תוצאות

בינואר 2020 פתחנו את הקבוצה הראשונה בתוכנית "עושים שינוי".   שנה וחצי, ושש קבוצות מאוחר יותר, למדנו לזהות מי הם האנשים שבאמת רוצים שינוי בחיים שלהם. ולא רק כאלו שרוצים – אלא כאלו שהחליטו שהם מוכנים להשתנות.   הרבה אנשים רוצים שינוי. למעשה, אני משוכנע שאם תשאלו 100 אנשים סביבכם, להערכתי 80-85 מהם יאמרו שהם רוצים לשנות משהו בחיים שלהם.   לרצות להשתנות זה נחמד, אך לגמרי לגמרי לא מספיק. כדי להשתנות, לא מספיק לרצות, אלא ובעיקר, צריך להשתנות.   אנשים רוצים שינוי, אבל לא מוכנים להשתנות. הם לא מוכנים לעשות את מה שצריך כדי להיות מי שהם רוצים להיות ולקבל את החיים ואת התוצאות שהם רוצים לעצמם.   ובלי הנכונות להשתנות, לא יקרה שום דבר בחיים שלהם.   כלום.   כחלק מתהליך המועמדות לתוכנית "עושים שינוי" אני מבקש מהאנשים למלא שאלון הכרות קצר. אני באופן אישי עובר על כל השאלונים שהאנשים ממלאים ומתוכם ניתן לראות בסבירות די גבוה מי יכול להתאים לתוכנית ומי לא.   יש כמה שאלות שעוזרות להבין את הלך הרוח של האדם ובעיקר עד כמה הוא באמת רציני ומחוייב. לא כלפי או כלפי התוכנית. עד כמה הוא מחוייב כלפי עצמו. עד כמה הוא בשל עם ההחלטה לשנות את חייו. עד כמה הוא מוכן באמת לעשות שינוי בחייו. עד כמה הוא באמת מוכן להשתנות.   ואז אתמול קיבלנו את השאלון הזה (כאן למטה בתמונה).

אנחנו במלחמה. אזעקות, צבע אדום, נפילות... עכשיו זה לא זמן טוב ל....   אנחנו במגיפה. נדבקים, מאומתים, חיסונים... עכשיו זה לא זמן טוב ל...   אנחנו בחגים. קניות, מתנות, ארוחות משפחתיות... עכשיו זה לא זמן טוב ל...   אנחנו בקיץ. קייטנות, חם, חופשות.... עכשיו זה לא זמן טוב ל...   אנחנו בחורף. גשמים, קר, הצפות... עכשיו זה לא זמן טוב ל...   אנחנו ב_________. (השלימו את החסר...) עכשיו זה לא זמן טוב ל...     איך שלא נסתכל על זה, עכשיו זה לא זמן טוב ל....   אף פעם זה לא זמן טוב ל...   תמיד יהיה משהו שיפריע לנו.   תמיד יהיה משהו שימשוך את האנרגיה.   תמיד יהיה משהו שימשוך את תשומת הלב שלנו.   תמיד יהיה משהו שלכאורה הוא "חשוב יותר" ו"דחוף יותר".   אבל זה רק לכאורה. לא באמת.   כי מה חשוב יותר מאנחנו עצמנו?   תמיד יהיו סיבות, תירוצים, הסברים למה עכשיו הזמן לא מתאים. אבל אלו בדיוק: סיבות, תירוצים והסברים.   אם אתם רוצים לשנות משהו בחיים שלכם, אם אתם רוצים לשנות ולהשתנות, הדבר הראשון שצריך להשתנות הוא זה: ההבנה שאין זמן אחר.   אין זמן אחר. יש עכשיו. רק עכשיו.   ואין זמן טוב יותר לעשות שינוי מאשר: עכשיו!   תמיד יהיו הפרעות. תמיד יהיו הסחות דעת. תמיד יהיה משהו חיצוני שיפריע לנו.   אם ניתן לו להפריע לו. זו בחירה שלנו.   אפשר גם שלא. אפשר להחליט שעכשיו זה הזמן הטוב ביותר.   למה?   כי אין זמן אחר. יש עכשיו. רק עכשיו.   אז מה אתם עושים עכשיו? כדי לשנות משהו בחייכם?   אל תחכו שהאזעקות יפסקו. מחר יהיו אזעקות חדשות.   אל תחכו שהמגיפה תעלם. מחר תהיה מגיפה חדשה.   אל תחכו ל"אחרי החגים". מחר יהיו חגים חדשים.   אל תחכו שהקיץ יגמר. מחר יהיה קיץ חדש.   אל תחכו שהחורף יגמר. מחר יהיה חורף חדש.   אל תחכו שהתירוצים יגמרו. מחר יהיו תירוצים חדשים.   מה אתם עושים עכשיו?   אם קראתם עד לכאן, יש כמה פעולות שאתם כבר יכולים לעשות, עכשיו! 1. לתאם איתנו "שיחת בהירות" ללא עלות וללא התחייבות, שבה נעזור לכם להבין מה יהיה הצעד הבא שלכם.   2. לשלוח את הפוסט הזה, לאדם שאתם אוהבים, שמחכה לזמן המושלם כדי לעשות שינוי...

את הסרטון הזה שלח לי אחד הבוגרים שלנו בתוכנית "עושים שינוי". הוא אמר לי עליו: "ככה האגו שלי מרגיש לפעמים, שלמרות כמה שאני רוצה להשתנות ולשנות, כל מה שהוא רוצה לעשות זה לחזור למקום המוכר והבטוח שלו".

הי! במהלך התוכנית "עושים שינוי", אני מקיים מספר פגישות אישיות עם כל משתתף ולפני כמה ימים נפגשתי עם אחד המשתתפים. בחור צעיר, בן 22 (כמעט כמו הבן הגדול שלי), היה חובש קרבי והשתחרר לא מזמן מהצבא. עצם זה שהוא הצטרף לתוכנית כמו "עושים שינוי" אומר הרבה עליו. כבר היו לנו משתתפים צעירים בתוכנית בעבר, אבל בנתיים, הוא הצעיר ביותר שהצטרף לתוכנית עד כה. במהלך השיחה שלנו הוא דיבר על סביבת החברים שלו ואמר שהוא מתחיל לשים לב שהוא נתפס כ"מוזר" בעיניהם. כשהוא אמר את המילים האלו, הרגשתי שיש בו חלק שקצת מתכווץ למחשבה הזו. שהוא שונה מהם, שהם רואים בו משהו שונה. ומה שאמרתי לו זה שאני שמח שהוא "מוזר". שזה טוב שהוא "מוזר" ושבחיים לא יוותר או ישקיט את ה"מוזרות" שלו. בטח לא בשביל "למצוא חן" בעיני האחרים או כדי להתיישר עם הקו ולהיות "כמו כולם". כל החיים מחנכים אותנו שצריך להיות "כמו כולם". שצריך ללכת בין הקווים ולהישאר בתוך הקופסה. כל מי שחורג מהקווים או יוצא מהקופסה מיד מתוייג כחריג, מוזר, שונה, לא נורמלי או לעיתים מקולקל. כחברה, קשה לנו לקבל משהו שהוא שונה מאיתנו. קשה עד בלתי נסבל, כך שבמקרים קיצוניים במיוחד, לוקחים את כל מי ששונה או "מוזר" ושמים אותו במוסד או מלעיטים אותו בתרופות. זה אחד האבסורדים הגדולים של האנושות – כולם רוצים להיות "נורמלים", מקובלים וכמו כולם. לא להיות חריגים בנוף. ומצד שני, אנחנו משוועים להביע את הייחודיות שלנו, שישימו אלינו לב, שיראו שאנחנו שונים ולא כמו כולם. כולם רוצים להיות נורמלים ואף אחד לא רוצה להיות ממוצע. אבל נורמלי הוא ממוצע. המשכנו לשוחח על כך שהוא באמת "חריג בנוף" ולא כמו כולם. לא תמצאו הרבה בני 22 כמוהו, שעסוקים בהתפתחות האישית שלהם, בתכנון כלכלי לטווח ארוך, ביצירה של מקורות הכנסה רבים. רוב החברים שלו עסוקים במחשבות על הטיול הגדול. ולא שיש בכך משהו פסול או רע. זה לגמרי חשוב שיצאו ויעשו את הטיול הגדול, ויבלו ויחייו את השנים הללו כשהם צעירים בחקירה והתנסות וצבירת חוויות. אבל זה לא סותר במקביל גם להשקיע בהתפתחות האישית שלך ובתכנון העתיד הכלכלי שלך. אותו לקוח שם לעצמו למטרה להתמקצע בעולם הנדל"ן, הוא מחפש כבר את הדרכים לרכוש את הנכס הראשון שלו ואיך לגייס לשם כך גם את ההון שהוא צריך. אתם יכולים להניח למה הוא נראה מוזר בעיני החברים שלו – מה שמעסיק אותו ביום יום שלו, לא קרוב למה שמעסיק אותם... להיות "מוזר" זה לפעמים קשה. אתה נתפס כחריג וזה דורש ממך להיות בעל חוסן ועמוד שדרה פנימי חזק כדי לעמוד בפני התגובות של הסביבה. גם לסביבה זה קשה. קשה לה לראות מישהו שהוא שונה. הוא מיד מהווה איום על הסביבה מעצם היותו שונה. מה זה אומר לחברים שלו שהוא מתעמק בעולם הנדל"ן? מה כל אחד מהם חושב לעצמו? למה הוא עושה את זה ואני לא... איפה הוא יהיה לעומת איפה אני נמצא כעת? אז הדרך הפשוטה ביותר להימנע מהמחשבות הללו, היא לתייג אותו כשונה וכמוזר ובכך להשקיט לעצמנו את השיחה הפנימית עוד לפני שהיא מתעוררת. ואז אפשר להמשיך לנמנם בחיים בשקט בין הקווים ובתוך הקופסה. אבל שום דבר מעניין לא קורה בקופסה או בין הקווים. יש שם חיים מנומנמים. חיים בינוניים, ממוצעים ולגמרי לא מרגשים. מתהלכים שם אנשים שלא פעם הם סוג של walking dead. אנשים שעוד יש להם דופק, אבל בפנים, עמוק בפנים הם מתים. הם חיים ללא תשוקה, ללא תכלית או משמעות אמיתית. הם מעבירים את הזמן. יום אחרי יום. בסוף הם ימותו. בסוף כולנו נמות. השאלה החשובה היא איך נחייה עד אז? אז התעקשתי איתו, שזה טוב שהוא מוזר. יותר מטוב – זה חשוב להישאר מוזר. ואפשר להזכיר כאן את כל המוזרים האלו, כמו סטיב ג'ובס או ריצ'רד ברנסון ודומיהם. אבל לא צריך להיות ג'ובס או ברנסון כדי להרגיש חי או מאושר. צריך להיות מי שאנחנו באמת. עם המוזרויות שלנו, עם השאיפות שלנו, עם החלומות, עם ההצלחות ועם הכישלונות. לא לחיות חיים של מישהו אחר, רק כי ככה זה מקובל או נחשב. להיות מוזר, זה הכי IN שאפשר! שלכם, ערן נ.ב. 1 - כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, כתבתי אותו על אותה שיחה בשבוע שעבר עם הלקוח הצעיר, ועכשיו כשסיימתי לכתוב אותו אני מבין שכתבתי אותו גם ובמיוחד עבור שלושת הבנים שלי. שיגדלו להיות "מוזרים"... :) נ.ב. 2 - אם אתם מזדהים עם הדברים, ורוצים גם להיות יותר "מוזרים" ובעיקר, יותר חיים... אולי הגיע הזמן ליצור שינוי? אם אתם באמת רוצים שינוי, הצעד הבא שלכם מתחיל כאן...

פוסט אורח של יעל לב-אור (  מאמנת היישום בתוכנית "עושים שינוי"  )   אופיר הגיע לתוכנית "עושים שינוי" בגיל 40, עם רזומה עשיר. עם תואר שני בכלכלה הוא התמחה בנדל"ן לעסקים בחברה המתמחה במבנים ושטחים עצומים. הוא הכניס לחברה שהוא עובד בה מיליארדים. עם השנים הוא שם לב שהוא מצליח לעזור לאחרים לקנות נדל"ן ולעשות רווחים עצומים. אבל לעצמו, הוא לא מתקרב למה שתכנן. הוא עשה כמה השקעות שמניבות, יש לו הכנסה פאסיבית, אבל עמוק בתוכו הוא ידע שהוא מסוגל הרבה יותר. הוא מרוויח מצוין ועם זאת הפער בין מה הרווחים שהוא יוצר לחברה שהוא עובד בה, לבין מה שהוא מרוויח לעצמו, הלך וגדל, וגם הפריע לו יותר ויותר. הוא יצא למסע של התפתחות עצמית, גילוי וצמיחה שהוביל אותו גם לתוכנית "עושים שינוי". הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה, הוא ידע גם מה הפעולות שצריך לעשות. אבל איכשהו בקצב החיים המטורף שהוא חי, לא מצא את הדרך להביא לידי ביטוי את כל הידע שלו. אף פעם לא מצא את הזמן. כבר בחודש הראשון, כתב תוכנית עם מצגת מרהיבה, לאנשים שרוצים לקנות דירות מגורים להשקעה בחו"ל. תוך חודש כבר נכנסו 2 אנשים שהוא ליווה אותם והיו מאד מרוצים. ואז הגיע הזמן לצאת לעולם , בגדול, להתחיל לנהל עסק, מיוחד, מורכב, שמכיל את כל אנשי המקצוע להם זקוק אדם בתהליך של רכישת נכס: שיתופי פעולה עם נדלניסטים בחו"ל, רואי חשבון, עורכי דין... ומכל תחום יש מבחר של אנשים מובילים, כדי שהלקוח יוכל לבחור. ושם אופיר נתקע. עבר עוד חודש והוא לא התקדם, הכי לא מתאים למישהו הישגי ופרקטי כמוהו, ומצד שני, אם זה היה זורם לו בקלות הוא לא היה בא לתוכנית מלכתחילה. כשבדקנו ראינו שאחד החסמים שעצרו אותו היה החשש שלו לפגוע במקום העבודה הקיים. ויותר מכך, עם השנים, אחד מבעלי החברה הפך לחבר טוב שלו. זה לא פשוט לספר לחבר על העסק החדש שהוא בונה, במיוחד כשהוא יודע שהוא איש מפתח בחברה ושאם הוא יעזוב זה יהיה לא פשוט לחברה. נכנסו לתהליך אימון שמטרתו בירור. בדקנו אפשרויות. את האופציה שיכניסו כשותף לחברה, אך זה פחות התאים ממיליון סיבות. בדקנו היטב, שהעסק החדש לא פוגע או מתחרה בלקוחות של החברה שהוא עובד בה ושאין ניגוד אינטרסים. אפילו גלשנו על ההזדמנות של הקורונה שצמצמה את ההכנסה שלו באופן משמעותי. וכך אופיר "זרק" לחבר שאין לו ברירה והוא חייב למצוא מקורות הכנסה נוספים. החבר ענה לו – "אני לא יכול לעצור אותך, אבל אני לא יודע על זה". אז זהו, הזזנו מסיחים, הדרך סלולה, הגיע הזמן לפרוח: להרים קמפיין, לפתוח אתר, לכתוב פוסטים, סרטונים, סיורים. את מה שהוא עשה כבר אינספור פעמים, עכשיו הוא רק צריך לעשות את זה לעצמו. "יעל. לא מתאים לי לצאת עכשיו בקמפיין, זאת לא הדרך שלי. אחפש שיתופי פעולה שיביאו לי לקוחות בשקט בלי רעש" "אופיר, כולנו חולמים על זה, שרק נעשה את מה שאנחנו טובים בו: נמכור, נאמן, נייצר, נכתוב... ומישהו אחרי יביא לנו על מגש של כסף את הלקוחות" זה הפך להיות דיאלוג חוזר ונשנה ביננו. במשך שלושה שבועות ניהלנו ויכוחים סוערים על לצאת לאור. אני התעקשתי שהוא פוחד הוא התעקש שזה לא פחד, אלא פשוט לא מתאים לו לצאת בגדול, כי הרבה יכולים להיפגע מהמהלך הזה. לבסוף הוא אמר לי "יעל, זה לא משפטי, זה לא טכני. את מתעקשת שאין ניגוד אינטרסים, אבל נאמנות, זה חשוב. חשוב לי לתת ביטחון לבעלי החברה, זה ערך עבורי ואת מבקשת ממני לפגוע בערכים שלי". זה נשמע כל כך משכנע. וכמובן מאד מוערך בעיני. עם זאת, לאדם כמו אופיר, זה לא התאים לי, הוא יכול להגיע כל כך רחוק. חייב להיות שם פחד. אז התעקשתי איתו. "ממה אתה פוחד" "אני לא פוחד, אני מכבד" "אם לא היית פוחד, מישהו כמוך כבר היה עם קמפיין מטורף באויר" אחרי שיחה של שעה וחצי לא הגענו לשום פריצת דרך. אופיר ציין כמה וכמה פעמים שבסך הכל הוא אוהב את מקום העבודה שלו, הוא מוערך, מוביל הלכים חדשים ומפתיעים. זה לא שהוא סובל וחייב לעזוב. אני התעקשתי שהוא מוותר על החלום שלו, ברגע האמת, שצריך לעשות את קפיצת הבאנג'י ולעזוב מקום בטוח לטובת הגשמת החלום. (זאת למרות שהיתה לו תוכנית כלכלית, לחצי שנה. מסתבר שאלה ששמים בצד כסף לזמנים מיוחדים, מפחדים, אפילו כמעט חרדים כשצריך להשתמש בו). בשלב מתקדם של התוכנית יש מפגש עוצמתי שנקרא "מאסטר מיינד", במפגש זה משתתפי התוכנית מקבלים במה להציג את המטרה הגדולה שלהם בפני שאר המשתתפים. קבוצה של ארבעה אנשים דנו בסוגיה שאופיר הציג. אחד הדברים שהוא סיפר במפגש היה על המיומנות המיוחדת שפיתח עם השנים כנדל"ניסט, שהיא לעזור לאנשים לגייס כסף למימון רכישה, כסף שהם שלא יודעים שקיים עבורם, הוא ממש טוב בזה וגם מאד אוהב את זה. החברים בקבוצת המאסטרמיינד הציעו לו לעסוק בכלל בליווי של לקוחות לגיוס כספים, הוא מכיר מלא נדל"ניסטים שישמחו להפנות אליו לקוחות. זה WIN-WIN שלא מצריך ממנו לצאת לאור בגדול. חשבתי שאופיר מצא את הפתרון המושלם עבורו, אבל הוא התעקש על נאמנות, על כך שהוא אוהב את מקום העבודה. שוב נאמתי לו על לנסות לפתוח אופציה שיהיה שותף. אמרתי לו ש"דרכים חסומות נפתחות" וכמו שהוא הצליח לפצח את מלכוד הפרסום ומצא דרך עוקפת, אולי גם הדרך הזו תפתח. אבל לא התאים לו. לבסוף אחר שיחת אימון ארוכה הצלחנו להבין שלמרות שיש לאופיר חלום גדול, הוא עדיין לא מיצה זמנו במקום העבודה שלו. הוא עדיין מוערך, עדיין יש לו עוד מלא רעיונות שבא לו להוציא לאור. "חלומות מתנגשים". אז זהו שחלומות וערכים, אף פעם לא מתנגשים, לכל חלום יש את הזמן שלו. ואופיר מדויק, הוא בונה את עצמו לאט לאט, כדי שכשיגיע הזמן שלו הוא יעבור בצורה חלקה ממקום עבודה אחד עם פרנסה גבוהה למקום שני שכבר יש בו הכנסה טובה כך שהוא לא יצטרך לגעת בחסכונות. ההבנה הזו שהדרך כמו שהיא מדויקת, ושהוא לא מוותר על החלום הוא רק בונה אותו לאט ונכון, החזירה לו את השקט שלו עם עצמו, עם הידיעה הפנימית שהוא במקום שנכון לו. חודש לאחר שהתוכנית הסתיימה הוא סימס לי שהזרעים שזרע מתחילים לנבוט, חברה שהוא היה בשיח איתם בהתחלה, עושה כנס גדול לאנשים שרוצים להשקיע בחו"ל והציעו לו לתת הרצאה על הדרכים שניתן לגייס את הסכום להשקעה בכנס בפני 300 איש. הוא התרגש מההרצאה, זה בפני עצמו היה השג. אחרי ההרצאה פנו אליו 10 אנשים, וזאת בטח רק ההתחלה. ואני כמאמנת שלו למדתי שיעור חשוב עבורי. שתמיד, תמיד ניתן לסלול דרך. גם אם אף אחד לפנינו עוד לא סלל אותה. Never say never.     ומה אתכם? איפה הדברים הללו פוגשים אתכם? עד כמה אתם מחויבים ליצור שינוי בחיים שלכם? אם אתם באמת רוצים שינוי, הצעד הבא שלכם מתחיל כאן... שלכם, ערן.

פוסט אורח של יעל לב-אור ( מאמנת היישום בתוכנית "עושים שינוי" )   אתם מכירים את האנשים באלה שהם גם יפים, גם חכמים, גם נחמדים, גם מוכשרים, גם מתקתקים הכל, תמיד אופטימיים? לא, לא מישהו מהסרטים, אדם אמיתי! כן, מסתבר שיש כאלו. יפעת (שם בדוי) היא אחת כזו. בשיחת האימון הראשונה שלנו במסגרת התוכנית "עושים שינוי" היא סיפרה לי שהיא עובדת במשרה כעורכת דין בגוף פיננסי מוביל, עם הרבה אחריות על הכתפיים. היא לומדת במקביל לתואר שני, הרבה בחינות ועבודות להגיש. היא בהריון עם חמישי ובחרה להצטרף ל"עושים שינוי" לתוכנית שדורשת הרבה השקעה של זמן, מחשבה ורצון. היום, לאחר שהתוכנית הסתיימה, היא מצאה את העבודה שמרגשת אותה, ועוברת הכשרת מנחים. היא ילדה את בנה החמישי, כותבת בלוג פעם בשבוע ואפילו מספיקה לקחת רבע שעה ביום למדיטציה. היא המציאה את הזמן, לי זה נראה כאילו שיש לה 48 שעות ביממה. לגמרי על-אנושי. יפעת ידעה מהרגע הראשון מה שהיא רוצה: "אנשים אפילו לא יודעים לחלום בגדול. לי, בעבר, אפילו לא היה חלום. אני רוצה לפתוח לאנשים את עולם האפשרויות". אבל לא התחשק לה להיות עוד מאמנת. היא עוברת תהליך של אימון בתוכנית, היא יודעת שזה עוזר, אבל ידעה שלהיות מאמנת רגילה זו לא תהיה הדרך שלה. אחד התרגולים הראשונים בתוכנית עוסק בשפע. אני יודעת שזה נדוש, לכאורה "רוחניקי". כולנו מכירים את כל האמירות הנדושות: "להתחבר לתדר של השפע", "הכל נמצא וקיים סביבי, רק צריך לקחת" ואחרות... אני לא יודעת מה אתכם, אבל בפעם אחרונה שהסתובבתי בשכונה שלי, הכסף לא גדל על העצים ולא הושטתי יד וקטפתי אותו וגם לא חילקו במכולת השכונתית שעות-פנויות לנזקקים, לאלה מאתנו שרצים אחרי הזמן שלהם. מהרגע שיפעת הבינה שמחשבה מייצרת מציאות ושהיא מייצרת לעצמה את המציאות, היא התחילה להניע את זה בתוכה, בהתמסרות מלאה, כאילו קיבלה לידיים מכשיר חשמלי שלוחצים על כפתור והוא מייצר מציאות. זה החל בלמצוא חניה בתל-אביב ביום שישי בצהריים, דרך יצירת קשר עם מנחים בחו"ל שפנו אליה, מתוך זום של עשרות משתתפים בכל העולם, וקשר אישי שנוצר עם אחד המנחים הראשיים שהוביל לכך שכיום היא היא עוברת הכשרת מנחים של תוכנית בינלאומית ומביאה את התוכנית שלהם לנציגות בישראל. ואפילו את הרגע שבו היא תלד, היא בחרה: דקה אחרי שסיימה עם כל מיליון המטלות שלקחה על עצמה. הפלא הגדול בעיני הוא פלא ההתמסרות. הרבה מתאמנים נחשפים להבנה הזו, אבל לוקח זמן לנקות פחדים, לבסס אמונה, להיות ALL IN בעיצוב החיים של עצמם. אצל יפעת זה היה מידי: נחשפה – הבינה - הפנימה, וזה היה כאילו היא נולדה עם זה באופן טבעי. אימנתי לאורך השנים מאות אנשים בתחום הורות, זוגיות, עסקים, life style ועוד... ואני יכולה לספור על יד אחת, את מספר האנשים שהכל הלך להם חלק. אז לפגוש אותם, זה משהו קסום בעיני. אני חושבת שהם הניצנים של התודעה החדשה. תודעה שבה אנשים כבר לא יצטרכו "לעבוד קשה" כדי לחיות את החיים שהם רוצים. יהיה להם ביד (בראש) את השלט של החיים שלהם עם כל הערוצים הפתוחים בפניהם, והם רק יצטרכו לבחור על מה ללחוץ ואיזה ערוץ הם רוצים ליצור בחייהם. זה שפע אמיתי.   ומה אתכם? איפה הדברים הללו פוגשים אתכם? עד כמה אתם מחויבים ליצור שינוי בחיים שלכם? אם אתם באמת רוצים שינוי, הצעד הבא שלכם מתחיל כאן... שלכם, ערן.

לימודים. תיכון. צבא. אוניברסיטה. עבודה. חתונה. ילדים. בית. משכנתא. חוגים. קידום בעבודה. אסיפות הורים. שגרה....   מכירים את המסלול הזה? לא מכיר הרבה אנשים שלא הלכו/הולכים בו עדיין.   ובתוך כל השגרה הזו, לעצור רגע ולשאול את עצמך: מתי תורי? מתי יגיע הזמן שלי?   מתי אעשה את מה שאני באמת רוצה לעשות?   מתי אשקיע את הזמן בעצמי? מתי אשקיע את הכסף בעצמי? מתי אשקיע את האנרגיה, הכוונה והמאמץ בעצמי?   אנשים רבים חיים את חייהם במעגל השגרה. ללא דלת יציאה. ללא פניה בכביש שמובילה לדרך חדשה. שמובילה לגילוי של מי הם באמת.   כך גם אני הייתי שנים רבות.   עד שהתחלתי לשאול את עצמי שאלות. עד שהתחלתי להטיל ספק במה שאני מכיר ויודע. עד שהתחלתי לפתוח את עצמי לאפשרות שיש אולי דרכים נוספות שאני לא מכיר עד שהתחלתי להיפתח לרעיונות חדשים ובעיקר – עד שהתחלתי לעשות פעולות חדשות.   פעולות ששונות מכל מה שידעתי לעשות לפני כן פעולות שונות ממה שהכרתי פעולות שונות מאיך שהתרגלתי לעשות את הדברים. פעולות, שבסופו של דבר, הובילו אותי למקומות חדשים.   מקומות חדשים בעשייה שלי מקומות חדשים ביחסים שלי מקומות חדשים בכסף שלי מקומות חדשים בהתפתחות שלי מקומות חדשים באהבה שלי מקומות חדשים במי שאני – בעצמי.   יש רגע בחיים, שבו, אחרי שחיינו כל חיינו עבור מישהו אחר, ובשביל אחרים, וכי "צריך" או "מקובל", יש רגע אחד שבו הגיע הזמן שלי.   הזמן שלי לצמוח, להתפתח ולגדול כאדם הזמן שלי להכיר את עצמי באמת הזמן שלי לצאת לדרכים חדשות, בלתי מוכרות ומרגשות   עכשיו זה הזמן שלי! ואם אתם גם מרגישים שעכשיו זה הזמן שלכם, הצעד הבא שלכם מתחיל מכאן

ושוב פוסט אורח של יעל לב-אור (מאמנת היישום בתוכנית "עושים שינוי")   יעקב ודויד התחילו את ההכרות שלהם כשותפי מחויבות בתוכנית "עושים שינוי". שותפי מחויבות הם זוג אנשים שמתחייבים להיות בתקשורת שוטפת אחד עם השני במהלך התוכנית ולוודא שכל אחד עושה את מה שהתחייב לעשות ולקדם באותו השבוע.   בשבוע השני של התוכנית קבלתי בשעה 20:00 בערב הודעת ווטסאפ מיעקב: "אני מעדיף שותף מחוייבות אחר, הקצב שלנו שונה, אני צריך מישהו שיטוס איתי". ואני מסמסת לערן "אני ממליצה לומר ליעקב לבחור עוד שותף. האם זה נראה לך נכון?". וערן ענה לי: "הם ילדים גדולים, אני לא בטוח שאנחנו צריכים להתערב. שיסתדרו ביניהם".   האמת הם באמת גדולים בעיני. שני גברים מיוחדים, כל שיחת אימון איתם היא קפיצה קוונטית. שני גברים שעובדים עם חברות ענקיות.   דויד מהנדס תעשיה וניהול, עבד בכמה חברות גדולות, נכנס, בחן, ניתח, הזניק את החברה, וכשזו הגיעה לשיא חדש הוא עזב לבאה בתור. דויד הבין שהוא בלופ: מזניק חברה, עובר לחברה הבאה, גדולה יותר, זוהרת יותר, עם משכורת מפוצצת יותר. אבל אחרי 3 שנים, שנתיים, שנה... ( מחברה לחברה הזמן מתקצר) מגיעה הנקודה שהוא לא יכול לברוח ונוצר בו אי-שקט פנימי, סוג של ריק שכזה, משהו בפנים לא יושב טוב, לא ממומש. ואת הלופ הזה הוא רצה לעצור.   יעקב הוא איש שיווק ומכירות בלב ובנפש, אפשר לראות את הברק בעיניים שלו, כמו של הילד שקיבל צעצוע חדש, כשהוא מדבר על העבודה שלו. הוא סיפר שכשראו בסדרה הישרדות את המוצר שהוא הכניס לפריים, באותו שבוע היתה עליה במכירות של 30,000 מוצרים. הוא הבין שהוא לא רוצה לעבוד בשביל אחרים, אז הוא עזב ופתח עסק עצמאי לפני כשנתיים.   ועם זאת, לא בגלל זה הם גדולים בעיני, הגדולה שלהם היא "באהבת אדם" שלהם, הם עדיין מתרגשים מכל אדם שעזרו לו, שנגעו בו. זו השליחות האמיתית שלהם בעיני.   אז הרמתי טלפון ליעקב ואמרתי לו: "אתה יכול לבחור שותף מחוייבות אחר, מי שתרצה, אבל נראה לי שיקדם אותך יותר שפשוט תעשה איתו תאום ציפיות". וכך היה. מהשיחה הראשונה שלהם, הם הבינו שביחד הם כוח, הם מקדמים אחד את השני: את השמחה, את המוטיבציה, מעוררים את ההתלהבות שחיפשו. ומאז אותו רגע הפכו לצמד חמד.   בשיחת חקירה שעשינו על הגדרת המטרה הגדולה עלה שיעקב הוא אדם של אנשים "ולא טוב היות האדם לבדו" ויעקב צריך שותף. מישהו חריף מחשבה כמוהו שיאתגר אותו. רק המחשבה על זה ריגשה אותו. דויד הבין שהוא יכול לתת יותר ערך לאנשים, לגעת יותר לעומק ובחברות הגדולות הוא יותר עם המספרים ופחות עם האנשים. אבל, כמו שכבר כתבתי בעבר, אנחנו לא ישר קופצים לפעולה. המפגשים הראשונים בתוכנית עוסקים בחיבור לעוצמות הפנימיות של האדם. כדי שהחיבור למטרה הגדולה תהיה "מראש ההר" ולא מהתחתית שלו.   במפגש הרביעי אחרי משחק סימולציה שמלמדת את המשתתפים הרבה על דפוסי ההתנהלות שלהם בפרויקטים מאתגרים, דויד ויעקב הבינו, כל אחד לחוד, שעדיפה התקדמות על מושלמות והם צריכים לנוע. להתחיל את הצעד הראשון, גם אם הם לא יודעים מה הצעד השני עדיין, הוא כבר יתגלה בסופו של הראשון. בסוף המפגש קראתי לשניהם: "יש לי את הצעד הראשון בשבילכם. בואו ונעשה סימולציה. אני אהיה בתפקיד של משקיע שמחפש עסק רווחי להשקיע בו. אתם תהיו בתפקיד של בעלי העסק שצריכים להוכיח לי שאתם ראויים שאשקיע בכם".   נתתי להם משחק מחשבתי: עליהם לכתוב ולהמציא עסק משותף לשניהם ולכתוב לי: מה הם מוכרים? למי? איך? מה התשוקה שלהם? לכתוב מה יהיו כל המחלקות הקיימות בעסק ומה כל מחלקה עושה. מה כל אחד מעדיף/רוצה/מוכן לקחת על עצמו בעסק? ולדרג לפי מידת העניין וההתלהבות: מהכי מועדף עלי ועד "לא בא לי טוב". והכי חשוב מה הערך הכי גדול שכל אחד מהם מביא לחברה המשותפת. שבועיים מאוחר יותר, נפגשנו במפגש הקהילה של "עושים שינוי". אחרי חצי שעה הם יצאו, לא יכלו להתאפק, רצו להמשיך לדבר על הפוטנציאל והאפשרויות שקיימות. הם נראו בתוך בועה משלהם, כאילו אין עוד עולם סביבם. ניגשתי אליהם, נמשכת להתלהבות שלהם, משקפת להם שנראה שהעסק שלהם רוקם עור וגידים. יעקב ענה לי: "ברור, אני בהוליווד, כותב תסריטי אלף לילה ולילה, הכל אפשרי" עניתי לו: "אז למה שזה לא יהיה תסריט דוקומנטרי". הוא שתק, הסתכל לי בעיניים " וואלה, את רצינית".   בני אדם לוקחים את החיים יותר מידי ברצינות, יש שלב שאנחנו מפסיקים לשחק עם החיים. יעקב ודויד, שיחקו. הם שיחקו איתי ושיחקו עם החלום שלהם. במפגש הבא הם כבר הציגו את העסק החדש שלהם, המשותף, בעולם האמיתי ואת הצעד הראשון שבחרו לעשות: למצוא את הלקוח הראשון.   שבועיים אחרי, בשיחת האימון החודשית יעקב אומר לי שדויד נע לאט מידי, הוא רוצה לרוץ, הוא כבר מחויב אבל דויד מתלבט, זוחל. הזכרתי ליעקב שהוא היה צריך שותף שיאתגר אותו, והוא רוצה לרוץ מהר, כי קצת קשה לו אי-וודאות ואולי זאת הזדמנות במקום לנסות לשנות את דויד, לנסות להתאים את עצמו אליו. וסיימתי את השיחה במשפט- "אתה יכול לבחור שותף מחויבות אחר, מי שתרצה, אבל נראה לי שיקדם אותך יותר שפשוט תעשה איתו תאום ציפיות".   מאז, יעקב ודויד כבר עם שני לקוחות גדולים, מרוצים מהעסק המשותף שהם בונים ביחד, הגיעו כבר ל-90% מיעד הרווחים ששמו לעצמם. הם יכלו כבר להגיע ליעד, יש לקוח פוטנציאלי נוסף, אבל הם מעדיפים להתמקד בשניים הקיימים, להעמיק איתם את מערכת היחסים.   ואתם, האם אתם מוכנים לשחק עם החיים? להפוך את סרטי הפנטזיה שיש לכם בראש לסרט התיעודי של חייכם?!   האם אתם מוכנים להתחיל לנוע להגשמת החלום שלכם, גם אם אין לכם עדין את כל התמונה המלאה?   האם אתם מוכנים לחיות מתוך החשיבה שעדיפה ההתקדמות... כי מי שמחכה למושלמות, נו טוב, הוא מאלה שעבורו סרט דוקומנטרי על חיים של מישהו אחר, הוא בגדר סרט פנטזיה עבורו.   מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם! ערן נ.ב - בקרוב תפתח קבוצה חדשה בתוכנית "עושים שינוי". אם החלטתם שאתם בשלים ורוצים לעשות שינוי מהותי בחייכם, תאמו איתנו "שיחת בהירות" ללא עלות וללא התחייבות שבה נעזור לכם ליצור בהירות לגבי איפה אתם נמצאים ולאן אתם רוצים להגיע, ובעיקר: מה נדרש מכם ויכול לעזור לכם להגיע לשם.

ושוב פוסט אורח של יעל לב-אור ( מאמנת היישום בתוכנית "עושים שינוי" ) עברה כבר כמעט כשנה מאז הגיעה הקורונה אלינו. אני הייתי בין האנשים שנחשפו ל-patient 0 כשהלכנו לקנות תחפושת בפיראט האדום (מי זוכר את זה בכלל?). הקורנה עשתה מהפך בחיינו, לא רק בגלל שכללי המשחק השתנו וכבר אי-אפשר לדעת מה נכון... לא בגלל שאנשים הפסיקו לחפש הגיון אצל מקבלי ההחלטות, כי איך אפשר למצוא הגיון במקום שאנו לא מבינים עד הסוף מה הכוחות הפועלים בו. אלא בגלל שאנשים היו יותר בבית, נחשפו לאי-וודאות גדולה ולא היה להם לאן לברוח. אז מה נשאר לעשות? לחפש תשובות באינטרנט. לחלק מהאנשים נפתח עולם חדש, עולם השפע. אנשים רבים גילו שהחיים שהם חיים הם לא הגרסה הטובה ביותר שאפשר לצפות לה. אנשים רבים ישבו בבית והכסף פשוט הגיע להם לחשבון בצורת דמי אבטלה, הם גילו שיש מציאות כזו וכשהממשלה תפסיק לשלם הם היו רוצים להמשיך לחיות ככה. ואז, בין הסגר השני לשלישי, כשנפתחה קבוצה נוספת של "עושים שינוי" הופתעתי לגלות את רבקה. היא בת 32, דתיה, כמעט חרדית, אולי, היא עוד לא החליטה. עלתה לארץ בגיל 18 מצרפת. היא עובדת כמתכנתת מחשבים, אבל במחשבים אין נשמה. וחוץ מזה היא עובדת בחברה ציבורית אז המשכורת שלה נמוכה לעומת החברות שלה וזה מתסכל אותה. לא בא לה לעבוד במחשבים, בא לה משהו אחר. בא לה להרגיש את הנשמה שלה מתפתחת בעבודה, בא לה להרוויח יותר. למה הופתעתי? כנראה בגלל דעה קדומה שלי על נשים חרדיות, מסתבר שהן כן מכירות את האינטרנט. אבל היא בכל זאת שונה בנוף, היא לא מוכנה להיכנע לתכתיבים החברתיים, ובחברה החרדית זה מצריך הרבה תעוזה. בפגישה הראשונה שלי עם המשתתפים בתוכנית אנחנו מגדירים מטרה גדולה. כולם מגיעים מאד נרגשים, בטוחים שבשיחה הזו נפצח, נדייק, נבהיר... והם ידעו בדיוק מה יהיה הדבר הבא שהם יעשו בחייהם המקצועיים. ובעוד 8 חודשים, החיים ישתנו והתשוקה תחזור לחייהם. אז כמו כל דבר, גם כאן האנשים מתחלקים ל-3 סוגים שונים: אלה שיודעים בדיוק מה הם רוצים – אבל לא יודעים איך לגרום לדברים לקרות אלה שיודעים איך לגרום לדברים לקרות - אבל לא יודעים מה הם רוצים ואלה שלא יודעים איך לגרום לדברים לקרות – וגם לא יודעים מה הם רוצים רבקה היתה שייכת לקבוצה השלישית: לא יודעת מה היא רוצה וגם לא יודעת איך לגרום לזה לקרות. וגם, במקרה, או שלא, רבקה שייכת לטיפוסים המתלבטים. היה לה קל להחליט לעלות לארץ, היה לה קל להחליט להתחתן עם בעלה. אבל כל השאר תמיד היה מלווה בלבטים: מה ללמוד?, האם להיות חרדית אדוקה או גרסה מתונה יותר? האם לגור באזור אחד או באזור השני? איפה יהיו המסגרות של הילדים? לטוס לבקר את ההורים בצרפת בראש השנה או בפסח? פאה ארוכה או קצרה? כל דבר מלווה בהתלבטות. כל תהליך קבלת ההחלטות מעוכב ע"י פחדים: הפחד לקבל את ההחלטה הלא נכונה. הפחד להיתקע עם ההחלטה הלא נכונה, הפחד לקבל החלטה נכונה ולהיכשל, הפחד להצליח ואז לאבד... פחדים לא חסר. הפחד משאיר את המתלבטים על הגדר. כשאין החלטה גם אין טעויות. במפגש הראשון שלי איתה, לא הגענו להגדרה של המטרה הגדולה שלה. הרגעתי אותה שבחודשים הראשונים של התוכנית המשתתפים עוברים תהליך עמוק של בילד-אפ פנימי שבו הם מתחברים לשפע, למומחיות ולתכונות ההצלחה הקיימות בתוכם. אז אמרתי לה שאנו נחכה חודשיים שלושה ואז נחזור להגדרת המטרה הגדולה. בינתיים היא הציבה לעצמה יעדי ביניים בחייה שדרשו ממנה הרבה אומץ. היא הגדירה לעצמה יעדים שחיברו אותה לכישורים החברתיים שלה, היא התחברה לכישורי הנגינה שלה וגילתה את הכישרון. היא קנתה דירה להשקעה, שייצרה לה הכנסה פאסיבית. במקביל, דבורה עשתה איתה עבודה על המוכנות הפנימית שלה. כשאדם מוכן, הדברים קורים לכאורה "מאליהם". היא לא האמינה באיזו קלות זה קרה לה. אבל הבינה שזו לא מקריות או מזל שנפל עליה, זו מציאות שהיא יצרה לעצמה, בעצמה. אך במפגש החמישי של הקבוצה, כשכולם שיתפו את ההתקדמות שלהם מול המטרה הגדולה שלהם ואת ההישגים שהשיגו עד כה, רבקה הסתכלה נבוכה עלי ועל דבורה ולא ידעה מה לומר, היא עדיין לא מצאה את המטרה הגדולה שלה. הזכרנו לה שאנחנו רואים את הפוטנציאל הגדול שקיים בתוכה, אבל אנחנו לא יכולים לקבל את ההחלטה עבורה. במפגש קבענו שעד סוף השבוע היא מקבלת החלטה. ביום חמישי, היא שלחה לי הודעה וביקשה הארכה לגבי קבלת ההחלטה. סרבתי לתת לה את ההארכה שביקשה, והסברתי שאם היא רוצה תוך 3 חודשים להיות עם תוכנית פעולה וכבר כמה צעדים ראשונים, נגמר לנו הזמן והיא חייבת לקבל החלטה. היא לא הצליחה לקבל החלטה ולבחור את המטרה הגדולה שלה. אז אני קיבלתי החלטה בשבילה ובחרתי עבורה מטרה גדולה. הסברתי שאם היא תלמד להגשים את המטרה הגדולה הזו, אחרי זה יהיו לה כלים להשיג כל מטרה שתגדיר לעצמה. אבל אם היא תתעקש שעכשיו נקבע את גורלה להמשך חייה ולכן המטרה הגדולה חייבת להיות הכי מדויקת שאפשר, אז לא יישאר לה זמן ללמוד איך להשיג אותה ולהתנסות בלהשיג אותה. ככה זה בחיים... הבחירות שלנו אינן מגיעות עם סוכן ביטוח ולא עם רשת ביטחון. הביטחון היחיד שיש לו לאדם, זה הוא עצמו, היכולות שלו, האמונה שלו שהוא יוביל את עצמו לחיים המתאימים לו. אושר לא מוצאים, אושר הוא לא מזל של יחידי סגולה, אושר יוצר לו האדם בעצמו. ביקשתי ממנה להקריא לי את החזון שרשמה במפגש הראשון: איך יראה יום בחייה מלאי התשוקה. כל המכתב שכתבה דיבר על חיי המשפחה, על בת הזוג שתהיה, על האמא שתהיה. היא חשבה שכאשר תמצא את ה"עבודה הטובה" אז כל "שאר" החיים יסתדרו: היא תהיה אמא טובה, בת זוג שמחה ומשקיעה וחיי החברה בקהילה שלה ישתפרו. הודעתי לה שהיא מתאמנת בלהיות אשת המשפחה שחלמה להיות. זו תהיה המטרה הגדולה שלה. משקיבלה את ההחלטה והחליטה ללכת איתי, יכולתי לשמוע את ההקלה שלה מצפת ועד תל אביב. מאותו רגע היא היתה מדהימה, אפילו מפתיעה, ובעיקר: בלתי ניתנת לעצירה. היא מצאה את הגישה שמתאימה להורות שלה, למדה אותה, פרסמה בכל שבוע פוסט חכם, עם טיפים לשיפור חייה המשפחה. ועוד לפני סוף התוכנית כבר העבירה הרצאה שהיתה אמורה לקחת 30 דקות ונמשכה שעה וחצי, לקבוצת אימהות נרגשות שקבלו ממנה מתנה ענקית: "את יכולה לבחור איזה אמא את רוצה להיות. את יכולה לבחור כל דבר בחייך מי את רוצה להיות ולהגשים אותו". לאחרונה היא שיתפה אותנו שבני המשפחה שלה באים להתייעץ איתה על יצירה של הכנסות פאסיביות. זה חזון אחרית הימים מבחינתה. לא נתפס. בחיים, לא תמיד אנחנו יודעים לזהות מראש את כל הדרך שאנו צריכים ללכת בה. וכמו במקרה של רבקה, אנחנו גם לפעמים לא רואים את המטרה בבהירות. אבל, לעמוד במקום ולחכות שהדברים פתאום יקרו מאליהם לא יקדם אותנו לשום מקום. לפעמים צריך פשוט "להפיל את אבן הדומינו הראשונה", לעשות את הצעד הראשון, להתקדם קצת כדי לראות דברים חדשים שלא יכולנו לראות מהמקום שהיינו בו קודם. מי שימשיך לחכות לרגע "המושלם" זה שבו "כל הכוכבים יסתדרו בשורה הנכונה" ימצא את עצמו ממשיך לחכות, תקוע ועומד במקום. עצם העובדה שרבקה היתה בתוך התהליך, בחברתם של אנשים מחויבים שהיו בקבוצה איתה, הניעה אותה לתזוזה, לשנות את המיקום, להתקדם הלאה. * * * ומה אתכם? האם הרצון שלכם, יום אחרי הקורונה, לחזור לחיים הקודמים שלכם? או שהקורונה תהיה הזדמנות בשבילכם להתחבר לחלום חדש (או ישן) ולהתחיל להגשים ולממש אותו?

והפעם פוסט אורח של יעל לב-אור (מאמנת היישום בתוכנית "עושים שינוי") יש לבני אדם כמה פחדים שמשותפים כמעט לכולם: פחד נטישה, פחד מוות וגם פחד כלכלי. תעצמו עיניים, תחשבו שאתם הומלסים - איזה פחד. באפריל האחרון צפיתי בסרט על השואה, היה קטע בסרט שהאמא מגלה שנשאר להם כמה שטרות אחרונים והיא מתחילה לבכות, נזכרתי באמא שלי מספרת על החיים בגטו, על אמא שלה בוכה לאבא שלה מאיפה הם ישיגו אוכל.