):
"In each of us are places where we have never gone. Only
by pressing the limits do you ever find them."
— Dr. Joyce Brothers
"We don't know who we are until we see what we can do."
— Martha Grimes
"Only those who will risk going too far can possibly find
out how far one can go."
— T. S. Eliot
חיים טובים,
שמחה
הזכיר לי את אחד המקורות לרעיון חשוב זה
"התוצאה של החינוך כולו, זו בעלת הערך הרב ביותר, היא אולי
היכולת לגרום לעצמך לעשות את הדבר שעליך לעשותו, בשעה שיש לעשותו,
בין אם זה מוצא חן בעיניך ובין אם לאו.
זהו השיעור הראשון שיש ללמוד;
וככל שיקדים האדם ללמוד שעור ראשון זה, יהא זה כנראה השיעור האחרון שהוא לומד לעומק". ת.ה. הקסלי
לא אמרתי שאי אפשר לחולל את השינוי גם בעיתות שאינן משבר, אמרתי שאצל מרבית האנשים זה לא קורה ולא יקרה כי זה לא טבעי. אני מכיר אנשים שעשו שינוי ופרצו דרכים חדשות, כמעט תמיד אם מפשפשים קצת יותר לעומק מגלים שזה כן בא מתוך משבר, כזה או אחר – גם חוסר שביעות רצון משמעותי ממצב קיים הוא מצב משברי שמעורר לפעולה.
ועוד הערה קטנה – אתה לא מכיר אותי, אינך יודע מה ההתנסויות האישיות שלי, ולכן ההמלצה שלך נשמעת קצת מתנשאת. הדיון כאן הוא לגופו של עניין.