תוצאות

מייל שהגיע לפני כמה ימים עם הכותרת: אתה תותח! "אני לא מפסיק להתפעל ממך !!! איך אתה עושה את זה ??? כל יום יש לך משהו לשלוח .... תגיד את האמת .... אתה מכין הכל מראש, או שאתה באמת שולח כל יום ? [לא מסתבר]. מה שהכי מעניין אותי לדעת זה ... אין לך מצבי רוח ? לפעמים חוסר חשק ... ושכולם ילכו ל .... באמת יש לך נוסחה שמשמרת את האנרגיה בשיא תמידי, או שאתה גם מתמודד עם זה ? תהיה גבר ותענה תשובה אמיתית בלבד." אז קודם כל תודה לשמעיה על המייל שכתב! ועכשיו לתשובה האמיתית שהוא מבקש: והאמת היא – שלא. לא תמיד אני נמצא בשיא האנרגיה שלי. ולא – אין לי נוסחה שמשמרת את האנרגיה בשיא תמידי. כן – יש לי פרקטיקות שאימצתי והטמעתי לאורך השנים שעוזרות לי להעלות את האנרגיה, ולצאת ממצבים מורכבים. אבל האמת היא שאני אנושי – כמו כל אחד אחר. וגם לי יש ימים טובים יותר וטובים פחות. האמת היא שבעבר, הייתי הרבה יותר מתבאס כשהייתי נמצא בימים של אנרגיה נמוכה. הייתי מנסה להילחם בזה. זה דרש ממני הרבה מאמץ ואנרגיה ולפעמים גם לא היה הכי אפקטיבי. לפעמים דווקא כן. היום אני הרבה יותר סלחן כלפי עצמי, פחות ביקורתי ושיפוטי כלפי עצמי. ואני מבין שגם לימים הפחות טובים יש משקל ומשמעות חשובים בחיים שלי. אז אני מאפשר לעצמי להיות בהם לפעמים. לא מתוך רצון או כוונה להשתקע ולשקוע שם, אלא יותר מתוך מקום של הקשבה פנימית, להבין מה קורה, מה אני מרגיש, למה הגעתי למקום הזה. גיליתי שכשאני מפסיק להתנגד לזה, אז זה עובר דרכי, עובר ומתפוגג. אני לא מנסה להילחם בזה יותר. ומאפשר לעצמי ברגעים האלו לא להיות בשיאי. כולנו אנושיים, לכולנו יש ימים שיש לנו פחות חשק. אני חושב שבסופו של יום זה עניין של איזון ומינון: בכמה מהימים אנחנו פועלים מתוך אנרגיה גבוהה ובכמה מהם פחות. וכדי להפוך את התשובה שלי לפרקטית עוד יותר עבורך, הנה כמה דברים שעוזרים לי להעלות את האנרגיה שלי: מוסיקה – אני מאד אוהב, עובד עם מוסיקה ברקע, רץ עם מוסיקה, מבשל עם מוסיקה.. בגדול, כמעט תמיד יש מוסיקה במרחב שלי ספורט – תמיד מרים לי את האנרגיה ולפעמים באופן מכוון אם אני מרגיש באנרגיה נמוכה אז ריצה או הליכה ארוכה בחוץ תמיד עוזרת אנשים אהובים – שיחה קרובה עם חבר/ה קרוב/ה עוזרת לי לשנות את התדר שלי מגע – מאדם קרוב ואהוב תמיד מרים לי את האנרגיה מנוחה – לפעמים הגוף שלנו והנפש שלנו פשוט זקוקים למנוחה הסחת דעת כלשהי – סדרה טובה, ספר טוב, סרט נחמד הזנה פיסית – לפעמים אני קולט שהאנרגיה נמוכה כי לא אכלתי או לא שתיתי מזמן. הזנה רוחנית ורגשית - חוץ מאוכל אני גם דואג להזנה הרגשית והרוחנית שלי – אם זה בתכנים שאני שומע / קורא (נמנע מחדשות/עיתונים/טלויזיה וכו') או דרך טיפול רגשי / גופני שאני עובר. וגם – לפעמים פשוט צריך להניח לדבר. קורה לפעמים שאתה מנסה "בכח" להשלים משהו, אבל האנרגיה שלך לא תואמת אותך. פעם הייתי מנסה להשלים בכח. היום אני מבין שאם האנרגיה אינה תואמת אז הפעולה לא תהיה אפקטיבית. אז אני מניח לדבר (בלי רגשות אשמה) ועובד על האנרגיה שלי במקום. כשהאנרגיה חוזרת אז גם הפעולה תהיה אפקטיבית יותר. פרק 8 ברב-המכר "להתעורר" אני מתייחס לאנרגיה שלנו ואיך לנהל אותה כדי שתשמור אותנו בתדר גבוה ומקדם. אם טרם קראתם את הספר, יכולים להוריד את הגרסה הדיגיטלית שלו בחינם מכאן.

אתם במלחמה! כל אחד מאיתנו נמצא במלחמה. בין אם אנחנו מודעים לכך או שלא. בין אם אנו מכירים בכך או שלא – בכל אחד מאיתנו מתחוללת מלחמה יום-יומית.   זו מלחמה שאם, אפילו לרגע אחד, אנחנו מפסידים בה, אז ההשפעה של ההפסד הזה ניכרת מיידית בכל תחום בחיים שלנו – ואנו משלמים מחירים יקרים ביותר על ההפסד הזה.   זו מלחמה, שכאשר אנו לא מודעים לה שהיא מתחוללת בתוכנו, אנחנו מפסידים בה מראש. מדי יום.   המלחמה שאני מדבר עליה, היא המלחמה בין הקולות השונים שיש בתוכנו, שמתרוצצים לנו בראש. המלחמה בין הקול הגדול שלנו שאומר "אתה יכול יותר, מגיע לך יותר" ובין הקול הקטן שאומר "לא אתה לא. אתה לא יכול ובטח שלא מגיע לך".   הקולות הללו נמצאים במלחמה תמידית בתוכנו. ולאחר שנים של עבודה עצמית ומודעות אני יכול לומר בוודאות שהמלחמה הזו לא נפסקת לעולם. האופי שלה אולי משתנה לעיתים אבל היא תמיד שם, מתקיימת בתוכנו.   וכמו בכל מלחמה, על מנת לנצח בה, כדאי קודם כל להכיר את האויב שאנו נלחמים בו. כדאי להכיר אותו היטב. את כל דרכי הפעולה שלו. את כל התכסיסים, הטריקים והאסטרטגיות שלו. כי אחרת, הסיכויים שלנו לנצח אותו במלחמה קטנים. קטנים מאד.   הבעיה הגדולה במלחמה הספציפית הזו, היא שאנו לא נלחמים רק באויב אחד. אנחנו עומדים מול שורה של אויבים מסוכנים ואכזריים שיעשו את הכל כדי שנפסיד. שוב ושוב. מדי יום.   ישנן הרבה צורות לאויב הזה, אבל הנה 3 מהטיפוסים המסוכנים ביותר מביניהם:   האויב הראשון – הבינוניות. הבינוניות היא אויב חמקמק ומסוכן. היא נכנסת לאנשים מתחת לעור ומשכנעת אותם שטוב להם להישאר בינוניים. אף אחד לא באמת רוצה לומר על עצמו שהוא בינוני אז האנשים המציאו לכך מילים חלופיות שנשמעות ממש טוב.   מילים נחמדות כאלו, כמו: נורמלי, רגיל או ממוצע.   עם יד על הלב: האם אתם באמת רוצים לחיות חיים ממוצעים? האם אתם באמת מאמינים שאתם אנשים "רגילים" שאין בכם שום דבר מיוחד? שלא מגיע לכם להיות, לעשות ולהרגיש הרבה יותר מהממוצע? הרבה יותר מהבינוני?   אני חושב שאם אנשים יענו לעצמם בכנות על השאלה הזו מרביתם יענו בכנות שלא. שהם לא מאמינים שהם לא מיוחדים או שהם לא חושבים שהם רוצים להיות ממוצעים.   ועדיין, אנשים רבים בוחרים, מדי יום, להישאר בינוניים ולחיות חיים בינוניים.   האויב השני – הפשרה. פשרה היא חברה טובה של הבינוניות. בדרך כלל הן גם באות ביחד, צמודות אחת לשניה. הפשרה היא אויב שגורם לנו לשאוף נמוך. נמוך מדי. היא גורמת לנו להסכים לקבל בחיים שלנו דברים שבתכל'ס, אם היינו באמת כנים עם עצמנו ומודעים יותר לבחירות היום יומיות שלנו, לא היינו מוכנים לקבל. בשום צורה או אופן.   אנשים מתפשרים במקום העבודה או העיסוק שלהם. וממשיכים לקום בוקר בוקר למקום עבודה שהם לא נהנים בו (שלא נאמר לעיתים אפילו סובלים). אנשים מתפשרים במערכות היחסים שלהם. וממשיכים לקום בוקר בוקר למערכות יחסים שלא תואמות אותם יותר. אנשים מתפשרים במצב הכלכלי שלהם. וממשיכים להימנע מלקחת אחריות, לפעול ולשנות את מצבם הכלכלי. (וממשיכים להסתמך על המעסיק או המדינה שידאגו למצבם הכלכלי. קבלו רמז: הם לא!) אנשים מתפשרים על הבריאות שלהם. וממשיכים להכניס לפה שלהם דלק שמזיק להם (אוכל לא בריא או סיגריות). אנשים מתפשרים על הסביבה שלהם. וממשיכים לשהות בחברתם של אנשים רעילים שמורידים אותם אנרגטית.   ואלו כמובן רק מעט דוגמאות.. לא חסרות עוד.   והאויב השלישי - הוויתור. וויתור עצמי. וויתור על עצמי.   אנשים מוותרים על עצמם. מוותרים על חדוות החיים שלהם. ועל האושר שלהם. אנשים רבים מדי מוותרים על החלומות שלהם. מוותרים על דברים חשובים כמו סיפוק, הנאה, עונג, התפתחות וצמיחה.   אנשים מוותרים על עצמם ולעצמם. הם לא שואפים למשהו טוב יותר.   בראיון שהתקיים איתי לפודקאסט החדש שלי "עושים שינוי", רובי שטיינר שראיין אותי שאל אותי, מה לדעתי הדבר שבגללו אני מצליח ומתקדם. והתשובה שלי היתה ציטוט מתוך הספר "חשוב והתעשר" שכתב נפוליון היל, שבו הוא מדבר על אדם שמה שגרם להצלחה שלו יותר מהכל הוא: "חוסר נכונותו להתפשר עם החיים".   אני מאד מאמין במשפט הזה. משתדל לחיות על פיו. לא תמיד זה פשוט או קל. אך זה תמיד מתגמל.   וכן, יש גם מחירים לכך. ולעיתים לא פשוטים ואפילו כואבים. מאד.   אבל המחיר הגדול ביותר לדעתי, הוא מחיר ההפסד בקרב היום-יומי הזה. בקרב שמתחולל בתוכנו. את המחיר הגדול ביותר אנחנו משלמים כאשר אנחנו נכנעים לאויבים הללו: לבינוניות, לפשרה ולוויתור.   אל תיכנעו להם.   ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ אם הדברים הללו נגעו בכם, מוזמנים להגיב ולכתוב לי כאן מה אתם מתכוונים לעשות כדי לנצח במלחמה הזו.

"בעוד שבמהפכה התעשייתית של המאה ה-19 למדו בני אדם לייצר כלי רכב, כלי נשק, בגדים ונעליים, במהפכה התעשייתית של המאה ה-21 ילמדו בני האדם לייצר את עצמם. המוצרים החשובים של המאה ה-21 יהיו גופים, מוחות ותודעות. הפער שייפתח בין מי שיודעו לייצר גופים, מוחות ותודעות למי שלא ידעו, יהיה גדול אפילו יותר מהפער בין סאפיינסים לבין הנדרתלים. במאה ה-21 מי שיקפוץ על רכבת הקידמה ירכוש כוחות אלוהיים, ומי שישאר מאחור – ייעלם." – יובל נוח הררי, מתוך "ההיסטוריה של המחר" לפני כמה שבועות סידרתי מחדש את הספרייה שלי, עברתי ספר ספר ובחרתי איזה מהם להשאיר לי ומאיזה להיפרד ולמסור. ואז נתקלתי שוב בספר של יובל נוח הררי, וכשדפדפתי בו ראיתי שוב את הציטוט הזה שמירקרתי כבר לפני כמה שנים. בום. כל כך מדוייק, רלוונטי ועדכני גם להיום. אפילו יותר להיום. אנו נמצאים לדעתי בתקופה שההיסטוריונים כנראה יקראו לה בעוד כמה שנים – "המהפכה התודעתית". ההתפתחות האנושית והאישית המשמעותית ביותר קורית בהמשך להתפתחות התודעתית של האדם. ובמיוחד בתקופה כזו שאנו חיים בה כעת, שבה ההתפתחות מואצת כל כך, כדבריו של הררי, מי שלא ידאג לפתח את היכולות והכישורים שלו ואת התודעה שלו – ישאר מאחור. אני מתבונן על התקופה הזו בסוג של פליאה, פליאה מכל ההאצה שאנו חווים כעת (הקורונה היא סוג של מאיץ התפתחותי מאד מאד משמעותי) ומהאופן שבו אנשים שונים בוחרים לפעול בתקופה הזו. בגדול, אפשר לחלק את האנשים לשתי קבוצות עיקריות (זה נכון תמיד, ונכון במיוחד בתקופה הזו). יש את אלו שנכנסו לסוג של משחק "הגנה". הם יעשו את הכל כדי שלא לחטוף גול מהצד השני. הם חיים מתוך פחד, ומוגבלות ובעיקר מנסים "לשרוד" את התקופה. לקבוצה הזו של האנשים, התוצאה היא די ברורה וידועה מראש. במקרה הטוב, הם יצליחו לשרוד את התקופה, לא יותר מכך. וזה במקרה המאד טוב! אבל לאורך זמן! הם לא יצליחו לשרוד, ובטח שלא לשגשג, להתפתח ולפרוח. האנשים הללו, בדיוק כמו בציטוט הזה, ישארו מאחור ויעלמו. מן הסתם הם לא יעלמו מיד פיסית (זה יגיע אחר כך), אבל תעלם להם חדוות החיים ואת מקומה ימלא הפחד. תעלם להם ההעזה ואת מקומה יתפוס החשש. הם יחששו לנסות דברים חדשים ויסתפקו במוכר ובבטוח. וכמו בטבע, הם יקמלו, לאט לאט לאט. הם יסתפקו במה שיש, ובפחות מכך. ומצד שני, יש את אלו, שלמרות כל הסיבות, הנסיבות, המגבלות וההגבלות, יחפשו את הדרך להתקדם. הם יחפשו איך לפתח את עצמם, את היכולות שלהם. הם יפעלו, לפעמים יצליחו יותר ולפעמים פחות, אבל הם לא יפסיקו לנסות. הם יגלו תגליות חדשות, הם יגיעו למקומות חדשים. יהיו להם רגעי שיא מרגשים. ויהיו להם גם רגעי שפל מבאסים. ולמרות זאת, הם ימשיכו הלאה. הם יחקרו, יתנסו, ויגלו בכל פעם מחדש עד כמה יש לחיים להציע להם. הם יפיקו מהחיים את מה שהחיים יכולים להציע להם, ואז ירצו עוד קצת... ובעיקר – הם ילמדו כיצד לייצר את עצמם מחדש. מי שלא יבחר בנתיב של התפתחות וצמיחה לא ישרוד. פעם התפתחות היתה אולי פריווילגיה של אנשים מועטים, היום היא תהליך הכרחי. מה זו ההתפתחות הזו? אלו הם כישורים, יכולות, ידע ונסיון משמעותיים שאנחנו צוברים לאורך חיינו. ובתקופה הזו ישנם כמה כאלו שהם הכרחיים, לא רק כדי לשרוד, אלא כדי לפרוח ולשגשג. כישורים ויכולות כמו: o      הגדלת יכולת ההשתכרות וההכנסה שלנו. o      יכולת הביטוי העצמי שלנו. o      החוסן להתמודד עם משברים וחוסר וודאות. o      היכולת להכיל כשלון ומשבר ולהמשיך הלאה o      יכולת ההשפעה שלנו o      היוזמה ויכולת היזמות שלנו o      המחויבות העצמית שלנו o      הגדלת המודעות העצמית שלנו. כתבתי בעבר פוסט מקיף על כל אחת מהיכולות הללו שנקרא: השרירים שחשוב לאמן מי שישקיע היום, עכשיו, בפיתוח של היכולות והכישורים הללו, יגלה שאלו הם "כוחות אלוהיים" כמו שיובל נח הררי קורא להם. אלו הם הכוחות שיאפשרו לכם, לכל אחד מאיתנו, להתפתח ולשגשג בעולם החדש שנוצר מול העיניים שלנו כרגע. יש רבים שמסתכלים על כל המצב הזה כמשבר או כאסון. זו בחירה. כמו כל בחירה אחרת. אפשר לנסות ולשרוד אותה. ואפשר גם לבחור אחרת. אז מהי הבחירה שלכם? באיזה צד אתם בוחרים להיות? שלכם, ערן נ.ב. - אם אתם רוצים לקבל פרטים על האופן שבו תוכלו לאמן, לשכלל ולפתח את היכולות שלכם, בקבוצה קטנה, ביחד איתי, פשוט צרו עמנו קשר וניתן לכם את כל המידע על התוכנית "עושים שינוי". מדובר בהשקעה משמעותית, של זמן, אנרגיה וכסף. כך שהשיבו לנו למייל, רק אם אתם מחויבים ומוכנים להשקעה משמעותית שכזו.

הי! מוזמנים לצפות בראיון מיוחד שקיים איתי חי שגיא במסגרת סדרת ראיונות שהוא מקיים עם המרצים המובילים בישראל. בשיחה שלנו, אני חושף בפעם הראשונה רבים מהסיפורים של "מאחורי הקלעים" על תחילת הדרך העסקית שלי, על התובנות, וגם לא מעט טיפים ורעיונות למי שנמצא בעולם ההרצאות וההופעה מול קהל. מוזמנים לצפות ולהנות!

אהלן!   אז אתמול תומר הבכור האהוב שלי ואני התחדשנו בקעקוע משותף. המסר שתפס את שנינו הוא: עכשיו!   שהחיים קורים עכשיו. לא מתי שהוא בעתיד. ובטח שלא בעבר.   ועל בסיס המסר הזה אומן הקעקועים בן יצר לנו את הציור היחודי הזה של שעון החול שהעבר שלו נעלם וזורם ומתמקד בהווה. בעכשיו. (תמונה כאן בהמשך...)   חשבו על כך – עד כמה אנו באמת חיים את העכשיו? את הרגע הנוכחי?   רוב האנשים נמצאים בדרך כלל בעבר – משחזרים מה קרה, מה היה והיו רוצים לחזור לעבר. מספיק לראות כמה אנשים מחכים ומייחלים לחזור ליום של לפני הקורונה ומפספסים לגמרי לא רק את העכשיו אלא גם את ההבנה ששום דבר לא יחזור להיות כמו ביום של לפני הקורונה.   או שהם נמצאים וחיים את העתיד – את מה שהם יעשו יום אחד. מתישהו. Some Day...   אין טעם לחיות בעבר, וגם לא בעתיד. הזמן היחידי שאנו יכולים לחיות בו הוא – עכשיו.   בחודשים האחרונים קיימנו מאות שיחות עם מועמדים לתוכנית "עושים שינוי!". מדובר לרוב באנשים איכותיים שבאמת, בכל מאודם רוצים לעשות שינוי בחייהם.   אבל לרצות לעשות שינוי, זה לא מספיק. כולם רוצים שיקרה שינוי חיובי בחיים שלהם. השאלה האקוטית היא: מה הם מוכנים לעשות כדי שזה יקרה?   וכאן מרבית האנשים נופלים.   הם רוצים שינוי, אבל הם לא מוכנים להשתנות.   אז הם מוותרים וממשיכים לחיות בעתיד בתקווה שמשהו מתישהו ישתנה.   ולמה בעצם שמשהו ישתנה, אם הם לא משנים כלום???   איינשטיין הגדיר חוסר שפיות כך: "להמשיך לעשות את אותן הפעולות ולצפות שהתוצאה תהיה שונה".   אם הם לא משנים כלום, דבר לא ישתנה בחיים שלהם, ואם נבדוק את מצבם בעוד כמה חודשים או שנים קדימה, נראה שהם נשארו תקועים בדיוק באותו המקום. לא מרוצים ומייחלים לשינוי שאולי מתישהו יקרה בחייהם.   הוא לא יקרה.   בטח שלא יקרה אם הם לא עושים שום דבר שגורם להם להשתנות.   מתוך כל השיחות שקיימנו, יש את אלו שבאמת החליטו שהם רוצים שינוי ומוכנים לעשות את מה שצריך כדי שהשינוי אכן יקרה בחיים שלהם. אבל יש לא מעט (והם הרוב) שמעדיפים לחכות שמשהו יקרה וישתנה... לצערי, זו תקוות שווא. שום דבר לא יקרה בעתיד שונה, אם לא נפעל כעת, בהווה!   הזמן לעשות שינוי הוא עכשיו. הזמן לחיות הוא עכשיו. אין זמן אחר!   בקרוב אנו פותחים קבוצה נוספת בתוכנית "עושים שינוי!".   רוצים לקבל את כל הפרטים ולבחון האם אתם באמת בשלים לעשות שינוי כעת? עכשיו?   לחצו כאן >>   והנה הקעקוע החדש :)

הי, הקטע הבא הסתובב לו בווטסאפ, ולפי הכתוב נכתב על ידי ג'ק מא, מייסד אתר המסחר המקוון "עליבאבא" (וגם האיש העשיר ביותר בסין...):   "האנשים שהכי קשה לרצות, הם האנשים העניים. תן להם בחינם משהו והם יחשבו שזו מלכודת. תציע להם השקעה קטנה, הם יאמרו שהיא לא רווחית. תגיד להם להשקיע בגדול, הם יאמרו שאין להם כסף. תציע להם לנסות משהו חדש, הם יגידו שאין להם נסיון. תגיד להם שזה עסק רגיל, הם יאמרו שקשה לעבוד בזה. תציע להם מודל עסקי חדשני, הם יגידו לך שזה שיווק בפירמידה. תגיד להם לפתוח חנות, הם יאמרו שאין בזה חופשים. תציע להם להקים עסק חדש, הם יגידו שזה לא יעבוד.   המשותף לכל אלה הוא שהם אוהבים להתייעץ עם גוגל ולהקשיב לחברים נואשים וחסרי אמונה כמותם. הם חושבים יותר מפרופסור באוניברסיטה ועושים פחות מאדם עיוור. נסה לשאול אותם מה הם בכל זאת יכולים לעשות, הם לא יצליחו לענות לך.   המסקנה שלי: במקום שהלב שלך יפעל כל כך מהר, אולי תפעל מהר יותר. במקום לחשוב על זה, אולי תעשה משהו בקשר לזה. אנשים עניים נכשלים בגלל תכונה משותפת: כל החיים הם בהמתנה למשהו טוב שיקרה להם."   כאמור, הדברים משויכים לג'ק מא שאמר אותם, אבל גם אם זה לא כך, הם כל כך נכונים ומדוייקים.   עוני זה לא עניין של כמה כסף יש או אין לך בבנק.   עוני זה מצב תודעתי.   עוני הוא תולדה של הלך הרוח והמחשבות של האדם. אדם עם מחשבות עניות לעולם יחשוב שאין לו סיכוי להיות משהו אחר, חוץ מאשר להישאר עני.   עוני הוא תוצאה של מחשבות של פחד, חרדה וחשש. אלו הן מחשבות הישרדותיות.   הבוקר נפגשתי עם אחת המשתתפות שלנו בתוכנית "עושים שינוי" והיא אמרה לי בשיחה משפט מפתח: כשהגעתי לתוכנית הייתי בחרדות כלכליות. היום אני עדיין חושבת על כסף, אבל לא מתוך פחד.   אותה משתתפת כבר עשתה צעדים אמיצים ומשמעותיים להבטחת החופש הכלכלי שלה (עברה כבר יותר מחצי מהדרך לשם).   כל זה לא היה מתאפשר אם היא לא היתה משנה את המחשבות שלה, אם היא לא היתה מגיעה פתוחה להזדמנויות חדשות, ומוכנה לעשות צעדים חדשים.   בקרוב אנחנו פותחים קבוצה נוספת בתוכנית "עושים שינוי!". מדובר בקבוצה קטנה ואינטימית (עד 15 משתתפים לכל היותר) של אנשים שמוכנים להשליך את תודעת העוני ולהחליף אותה במשהו חדש. אנשים שמוכנים ובאמת (אבל באמת) רוצים לעשות שינוי בחיים שלהם, ואינם מסתפקים רק בלדבר על זה שהם רוצים שינוי, אלא באים כדי לעשות אותו בפועל.

שמחתי להתראיין בפודקאסט המעולה קליקבילי עם יואל דורון ובו דיברנו על צמיחה עסקית ועסקים בדיגיטל.  דיברנו על העתיד לבוא, על העולם החדש בעידן הקורונה וההשפעה שלו על בעלי עסקים והעוסקים במקצועות הדיגיטל. האזנה נעימה 

משהו שכתבתי הבוקר למשתתפים באחת הקבוצות שלנו של "עושים שינוי!", בעקבות משימה שקיבלו לפני כשבועיים... במפגש האחרון קיבלתם משימה: לצאת לאור. כן, כן, אני יודע... היא יכולה להיות קצת מאתגרת. במיוחד למי שלא רגיל לכך או שלא עשה משהו דומה בחייו לפני כן. אני גם יודע שאצל חלק מהאנשים, משימה מהסוג הזה יכולה לעורר כל מיני שדים פנימיים, אמונות וביקורת ושיפוטיות כלפי עצמנו. כמו ש"אני לא מספיק טוב", ש"אין לי באמת מה לומר לעולם", ש"אנשים יצחקו עלי או לא יאהבו את מה שאני עושה". ואולי גם דפוסים רגילים של "זה חייב להיות מושלם", "אני צריך מספיק זמן כדי ליצור את זה" ושלל תירוצים טיפוסיים מאין לי זמן, יש דברים חשובים יותר, זה גם ככה לא כזה חשוב וכו'... האמת, שזה לא באמת משנה מהן האמונות או הדפוסים שמנעו מכם לעשות את המשימה הזו עד כה. בשורה התחתונה יש רק מדד אחד שקובע: האם ביצעתי את המשימה, או שלא? ואם התשובה שלכם לשאלה הזו היא – שעדיין לא ביצעתם את המשימה, אז כל הסיבות, נסיבות והתירוצים שתמציאו על כך הן לא באמת ישנו שום דבר בחיים שלכם. לפני מספר חודשים עשיתם צעד משמעותי – הצטרפתם לתוכנית. עשיתם זאת, כל אחד מסיבותיו הוא, אבל יש סיבה שמשותפת לכולם והיא הרצון ליצור תוצאות חדשות בחייכם. והנה העניין: על מנת ליצור תוצאות חדשות, יש לעשות פעולות חדשות. לעשות פעולות חדשות משמעו גם, לא ליפול לדפוסים, לאמונות, למחשבות ולאופן ההתנהלות הרגיל. כי אם בהתנהלות הרגילה שלכם, כאשר יש משימה או דבר שמאתגר אתכם, שמוציא אתכם מאזור הנוחות שלכם ושמעורר בכם חשש שלא תצליחו, אתם מוותרים עליו או ממציאים לעצמכם סיפור טוב (=תירוץ מעולה) למה לא לעשות אותו כעת, אז אותו הדפוס פועל גם כעת סביב המשימה הזו. ואם זה לא ברור, לא המשימה היא העניין (היא חלק קטן ממנו), מה שחשוב הרבה יותר הוא היציאה שלכם מאזור הנוחות הרגיל והעשייה של הדבר שכנראה, בתנאים רגילים בחייכם, לא הייתם עושים אותו. ואני רוצה להציע כאן עוד זווית הסתכלות: תארו לעצמכם שהחיים של הילדים שלכם היו תלויים בכך שהייתם מבצעים את המשימה הזו במועד שנקבע לה. כלומר, המשמעות של אי ביצוע המשימה היא פגיעה בחיים של הילדים שלכם האם גם במקרה כזה הייתם מרשים לעצמכם שלא לבצע את המשימה? האם הייתם קונים מעצמכם את הסיפורים (=תירוצים) של למה לא עשיתי אותה עד כה? האם הייתם מוותרים לעצמכם על המשימה בטענה או מחשבה שאולי היא לא מספיק חשובה? האם הייתם מחכים עם ביצוע המשימה הזו לרגע האחרון? או בקושי מקדישים לה מחשבה נוספת? האם הייתם נעצרים מול הפחד שעולה בכם נוכח המשימה ונכנעים לו? או שהייתם פועלים אחרת? יש לי תחושה שהייתם פועלים אחרת. ועכשיו לפואנטה שחיכיתם לה (או שלא...): החיים של הילדים שלכם תלויים בכך! כן, החיים של הילדים שלכם תלויים בביצוע של המשימה הזו. פשוטו כמשמעו. כי בסופו של דבר, אין זה משנה מה נאמר לילדים שלנו, איזו תורה נרביץ בהם, או איזה ערכים נלמד אותם. הדבר היחידי שבאמת גורם להם ללמוד מאיתנו משהו הוא: *מה שהם רואים אותנו עושים בפועל* הילדים לומדים מאיתנו רק מתוך דוגמה אישית. זה נחמד לומר לילד שחשוב לשמור על תרבות, ובסופר לצעוק על המוכרת. זה מגניב לומר לילד שצריך לנהוג בזהירות ועל הכביש לעשות עבירות תנועה. זה מאד חינוכי ונכון לומר לילדים שההגשמה שלהם חשובה, שהם צריכים לפעול למרות שהם מפחדים, ושלא יתפשרו על החיים שלהם. אבל האם אנחנו פועלים ככה? מה הם רואים אותנו עושים? האם הם רואים אותנו נזהרים מלטעות? האם הם רואים אותנו מפחדים מלפעול? האם הם צופים בנו ממציאים לעצמנו תירוצים? מה הם רואים אתכם עושים? מה אתם רוצים שהם יראו אתכם עושים? אז מתוך הפרספקטיבה החדשה הזו, אני רוצה שתחשבו שוב על המשימה שקיבלתם. אני יודע שאין לכם זמן, שהחיים שלכם עמוסים, ושיש 1001 סיבות "נכונות" (=תירוצים ממש ממש טובים!!) למה התרגיל הזה פחות חשוב מדברים אחרים שאתם "צריכים" לעשות. האמת היא – שלא. התרגיל הזה הוא כרגע הדבר הכי חשוב בחיים שלכם. הוא החיים שלכם. אתם אולי עדיין לא מבינים את זה, אבל זה כך. בכל פעם שאתם עושים משהו שהוא מחוץ לנוחות שלכם, שהוא מפחיד, שהוא מטלטל את עולמכם, שהוא דורש מכם אומץ, שהוא דורש כנות פנימית ושדורש פעולה חדשה – אתם משדרגים את החיים שלכם ברמה שאתם בכלל לא מדמיינים לעצמכם. ובכל פעם שאתם עושים את זה, הילדים שלכם מתסכלים עליכם ולומדים מכך. ומקבלים מכך השראה. וגם כשאתם לא עושים את זה – הם לומדים מכך, ומקבלים מזה השראה... אז מה אתם רוצים להעביר לילדים שלכם?

"ממשלות בימינו שומרות על ההמונים עניים, אך זה רק משום שההמונים אינם חושבים ופועלים בדרך המסוימת" הציטוט הזה לקוח מתוך הספר "מדע העושר" שיצא לאור בשנת 1910 ונכתב על ידי וואלס ווטאלס. אמנם נכתב ב-1910, אבל רלוונטי מתמיד. 2 מחשבות (לפחות) שהמשפט הזה אמור לעורר בנו: הראשונה - למה? מה האינטרס של הממשלות לשמור את ההמונים עניים? והשניה - מה זה אומר "לפעול בדרך המסוימת"? (מה שההמונים אינם עושים) אז מה באמת האינטרס של ממשלות, מנהיגים או שלטון לשמור את ההמונים עניים (לרוב זה לא רק עניים, אלא עדיף עניים ובורים)? קודם כל, הרבה יותר קל לשלוט כך בהמון. המון עני נזקק לממשלה, הוא נתמך על ידה, הוא מפתח בה תלות. וככל שהתלות הזו גדולה יותר, כך טוב יותר לשלטון, ליציבות שלו ולמנעמים שהוא מספק לאלו שיושבים בשלטון. המון עני עסוק בהישרדות האישית שלו, הוא אינו פנוי לעסוק בשחיתויות שלטוניות, הוא אינו פנוי לשאול שאלות או להטיל ספק. המון עני מוקיר תודה לשלטון ש"מציל אותו", שעוזר לו. המון עני, מרגיש חלש, אל מול השלטון החזק. וידוע שחלשים לרוב אינם מעוררים מהומות, כי הם אינם מאמינים שיש להם כוח, כי הם חלשים. ואפשר להמשיך כך עוד ועוד, אבל אני מניח שהבנתם את הרעיון: לממשלות יש אינטרס מובהק לשמור את האנשים עניים, מפוחדים, חלשים ונזקקים. זה פשוט הופך את החיים של המחזיקים בשלטון לקלים ופשוטים יותר... ולגבי השאלה השניה - מה זה אומר "לפעול בדרך המסוימת"? הדרך המסוימת שווטאלס מדבר עליה (ומסביר אותה בספר המצוין שלו) היא קודם כל ולפני הכל "חשיבה עצמאית". זו היכולת להפריד את עצמך מחשיבת ההמון. חשיבת ההמון, זו החשיבה שבה לוקים מרבית האנשים (כמו עדר של צאן), שמקבל את כל מה שמאכילים אותו ביראת קודש, שאינו מטיל ספק, שאינו שואל, שאינו בודק בעצמו את העובדות, שאינו טורח להעמיק ולחקור.. והאמת היא, שגם אין לו לרוב פניות וזמן לכך, הוא עסוק בהישרדות האישית שלו, היום יומית. ויש גם עוד עניין, הוא מפחד לשאול. הוא מפחד מכמה סיבות, קודם כל מזעמו של השלטון שאם יטילו בו ספק עלול להפסיק את התמיכה שהעניים מקבלים. הפחד שנוצר מתוך התלות משתק את מרבית האנשים. וגם מתוך הפחד לגלות, שכל מה שאמנת לו והאמנת בו עד כה אינו נכון! זה בעצם להודות בפני עצמך שהוליכו אותך שולל. ומי רוצה להודות בכך? בפני עצמו ובפני אחרים? אז יש כאן אינטרס מובהק של ממשלות לשמור את התושבים ואת ההמון בעוני. זה טוב לשלטון. לשלמות ואריכות השלטון. אני בטוח שבשלב זה יהיו כאלו שמיד יתייגו את הדברים שלי כעוד "תאוריית קונספירציה" מופרכת. זו דרך מאד קלה ומאד נוחה לא להתמודד עם הדברים באמת. לא לבדוק אותם, לא לאמת עובדות, לא לחקור. פשוט בואו ונקרא לכל דבר שמנוגד ל"חשיבת ההמון" תאוריית קונספירציה וכך מיד נהפוך אותם ללא לגיטימיים. מבלי שנצטרך באמת לאמץ קצת את עצמנו ואת המחשבה שלנו ולהתמודד איתם. ואז אפשר לחזור ולישון בשקט. לצערי בימים הללו, יש הרבה דוגמאות לדברים הללו. אפילו נתונים רשמיים של משרד הבריאות שאינם תומכים בנרטיב הממשלתי והתקשורתי שאכן מתקיים כאן "גל שני" של הקורונה, מיד מתוייגים כעוד תאוריית קונספירציה. אז האם זו גזירת גורל? ממש לא! רחוק מכך! ההיסטוריה מלאה בדוגמאות שבהן העם התעשת ולקח אחריות ושינה את עתידו. אז מה עושים? יש הרבה מה לעשות! קודם תשאפו להיות עשירים. תפעלו להיות עשירים. ככל שתהיו עשירים יותר, כך תהיו עצמאיים יותר - עצמאיים במחשבה ועצמאיים בפעולות שלכם וכמובן עצמאיים בכסף שלכם. אל תפתחו תלות בממשלה, בשום ממשלה. זו לא שאלה של ימין או שמאל, חילוניים או חרדים. בדקו את הדברים, אל תקבלו אותם כמובנים מאליהם, חקרו, השוו, הטילו ספק. גם את הדברים שלי, אתם לא חייבים לקבל כמו שהם, אבל תבדקו בעצמכם, התחברו למקורות מידע נוספים, כאלו שהם אינם רק אלו שמפמפמים לנו בעלי האינטרסים או השלטון. חפשו לעצמכם סביבה של אנשים כמוכם, שהם עצמאיים מחשבתית, צאו מהעדר, אל תהיו חלק מ"ההמון". תתעוררו! והעירו אחרים כמותכם. אם מספיק אנשים יתעוררו, אם מספיק אנשים ישתפו מידע חדש, תיווצר תקווה חדשה ויווצר שינוי. זה לא יגיע מהפוליטיקה וזה לא יוכרע בבחירות. זה יוכרע על ידי האנשים שיתעוררו.

הי! זה רק אני, או שגם אתם התעייפתם מלשמוע את צמד המילים: "חזרה לשגרה"? נראה שבכל מקום ומכל צד אנו שומעים את המילים הללו... והאמת היא, שבעיני הן כל כך רחוקות מהמציאות.   כי אין באמת דבר כזה של "שגרה", אנחנו לא באמת עומדים לחזור ל"שגרה" כפי שהכרנו אותה. החיים כפי שהכרנו אותם, טרום התפרצות הקורונה (לאו דווקא הוירוס עצמו, אלא יותר התגובה האנושית לפחד מהוירוס), כבר לא יחזרו להיות מה שהכרנו אותם לפני כן.   החודשים האחרונים שינו אותנו. שינו את העולם כפי שהכרנו אותו.   אין באמת "שגרה" לחזור אליה.   לשלוח את הילדים לבית הספר, לשבת עם מסכות על הפרצוף (בחום של 40 מעלות) - זו לא באמת שגרה... לשמור על מרחק אחד מהשני, לחשוב פעמיים אם לחבק את החבר שפגשת - זו לא באמת שגרה... לחזור למקום העבודה, תחת מגבלות שונות ומשונות, ולדעת שבכל רגע מחר, יכול לקרות שוב משהו שיגרום לך לאבד את הבטחון התעסוקתי שלך – זו לא באמת שגרה... ובנימה אישית: לפגוש את האנשים שבאים לנחם אותך, בהלוויה של אבא שלך, כאשר הם עוטים מסיכה על הפרצוף, ואתה לא מזהה אותם – זו לא באמת שגרה... השגרה הנורמלית, כפי שהכרנו אותה עד היום – מתה. היא לא קיימת, והיא גם לא תחזור.   אני חושב, שמעבר למשבר הבריאותי והכלכלי, אנו עומדים לפגוש במשבר נוסף: "משבר היום שאחרי" שבו אנשים יתעוררו ויבינו, שהשגרה שהם כל כך מייחלים לה, לא באמת תחזור שוב. זה עומד להיות משבר רציני למי שלא מבין זאת כעת, ולא מתכונן לכך, ולא מכין את עצמו, את היכולות שלו ומפתח את ה"שרירים" המנטאליים, הרגשיים והרוחניים שלו (גם את הפיסיים כדאי) לעולם החדש.   המציאות החדשה שהעולם מתעורר אליה כעת, תהיה שונה מזו שהכרנו לפני התפרצות הקורונה. וזו תהיה – השגרה החדשה.   יותר מהכל, בעיני, הקורונה היא מאיצת תהליכים. מאיצה של תהליכי שינוי. שינויים שקודם לכן היו לוקחים עוד הרבה זמן, קרו בזמן שיא של שבועות ואפילו ימים. ולנו בני האדם, שכל כך אוהבים וודאות, בטחון וקביעות, השינויים הללו הם לא תמיד פשוטים. הטבע האנושי לרוב מתנגד לשינוי. מפחד ממנו. מרבית האנשים עוברים תהליכי שינוי משמעותיים רק כש"קורה" משהו. כשהם נלחצים עם הגב אל הקיר ואין להם ברירה.   וזה מה שהקורונה עשתה. דחפה את מרבית האנשים אל נקודת ה"אין ברירה" ומשם נוצרו הרבה מאד תהליכי שינוי.   ועכשיו, הדבר שכולנו רוצים, זה רק לחזור לשגרה הבטוחה והמוכרת.   רק שאין כזו באמת.   וגם לא תהיה.   אני חושב שהתקופה הזו שעברנו, היא רק סימן לבאות. היא סוג של מחנה אימונים או טירונות, לקראת העתיד שהעולם נכנס אליו. עתיד שבו יש פחות יציבות, פחות וודאות, ויותר, הרבה הרבה יותר – שינויים.