שינוי

התמונה הזו צולמה לפני כמה ימים כשהיינו עוד בוורקאלה בהודו. אם הייתם מדברים איתי לפני כ-3 שנים על לשכור טוסטוס ולנהוג בהודו, הייתי אומר לכם שאתם כנראה לא שפויים, ובטח לא נורמלים! מן הסתם יש כאלו שיאמרו: מה הביג דיל? מה הבעיה עם הדבר הזה? והם צודקים. עבורם זה לא ביג דיל.   עבורי, לפני שלוש שנים, זה היה.   היינו אז בתחילת הטיול הגדול בעולם עם הילדים, והגענו לגואה בהודו. לעומת שאר המקומות שהיינו בהם בהודו לפני כן (דלהי, רישיקש וערי ראג'אסטן), החוף הקטן שהשתקענו בו בגואה היה הרבה יותר שקט, תנועה דלילה יחסית ברחובות ותשתיות כבישים הרבה יותר טובות (אשכרה היו כבישים!!).   כבר מהימים הראשונים שם, הילדים התחילו ללחוץ שנשכור טוסטוס.   אני סירבתי.   היו לי את כל הסיבות ה"נכונות" לסרב: זה הודו (עם כל המשתמע מזה), הם נוהגים בצד השני של הכביש (שמעולם לא נהגתי בו), לך תדע איזה טוסטוס תקבל כאן ומה המצב שלו, כמעט ולא נהגתי עד אז על טוסטוס לפני... ובכלל למה צריך, אנחנו במרחק הליכה מהים, מהחנויות ומכל מה שאנו צריכים, יש טוקטוקים בשפע סביבנו שאפשר לקחת בקלות וכמעט בלי כסף אם אנו רוצים לנסוע למקום רחוק יותר. אין שום סיבה הגיונית שנצטרך לשכור טוסטוס.   זה עבד לי! במשך כמה ימים, הצלחתי לעמוד בלחץ שלהם די בכבוד.   אבל את האמת לא גיליתי להם – פשוט פחדתי.   לשכור לנהוג על הטוסטוס, ועוד בהודו, היה עבורי משהו מאד שונה ממה שהייתי רגיל לו. לא משהו שנמצא באזור ה"נוחות" שלי.   וכמו תמיד, כאשר אנחנו יוצאים מעבר לרגיל, לוודאי, לבטוח ולנוח שלנו – עולה בנו הפחד. שמטרתו היא בסה"כ לאותת לנו שאנו חורגים מהגבולות ה"נורמליים" שלנו. אבל הפרשנות הכמעט אוטומטית ומיידית שלנו היא שמה שעורר בנו את הפחד הוא "לא טוב" ולכן אנו לרוב מתקפלים וחוזרים מהר מאד למוכר והבטוח שלנו.   ואז בוקר אחד, ליד הצ'אי שופ בפינה של הרחוב שלנו, ראיתי כמה טוסטוסים שעומדים פנויים להשכרה. החלטתי לעשות נסיון. בלי לספר לילדים, בלי להתייעץ עם אף אחד, שכרתי טוסטוס למשך יום אחד בודד.   אמרתי לעצמי שאראה איך אני מסתדר איתו במשך יום אחד ואז אקבל החלטה אם זה בשבילי או שלא.   שכרתי אותו ויצאתי לרכב, לבד, להתרגל להרגשה, לרעיון, לתנועה מסביב...   ככל שהתקדמה הנסיעה הראשונית, כך התגבר בי הבטחון. אמנם הפעם האחרונה שנהגתי על טוסטוס לפני כן היתה קרוב ל-30 שנים קודם לכן, אבל זה עדיין הרגיש לי מוכר ובטוח.   אחרי כשעה שנסעתי לבד, חזרתי לחדרים שלנו והפתעתי את הילדים עם הטוסטוס.   עוד באותו היום, כבר שכרתי טוסטוס אחר למשך כל החודש ששהינו שם. ומאז, בהמשך הטיול, גם בתאילנד בהמשך, הטוסטוס הפך לחלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו.   בניתוח בדיעבד, אני חושב שמה שחוויתי באותה שעה של נסיעה, היה הדבר המשמעותי שיצר אצלי את השינוי בתפיסה לגבי הרכיבה על הטוסטוס. החוויה שלי היתה – חופש.   הרגשתי שפתאום יש לי חווית חופש חדשה – היכולת לנסוע ולהגיע למקומות שקודם היו פחות נגישים לי. לכאורה זו שטות, כי הרי אין שום בעיה, לעלות בכל נקודת זמן על טוקטוק ולבקש מהנהג שיקח אותך לאן שאתה רוצה, אבל בכל זאת, התחושה והידיעה שאתה לא תלוי באף אחד, לא צריך שום דבר אחר, ובכל רגע נתון אתה מחליט לאן ואיך אתה מגיע, אין משהו שמשתווה לה.   אבל אל תתבלבלו, זה לא סיפור על טוסטוס!   זה סיפור על האופן שבו אנחנו יוצרים את המגבלות לעצמנו, ואנחנו לא באמת יודעים (עד שמתנסים בכך בפועל) מה עוד אפשרי עבורנו, כאשר אנחנו יוצאים אל מעבר למגבלות שאנו שמים לעצמנו.   לא יכולתי לדעת שהחוויה שהטוסטוס יעניק לי תהיה של חופש.   וכנראה, שגם אם הייתי משוחח עם אחרים, שהתנסו בכך לפני, הם לאו דווקא היו אומרים לי (מנסיונם) שזה מה שאני אחווה. כל אחד מן הסתם חווה את זה אחרת.   עד שעליתי לרכיבה הראשונה, הייתי שבוי בקונספציות ובתפיסות המוכרות שלי.   אנחנו לא יודעים, מה שאנחנו לא יודעים – עד שאנחנו מוכנים לנסות את זה.   השאלה היא – האם אנחנו מוכנים לנסות את זה? הרבה אנשים רוצים שינוי בחייהם, אבל לא מוכנים לעשות את מה שצריך לעשות על מנת להשתנות. הם אינם מוכנים לעשות, אפילו את הצעד הקטן ביותר (במקרה שלי זה היה לשכור טוסטוס ליום אחד בודד, רק להתנסות) כדי להרגיש איך זה יהיה עבורם "בצד השני".   הרבה אנשים משועבדים לחיים שהם לא אוהבים או שהם לא שלמים איתם רק בגלל שזה "מקובל", "נורמלי" או ש"צריך".   והם לא מאפשרים לעצמם אפילו רק את המחשבה (שלא נדבר על הפעולה) הקטנה ביותר על משהו שהוא שונה מה"נורמלי" שלהם. וזה חבל.

הי, מכירים את הספר "מילכוד 22" של ג'וזף הלר? הוא מתאר את קורותיו של טייס מטוס הפצצה במלחמת העולם השנייה שמתוסכל מהמצב וחושב כיצד להשתחרר מהצבא בנימוק של אי שפיות. השם של הספר נגזר ממספרו של סעיף בדיוני בחוק השירות הצבאי האמריקני, שעל פיו רק משוגעים יכולים להשתחרר משירות בצבא. המלכוד נובע מן המסקנה כי חייל המבקש להשתחרר מהצבא בטענה כי הוא מפחד מן הסכנות הכרוכות בשירות, סביר להניח שאינו משוגע, ולכן לא יזכה לשחרור. הא! חתיכת קאצ'... יש לנו מקרים דומים כאלו בסיטאוציות שונות בחיים. משיחות שלי עם הרבה מאד שכירים, הם מרגישים בדיוק באותו מקום שהם חשים את המילכוד הזה. ישנם הרבה מאד אנשים שאינם מרוצים במקום העבודה שלהם או אינם אוהבים יותר את התחום בו הם עוסקים. הסקר המיוחד שערכתי לשכירים לפני מספר שבועות הראה ש-84% מהם היו רוצים מחר בבוקר לעזוב את מקום העבודה שלהם. אני יודע מנסיוני האישי איך זה לקום בבוקר מתוך ידיעה שאתה הולך למקום עבודה ועיסוק שכבר לא מהנה אותך. קשה מאד לקום בבוקר. אין את חדוות היצירה, הסיפוק, תחושת ההגשמה שבעשייה. הדבר אף קשה יותר במקרים (כמו שקרה שלי) שתחושת הסיפוק וההגשמה היתה קיימת קודם לכן, וכך פתאום נעלמה. זהו ניגוד עצום, בין הימים בהם הייתי קם בקפיצה מהמיטה לתוך יום חדש של עשייה והתרגשות ולימים בהם אני “גונב” עוד כמה דקות במיטה, כי אני יודע שאין דבר ממש מרגש שמחכה לי במהלך היום במקום העבודה שלי. אז מצד אחד - הרצון לעזוב, לעשות שינוי ולצאת לדרך חדשה ומרגשת הוא מאד משמעותי וחזק. מצד שני, ישנו את עניין הוודאות והבטחון (ובמיוחד תחושת הבטחון הכלכלי). כבני אדם, אנו מחפשים את הבטחון והוודאות. אפשר לומר, שבמקרים קיצוניים אנחנו אפילו מכורים לוודאות ולבטחון ועושים כל שביכולתנו כדי להישאר במקום המוגן והבטוח. כל צעד של שינוי מערער את המערכת הפנימית שלנו. האגו שלנו נכנס למצב כוננות, ומפעיל בתוכנו סוגים שונים של "מנגנוני הגנה" שיגרמו לנו לרדת מהרעיון של השינוי ולחזור למוכר והבטוח שלנו. את מנגנוני ההגנה שהאגו מפעיל בתוכנו אתם מכירים היטב: פחד, ספק, סקפטיות, דחיינות, ביקורתיות, שיפוטיות, הקטנה, ציניות ועוד... בכל פעם שעולה בכם אחד מאלו, כדאי להסתכל ולבחון - מה קרה שגרם לאגו שלי להפעיל בתוכי את מנגנון ההגנה הזה? מה מוציא את האגו שלי מאזור הנוחות, כך שהוא נכנס לכוננות? ומה אנחנו עושים כשעולים בנו הפחד, הספק, הסקפטיות וכל האחרים? חוזרים למוכר והבטוח. והנה המלכוד: אנחנו רוצים שינוי, אבל בכל פעם שאנו עושים את הצעד הכי קטן בכיוון של שינוי, או אפילו רק חושבים עליו, האגו מיד מפעיל בתוכנו את התהליך ואנו מייד מוותרים על השינוי. כלומר, עצם המחשבה על שינוי מפעילה בתוכנו כוחות מאד עוצמתיים שגורמים לנו לוותר על השינוי. ישנם מקרים שזה אפילו קיצוני עוד יותר. חשבו על מישהו שמתוסכל בעבודתו ואז מפוטר ממנה. והמלכוד: אם לפני הפיטורים הוא היה עסוק בתחושת חוסר הסיפוק ורצון לעזוב את העבודה או להחליף עיסוק לעיסוק או עבודה שתמלא אותו סיפוק, הרי שמרגע הפיטורים הוא הופך להיות עסוק בלנסות ולחזור לאותו מקום עבודה (או דומה לו) ולעיסוק שממנו הוא רצה רק ימים ספורים קודם לכן – לברוח ולהחליף. אז מה עושים? החדשות הטובות הן שאפשר לצאת מהמלכוד הזה. בניגוד לדיעה רווחת, הפתרון הוא לא לעשות שינוי קיצוני דווקא, אלא להכין את האגו שלנו לשינוי בצורה הדרגתית ומבוקרת. החדשות הטובות עוד יותר הן, שלאחרונה קיימתי הדרכה מיוחדת לקהל השכירים, שבה פרשתי בפני המשתתפים נתיב מעשי לחיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי, מבלי לוותר על הבטחון שהעבודה מעניקה להם (אף על פי שמדובר בפייק-בטחון) ותוך כדי כך לבסס בטחון כלכלי אמיתי שאינו תלוי במעסיק שלהם.   כמו כן, הסברתי בה מהם הכוחות המניעים אותנו לבצע את השינוי שאנו רוצים וכיצד לזהות מה עוצר ותוקע אותנו שוב ושוב באותו המקום. את ההדרכה הזו אתם לא רוצים לפספס: עושים שינוי! איך להניע את עצמך לחיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי תוך כדי יצירת הבטחון הכלכלי שלך מה יהיה בהדרכה? הנה... 3 המרכיבים ההכרחיים לבצע שינוי אמיתי ומתמשך בחיינו (מבלי לחזור ולהיתקע שוב ושוב באותו המקום) כיצד לזהות ולעקר מהשורש את הגורם העיקרי שמחזיר אותנו שוב ושוב לאזור הנוחות שלנו ומונע מאיתנו לעשות את השינוי שאנו רוצים מה השאלה האחת הכי חשובה שצריך לשאול את עצמנו שתגרום לנו לזוז ולעשות שינוי מהם 4 השלבים להבטיח את הבטחון הכלכלי שלנו מה הכלים שיעזרו לנו לחיות חיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי (אם נשתמש בהם) מה יהיה הצעד הבא עבורכם? ההדרכה היא ללא עלות, לצפייה מיידית דרך האינטרנט, בנוחות של הבית שלכם.   פשוט הכנסו לקישור ותוכלו לצפות בהדרכה:

הי! קודם כל ד"ש מהודו! יצאנו לשבועיים לטייל ולנוח כאן... :) כשבוע לפני הנסיעה, פנה אלי חבר בווטסאפ (נקרא לו שלומי, רק לצורך הפוסט הזה), וכך היתה השיחה: שלומי: מה נשמע? אני: אהלן, הכל טוב? מה קורה? שלומי: אצלי רע. עושה רושם שהמנכ"ל רוצה לפטר אותי (אחרי 15 שנה)... אני: וואלה... אתה יודע, זה לא בהכרח רע... יכולה להיות גם הזדמנות גדולה עבורך... אני: וקח את זה בקלות... שלומי: זה אפשרי בכלל? אני: אפשרי... תלוי בך. זה הכי הגיוני ואנושי להתבאס מזה... זה בטח לא נעים. אבל, זה לא סוף העולם. קורה. מה שחשוב זה מה הלאה מכאן... תאפשר לעצמך לשהות קצת במקום המבואס, זה גם חשוב.. יכול להבטיח לך שבפרספקטיבה של כמה חודשים מהיום, אתה תסתכל על הדברים לגמרי אחרת. ככה זה התחיל... כמה ימים אחרי זה, שלומי כבר היה אחרי שיחת השימוע ועם תאריך עזיבה. פגשתי אותו ממש לפני שטסנו להודו, ולשמחתי ראיתי שהוא כבר נמצא במקום אחר, מצב הרוח שלו כבר השתפר והוא כבר עשה פעולות לקידום חיפוש התפקיד הבא שלו. לו אישית אני לא דואג יותר מדי, אני יודע שהוא ידע להסתדר וימצא את הדבר הבא הנכון עבורו. ואני גם יודע שמה שהוא עובר עכשיו יהיה ברכה גדולה עבורו כי בעצם, השינוי הזה שהוא עובר כעת, בעל כורחו, הוא משהו שהוא רצה כבר זמן לעשות, אבל חשש ממנו מאד. הדברים לא קורים לנו סתם, ולא במקרה... תת המודע שלנו חזק יותר מכל מחשבה מודעת או רצון מודע. ואם בתת המודע שלנו אנו רוצים שינוי, אבל במודע שלנו אנחנו חוששים לעשות את הצעד, בסופו של יום, תת המודע תמיד ינצח. העניין הוא שלא תמיד האופן שבו זה יבוא לידי ביטוי זה יהיה בצורה הכי פשוטה, קלה ונוחה לנו, או בתזמון שמתאים לנו. אבל השינוי – יבוא ויקרה. כמו הצמחים והטבע, בני אדם לא נועדו להישאר סטטיים ועומדים במקום. כל החיים הם בכיוון של צמיחה וגדילה או נבילה ודעיכה. אין עמידה במקום. אתם יודעים מה קורה למים שעומדים במקום ללא זרימה. אז או שאנו צומחים ומתפתחים או שאנו דועכים ונובלים – בכל מקרה זו בחירה שלנו. ואם אנו לא דואגים להזיז את עצמנו, ולהיות בתנועה של התפתחות, החיים ידאגו לנו שנתפתח. הם יגרמו לנו לארועים שיזיזו אותנו מהנוחות שלנו ומהעמידה במקום ויגרמו לנו, לפעמים בעל כורחנו, לזוז ולהתפתח. יצא לי לשוחח בשבועות האחרונים עם הרבה חבר'ה שכירים, כמו "שלומי", שהתעניינו בתוכנית החדשה שלי לשכירים "עושים שינוי!". ראיתי מתוך השיחות איתם עד כמה הם בשלים לעשות שינוי אמיתי בחיים שלהם. יש את אלו, שמיד זיהו את ההזדמנות עבורם, התוכנית פגשה אותם בנקודה המתאימה בחיים והם הרגישו שהם בשלים ושזה מתאים להם. מצד שני, יש את אלו, שהמילה "שינוי" בעצמה מאד מפחידה אותם. והם בחרו להקשיב לקול הפחד שהיה חזק יותר מהקול הפנימי שלהם שרוצה את השינוי. אלו נמצאים במצב, שהוא לרוב הכי מאתגר. הוא מאתגר כי מצד אחד הם כמהים לשינוי, אבל מצד שני, הם עדיין משותקים, נשארים באותו המקום והשינוי המיוחל, שהם כל כך רוצים, נראה רחוק מהם. באיזה שהוא מקום, בפנים, הם אולי מצפים שמשהו בנסיבות החיצוניות שלהם ישתנה ואז מצבם ישתפר. אולי יחליפו להם בוס, אולי יעברו לתפקיד אח ואולי יקבלו את העלאת השכר שהם כל כך מחכים לה. אבל, וצר לי לשבור למישהו את הלב, השינוי אף פעם לא קורה בגלל משהו חיצוני מהסוג הזה. אם כבר קורה שינוי בגלל משהו חיצוני, זה קורה כמו במקרה של שלומי. שהכריח אותו לצאת מאזורי הנוחות שלו, מבטחון הוודאות שחש, וזרק אותו לטריטוריה חדשה, לא מוכרת ולא וודאית. הבעיה היא, שלמרבית האנשים, לצערי, אין את החוסן הפנימי שיש לשלומי, ואין להם את הסביבה (בן/בת זוג, חברים) שיודעת, גם ברגעים קשים ומאתגרים להחזיק אותם ולעזור להם לעבור את האתגר. מרבית האנשים, כשיפגשו בארוע דומה, יתפרקו. ולרוב, יהיה להם מאד קשה להשתקם מהמכה שקיבלו. כי זו מכה לא רק מהסיבות המובנות כמו המשבר הכלכלי שפוקד את המשפחה, זו מכה לאגו של האדם, לבטחון העצמי שלו, לתחושת המסוגלות שלו ועוד... אנשים לא אוהבים שינויים. הם מפחדים מהם. נמנעים מהם. מעדיפים להיאחז בוודאות. אבל הדבר הוודאי היחידי הוא – השינוי! היכולת שלנו להתמודד עם שינויים, להתמודד עם חוסר וודאות ועם כל מה שהם מביאים איתם, היא שריר. זו יכולת שאפשר לאמן אותה. השאלה אם השריר הזה אצלכם הוא מנוון או חזק? האם אתם יודעים להתמודד עם שינויים, או מפחדים מהם? בסופו של דבר תפגשו אותם, במוקדם או במאוחר יותר, אבל הם יגיעו. ג'ים רוהן האגדי אמר פעם ש"החיים לא נעשים טובים יותר במקרה או בטעות, הם הופכים לטובים יותר על ידי השינוי" אז השאלות שכדאי לשאול את עצמכם הן: מה הייתם רוצים לשנות? (עיסוק? מצב כלכלי? בריאות? מערכת יחסים חשובה?) מה עוצר אתכם מלעשות את זה? (ידע? כסף? עזרה? יעד ברור?) מה מחזיק אתכם תקועים באותו המקום? (פחד? חוסר ידע? תפיסות מעכבות?) מה המחיר שאתם משלמים כעת, כאשר אתם לא משתנים? (מרבית האנשים מתעלמים מהמחיר הזה...) ואז, אם החלטתם שהגיע הזמן לעשות את השינוי שאתם רוצים, השאלה שיכולה להקפיץ אתכם קדימה: מי ו/או מה יכול לעזור לי בכך? אם אתם רציניים, כתבו לי את התשובות לשאלות הללו במייל חוזר (שלחו ל[email protected]), אני מבטיח לענות לכל אחד ואחת מכם! שלכם, ערן נ.ב. - קצת לפני שיצאנו להודו, קיימתי הדרכה מיוחדת לשכירים: איך להניע את עצמך לחיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי תוך כדי יצירת הבטחון הכלכלי שלך יכולים לקבל גישה מיידית לצפייה בה, כאן בקישור

הי,   קיבלתי אתמול פניות מ-2 לקוחות שונות. שתיהן שכירות שנחשפו בימים האחרונים לתכנים שפרסמתי ולהדרכה המיוחדת שקיימתי לשכירים: עושים שינוי!   המשותף לשתי הפניות הוא: המגבלות שהן שמות על עצמן.   ואני אסביר: הראשונה כתבה לי שהיא רוצה לברר את המחיר של התוכנית לפני שהיא בכלל פונה לברר פרטים על התוכנית.   יש סיבה שאני לא מפרסם את המחיר של התוכנית החדשה, ורק מי שנכנס לתהליך בדיקת ההתאמה ושיחת הבהירות איתנו מקבל את כל הפרטים (אכתוב רק על זה פוסט שלם בקרוב, יש לכך סיבה מאד חשובה).   וזה הזכיר לי שבאחד המפגשים שלי עם בוב פרוקטור הוא אמר שיש שני סוגים של אנשים שמסתכלים על התפריט במסעדה: יש את אלו שקוראים אותו מימין לשמאל, ויש את אלו שקוראים אותו משמאל לימין.   ולא – לא מדובר בתפריט בשפה אחרת מעברית...   יש את אלו שמסתכלים מימין לשמאל – על המנות שמפורטות בתפריט ומתוכן בוחרים את אלו שמעניינות אותן, ואז מסתכלים על המחיר של המנה.   ויש את אלו שמסתכלים הפוך, משמאל לימין – קודם כל על המחיר, ומצמצמים את עצמם מראש רק למנות שהם חושבים שהמחיר מתאים להם.   זה מעיד בעיני על האופן שבו אנשים בוחרים לחיות את חייהם. האם אתה בוחר מתוך מה שאתה חושב שתאהב ושתרצה לאכול (במקרה של מסעדה) או שאתה מיד מגביל את עצמך למה שאתה מאמין שאתה יכול להרשות לעצמך.   ורגע לפני שחלק מכם יקפוץ לומר לי ש-"מה לעשות, חייבים להתחשב בתקציב שעומד לרשותנו" שזה נכון, אני אוסיף ואומר שזה לא עניין של תקציב. זה קודם כל עניין של מה אני בוחר, ומה אני מוכן לעשות בשביל זה.   אם אני מראש מצמצם את עצמי רק לאפשרויות לפי התקציב הרי שמראש אני לא נחשף לאפשרויות חדשות ונוספות שאני לא מכיר. והנה העניין – אם נמשיך לפעול רק על בסיס מה שאנחנו מכירים, הרי שנמשיך להשיג את אותן התוצאות בדיוק (איינשטיין אמר את זה בצורה מופלאה כשהגדיר חוסר שפיות כ"נסיון לעשות שוב ושוב את אותן הפעולות ולנסות להשיג תוצאות שונות").   ומצד שני, אם אסתכל על כל התפריט, אראה את כל האפשרויות, כולל את אלו שתקציבית אני לא חושב כרגע שהן מתאימות לי, קודם כל אדע מה קיים. ואולי תהיה שם מנה מסוימת שאחליט שהיא הכי מתאימה לי? ואז אוכל לבחור האם מתאים ונכון לי להשקיע בה סכום גבוה יותר.   והנה הקאצ': זה לא עולה כסף לקרוא את כל התפריט. בדיוק כמו שזה לא עולה כסף להכנס לתהליך ולקבל מידע על התוכנית "עושים שינוי!", אבל זה דורש מהאנשים לצאת מאזור הנוחות שלהם.   וזה בדיוק חלק מהעניין – אני מחפש את האנשים שמוכנים לצאת מאזורי הנוחות שלהם, כי שם קורים הקסמים.   השניה שלחה לי את ההודעה הזו בפייסבוק: "הי ערן, מאוד מדבר אלי, אבל לא אוכל לעמוד בתנאים שלך. למה אני כותבת? שאלה. אולי זה אחד הצעדים שלי..."   גם במקרה הזה, היא שמה על עצמה מגבלה והחליטה מראש שהיא לא תוכל "לעמוד בתנאים שלי". אגב אני לא הגדרתי איזה שהם "תנאים".   וזה חבל.   כי אנחנו אלו שמגבילים את עצמנו, יותר מהכל. אנחנו מגדירים לעצמנו גבולות שלא באמת קיימים. אנו מניחים הנחות ומתנהלים לאורן, גם כשההנחות הללו לא באמת מקדמות אותנו.   בספרו המצויין "4 ההסכמות", דון מיגל רואיז מדבר על אחת ההסכמות שהיא: אל תניחו הנחות.   כשאנו לא מניחים הנחות, אנחנו בעצם מניחים ומאפשרים למציאות להפתיע אותנו. אבל ברגע ששמנו על עצמנו את המגבלה או הגבול, אין שום סיכוי שזה יקרה.   ובמיוחד כשמדובר בשינוי שאנחנו רוצים לעשות.   שינוי, מעצם טבעו, דורש מאיתנו להתגמש. אתה לא יכול לעבור תהליך של שינוי כשאתה נשאר כבול להנחות הקיימות שלך, לנסיון העבר שלך ולמגבלות שאתה שם על עצמך.   השינוי מתחיל קודם כל, בשחרור התפיסות שלנו, בפתיחות לדברים חדשים, לחקור דברים חדשים ולהתנסות באפשרויות חדשות. זה לא תמיד קל, כי האוטומט שלנו רגיל לחשוב בצורה מסוימת, אנו רגילים להתנהל בצורה מסוימת ולשבור את הדפוס הזה דורש מאיתנו לוותר על המוכר והבטוח.   לא ניסיתי לשכנע אף אחת מהן אחרת ממה שהיא חושבת. הסיבה היא שזה דורש בשלות ומוכנות לעשות שינוי, ואם אני "אשכנע" מישהו כאשר הוא לא בשל, זה לא ישרת אותו ובטח שלא ישרת אותי.   אבל כן החלטתי לכתוב את הפוסט הזה, קודם כל עבור שתיהן, כך שאולי הן יקראו אותו והוא יגרום להן לאיזה שהוא שינוי במחשבה ובהמשך לתזוזה בפעולות שהן עושות.   אם קראתם עד כאן, ואתם מרגישים בשלים לשינוי, ביום ראשון הקרוב, אני עומד לקיים הדרכה מיוחדת בשידור פייסבוק לייב בדף העסקי שלי.   אבל תגיעו רק בתנאי שאתם מוכנים להסיר מעל עצמכם את המגבלות! :)   שלכם, ערן

הי! בתחילת השבוע קיימתי הדרכה מיוחדת לאנשים שהם שכירים. זו היתה הדרכה שנולדה בעקבות "סקר השכירים" הגדול שערכתי לפני מספר שבועות. התוצאות שלו היו מאד ברורות והראו שמרבית השכירים אינם מרגישים שהם מביאים את עצמם לידי ביטוי מלא בעבודה שלהם, הם אינם מרגישים שהם מתפתחים בה, והם גם לא מרגישים שהם מתוגמלים באופן ההולם את התרומה שלהם. ו-84% מהם!! אמרו, שאם כסף לא היתה הבעיה הם היו עוזבים מיידית את מקום העבודה שלהם (חצי מהם אמרו, שהיו עוזבים גם בלי לדעת מה היו רוצים לעשות במקום). אגב, זה לא שהם רוצים לעזוב כדי לצאת לחופשות ארוכות ולא לעשות כלום... רק 2% אמרו שזה מה שהיו בוחרים לעשות. מה שהנתונים הללו מראים הוא שמרביתם מחפשים משמעות! יכולתי מאד להזדהות עם התוצאות הללו, הן לקחו אותי אחורה, לפני שנים כשעוד הייתי שכיר בעצמי והרגשתי לא מסופק, לא ממומש ומתוסכל. האמנתי אז, שאני תלוי באחרים: במעסיק שלי ובכמה הוא חושב שאני שווה, בממשלה ובכמה שהיא חושבת שאני צריך לשלם מיסים או איזה תוספת יוקר מגיעה לי, במנהל שלי ובמתי שהוא חושב שמגיע לי קידום או שלא. התלות במה אחרים חושבים ש"נחשב", "מקובל" או "צריך". האמנתי שההצלחה שלי, הסיפוק שלי והאושר שלי מושפעים מאנשים אחרים, מנסיבות ומארועים שאינם בשליטתי. האמנתי שהתוצאות שלי תלויות באחרים. באיזו שהיא נקודה, התחלתי להתעורר. להתעורר ולהבין שאם אחכה שהמצב שלי ישתפר אני חייב להשתחרר מהתלות באחרים. המשמעות היא: לקחת אחריות על החיים שלי. יש שני מצבים אפשריים: אחריות או תלות. אם שאני מאמין שאני תלוי באחרים, אז לעולם לא ארגיש מסופק, מוגשם ומתוגמל כמו שצריך – פשוט כי תמיד יהיה משהו או מישהו אחר שאני אחשוב שמונע או חוסם אותי מזה. התלות באחרים נמצאת אצלנו, עד כמה שזה אבסורדי, אבל את התלות במישהו או במשהו אחר, אנחנו יוצרים בעצמנו – לעצמנו. זה מתחיל עם הדברים הקטנים. זה מתחיל מילדות כשמחנכים אותנו ומרגילים אותנו "להתיישר", ללכת בתלם, לעשות מה שכולם עושים, להתנהג איך ש"צריך" להתנהג, להיראות איך ש"מקובל" להיראות. וכך אנו גדלים ומפתחים תלות. תלות בהורים, במורים, בסמכות, במנהלים שלנו, בבנק – באחרים! וככל שאנו הופכים להיות תלותיים יותר, כך אנו גם הופכים להיות אומללים יותר, כי הנה האמת העצובה: אף אחד אחר לא אחראי על האושר שלנו. אף אחד אחר לא קם בבוקר וחושב על מה יעשה לנו טוב, מה יגרום לנו סיפוק, מה יגרום לנו להרגיש שאנו מוגשמים וביטוי עצמי מלא. זו גם לא האחריות של אף אחד אחר – זו האחריות שלנו! אבל, לאחר שכל החיים אנו "מתוכנתים" לפתח תלות באחרים, זה לא תמיד פשוט לקחת אחריות. יש כאן גם משהו עמוק יותר. לקיחת אחריות היא לא פעם אקט מפחיד! זה מפחיד בגלל המשמעות שמגיעה אם כך: זה אומר שהדברים תלויים בי, ורק בי. וזה גם אומר, שאני לא יכול יותר, "להאשים אחרים" בתוצאות שלי. וזה הרבה, הרבה פחות נוח. אז אם אתם רוצים להשתחרר מהתלות באחרים, הדבר הראשון ולפני הכל שצריך לעשות – הוא לקחת אחריות. לקחת אחריות, ולהפסיק לצפות ש"משהו ישתנה" או שהאחרים ישתנו כדי שדברים יזוזו או יקרו לנו. מנסיוני לאורך הרבה מאד שנים, ראיתי שזה אחד הדברים שמאד מפחידים אנשים שהם שכירים – כי הם מרגישים שהם תלויים במקום העבודה שלהם. וכמו שציינתי בתחילת הפוסט, 84% מהשכירים ציינו שהם רוצים שינוי. הרבה אנשים רוצים שמשהו ישתנה בחייהם. אבל יש הבדל גדול בין הרצון של אדם לשינוי ובין המוכנות שלו – להשתנות. כולם רוצים שינוי, הרבה פחות מוכנים להשתנות כדי להשיג את השינוי שהם רוצים. בשבוע הבא אני מתכוון לקיים פעם נוספת את ההדרכה מיוחדת לשכירים שרוצים שינוי:  עושים שינוי! איך להניע את עצמך לחיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי תוך כדי יצירת הבטחון הכלכלי שלך מה יהיה בהדרכה? הנה... 3 המרכיבים ההכרחיים לבצע שינוי אמיתי ומתמשך בחיינו (מבלי לחזור ולהיתקע שוב ושוב באותו המקום) כיצד לזהות ולעקר מהשורש את הגורם העיקרי שמחזיר אותנו שוב ושוב לאזור הנוחות שלנו ומונע מאיתנו לעשות את השינוי שאנו רוצים מה השאלה האחת הכי חשובה שצריך לשאול את עצמנו שתגרום לנו לזוז ולעשות שינוי מהם 4 השלבים להבטיח את הבטחון הכלכלי שלנו מה הכלים שיעזרו לנו לחיות חיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי (אם נשתמש בהם) מה יהיה הצעד הבא עבורכם? ההדרכה היא ללא עלות, בשידור וידאו חי דרך האינטרנט, בנוחות של הבית שלכם. יש להרשם על מנת לקבל גישה. ועוד דבר חשוב - בגלל אופי ההדרכה, אני לא מתכוון לפרסם הקלטה שלה. אני חושב שמי שזה מספיק חשוב לו יתעדף את הדברים ויגיע. כל הפרטים, והמועדים שבהם ההדרכה מתקיימת נמצאים כאן בקישור. סוף שבוע מעולה! ערן נ.ב. - כן, כן, אני יודע.. אולי המועד לא מתאים, אולי השעה קצת מאוחרת, אולי אתם עייפים בסוף היום... הכל נכון.   נסיבות תמיד יהיו. תירוצים אף פעם לא חסר. אבל, תירוצים ונסיבות אולי גורמים לכם להרגיש טוב לרגע, אבל הם לא באמת יגרמו לשינוי שאתם רוצים. הצעד הראשון ללקיחת אחריות ולהפסקת התלות הוא - להפסיק עם התירוצים!

הי! כמו בכל תחילתה של שנה חדשה השיח על הצבת מטרות ויעדים לשנה החדשה נמצא בשיאו. אני מאד מאמין בתכנון, בהצבת מטרות ויעדים, מאמין גדול אפילו. תמיד הייתי עושה זאת, ועושה זאת בהצלחה. הרי אם אתה מגדיר לעצמך מה אתה רוצה להשיג ולאן אתה רוצה להגיע, הסיכוי שתגיע לשם גדל בצורה דרמטית. אבל הפעם אני רוצה לדבר אתכם על יעדים מסוג אחר. יעדים שאנחנו בדרך כלל לא בוחרים לעצמנו, אבל כאלו, שבדרכם הם בוחרים אותנו.   אני מניח שאתם מכירים את המשפט "אנחנו עושים תוכניות ואלוהים צוחק מלמעלה". יש לעיתים מקרים בחיים שזה אכן קורה ככה. פתאום פוגשת אותנו סיטואציה שמכריחה אותנו לשנות את התוכניות שלנו, או לפחות לעשות תוכניות חדשות.   לרוב זה יגיע אלינו בצורה של משבר כלשהו. משהו שלא תכננו אותו, כנראה שגם לא קיווינו ולא יחלנו לו, אבל הוא הגיע, וכעת אנו צריכים לתת לו את מלוא תשומת הלב שלנו (או לפחות חלק ניכר ממנה). זה יכול להיות שפיטרו אותנו מהעבודה, או שהתגלתה אצלנו או בן משפחה קרוב מחלה, או אבדן של אדם יקר. זה לא באמת משנה מה זה. זה קורה.   וזה חלק מהחיים. לא חייבים לאהוב את זה, אבל בטח שאי אפשר להתעלם מזה. מכאן ואילך השאלה היא – מה אני עושה עם זה?   באופן טבעי, לרוב כל המשאבים הנפשיים שלנו (וגם הפיסיים) יופנו לעבר המשבר הזה. לעכל אותו, להבין אותו, לקבל אותו (מאד קשה אבל אפשרי) וכמובן גם להתמודד איתו. באופן טבעי, כל סדר העדיפות שלנו ישתנה מאותו רגע, בגלל הפניית המשאבים הזו. באופן טבעי, נרצה לשים בצד את כל הדברים האחרים ולהתמקד בהתמודדות החדשה. באופן טבעי, נוכל לחוש ולהרגיש תסכול, כעס, צער וכאב. באופן טבעי, נרגיש ונחשוב שכל חיינו משתנים מרגע זה ואילך.   והכל נכון. אבל גם לא נכון.   כי אנחנו יכולים לבחור כיצד לנתב את המשאבים שלנו. להקצות את מה שנדרש להתמודד עם מה שפוגש אותנו, אבל לא לוותר על שאר הדברים שחשובים לנו. אנחנו יכולים לבחור שאנו עושים את מה שצריך כדי להתמודד עם מה שפוגש אותנו, אבל במקביל ממשיכים, עד כמה שניתן גם לקיים חיים ושגרה נורמלית כל האפשר. אנחנו יכולים לבחור את ההסתכלות שלנו על מה שפוגש אותנו ולהבין שלמרות האתגר, חבויה בו גם כנראה מתנה כלשהי. זה לא תמיד קל לזהות אותה ובטח שלא כאשר אנו נמצאים בעיצומו של המשבר, אבל אני מאמין שהיא תמיד שם. מחכה שנגלה אותה. אנחנו יכולים לבחור להאמין שהחיים שלנו משתנים כל הזמן. ולא רק בגלל משבר כזה או אחר, אלא בגלל כל בחירה וכל ארוע שפוגש אותנו. וזה בסדר. זהו טבעם של החיים.   זה לא תמיד קל. האגו שלנו תמיד יעדיף את המוכר והבטוח. את הוודאות והשגרה. אבל החיים אינם כאלה.   יש בהם הכל מהכל.   יש יעדים שאנו בוחרים לעצמנו ויש את אלו שבוחרים אותנו, ולא משאירים לנו יותר מדי ברירה אלא לבחור איך להתמודד איתם ואיך להמשיך הלאה כשהם פוגשים אותנו.   אז שתהיה לנו 2019 מרגשת, מלאה ביעדים שאנו בוחרים, ואם במקרה יש גם יעדים אחרים שהופיעו, גם בלי שהזמנו אותם, מאחל שתמיד נדע לבחור לקבל ולאמץ אותם ולחפש את המתנה שהם מביאים איתם.   שתהיה שנה טובה! ערן   נ.ב. - אחד הכלים העוצמתיים שמאפשר לנו להתמודד עם אתגרים ומשברים שפוגשים אותנו הוא החיבור לאינטואיציה הגבוהה שלנו. לא רבים יודעים, אבל אינטואיציה זו יכולת שניתן לאמן. אם אתם רוצים ללמוד כיצד לעשות זאת, אני מזמין אתכם להצטרף אלי לסדנת "התגלית" הקרובה ששם כבר תוכלו לתרגל באופן מעשי ולראות את הכח שהחיבור הפנימי לעצמנו מעניק לנו.

הי! כן, אז גם אנחנו הלכנו לראות את הסרט החדש – משימה בלתי אפשרית 6. אני אתחיל עם השורה התחתונה – שעתיים וחצי (לא דקה אחת פחות) של אקשן מותח, עשוי היטב. בהחלט אופציה נחמדה להעביר זמן ולהנות מסרט. ושאפו ענקי לטום קרוז עצמו, שהלוואי שבגילו אצליח להיות אפילו ב-5% אנרגטי ממה שהוא עושה בסרט הזה (כן, הוא לא משתמש בכפילים!!) אבל.... כשאתה חושב רגע מה היה שם בסרט, על מה היתה העלילה, על הדמויות, וכו' – מגלים שאין שם יותר מדי. יצרו עבורנו סרט שכל מטרתו היא לתת לנו good time עם הרבה אקשן והמון פעלולים. כנראה שכל התקציב הלך על זה ולא נשאר יותר מדי תקציב לעלילה. שלא תבינו אותי לא נכון, בהחלט יש מקום לסרטים כאלו שכל מטרתם היא ליצור הנאה לצופים, בלי שיש בהם משהו מעבר לכך. נראה שישנה מגמה בסרטים שכל מטרתה היא כמה שיותר "לרגש" את הצופים, לגרום להם ל"וואו", לעשות דברים שלא נעשו או נראו קודם לכן. ואז יוצרים סרטים עתירי כוכבים, ועתירי פעלולים ואפקטים. הקהל נהנה, הסרטים מוכרים היטב, וכולם מבסוטים. אבל אני רואה כאן איזו שהיא מגמה שקורית לא רק בסרטים, אלא בהרבה מאד תחומים אחרים בחיים שלנו. והמגמה היא – לספק פתרונות "אינסטנט", גלולות "קסם" שכל מטרתן היא לתת לאנשים ריגוש מהיר ותו לא. ואפשר לראות את זה בכל תחומי החיים. הרשת והמדיה מוצפים בהצעות מפתות לתוכניות הרזיה ב"שלוש דקות" בלי דיאטה, ובשיטות שיגרמו לכם להפוך ל"מליונרים" בתוך 15 דק' עבודה ביום שגורמות אפילו לטים פריס שכתב את "4 שעות עבודה בשבוע" להראות חובבן לעומתן. זה נכון שתמיד היו דברים כאלו, אבל מרגיש לי שבתקופה האחרונה הכל מאד התעצם. המציאות היא שאין באמת "גלולות קסם" או פתרונות מהירים. ואני גם לא באמת מכיר אף אחד (כולל המליונרים האמיתיים עצמם) שנהיה מליונר ב-15 דק' של עבודה ביום. אבל אנו מוצפים בהבטחות כאלו, ואנו גם שמחים לנסות אותן, כי לכולנו ישנה איזו שהיא תקווה פנימית בפנים, שאולי אולי, באמת ישנו איזה "קיצור דרך" שיעזור לנו להגיע לאן שאנו רוצים ושיחסוך לנו את הזיעה והמאמץ שיש בדרך. אני לא מאמין בגלולות קסם, אני יודע שלכל דבר נדרש תהליך. אנו פשוט פחות אוהבים תהליכים. בטח ובטח כשאנו רואים מסביב כל מיני הבטחות שיכולות לחסוך לנו את התהליך. יצא לי ב-12 השנים שאני בעולם העסקים וההתפתחות, לראות ולפגוש עשרות אלפי אנשים. ואם יש מכנה משותף אחד לכל אלו מתוכם שהצליחו מאד והתקדמו מאד הוא זה: הם עברו תהליכים עמוקים ומשמעותיים של התפתחות, הם השקיעו הרבה מאד בהתפתחות שלהם ובהצלחה שלהם, הם לא התפתו לכל מיני "גלולות קסם" והתמסרו לתהליך. וגם אצל כולם – ההצלחה שלהם לא היתה מקרית, והיא היתה תוצאה של הרבה עבודה, השקעה, מאמץ, התמסרות ומחוייבות לעצמם ולחיים שלהם. ההצלחה בשום תחום בחיים אינה מקרית. גם לא של טום קרוז ושל כל סדרת הסרטים שלו של "משימה בלתי אפשרית". אז אני רוצה לסיים בשלוש המלצות קונקרטיות! 1. לכו לראות את "משימה בלתי אפשרית" – אני מאמין שתהנו! 2. ביום שלישי הקרוב (ה-7/8) אני עומד לקיים ראיון מרתק עם 3 אנשים שזכיתי ללוות ב-3 השנים האחרונות ושכל אחד מהם התפתח בצורה מדהימה – אישית, עסקית וכלכלית. וכל אחד מהם היום משפיע על אלפי אנשים. נדבר על איך הם עשו את זה ומה הביא אותם להצלחה שלהם – מוזמנים להצטרף כאן בקישור 3. מי מכם שמוכן לעשות תהליך מעמיק, ולקבל כלים משמעותיים לכך, אני מזמין אתכם לבדוק את סדנת "התגלית" הקרובה – גם שלושתם החלו שם... שיהיה שבוע מוצלח! שלכם, ערן.

פעם הכל היה פשוט יותר. היו פחות אפשרויות ולכן פחות בחירות שיכולנו לעשות. היו פחות הזדמנויות ולכן פחות דברים שהסיחו את דעתנו. הדברים היו די ברורים ומוגדרים. סבא של אבא שלי היה חייט. ולכן גם סבא שלי היה חייט. אבא שלי כבר לא היה חייט, אבל אם אני זוכר נכון עד גיל 10 בערך הוא עדיין היה תופר עבורי מכנסיים קצרים, והוא היה האחראי בבית על כל תיקוני התפירה הנדרשים. זו היתה מיומנות שעברה מדור לדור. הדברים היו פשוטים הרבה יותר. הורינו לא היו עסוקים במימוש ובהגשמה. הם היו עסוקים בלשרוד. אבל הזמנים השתנו. היום יש הרבה יותר אפשרויות. יש היום הרבה יותר הזדמנויות מאשר אי פעם. יש היום הרבה יותר בחירות שאנו צריכים לעשות – בכל יום וכמעט בכל רגע. יש הרבה יותר הסחות דעת. ובעיצומה של מהפיכת התודעה שאופפת אותנו בעשור האחרון, אנו כבני אדם הרבה יותר מחפשים את המימוש ואת ההגשמה. אנו מחפשים את ההשפעה ואת הידיעה שמה שאנו עושים משנה את העולם, ולו במעט. אנו רוצים לדעת שיש משמעות לנוכחות שלנו כאן. אנו כבר לא מסתפקים יותר ב"לשרוד" את החיים. אנו כבר לא מסתפקים יותר ב"להתגלגל" ולהעביר את הזמן עד שנצא לפנסיה. אנו רוצים לחיות בעצמה, במימוש, בהשפעה. אנו רוצים ומחפשים משמעות. כל הזמן. וזה מבלבל. וזה מתסכל. וזה לפעמים תוקע אותנו בין 2 או יותר בחירות שעומדות לפנינו, כמו: האם להמשיך בעבודה מסוימת שמקנה לי לכאורה "בטחון" או לצאת ולהגשים את עצמי באופן עצמאי? האם להמשיך ולהסתמך על המעסיק שלי שיפרנס אותי, או לקחת את ה"צ'אנס" ולנסות להרוויח הרבה יותר בעצמי? האם להישאר במערכת יחסים מסוימת שאני כבר רגיל אליה או להפסיק ולהתפשר ולחפש את מקומי במקום אחר? יש אינספור צמתי דרכים שאנו עומדים בפניהן. פעם זה היה הרבה יותר פשוט וקל לדעת באיזו דרך לבחור. היום כבר לא כל כך. אז האנושות יצרה לנו לכך פתרונות: שרותי יעוץ, הכוונה, מבדקים שונים ומומחים שאמורים לדעת ולתת לנו את התשובה האולטימטיבית: באיזה דרך אנו צריכים לבחור? מה יהיה הנתיב הנכון ביותר עבורנו? אני תמיד אומר לאנשים שבאים אלי ליעוץ, שאני אף פעם לא אמר להם מה הם צריכים לעשות. מהסיבה הפשוטה, שאני בטח לא יודע טוב יותר מהם, מה הם צריכים לעשות. יש רק אדם אחד בעולם שיודע מה הכי טוב עבורנו, ומהי הבחירה הטובה ביותר עבורנו – וזה אנחנו. הבעיה היא, שלמרות שאנחנו מחזיקים בתשובה האולטימטיבית הטובה, הנכונה והמדויקת ביותר עבורנו – לא תמיד יש לנו גישה אליה. תחשבו על כך כמו על תיבת אוצר נעולה שבתוכה נמצא "ספר התשובות האולטימטיבי". אבל זה לא ספר סטנדרטי, ואין עוד אחד כמותו. זהו הספר הספציפי, האישי והמדויק ביותר עבורנו – זהו הספר שמכיל את התשובות הנכונות והמדויקות עבורנו. לכל אחד מאיתנו יש ספר תשובות שכזה, אבל הוא נעול. הוא נעול בארגז עם מנעול, כשהמפתח שלו אינו נמצא בידנו. הוא נעול ומוסתר כל כך טוב, שרובנו בכלל לא יודעים ש"ספר התשובות האולטימטיבי" קיים בכלל עבורנו. ואז אנו הולכים לחפש את התשובות במקום אחר, ואצל אנשים אחרים. הסיבה העיקרית ש"ספר התשובות האולטימטיבי" הזה אינו נגיש למרבית האנשים, היא בגלל האגו שלנו. האגו שלנו הוא אחד הכוחות המשמעותיים שפועלים ומפעילים אותנו. ולאגו שלנו יש תפקיד חשוב וקריטי בחיים שלנו – והוא לשמור ולהגן עלינו. האגו שומר עלינו כל כך טוב, כך שבכל פעם שאנו רוצים לעשות או אפילו רק חושבים לעשות, איזה שהוא שינוי, ואפילו הקטן ביותר, שמזיז אותנו מאזור הנוחות שלנו, הוא מיד יזדקף ויפעיל אינספור "מנגנוני הגנה" כדי לגרום לנו לזנוח את הרעיון החדש ולהישאר במקום הוודאי, המוכר והבטוח. וכך אנו ממשיכים לחיות את חיינו, באותו המקום, בטוחים ומוגנים מבחינת האגו, אבל מתוסכלים וחסרי מנוחה, כי עמוק בתוכנו אנו יודעים שזה לא המקום המדויק עבורנו. כשאנו מגיעים לצומת דרכים, האגו שלנו תמיד יכוון אותנו לדרך שמשאירה אותנו במקום המוכר והבטוח. זהו תפקידו של האגו. הוא ימעל בתפקידו אם הוא לא יעשה כך. ולכן הוא גם מונע מאיתנו גישה לאותה תיבת אוצר שחבוייה בתוך כל אחד מאיתנו בפנים, לאותו "ספר תשובות אולטימטיבי" שנמצא אצל כל אחד מאיתנו עם התשובות הכי מדויקות והפתרונות הכי נכונים עבורנו. התשובות נמצאות בתוכנו, אנו יודעים טוב יותר מכולם מה נכון ומדויק לנו. אנו רק צריכים "להזיז" את האגו מהדרך ולקבל את הגישה. אם התחברתם לדברים הללו, ואתם רוצים את הגישה לאותו "ספר תשובות אולטימטיבי" אני מזמין אתכם להשתתף בסדנת הדגל שלי – "התגלית". ב"תגלית" אתם, ביחד איתי, תגלו את הגישה למפתח שיפתח עבורכם את תיבת האוצר החבויה ובתוכה "ספר התשובות האולטימטיבי" שלכם. אני לא אדע לתת לכם את התשובות, אבל אני יודע להעניק לכם את הגישה למפתח. אתם תפתחו את התיבה שלכם, ובתוכה מחכה לכם האוצר הפרטי שלכם. עם כל התשובות שאתם מחפשים, ועם ההנחיה המדויקת לכל צומת דרכים שאתם עומדים בפניה כעת, או שתעמדו בפניה בעתיד. נתראה ב"תגלית"! ערן.

"הדרך שצעדו בה פחות" היא שורה מפורסמת משיר שכתב רוברט פרוסט. הוא מתאר את הבחירה שיש לנו תמיד בין 2 אפשרויות. האפשרות הראשונה היא השביל שכולם הולכים בו, והשניה הוא השביל שהלכו בו פחות. באיזה מהשבילים אתם הייתם בוחרים? כשמדובר בעסקים, יש שביל שמרבית האנשים צועדים בו. מרבית האנשים משתמשים באותם הכלים והטכניקות, באותן שיטות ואפילו באותם מילים ומסרים. בעולם השיווק והמכירות הנוכחי, במרבית המקרים, המוכר לוקח על עצמו את תפקיד ה"גבר אלפא" שתפקידו הוא להשיג את הלקוח בכל מחיר. ה"אלפא" מחפש כיצד "לסגור" את הלקוח, הוא מתמודד עם ההתנגדויות והוא פועל להתחמש בארגז כלים של תשובות ומענה לכל אתגר או בעיה שעומדת בפניו עד לכיבוש המוצלח של העסקה ושל הלקוח. עבור ה"אלפא", הלקוח הוא טרף, סוג של פרס שעליו להשיג. ולכן כל האמצעים כשרים. זה לא משהו חדש. זה מתנהל כך שנים רבות. ויש לכך סיבה – כי זה עובד! (הרי אם זה לא היה עובד, היו מפסיקים להשתמש בכך כל כך הרבה אנשים ועסקים). אבל בשנים האחרונות, זה כבר לא עובד באותה האפקטיביות כמו בעבר. הסיבה היא פשוטה – הלקוחות, פיתחו לכך סוג של הגנה ועמידות. כי בעולם שבו ה"אלפא" הוא המוכר שמחפש "טרף", הלקוחות כבר למדו כיצד להתגונן. ולכן הם כבר למגיבים ל"אלפא" כמו שהוא היה רגיל. וכך הם הפכו להיות יותר חשדנים. הם הפכו להיות יותר סקפטים. הם נהיו יותר ויותר ציניים. הם פחות בוטחים ומאמינים למי שמנסה למכור להם משהו. אם אתם לא משוכנעים שאני צודק, נסו רגע לחשוב כיצד אתם מתנהגים כלקוחות היום? מה רמת האמון שלכם במי שעומד מולכם ומנסה למכור לכם משהו? האם היא גבוה יותר או פחות ביחס לעבר? מה רמת הסקפטיות, הציניות והחשדנות שיש בכם כיום כלפי מי שמוכר לכם משהו? האם היא עלתה או ירדה ביחס לעבר? ולאן זה מוביל אותנו? כמו בשיר של פרוסט, יש לנו כרגע 2 אפשרויות כבעלי עסק שמוכרים משהו. השביל הראשון הוא אותה דרך מוכרת שכולם צועדים בה. כלומר להמשיך ולעשות את אותו הדבר. לעשות את אותו הדבר רק עם הרבה יותר כח. הסיבה שצריך יותר "כח" היא כי זה כבר לא מספיק לעשות את אותן הפעולות שעשינו בעבר כדי להשיג את אותן התוצאות. אנו צריכים להפעיל הרבה יותר כח (שיווק, כסף, שכנוע וכו') על מנת להשיג תוצאות כמו שהשגנו בעבר. אז יהיו כאלו שילכו לחפש עוד טריקים שיווקיים כאלו ואחרים, עוד סדנת מכירות שבה ילמדו עוד טכניקות להתמודד עם "התנגדויות" של לקוחות ועוד שיטות חדשות "לשכנוע". איך אמר פעם איינשטיין: "זהו חוסר שפיות להמשיך ולעשות את אותן הפעולות ולצפות שהתוצאה תהיה שונה". אני רוצה לתת לכם הצצה לדרך שצעדו בה פחות. בדרך הזו מסתתרת תפיסה אחרת לחלוטין. תפיסה שבה במקום להיות "אלפא טורף" המוכר הינו גנ'טלמן שמתייחס ללקוח שלו כמו אל ליידי. זהו מודל חדשני שעד כה חשפתי אותו רק לחברי קהילת "השליחות" שאני מנהיג. מודל "הליידי והג'נטלמן" מציג תפיסת עולם חדשנית, המבוססת על מערכת יחסים הדדית, שבה גם למוכר אבל גם לקונה ישנה אחריות משותפת להגיע לסגירתה של עסקה מוצלחת. מערכות היחסים של ה"ליידי והג'נטלמן" הן מערכות יחסים שפועלות לטווח ארוך. מערך התפקידים בתוך מערכת היחסים הזו לא פעם משתנה, ומתפתח ככל שמערכת היחסים מתפתחת. בעולם של "הליידי והג'נטלמן" הג'נטלמן לא מחפש לסגור את העסקה בכל מחיר. הוא לא מרגיש צורך "ללחוץ" או לשכנע את הליידי לקנות ממנו. הוא יודע כיצד "לחזר" אחרי הליידי בצורה נעימה שמושכת אליו את הליידי ומביאה אותה אליו עם הרצון לקנות ממנו. זה לא תמיד פשוט לתפוס ולהבין את זה. בעיקר בגלל ששנים חונכנו והורגלנו ולמדנו שצריך "לסגור את הלקוח". שנים ראינו כיצד כולם מסביבנו עושים זאת. והסקנו מכך שזו כנראה הדרך היחידה להצליח ולמכור למישהו משהו. אבל אולי, רק אולי – אולי יש דרך אחרת לעשות את זה? אז מה אתם אומרים? באים לצעוד איתי בדרך שצעדו בה פחות? כמו תמיד, אשמח לתגובות שלכם! ערן נ.ב. - אם אתם רוצים להחשף למודל הליידי והג'נטלמן, כל הפרטים כאן. נ.ב.2 - הנה התרגום לשיר המלא של רוברט פרוסט "הדרך שהלכו בה פחות"

אחת הבעיות העיקריות של מרבית העסקים היא שהלקוחות לא תמיד יודעים לבחור נכון. הם לא יודעים תמיד להבדיל בינך ובין המתחרים שלך. וכשהם לא יודעים איך להבחין בהבדלים ישנו בדרך כלל רק פרמטר אחד שהם תמיד יודעים להשוות. וזה – המחיר. כבעל עסק, המקום האחרון שאנו רוצים להיות בו הוא זה שהלקוחות בוחרים (או שלא) לקנות מאיתנו על בסיס ההשוואה של המחיר. הסיבה היא פשוטה – אם הלקוחות בוחרים על בסיס מחיר, אז בדרך כלל אחד משני התרחישים הבאים יקרה: יבחרו במי שימכור במחיר הנמוך ביותר (כי זה הקריטריון היחידי שהם יודעים להשוות על בסיסו), וכמה שלא תורידו את המחיר, תמיד יהיה מתחרה שיוריד את המחיר עוד יותר יבחרו במי שימכור במחיר הגבוה ביותר, כי עבורם מחיר גבוה בדרך כלל יסמל איכות גבוהה יותר (לאו דווקא נכון, אבל רבים בוחרים כך). באופן כללי, אתם לא רוצים להיות במקום שבו הלקוחות בוחרים אך ורק על בסיס המחיר. אתם רוצים שהם ירצו לקנות דווקא מכם, ושהמחיר לא יהווה את הקריטריון העיקרי בהחלטה שלהם. נניח שאני רוצה לקנות טלויזיה חדשה. אני כלקוח (ורבים כמותי), לא ממש יודעים כיצד לבחור טלויזיה. כלומר, חוץ מלדעת את הגודל שאנו מחפשים, לרוב אנו לא ממש מבינים בטכנולוגיה, בהבדלים, בניואנסים ובטכנולוגיות השונות. ואז נגיע לחנות מכשירי החשמל (או לזאפ באינטרנט) ונחפש את הטלויזיה בגודל שאנו רוצים (למשל 55"). כעת, הקריטריון העיקרי שאנו יודעים לבחור על פיו הוא – המחיר! אם אני מעריך איכות, אני כנראה ארצה לקנות את המותגים היקרים יותר. ואם אני מחפש את העסקה הטובה ביותר, ארצה לרכוש את המכשיר הזול ביותר. אבל מה היה קורה אם יצרן טלויזיות מסויים, היה יוצר עבורי, ועבור שכמותי, מדריך כלשהו שנקרא: "כיצד למצוא את הטלויזיה המתאימה ביותר לצרכים שלך ובמחיר הטוב ביותר" או "10 דברים שאתם חייבים לדעת לפני שאתם קונים טלויזיה" הסבירות היא שהיה מעניין אותי לקרוא (או לצפות) בתוכן שכזה, כי הוא רלוונטי כמובן למה שאני מחפש. כעת, במדריך הוא היה בוחר להדגיש נקודות שמייצגות יתרונות יחסיים שלו, לעומת חסרונות יחסיים של המותגים המתחרים. נניח שאחד הדברים שמייחד את הטלויזיות שלו, הוא האחריות הארוכה שהוא נותן. אז בוודאי שהוא היה כותב במדריך משהו בסגנון: "אחד הדברים שחשוב לבדוק לפני שאתם רוכשים טלויזיה חדשה, היא מה משך אחריות היצרן שאתם מקבלים. השוק מוצף במכשירים זולים מתוצרת סין, שנוטים להתקלקל לאחר שנה/שנתיים, ולכן הם מגיעים עם אחריות קצרה של שנה בלבד. אם אתם כבר משקיעים בטלויזיה חדשה, כדאי שתוודאו שהיא מגיעה עם אחריות של 3 שנים לפחות!" מה שהוא בעצם עשה, הוא חינך את הלקוח. הוא לימד אותו משהו חדש שהלקוח לא ידע רגע לפני כן. הוא בעצם הכניס, למערכת השיקולים של הלקוח, שיקול נוסף שלא היה שם קודם לכן. הוא לימד והסביר ללקוח, למה חשוב ללקוח לבדוק את האחריות שהוא מקבל עם רכישת המכשיר. סביר שכעת אותו לקוח, כשהוא נכנס לחנות מוצרי החשמל ישאל את המוכר איזה טלויזיות מגיעות עם אחריות ארוכה יותר ויתמקד בהן. או כשהוא סורק בזאפ הוא יבדוק למי יש אחריות ארוכה יותר. הגישה הזו נקראת: שיווק מבוסס חינוך. אנו מחנכים את הלקוחות כיצד לקנות נכון. זוהי שיטת שיווק מאד אפקטיבית ויעילה שמבוססת על כך שאנו יוצרים עבור הלקוחות שלנו תוכן שעוזר להם לבחור, שמלמד אותם על עולם התוכן שלנו, על המוצרים והשרותים שלנו, ובעצם מקרבים אותנו אלינו. יצירה של תוכן היא אחד מהמרכיבים המשמעותיים בעולם השיווק כיום. יותר ויותר עסקים, מכל הסוגים והמינים משתמשים בתוכן על מנת למשוך אליהם לקוחות, וליצור אצל הלקוחות את החיבור, הבטחון והאמון בהם ובמותג שלהם. אני אישית עושה זאת כבר למעלה מ-11 שנים. יצרתי עד היום אלפי פריטי תוכן שונים שמשמשים אותי עד היום: פוסטים בבלוג, וידאו, קורסים דיגיטליים, קורסים במייל, ראיונות עם מומחים ומובילים בתחומם, הרצאות מוקלטות, מדריכים, סדנאות, הרצאות ועוד... ולראשונה אני חושף הכל – כיצד להפוך ולהיות מכונת תוכן משומנת המייצרת תוכן מגוון, בעל ערך גבוה, מושך לקוחות ומייצר הכנסות. זו הדרכה המיועדת לכל מי שעוסק ביצירת תוכן מכל סוג שהוא. בין אם אתם רוצים לכתוב פוסטים לבלוג או לפייסבוק, תוכן שיווקי, תסריט לוידאו, תוכן להרצאה, ספר, מדריכים מכל סוג, או כל סוג של אחר של תוכן. הנה כל מה שאני מתכוון לחשוף ולשתף בהדרכה המקיפה הזו: איך ליצור את הפילוסופיה היחודית שלכם שבולטת מעל לכולם כיצד להפוך את עצמכם ל"מכונת תוכן" שיוצרת תוכן מעניין, רלוונטי וכזה שמעניין ומושך את הלקוחות שלכם כיצד למצוא רעיונות חדשים לתוכן עבור הקהל שלכם כיצד לזהות מה מעניין את הקהל שלכם, ואיזה תוכן חדש להציע לו כיצד לפתח תוכן חדש כאשר אתם ישנים! כיצד לפתח תוכן מבלי לכתוב מילה אחת בעצמכם! כיצד לגרום ללקוחות שלכם ליצור עבורכם את התוכן הרלוונטי ביותר עבורם כיצד מומחים אחרים יוצרים תוכן רלוונטי ומושך עבורכם כיצד למקסם את השימוש בתוכן שיצרתם כיצד ליצור תוכנית שנתית וחודשית עבור אימפריית הידע שאתם יוצרים כיצד לפתח תוכן שיוצר אצל הלקוחות שלכם חיבור פסיכולוגי ורגשי אליכם איך ליצור SYSTEM עקבי של יצירת תוכן כיצד ליצור תוכן שיווקי שמניע אנשים לפעולה ולרכישות המוצרים והשרותים שלכם כיצד למסחר ולהגן על הקניין הרוחני שלכם כיצד ליצור רשימת נושאים לפוסטים בבלוג המספיקים לשנה ויותר, בתוך 60 דק' כיצד להפוך למכונת רעיונות בלתי נדלית מהן 3 הפעולות שיגרמו לכם להפוך להיות יצירתיים לתמיד כיצד ליצור תוכן שמקדם את המוצרים והשרותים שלכם כלים שימושיים ליצירת תוכן מגוון כיצד לדעת ולבחור מה פורמט התוכן שהכי מתאים ונכון לכם כיצד לפנות לאנשים מעניינים ומובילי דעת קהל ולהשיג את הסכמתם להתראיין אצלכם (לבלוג, וובינר, לספר או לפודקאסט) להשתתף בהדרכה לחצו כאן מי שירשם, יקבל גם גישה חופשית לכל החיים להקלטה שלה, לשימושו החופשי. כל הפרטים, המידע וההרשמה כאן בקישור. מחכה לכם! ערן.