שינוי

חלק ניכר מחיי הייתי אדם מרצה. קל לי לומר את זה היום, אבל בעבר לא יכולתי לראות שכך הייתי, לא הייתי מודע לכך. וכשאנחנו לא מודעים למשהו אנחנו נשארים שבויים בתוכו. ריצוי הוא דפוס פעולה טיפוסי להרבה אנשים. פשוט כי הוא נראה לנו כמו "פתרון קל" להרבה מצבים שאנו חוששים או לא רוצים להתמודד איתם. נכנסתם לקונפליקט עם מישהו? זה לא כיף. אז מרצים והבעיה "נעלמת" מתקשים לעמוד על דעתנו? או חסרי בטחון? ריצוי פותר את הבעיה, פשוט כי וויתרנו על דעתנו. מבקשים מאיתנו משהו שלא ממש בא לנו לעשות, אבל לא נעים לנו לומר "לא", או שאנו חוששים לפגוע במישהו? מרצים. מרצים, אך לא מרוצים.

פורים הוא החג החביב עלי. זוכרים את המסיבות בפורים כשהיינו ילדים? (וגם כמבוגרים), איך אנחנו אוהבים להתחפש, לשים מסיכה ותחפושת, ולהיות למישהו אחר ליום אחד? זה משחרר, מרגש, כיף. אבל מה קורה כשהמסיכה והתחפושת הזו הופכת להיות חלק קבוע מהחיים שלנו? לפני שנים, בתקופה שהייתי ב"קוד המנצח", הייתי לובש חליפות. לסדנאות, להרצאות, ולפעמים גם לפגישות "חשובות". אבל לא רק את החליפה לבשתי - לבשתי מסיכה שלמה. מסיכת "המצליחן", הבטוח בעצמו, זה שתמיד יודע מה לעשות. בבית, היתה לי מסיכה אחרת: של האבא "המושלם", הבעל "האידיאלי". תמיד חזק, תמיד יציב, אף פעם לא מראה חולשה. זה שיודע מה צריך לעשות ומה הדבר הנכון. עם החברים? מסיכה של הבחור הכיפי, השמח, המצליח, זה שאף פעם לא עייף או מדוכדך. כל יום, החלפתי מסיכות. הייתי מאסטר של הסוואה עצמית.

אני זוכר את הרגע ההוא, כשישבתי על שפת הבריכה של הבית היוקרתי שלי. מסתכל על הבריכה, על החצר הגדולה והבית הגדול, וחושב לעצמי שהנה, השגתי את זה. עכשיו אני אמור להרגיש מאושר. הרי השגתי את כל מה שהחברה שלנו אומרת שצריך להשיג: קריירה משגשגת ומצליחה, משפחה "מושלמת", בית חלומותי. אבל לא הרגשתי מאושר. אפילו לא קרוב לכך. הרגשתי ריקנות מוחלטת. סוג של חנק. כאילו קירות בלתי נראים סוגרים עליי מכל עבר. ואחרי הריקנות, הגיע הדיסוננס הפנימי הגדול: איך זה יכול להיות שיש לי את מה שרציתי אבל אני לא מרגיש מאושר מכך? או לכל הפחות מרגיש טוב. לא הרגשתי טוב. רק כמה שנים מאוחר יותר, בעקבות תהליכים עמוקים שעברתי עם עצמי, הבנתי למה. הבנתי שהייתי כלוא. אמנם זה היה כלא עם רמת חיים גבוהה, אבל עדיין – כלא.

בהרצאה דיברתי על מה יאפשר לנו ליצור יותר חופש בעסק שלנו. בין השאר תוכלו לשמוע: מה המשמעות של חופש בעסק? מהן מלכודות החופש הנפוצות בעסקים שמונעות מאיתנו לחוות חופש בחיים שלנו איך ניתן לעצב את העסק כך שיאפשר לנו יותר חופש וגמישות. וכיצד נוכל להביא יותר חופש להיבטים שונים בעסק שלנו: מול כסף, בשיווק, מול הלקוחות ועוד

כשיובל הס היה בן רק בן 15, כבר היה לו עסק די גדול בהכשרה של כ-25,000 בעלי עסקים בשיווק בוידאו. אנשים קראו לו ילד הפלא של עולם השיווק. היום, כ-8 שנים מאוחר יותר, יובל נמצא במקום אחר לגמרי. בשיחתנו הכנה והפתוחה תוכלו לשמוע: מה הוביל אותו לפתוח חברה עם עובדים בגיל 15 כיצד נולד הכינוי "ילד הפלא של עולם השיווק" ואיך הוא מרגיש כלפיו היום מה היו השאלות המהותיות שגרמו לו לפרק את כל העשייה העסקית שלו ולבחון את המשך דרכו בחיים על המחירים הנפשיים שגבתה ממנו ההצלחה המסחרית על המחירים הערכיים בשיווק שבו ראה את עצמו כמניפולטור על משבר הזהות שחווה לאחר סגירת העסק מדוע נסע לתאילנד לשמונה חודשים ומה עבר שם מדוע חשוב להמציא את עצמנו מחדש מהם המקומות שבהם עולם השיווק סטה מהדרך למה חשוב להתחבר לילד שבתוכנו על שטיפת המוח שכולנו נגועים בה ומדוע מינימליזם בחיים מאפשר לנו יותר חופש

במשך כמה תקופות במהלך החיים שלי, הסתובבתי בהרגשה שאני כלוא. כלוא בחיים שיצרתי לעצמי. שזה אולי אחד האבסורדים הגדולים שקיימים בחיים שלנו: לרוב אנחנו הסוהרים והכולאים של עצמנו. חיפשתי את החופש בהרבה דברים חיצוניים, עוד כסף, בית גדול יותר, טיול ארוך לחו"ל והתנתקות מהחיים "הרגילים" כאן בארץ. חשבתי שאם רק יהיה לי את ה______ אז אגיע לחופש הנכסף. אף אחד מאלו לא נתן לי את החופש שביקשתי ורציתי. כששואלים אותי איך אני מגדיר חופש, אז ההגדרה הפשוטה שלי היא: *לחיות את החיים בתנאים שלי.* בגדול זה אומר: היכולת שלי לקבל החלטות עצמאיות, לא מתוך כפייה או הכרח חיצוני, שיש לי אפשרויות בחירה שונות ושאני יכול לנווט את חיי בהתאם לרצונות ולאמונות שלי. וזה לא דבר פשוט בעולם שרק מנסה לשעבד אותנו וליישר אותנו לתוך מסגרות, מערכות אמונה, כללים וחוקים.

לא מזמן עשיתי קצת סדר בספרייה שלי ונתקלתי בספר "מחכים לגודו", המחזה שכתב סמואל בקט. פעם לפני הרבה שנים קניתי אותו כי השתמשתי בקטע קצר ממנו בסדנה שהעברתי. מאז לא פתחתי אותו. תכל'ס זה אחד המחזות הכי משעממים שיש בעולם. שני קבצנים/בטלנים יושבים מתחת לעץ כל היום ומחכים. מחכים לגודו. הם בדיאלוגים אינסופיים ומשמימים, תוהים, שוקלים וחושבים מה יעשו אם הוא יבוא, ומתי הוא יבוא, ואם בכלל... ובפועל, בנתיים לא קורה כלום. הם עדיין יושבים שם מתחת לעץ ומחכים, באותו המקום שלפני כ-15 שנים היו כשקניתי את הספר הזה. כל המצב הזה די מזכיר את המצב של הרבה אנשים כרגע סביב המצב עם אירן. יושבים, ומחכים. קוראים פרשנויות, מלהגים, מתדיינים, שוקלים לכאן ולכאן, יוצרים תרחישים משל עצמם, מנתחים תרחישים של אחרים... ובפועל – לא עושים כלום.

כולם רוצים אינטימיות בקשר אבל מעטים יודעים איך ליישם אותה נכון באופן שמחזק את הקשר. בראיון הזה דן טימור ראיין את ערן שטרן ואת ורד סבאג בנושא. בין השאר הם דיברו על: מה זו אינטימיות? למה קשה עם אינטימיות ולמה כדאי לטפח אותה מההתחלה? איך להכיר עוד יותר לעומק? איך לייצר אינטימיות עוד לפני שיש לך קשר זוגי? איך אינטימיות עוזרת לחדש ולהדליק את התשוקה ביניכם? איך אינטימיות עוזרת להתרגש מגילויים חדשים? מה מסייע לתקשורת קרובה ועמוקה להתקיים? מה מפריע לה וכיצד ניתן להעצים אותה? ועוד הרבה נושאים שיעזרו לכן ליצור זוגיות מאושרת בחייכן

על התפתחות אישית ורגשות לא זוהרים בפרק הזה אני מארחת את ערן שטרן, יזם, סופר, מרצה, מלווה ומאמן אנשים, יזמים, בעלי עסקים, מנכ”לים בכירים בתהליכי שינוי וטרנספורמציה משמעותיים בחייהם ובעסקים שלהם, למעלה מ 20 שנה. בעל הפודקאסט "עושים שינוי" בפרק הזה שוחחנו : על השינויים שעבר בחייו על שינויים מתוך בחירה וכאלה ש"נופלים " עלינו על הדרכים להתמודד ולהכיל שינוי מודל המושלמות שיוצר פערים על תפיסת האושר השגויה שתלויה בתוצאות בחוץ על הכוח שבהתמסרות והריפוי שזה מביא על הפחדים שקיימים משינויים שקורים בחיינו על החשיבות של מקום לרגשות בתהליך של שינוי והתעוזה שזה מביא איתו תודה ערן על המבט החוקר ,על הסדקים שהבאת באנושיות מרובה ועל הקול הזה בתוך עולם ההתפתחות האישית שמביא איזון הכרחי ובריא.

שני קדמי צוקרמן היא אמא, מנחת NLP, מפתחת משחקים ובעברה גם שייטת אולימפית. מסע החיים שלה הוא מרתק וכולל שינויים רבים. בין השאר דיברנו על: הבחירות שלה ללכת עד הקצה בכל דבר שהיא עושה מדוע הגדרות ברורות מעכבות אותנו ההתמודדות באולימפיאדה ומה שלמדה שם על עצמה היציאה מ"המרדף אחר התוצאה" הקנאה שיש בנו מדוע חשוב להנות מהדרך המשחקים בחיים וגם, הפתענו אחד את השניה במשחק שאלות ספונטניות