50 גוונים של חופש

רוב בני האדם בטוחים שהפחד הכי גדול שלהם הוא מכישלון. או מדחייה. או מלהישאר לבד. אבל האמת היא שיש לנו פחד אחד עמוק יותר, קדום יותר. ומפחיד יותר... הוא מסתתר בחדר אחד בנפש שלנו, שאנחנו עושים הכל, אבל הכל, כדי לא להיכנס אליו. אנחנו שמים שומרים בדלת. אנחנו מקיפים אותו בחומות של רעש והסחות דעת. אנחנו ממלאים את היום שלנו בפגישות, במשימות, בעשיה... אנחנו גוללים בטלפון בכל שניה שיש לנו פניה, בתור לרופאה, בפקק ברכב, וגם לפני השינה עד שהעיניים נעצמות מעייפות. אנחנו קונים דברים שאנחנו לא צריכים, אוכלים כשאנחנו לא רעבים, ומדברים כשאנחנו לא באמת רוצים להגיד כלום. הכל, רק כדי לא לפגוש אותו.

מכירים את זה שאתם נמצאים בסיטואציה כלשהי ומבינים שאתם צריכים להיות "נחמדים"? בואו נדבר רגע בכנות על ה"נחמדות" הכרונית הזו שלנו. אנחנו מכירים אותה היטב. זו הנחמדות שגורמת לנו לחייך בנימוס בארוחת שישי כשאנחנו רק רוצים לצרוח ולברוח משם. זו הנחמדות שגורמת לך להגיד לבוס "בטח, בשמחה" על עוד משימה, כשכל הגוף שלך מתכווץ וצועק "לא". זו הנחמדות שגורמת לך לשתוק מול בת הזוג שלך כדי לשמור על שקט ו"שלום בית", בזמן שבפנים, בתוכך מתחוללת מלחמה. זו הנחמדות שגורמת לך להכנס איתו למיניות, למרות שממש, אבל ממש לא בא לך על זה כרגע. במשך שנים סיפרתי לעצמי שאני אדם טוב. שאני מתחשב. שאני רואה את האחר. אבל יום אחד, בתוך רגע של כנות אכזרית מול עצמי, הבנתי את האמת: הנחמדות שלי לא הייתה טוב לב. היא הייתה מניפולציה. זה כואב להודות בזה, אני יודע. אבל בואו נפרק את זה רגע ביחד. כשאנחנו מבטלים את הרצון שלנו כדי שמישהו אחר לא יכעס עלינו, אנחנו לא באמת נחמדים. אנחנו מנסים לשלוט ברגשות שלו. אנחנו עושים איתו עסקה סמויה ומלוכלכת בלי שהוא בכלל יודע.

אתמול, בקבוצה של משתתפי הריטריט האחרון, אחד המשתתפים שלח את הקטע הבא, שקראתי מזמן מתוך הספר של אושו: 'חופש - האומץ להיות עצמך': "אנשים מדברים הרבה על חופש, אבל הם לא רוצים חופש בדיוק; הם מבקשים חוסר אחריות. הם אומרים שהם מבקשים חופש, אבל עמוק מתחת לפני השטח, באופן לא מודע; הם מבקשים אישור להיות חסרי אחריות. חופש אמיתי הוא סימן לבגרות; הרצון באישור לחוסר אחריות הוא רצון ילדותי. חופש אפשרי רק כאשר אתה כל כך בוגר, עד כי אתה יכול לקבל את האחריות להיות חופשי. העולם עדיין אינו מקום חופשי משום שהאנשים אינם בשלים.

שלשום קיימתי יום הקלטות לפודקאסט שלי. יש לי בדרך כלל יום אחד בחודש שבו אני מזמין את כל האורחים ומקליט את הפרקים, בדרך כלל 4 (לפעמים 5) פרקים ביום אחד כזה מרוכז. אני מאד אוהב את הימים האלו, את המפגש עם אנשים חדשים, לרוב בלתי מוכרים. ומכל מפגש כזה אני יוצא מועצם, ובדרך כלל גם לומד משהו חדש. וכך גם היה שלשום. היו לי 4 אורחים נפלאים שבקרוב תזכו לשמוע אותם. ובאחת השיחות, עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה משפט שהפיל לי הרבה אסימונים וגם גרם לי להבין משהו על עצמי ועל המרחבים שאני מקיים. המשפט היה: ריפוי = כנות בשדה של אהבה בום! פתאום הנקודות התחברו לי.

שלשום קיימתי יום הקלטות לפודקאסט שלי. יש לי בדרך כלל יום אחד בחודש שבו אני מזמין את כל האורחים ומקליט את הפרקים, בדרך כלל 4 (לפעמים 5) פרקים ביום אחד כזה מרוכז. אני מאד אוהב את הימים האלו, את המפגש עם אנשים חדשים, לרוב בלתי מוכרים. ומכל מפגש כזה אני יוצא מועצם, ובדרך כלל גם לומד משהו חדש. וכך גם היה שלשום. היו לי 4 אורחים נפלאים שבקרוב תזכו לשמוע אותם. ובאחת השיחות, עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה משפט שהפיל לי הרבה אסימונים וגם גרם לי להבין משהו על עצמי ועל המרחבים שאני מקיים. המשפט היה: ריפוי = כנות בשדה של אהבה בום! פתאום הנקודות התחברו לי.

כמה שאנחנו אוהבים את "אחרי החגים". זה כל כך נוח. במקום לקבל החלטות... לנקוט בפעולות... לעשות שינוי... להתמודד עם חוסר וודאות.. ועם הפחדים... קל יותר להכריז שנעשה את זה אחרי החגים. רק שלא אמרנו איזה חגים, ותמיד יש איזה חג באופק. מה שעושה את זה מאד נוח. כי לא צריך לקבל החלטות ולהתמודד עם המציאות, ועם הדברים שאנו רוצים לשנות. רק שהנוח הזה שאנחנו כל כך מכורים לו, לא באמת נוח. כי משהו בפנים לא מניח.

כשהפגישה כמעט הסתיימה, ביקשתי ממנה לסכם עם מה היא יוצאת ממנה. היא החלה לדמוע, ותוך כדי אמרה "זה כל כך נעים שאפשר להיות אמיתית ולדבר על הכל". וזה הזכיר לה את התחושה שחוותה בריטריט "50 גוונים של חופש" שהשתתפה בו בעבר. ואז היא אמרה: "לפני הריטריט, חשבתי שהכרתי את עצמי... חשבתי שידעתי מה אני רוצה... חשבתי שאני יודעת מי אני..." עצרתי אותה ושאלתי אם היא שמה לב לדבר המשותף בכל הדברים שאמרה. "חשבתי". בכל מה שאמרת, השתמשת במילה "חשבתי". קודם כששאלתי אותך עם מה את יוצאת, הרגשת. זה גרם לך לדמוע. ולפני כן חשבת. יש הבדל עצום בין לחשוב משהו ובין להרגיש אותו.

במשך קרוב לארבע שנים, כמעט בכל פגישה שהייתה לי איתה, היה משפט קבוע שהיה חוזר על עצמו בשלב כזה או אחר של השיחה: "רק תפתח את הלב ערן, רק תפתח את הלב- והכל יסתדר". והתגובה האוטומטית שלי למשפט הזה היתה, "אני מבין את מה שאת אומרת, אבל איך עושים את זה?" והיא היתה אומרת לי "לא עושים את זה. הווים את זה". שם בדרך כלל הייתי מאבד אותה. ונשאר עם סוג של תסכול. באותה תקופה, כשהייתי מטופל שלה, הייתי מאד חזק במיינד שלי. בדיעבד, היום אני מבין שיותר מכך, הייתי סוג של "שבוי" שלו. פועל בעיקר מתוך המחשבות שלי, כשהכלים העיקריים והיחידים שעמדו לרשותי היו השכל וההיגיון. בגלל זה בכל פעם שהייתי שומע את המשפט הזה שלה, המוח שלי מיד היה מנסה לתרגם את זה לפעולות קונקרטיות, לאיזה שהוא doing שבתקווה יביא או יקח אותי לתוצאה הרצויה.

או: איך ההחלטות שמעולם לא קיבלתם מעצבות את כל החיים שלכם. כל החיים שלנו מתנהלים על בסיס הסכמים והסכמות. חלקם כאלו שחתמנו עליהם במודע, כמו למשל המשכנתא בבנק (למרות שלא קראנו מילה מעשרות העמודים הכתובים שחתמנו עליהם). אבל מרביתם, הם לא כאלו. ולמרות שאלו ההסכמים החשובים ביותר הנוגעים להיבטים הכי משמעותיים בחיים שלנו כמו משפחה, ילדים, הורים, חברים, תעסוקה, בריאות, כספים וכו' – אין לנו שום זיכרון שחתמנו עליהם וגם לא נמצא את ההסכם המודפס לעיין בו. אלו הם ההסכמים הלא כתובים שמנהלים את החיים שלנו. הם שולטים בכל החלטה שאנו מקבלים. מה זה בעצם "הסכם לא כתוב"? הסכם לא כתוב הוא כלל, אמונה או ציפייה שאנחנו חיים על פיה מבלי שבחרנו אותה בכלל. לא באופן מודע לפחות. זה הסכם שהחברה, המשפחה, או אפילו אנחנו בעצמנו יצרנו, לעיתים לפני עשרות שנים או בילדות שלנו, והוא ממשיך לנהל את חיינו מאחורי הקלעים מבלי שנהיה מודעים לקיומו. למשל, כל מי שנולד לו ילד, ברגע הולדת הילד, חתם באופן לא מודע על הסכם עם עצמו, שהוא יעשה הכל כדי לשמור ולהגן על הילד הזה, עד ליום מותו. זו דוגמה להסכם לא כתוב, שנחתם באופן לא מודע אצל רובנו. וזה לא שהסכם לא כתוב הוא "טוב" או "רע". זה הכל בעיני המתבונן, והאם זה תומך (או שלא) בחיים שהוא רוצה ליצור לעצמו.

כאוס. אני חושב שזו אחת התחושות החזקות שמלוות הרבה אנשים כיום בעולם ובמיוחד בארץ שלנו. הכל זז, משתנה, מתפרק, הופך להיות יותר כאוטי, משוגע, מוטרף ושובר הרבה מוסכמות של תרבות, מוסר, אתיקה, אחווה, חברות, ערבות הדדית – נראה שהרבה ממה שגדלנו והתבססנו עליו כחברה, פשוט מתמוסס, נשבר, נעלם, משתנה. כנראה שזו הסיבה שבגללה כל כך קשה לנו כאנשים וכחברה כאן היום. כל הבסיס והיסודות של החיים ושל החברה מרגישים היום כל כך לא יציבים, ארעיים, ובעיקר: כאלו שאי אפשר לסמוך או להישען עליהם יותר. וזה משאיר אותנו עם השאלה הבלתי נמנעת: אם אי אפשר להישען על אלו, אז על מה כן? בחודשים האחרונים יצא לי יותר ויותר לחקור עם עצמי את המושג הזה של "כאוס". את ההיבטים השונים שלו והמשמעות שלו בחיים שלי ושלנו. כאוס נתפס אצלנו לרוב כמשהו שלילי, מפחיד ומאיים מאד.