חופש

הצורה הנפוצה ביותר של יאוש היא לא להיות מי שאתה ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ לפני כמה ימים קיבלתי את הציטוט הזה בווטסאפ. לא הכרתי אותו, אז הלכתי לחקור של מי ומאיפה הוא. הוא שייך לפילוסוף הדני סרן קירקגור מתוך ספר שכתב ב-1849. הסיבה שעניין אותי לחקור את המקור של הציטוט, היא כי אני חושב שהוא ממש מדויק. מכיר את זה גם על עצמי, בתקופות בעבר. הבריחה מעצמי, חוסר הקבלה שלי מי שאני, הנסיון להיות מי שהחברה חושבת שאני צריך להיות, ליישר קו עם המוסכמות סביבי והתאמה לציפיות של אחרים. כל אלו גרמו לי להרגיש תסכול, יאוש, חוסר מימוש ותחושה עמוקה של בזבוז הזמן שלי כאן. תחושה שאני חי חיים שלא שייכים לי, של מישהו אחר. ברמה העמוקה יותר, כל אלו היו צורות של בריחה מקבלת אחריות על החיים שלי. חוסר נכונות לבחון מה הם המחירים שאני משלם על יישור הקו הזה מול ציפיות של חברה וסביבה. וחוסר נכונות לשלם את המחירים הנדרשים כדי לשנות.

והפעם פרק מיוחד שבו אירחתי את אסף דוד, רגינה רוזנבוים צברי ומיה לוין אקרמן, בוגרי הריטריט "50 גוונים של חופש" לשיחה פתוחה ואינטימית על החוויה שלהם ועל החיים לאחר השתתפותם בריטריט. שוחחנו על המשמעות של חופש פנימי, על החשיבות של הצבת גבולות, ועל איך ללמוד לשים את עצמנו במקום הראשון מבלי להרגיש אשמה או אגואיזם. דנו בקושי לגעת בכאב ובפחדים, בהתמודדות עם מלכודות זהות וריצוי של הסביבה, ועל הקסם המיוחד שקורה כשמסכימים להיפתח בכנות ובפגיעות בתוך קבוצה. בין השאר תוכלו לשמוע גם: איך דווקא הצבת גבולות ברורים מייצרת חופש אמיתי. מה קורה כשאנחנו מסכימים להוריד את האחריות לכל העולם מהכתפיים שלנו. למה דווקא ההסכמה לגעת בכאב היא זו שמחזירה לנו את אנרגיית החיים. על ההבדל בין להיות אגואיסט לבין לשים את עצמך בראש סדר העדיפויות. איך לשמור על שקט פנימי גם כשהמציאות בחוץ רועשת. מה באמת קורה לאינטימיות שלנו כשאנחנו מוכנים להיות פגיעים פרק מרגש במיוחד! תהנו.

הוא ישב מולי בקליניקה ושיתף שאחרי הרבה הרבה זמן הוא נהנה מסוף שבוע עם עצמו לבד. בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות. לבד, עם עצמו. שאלתי אותו מתי בעבר הוא איפשר לעצמו זמן כזה. הוא חשב קצת ואמר, רק כשהייתי טס לחו"ל מטעם העבודה. והתשובה שלו החזירה אותי כ-25 שנים אחורה. לתקופה שבה עבדתי באינטל. נזכרתי עד כמה אהבתי את הנסיעות העסקיות לחו"ל. והיו לי לא מעט כאלו. אהבתי אותן לא רק בגלל הנסיעה לחו"ל, השהיה במקומות חדשים, הפינוקים במסעדות. אלו בוודאי היו כיפיים. אהבתי אותן, בגלל שזו היתה ההזדמנות שלי להיות בשקט רק עם עצמי לבד. בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות. מה שאני מבין היום (ולא הבנתי אז), שבעצם השתמשתי בלגיטימציה החיצונית של נסיעה עסקית מטעם העבודה, כתירוץ טוב להתרחק קצת משגרת החיים האינטנסיבית, מהמחוייבויות, מהמשימות. בשפה פשוטה אפשר לקרוא למה שעשיתי: לגנוב את החופש שלי. במקום שתהיה לי הלגיטימציה העצמית, הרשות הפנימית לעצמי, לקחת לעצמי זמן שקט שהייתי צריך. גנבתי אותו.

והפעם, פרק שהוקלט במהלך הכנס "בוחרים נכון" שבו הדי קרן ראיין אותי. ישבנו לשיחה פתוחה וכנה, שהחלה מזכרונות על כנס בסיני, רגע לפני שהחלה המלחמה,וצללה אל המקומות החשופים ביותר במסע החיים שלי. בין השאר תוכלו לשמוע: מדוע בחרתי בכנס בסיני, לזרוק את ה"מכובדות" ולעלות לבמה יחף על המחיר של חיים בתוך "פרסונה" שמיועדת לרצות אחרים על החשיבות העמוקה של שהייה בתוך הכאב והלא-נודע כדי באמת להשתנות. מה קורה כשאחרי 47 שנות הדחקה רגשית, הסרטן מגיע כקריאת השכמה כיצד ההבנה הכואבת ש"אף אחד לא בא להציל אותנו" משחררת אותנו לקחת אחריות על חיינו למה אי אפשר באמת לרפא את מה שאנחנו מסרבים להרגיש איך קבלת הצללים שלנו והחלקים הפחות "מוצלחים" מביאה לשקט פנימי למה חיים על "אוטומט" שואבים מאיתנו כל כך הרבה אנרגיה פרק חשוף, אישי, ונטול מסכות.

כדי לגלות יבשות חדשות צריך לשכוח מראה חוף. ערן שטרן מגיע לשיחה חשופה על הדרך שעבר: זוגיות של 30 שנה שנגמרה, פרק ב' עם ורד, ואיך קשר אינטימי יכול להיות המקום שבו מפסיקים לשחק תפקיד ומתחילים להכיר את עצמנו באמת. אנחנו מדברים על האחריות לרגשות בתוך זוגיות, על האומץ להגיד אמת בלי להשליך, ועל זה שריפוי לפעמים מתחיל דווקא כשמפסיקים לרצות. אחר כך אנחנו צוללים לתודעה ולשינוי דרך נקודת מפנה חדה: הסרטן. ערן מספר איך הדמות של החזק והמצליח התחילה להתפרק, מה ההבדל בין לבקש עזרה לבין לדעת לקבל אותה, ואיך אהבה עצמית הפכה להיות התשתית לכל בחירה אחרת. בדרך אנחנו נוגעים גם בריטריטים שהוא מוביל, בשיח על מיניות ממקום נקי ובוגר, ובמשפט אחד שמסכם הכל: ההישג הגדול ביותר שלנו הוא לחזור להיות אנחנו בעולם שמנסה להפוך אותנו למישהו אחר. בסוף נשאר מצפן אחד שכל אחד מאיתנו יכול לקחת הביתה.

קיבלתי השבוע הודעה כנה מאדם שמתלבט האם להצטרף לריטריט הקרוב. הוא כתב שהוא מתלבט. שהוא מנסה לחשב את הערך מול המחיר. הוא מחפש את ה-ROI. את ההחזר על ההשקעה. וזה כל כך טבעי. אנחנו (ובעיקר השכל שלנו) מחווטים לחפש "ערך" מדיד של עלות מול עלות. אנחנו רוצים לדעת שאם שמנו שקל נקבל שניים בחזרה. כשאנחנו קונים טלפון חדש זה קל. אנחנו משווים מפרט טכני. כמה זיכרון יש לו. מה איכות המצלמה. אנחנו משלמים ומקבלים קופסה עם מוצר מוחשי. אבל כשמדובר בנפש שלנו, המשוואה הזו לא רלוונטית יותר. תהליך התפתחות עמוק, הוא לא מוצר מדף. אין לו מפרט טכני של מגה-פיקסל. אי אפשר לתרגם שינוי פנימי לטבלאות אקסל. כמה שווה ריפוי של אשמה שאדם נושא איתו לאורך שנים? מה המחיר של ריצוי שנמשך שנים ארוכות? מה הערך הכלכלי של אהבה עצמית שהתחזקה אצל מישהו בלב?

כל אחד מאיתנו, ברמה כזו או אחרת, הוא קורבן למערכת יחסים מתעללת. היא לא עם הבוס שדורש יותר מדי ואף פעם לא מרוצה משום דבר. היא לא עם בן או בת הזוג שלא מבינים אותנו אף פעם. היא גם לא עם ההורים והציפיות שלהם. היא מערכת היחסים שלנו עם עצמנו. רובנו פשוט לא אוהבים את עצמנו מספיק. קל להסתכל על "אהבה עצמית" כסוג של פינוק שאנו עושים לעצמנו. אנחנו קונים לעצמנו בגד או איזה גאדג'ט חדש, או לוקחים יום חופש, ואומרים "הנה, אני אוהב את עצמי". אבל זו לא באמת אהבה עצמית. בואו נסתכל על זה דרך שלוש סיטואציות טיפוסיות, שאני מאמין שכל אחד מאיתנו חווה בעבר או שעדיין חווה גם כיום.

אני פוגש את זה כמעט בכל יום. אנשים יושבים מולי או שולחים לי הודעות ארוכות ומספרים לי שהם בצומת דרכים. שהם מתלבטים, שהם לא בטוחים, שהם שוקלים את כל האפשרויות. אנחנו מספרים לעצמנו ולסביבה שאנחנו "מבולבלים". ויש מקרים שאנחנו הופכים את הבלבול הזה למקצוע. אנחנו הולכים לייעוץ, פותחים בקלפים, עושים טבלאות אקסל של בעד ונגד, חופרים לחברים שלנו בשיחות נפש לתוך הלילה. אבל אם נהיה באמת כנים עם עצמנו, נראה שברוב המקרים, אין שם באמת שום בלבול. האמת היא שעמוק בתוך הלב, בחדר החשוך, בשבריר השנייה הזה לפני שאנחנו נרדמים, אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים. אנחנו יודעים שהזוגיות הזו נגמרה כבר לפני שנתיים. אנחנו יודעים שהקריירה המנצנצת הזו שכולם מקנאים בה הורגת לנו את הנשמה לאט לאט. אנחנו יודעים שאנחנו חייבים לעבור דירה, או לכתוב את הספר, או פשוט לעצור הכל. אנחנו לא מבולבלים. אנחנו פשוט מפוחדים. כי לבהירות יש מחיר, ולעיתים הוא מחיר יקר. ואנחנו יודעים שאם נודה באמת, אז נצטרך לפעול. לא נוכל יותר להסתתר מאחורי הבלבול. ולפעול זה אומר שאולי זה יכאב למישהו יקר. זה אומר לוותר על הסטטוס שבנינו בעשר אצבעות. זה אומר להסתכל לחוסר הוודאות בלבן של העיניים ולהסכים שאין לנו מושג איך נסתדר כלכלית בחודש הבא. אז אנחנו מעדיפים להמשיך ולהסתתר בתוך הבלבול וההתלבטות.

איפה שהוא בסביבות גיל 15, קיבלתי ממישהו (לא זוכר מי זה היה) מתנה. זו היתה תמונה קטנה, מסוג המתנות הסתמיות שקונים בחנויות כמו הפנינג וכו', של תמונת קלף של מזל שור. ועליה כתוב: "בן מזל שור – אוהב קביעות וסולד משינויים". במשך כל גיל ההתבגרות שלי ועד השחרור מהצבא התמונה הזו הייתה תלויה לי מעל המיטה. בכל בוקר כשהייתי מתעורר, ובכל ערב כשהייתי הולך לישון הייתי רואה אותה. וגם לפעמים סתם כשישבתי בחדר, היא היתה מול העיניים שלי. היום אני מבין שמה שעשיתי לעצמי, זו בעצם "הנדסת תודעה" או תכנות עצמי. בלי לשים לב, התמונה הזו תכנתה אותי להאמין שזה מי שאני. וכך עמוק בתת המודע שלי, נשתלה לי האמונה, שאני צריך להיות זה שהולך בתלם. שמתמיד בכל מקום, ולא משנה כמה זה קשה או כואב. זה שמחזיק מעמד, שעומד בציפיות, שמסתדר ויהי מה. כמובן שיש בכך גם הרבה דברים טובים, אבל היום אני מבין, שהתמונה הזו לא הייתה השראה, היא הייתה הסללה לחיים שלא אני בחרתי לעצמי. לקח לי שנים להעז להסתכל על הדמות הזו, ולהבין שהיא לא אני, אלא רק איזו דמות חיצונית שבניתי כדי שלא יראו עד כמה אני לא מרגיש ביטחון, או שלא טוב לי באמת. אבל זה לא רק הסיפור שלי. רובנו מתוכנתים באופן דומה. בין אם זה על ידי תמונה על הקיר, או משפטים של ההורים, או בבית הספר, או בתנועה, בצבא, באוניברסיטה או בעבודה.

שוב, אנחנו מרגישים את המתח באוויר. אבל לא רק באוויר, גם בגוף. הדריכות. הציפייה המתוחה. החשש. מה טראמפ יעשה? מתי הם יתקפו? איך האירנים יגיבו? החשש הזה, שמרחף מעל הראש שלנו, ש"הנה זה שוב קורה". שוב מלחמה, אזעקות, נפגעים, שוב אירוע כזה שמערבב לנו את החיים. וכמו בכל מפגש עם איום, יש לנו 3 אסטרטגיות פעולה אפשריות: Fight – להילחם. Fright – לברוח. Freeze – לקפוא. להילחם זו לא ממש אופציה. אלא אם התפקיד שלכם הוא איש מוסד או טייס בחיל האוויר... לברוח? זו אפשרות. יש כאלו שעשו ועושים את זה. לא מתאים לכולם. אז מה האפשרות שנותרה?