שינוי

ערן כתב את הספרים: "להגשים" ו"להתעורר" והוא משתף בסיפור האישי שלו: איך עשה את המעבר משכיר מופנם באינטל, למרצה ומנטור מבוקש שעובד עם המנטורים הגדולים בעולם.

הי 2020, כן... כן, אני יודע את לא ממש רגילה לקבל הודעות תודה... בעיקר את מקבלת הודעות נאצה, לאורך כל השנה ובמיוחד עכשיו כשסיימת את תפקידך. ובכל זאת, רציתי לומר לך תודה. שלא נתבלבל, היית מאד קשוחה אלינו. אפילו קשוחה מאד. בטח בהשוואה לאלו שקדמו לך. ובכל זאת, בין כל הקשיחות הזו שלך והאתגרים שיצרת כאן בעולם, אני עדיין רוצה לומר לך תודה. התחלנו את היחסים שלנו, ממש בשבוע הראשון של ינואר בבשורות טובות. ה-CT שעשיתי הראה שהגוף שלי נקי לגמרי מהסרטן. ואמרתי לעצמי שאת ממש סבבה ככה לתת לי כזו מתנה, מיד כשהתחלנו את היחסים ביננו, עוד לפני שהכרת אותי יותר מדי לעומק. מבחינתי זה לגמרי היה צעד בונה אמון מצידך! המשכנו עם הפתיחה של התוכנית החדשה "עושים שינוי" ועם הקבוצה הראשונה של אנשים מופלאים ומרגשים שהחליטו לתת בי אמון ולצאת לדרך ארוכה ומשותפת ביחד. ולאורך כל השנה, עם 4 קבוצות שכבר בתוכנית, הרגשתי איך מחודש לחודש זה הופך להיות יותר נכון, מדויק ועוצמתי. אמנם כבר אז התחלנו לשמוע כל מיני קולות מהעולם על איזה שהוא וירוס סיני שמסתובב, אבל זה לא ממש הפריע לי להמשיך ולהתקדם. בילינו ביחד שלושה חודשים, וזה כנראה הספיק לך כדי להכיר אותי ולהבין שאני צריך משהו חדש שיגרום לי להעמיק ולחקור את עצמי. ראית שאני פועל בקצב כל כך מהיר ועושה כל כך הרבה דברים שאולי כדאי שקצת אאט ואפילו אעצור כמעט לגמרי כדי להתבונן פנימה. אז עצרת את הכל בחוץ. הכל. כדי לגרום לי באמת באמת להסתכל פנימה. לחקור את עצמי. להכיר ובאמת מקרוב את ערן. את עצמי. להבין מה אני רוצה, מה אני צריך. מה אני אוהב ומה פחות. מה יושב עלי בול ומה כבר פחות. לא, זה לא היה מסע רומנטי פנימה. בכלל לא חושב שרומנטיקה זו תכונה חזקה אצלך 2020.... נקודה לשיפור עבורך. זה היה מסע פנימי כואב ומטלטל. אבל בריא. בריא מאד. מרגיש שהתחזקתי מאד בזכותך. שנעשיתי יותר מדויק. יותר נכון – לעצמי וכלפי עצמי. את יודעת 2020, זו הפעם הראשונה שממש הרשיתי לעצמי לשים את עצמי במקום הראשון. לפני כל האחרים. לפני כל מה ש"צריך", "נחשב" או "מקובל". זה לא היה קל. זה עדיין לא. כי באים עם זה גם מחירים לא פשוטים ולפעמים גם כואבים. כואבים מאד. ואז אבא נפטר. הוא בחר לסיים כאן את הסיבוב ולחזור הביתה. ועד כמה שזה היה כואב, תהליך הפרידה ממנו גם היה סוג של ריפוי עבורי וריפוי עבור היחסים שלנו. ולמרות שהוא כבר היה דמנטי ולא זיהה כמעט אף אחד, יכולתי לתקשר איתו ברבדים אחרים, להיפרד ממנו ולתמוך בו בתהליך החזרה שלו. זו היתה חוויה יוצאת דופן ומשמעותית עבורי. והיום אני מרגיש יותר קרוב אליו עוד יותר משהיה בחייו. אני מרגיש את הנוכחות שלו איתי לעיתים ויודע שהוא משגיח עלי שם מלמעלה. זה לא היה הכאב היחידי השנה 2020... את יודעת את זה. הדבר הקשה ביותר היה לקבל עם ויקי את ההחלטה לסיים את הנישואים שלנו, אחרי 30 שנים של זוגיות. זו בוודאי לא החלטה פשוטה או קלה. ועדיין זה קרה. ולמרות הטלטלה שזה הביא למשפחה שלנו, יש בי בטחון וידיעה שכך ייטב לכולנו. וגם כשהאבק ישקע, תמיד נדע ונזכור עד כמה היינו משמעותיים אחד לשני בשנים הללו. לא פשוט 2020... לא פשוט בכלל.   ועדיין אני רוצה לומר לך תודה. תודה על כל מה שהבאת איתך לחיים שלי. תודה על הזמן שאיפשרת לי להתכנס פנימה ולשאול את עצמי את השאלות החשובות באמת... תודה על האומץ שגיליתי בתוכי שאיפשר לי לפעול גם במקומות שקשה ומפחיד... תודה על הכאב שאיפשר לי להרחיב את המנעד הרגשי שלי... תודה על ההיכרויות והאנשים החדשים והמופלאים שנכנסו לחיים שלי... תודה על הקשרים שהעמיקו השנה לרבדים חדשים שלא ידעתי שאפשר... תודה שלמדתי לסמוך על האנשים החשובים שסביבי ושעובדים איתי... תודה על הורדת המסכות וההצגות... תודה על היכולת לתקשר בבהירות וללא דרמות... תודה על הפשטות המרעננת שנכנסה לחיים שלי.. תודה לך 2020 על שנה מורכבת, מאתגרת, מפחידה ומרגשת, שבה, אולי לראשונה באמת בחיי: אני מרגיש חי. אם אתם רוצים להגיב לדברים הללו, מוזמנים לעשות זאת כאן

אילן לוי הוא הבעלים של הוצאת הספרים פראג, שהיא הוצאת הספרים הרוחניים המובילה בישראל. למרות ההכרות רבת השנים ביננו, אילן שיתף בדרך המופלאה שעבר מעבודתו כשכיר בבנק להיותו הבעלים של הוצאת ספרי הרוח המובילה בישראל. כיצד הצליח להפוך את אהבתו הגדולה לספרים לפרנסה ולעיסוק העיקרי שלו וכיצד ההתמסרות אל הלא נודע ואל חוסר הוודאות בנקודות שונות לאורך חייו הובילה אותו קדימה. בין השאר תוכלו ללמוד מהשיחה שלנו: מהו ההרגל שלמד מתומאס אדיסון בנוגע לקריאת ספרים מהי שאלת מיליון הדולר שתעזור לכם לזהות מה אתם באמת רוצים לעשות בחייכם מה העצה הכי טובה לסופר המתחיל וגם, דיברנו על הרבה ספרים משמעותיים שכדאי לכם מאד להכיר ולקרוא

שיחה מרתקת עם אחד המנטורים הוותיקים בישראל, שבמשך מעל 15 שנים השפיע ושינה את חייהם של אלפי אנשים, תוך כדי מסע אישי מרתק שלו עצמו - ערן שטרן על התנהלות נכונה בתקופה של אי-וודאות, על כשלונות והצלחות, על הצעדים הקטנים שמרכיבים מסע ארוך, ועוד.

אתם במלחמה! כל אחד מאיתנו נמצא במלחמה. בין אם אנחנו מודעים לכך או שלא. בין אם אנו מכירים בכך או שלא – בכל אחד מאיתנו מתחוללת מלחמה יום-יומית.   זו מלחמה שאם, אפילו לרגע אחד, אנחנו מפסידים בה, אז ההשפעה של ההפסד הזה ניכרת מיידית בכל תחום בחיים שלנו – ואנו משלמים מחירים יקרים ביותר על ההפסד הזה.   זו מלחמה, שכאשר אנו לא מודעים לה שהיא מתחוללת בתוכנו, אנחנו מפסידים בה מראש. מדי יום.   המלחמה שאני מדבר עליה, היא המלחמה בין הקולות השונים שיש בתוכנו, שמתרוצצים לנו בראש. המלחמה בין הקול הגדול שלנו שאומר "אתה יכול יותר, מגיע לך יותר" ובין הקול הקטן שאומר "לא אתה לא. אתה לא יכול ובטח שלא מגיע לך".   הקולות הללו נמצאים במלחמה תמידית בתוכנו. ולאחר שנים של עבודה עצמית ומודעות אני יכול לומר בוודאות שהמלחמה הזו לא נפסקת לעולם. האופי שלה אולי משתנה לעיתים אבל היא תמיד שם, מתקיימת בתוכנו.   וכמו בכל מלחמה, על מנת לנצח בה, כדאי קודם כל להכיר את האויב שאנו נלחמים בו. כדאי להכיר אותו היטב. את כל דרכי הפעולה שלו. את כל התכסיסים, הטריקים והאסטרטגיות שלו. כי אחרת, הסיכויים שלנו לנצח אותו במלחמה קטנים. קטנים מאד.   הבעיה הגדולה במלחמה הספציפית הזו, היא שאנו לא נלחמים רק באויב אחד. אנחנו עומדים מול שורה של אויבים מסוכנים ואכזריים שיעשו את הכל כדי שנפסיד. שוב ושוב. מדי יום.   ישנן הרבה צורות לאויב הזה, אבל הנה 3 מהטיפוסים המסוכנים ביותר מביניהם:   האויב הראשון – הבינוניות. הבינוניות היא אויב חמקמק ומסוכן. היא נכנסת לאנשים מתחת לעור ומשכנעת אותם שטוב להם להישאר בינוניים. אף אחד לא באמת רוצה לומר על עצמו שהוא בינוני אז האנשים המציאו לכך מילים חלופיות שנשמעות ממש טוב.   מילים נחמדות כאלו, כמו: נורמלי, רגיל או ממוצע.   עם יד על הלב: האם אתם באמת רוצים לחיות חיים ממוצעים? האם אתם באמת מאמינים שאתם אנשים "רגילים" שאין בכם שום דבר מיוחד? שלא מגיע לכם להיות, לעשות ולהרגיש הרבה יותר מהממוצע? הרבה יותר מהבינוני?   אני חושב שאם אנשים יענו לעצמם בכנות על השאלה הזו מרביתם יענו בכנות שלא. שהם לא מאמינים שהם לא מיוחדים או שהם לא חושבים שהם רוצים להיות ממוצעים.   ועדיין, אנשים רבים בוחרים, מדי יום, להישאר בינוניים ולחיות חיים בינוניים.   האויב השני – הפשרה. פשרה היא חברה טובה של הבינוניות. בדרך כלל הן גם באות ביחד, צמודות אחת לשניה. הפשרה היא אויב שגורם לנו לשאוף נמוך. נמוך מדי. היא גורמת לנו להסכים לקבל בחיים שלנו דברים שבתכל'ס, אם היינו באמת כנים עם עצמנו ומודעים יותר לבחירות היום יומיות שלנו, לא היינו מוכנים לקבל. בשום צורה או אופן.   אנשים מתפשרים במקום העבודה או העיסוק שלהם. וממשיכים לקום בוקר בוקר למקום עבודה שהם לא נהנים בו (שלא נאמר לעיתים אפילו סובלים). אנשים מתפשרים במערכות היחסים שלהם. וממשיכים לקום בוקר בוקר למערכות יחסים שלא תואמות אותם יותר. אנשים מתפשרים במצב הכלכלי שלהם. וממשיכים להימנע מלקחת אחריות, לפעול ולשנות את מצבם הכלכלי. (וממשיכים להסתמך על המעסיק או המדינה שידאגו למצבם הכלכלי. קבלו רמז: הם לא!) אנשים מתפשרים על הבריאות שלהם. וממשיכים להכניס לפה שלהם דלק שמזיק להם (אוכל לא בריא או סיגריות). אנשים מתפשרים על הסביבה שלהם. וממשיכים לשהות בחברתם של אנשים רעילים שמורידים אותם אנרגטית.   ואלו כמובן רק מעט דוגמאות.. לא חסרות עוד.   והאויב השלישי - הוויתור. וויתור עצמי. וויתור על עצמי.   אנשים מוותרים על עצמם. מוותרים על חדוות החיים שלהם. ועל האושר שלהם. אנשים רבים מדי מוותרים על החלומות שלהם. מוותרים על דברים חשובים כמו סיפוק, הנאה, עונג, התפתחות וצמיחה.   אנשים מוותרים על עצמם ולעצמם. הם לא שואפים למשהו טוב יותר.   בראיון שהתקיים איתי לפודקאסט החדש שלי "עושים שינוי", רובי שטיינר שראיין אותי שאל אותי, מה לדעתי הדבר שבגללו אני מצליח ומתקדם. והתשובה שלי היתה ציטוט מתוך הספר "חשוב והתעשר" שכתב נפוליון היל, שבו הוא מדבר על אדם שמה שגרם להצלחה שלו יותר מהכל הוא: "חוסר נכונותו להתפשר עם החיים".   אני מאד מאמין במשפט הזה. משתדל לחיות על פיו. לא תמיד זה פשוט או קל. אך זה תמיד מתגמל.   וכן, יש גם מחירים לכך. ולעיתים לא פשוטים ואפילו כואבים. מאד.   אבל המחיר הגדול ביותר לדעתי, הוא מחיר ההפסד בקרב היום-יומי הזה. בקרב שמתחולל בתוכנו. את המחיר הגדול ביותר אנחנו משלמים כאשר אנחנו נכנעים לאויבים הללו: לבינוניות, לפשרה ולוויתור.   אל תיכנעו להם.   ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ אם הדברים הללו נגעו בכם, מוזמנים להגיב ולכתוב לי כאן מה אתם מתכוונים לעשות כדי לנצח במלחמה הזו.

"בעוד שבמהפכה התעשייתית של המאה ה-19 למדו בני אדם לייצר כלי רכב, כלי נשק, בגדים ונעליים, במהפכה התעשייתית של המאה ה-21 ילמדו בני האדם לייצר את עצמם. המוצרים החשובים של המאה ה-21 יהיו גופים, מוחות ותודעות. הפער שייפתח בין מי שיודעו לייצר גופים, מוחות ותודעות למי שלא ידעו, יהיה גדול אפילו יותר מהפער בין סאפיינסים לבין הנדרתלים. במאה ה-21 מי שיקפוץ על רכבת הקידמה ירכוש כוחות אלוהיים, ומי שישאר מאחור – ייעלם." – יובל נוח הררי, מתוך "ההיסטוריה של המחר" לפני כמה שבועות סידרתי מחדש את הספרייה שלי, עברתי ספר ספר ובחרתי איזה מהם להשאיר לי ומאיזה להיפרד ולמסור. ואז נתקלתי שוב בספר של יובל נוח הררי, וכשדפדפתי בו ראיתי שוב את הציטוט הזה שמירקרתי כבר לפני כמה שנים. בום. כל כך מדוייק, רלוונטי ועדכני גם להיום. אפילו יותר להיום. אנו נמצאים לדעתי בתקופה שההיסטוריונים כנראה יקראו לה בעוד כמה שנים – "המהפכה התודעתית". ההתפתחות האנושית והאישית המשמעותית ביותר קורית בהמשך להתפתחות התודעתית של האדם. ובמיוחד בתקופה כזו שאנו חיים בה כעת, שבה ההתפתחות מואצת כל כך, כדבריו של הררי, מי שלא ידאג לפתח את היכולות והכישורים שלו ואת התודעה שלו – ישאר מאחור. אני מתבונן על התקופה הזו בסוג של פליאה, פליאה מכל ההאצה שאנו חווים כעת (הקורונה היא סוג של מאיץ התפתחותי מאד מאד משמעותי) ומהאופן שבו אנשים שונים בוחרים לפעול בתקופה הזו. בגדול, אפשר לחלק את האנשים לשתי קבוצות עיקריות (זה נכון תמיד, ונכון במיוחד בתקופה הזו). יש את אלו שנכנסו לסוג של משחק "הגנה". הם יעשו את הכל כדי שלא לחטוף גול מהצד השני. הם חיים מתוך פחד, ומוגבלות ובעיקר מנסים "לשרוד" את התקופה. לקבוצה הזו של האנשים, התוצאה היא די ברורה וידועה מראש. במקרה הטוב, הם יצליחו לשרוד את התקופה, לא יותר מכך. וזה במקרה המאד טוב! אבל לאורך זמן! הם לא יצליחו לשרוד, ובטח שלא לשגשג, להתפתח ולפרוח. האנשים הללו, בדיוק כמו בציטוט הזה, ישארו מאחור ויעלמו. מן הסתם הם לא יעלמו מיד פיסית (זה יגיע אחר כך), אבל תעלם להם חדוות החיים ואת מקומה ימלא הפחד. תעלם להם ההעזה ואת מקומה יתפוס החשש. הם יחששו לנסות דברים חדשים ויסתפקו במוכר ובבטוח. וכמו בטבע, הם יקמלו, לאט לאט לאט. הם יסתפקו במה שיש, ובפחות מכך. ומצד שני, יש את אלו, שלמרות כל הסיבות, הנסיבות, המגבלות וההגבלות, יחפשו את הדרך להתקדם. הם יחפשו איך לפתח את עצמם, את היכולות שלהם. הם יפעלו, לפעמים יצליחו יותר ולפעמים פחות, אבל הם לא יפסיקו לנסות. הם יגלו תגליות חדשות, הם יגיעו למקומות חדשים. יהיו להם רגעי שיא מרגשים. ויהיו להם גם רגעי שפל מבאסים. ולמרות זאת, הם ימשיכו הלאה. הם יחקרו, יתנסו, ויגלו בכל פעם מחדש עד כמה יש לחיים להציע להם. הם יפיקו מהחיים את מה שהחיים יכולים להציע להם, ואז ירצו עוד קצת... ובעיקר – הם ילמדו כיצד לייצר את עצמם מחדש. מי שלא יבחר בנתיב של התפתחות וצמיחה לא ישרוד. פעם התפתחות היתה אולי פריווילגיה של אנשים מועטים, היום היא תהליך הכרחי. מה זו ההתפתחות הזו? אלו הם כישורים, יכולות, ידע ונסיון משמעותיים שאנחנו צוברים לאורך חיינו. ובתקופה הזו ישנם כמה כאלו שהם הכרחיים, לא רק כדי לשרוד, אלא כדי לפרוח ולשגשג. כישורים ויכולות כמו: o      הגדלת יכולת ההשתכרות וההכנסה שלנו. o      יכולת הביטוי העצמי שלנו. o      החוסן להתמודד עם משברים וחוסר וודאות. o      היכולת להכיל כשלון ומשבר ולהמשיך הלאה o      יכולת ההשפעה שלנו o      היוזמה ויכולת היזמות שלנו o      המחויבות העצמית שלנו o      הגדלת המודעות העצמית שלנו. כתבתי בעבר פוסט מקיף על כל אחת מהיכולות הללו שנקרא: השרירים שחשוב לאמן מי שישקיע היום, עכשיו, בפיתוח של היכולות והכישורים הללו, יגלה שאלו הם "כוחות אלוהיים" כמו שיובל נח הררי קורא להם. אלו הם הכוחות שיאפשרו לכם, לכל אחד מאיתנו, להתפתח ולשגשג בעולם החדש שנוצר מול העיניים שלנו כרגע. יש רבים שמסתכלים על כל המצב הזה כמשבר או כאסון. זו בחירה. כמו כל בחירה אחרת. אפשר לנסות ולשרוד אותה. ואפשר גם לבחור אחרת. אז מהי הבחירה שלכם? באיזה צד אתם בוחרים להיות? שלכם, ערן נ.ב. - אם אתם רוצים לקבל פרטים על האופן שבו תוכלו לאמן, לשכלל ולפתח את היכולות שלכם, בקבוצה קטנה, ביחד איתי, פשוט צרו עמנו קשר וניתן לכם את כל המידע על התוכנית "עושים שינוי". מדובר בהשקעה משמעותית, של זמן, אנרגיה וכסף. כך שהשיבו לנו למייל, רק אם אתם מחויבים ומוכנים להשקעה משמעותית שכזו.

אהלן!   אז אתמול תומר הבכור האהוב שלי ואני התחדשנו בקעקוע משותף. המסר שתפס את שנינו הוא: עכשיו!   שהחיים קורים עכשיו. לא מתי שהוא בעתיד. ובטח שלא בעבר.   ועל בסיס המסר הזה אומן הקעקועים בן יצר לנו את הציור היחודי הזה של שעון החול שהעבר שלו נעלם וזורם ומתמקד בהווה. בעכשיו. (תמונה כאן בהמשך...)   חשבו על כך – עד כמה אנו באמת חיים את העכשיו? את הרגע הנוכחי?   רוב האנשים נמצאים בדרך כלל בעבר – משחזרים מה קרה, מה היה והיו רוצים לחזור לעבר. מספיק לראות כמה אנשים מחכים ומייחלים לחזור ליום של לפני הקורונה ומפספסים לגמרי לא רק את העכשיו אלא גם את ההבנה ששום דבר לא יחזור להיות כמו ביום של לפני הקורונה.   או שהם נמצאים וחיים את העתיד – את מה שהם יעשו יום אחד. מתישהו. Some Day...   אין טעם לחיות בעבר, וגם לא בעתיד. הזמן היחידי שאנו יכולים לחיות בו הוא – עכשיו.   בחודשים האחרונים קיימנו מאות שיחות עם מועמדים לתוכנית "עושים שינוי!". מדובר לרוב באנשים איכותיים שבאמת, בכל מאודם רוצים לעשות שינוי בחייהם.   אבל לרצות לעשות שינוי, זה לא מספיק. כולם רוצים שיקרה שינוי חיובי בחיים שלהם. השאלה האקוטית היא: מה הם מוכנים לעשות כדי שזה יקרה?   וכאן מרבית האנשים נופלים.   הם רוצים שינוי, אבל הם לא מוכנים להשתנות.   אז הם מוותרים וממשיכים לחיות בעתיד בתקווה שמשהו מתישהו ישתנה.   ולמה בעצם שמשהו ישתנה, אם הם לא משנים כלום???   איינשטיין הגדיר חוסר שפיות כך: "להמשיך לעשות את אותן הפעולות ולצפות שהתוצאה תהיה שונה".   אם הם לא משנים כלום, דבר לא ישתנה בחיים שלהם, ואם נבדוק את מצבם בעוד כמה חודשים או שנים קדימה, נראה שהם נשארו תקועים בדיוק באותו המקום. לא מרוצים ומייחלים לשינוי שאולי מתישהו יקרה בחייהם.   הוא לא יקרה.   בטח שלא יקרה אם הם לא עושים שום דבר שגורם להם להשתנות.   מתוך כל השיחות שקיימנו, יש את אלו שבאמת החליטו שהם רוצים שינוי ומוכנים לעשות את מה שצריך כדי שהשינוי אכן יקרה בחיים שלהם. אבל יש לא מעט (והם הרוב) שמעדיפים לחכות שמשהו יקרה וישתנה... לצערי, זו תקוות שווא. שום דבר לא יקרה בעתיד שונה, אם לא נפעל כעת, בהווה!   הזמן לעשות שינוי הוא עכשיו. הזמן לחיות הוא עכשיו. אין זמן אחר!   בקרוב אנו פותחים קבוצה נוספת בתוכנית "עושים שינוי!".   רוצים לקבל את כל הפרטים ולבחון האם אתם באמת בשלים לעשות שינוי כעת? עכשיו?   לחצו כאן >>   והנה הקעקוע החדש :)

הי! זה רק אני, או שגם אתם התעייפתם מלשמוע את צמד המילים: "חזרה לשגרה"? נראה שבכל מקום ומכל צד אנו שומעים את המילים הללו... והאמת היא, שבעיני הן כל כך רחוקות מהמציאות.   כי אין באמת דבר כזה של "שגרה", אנחנו לא באמת עומדים לחזור ל"שגרה" כפי שהכרנו אותה. החיים כפי שהכרנו אותם, טרום התפרצות הקורונה (לאו דווקא הוירוס עצמו, אלא יותר התגובה האנושית לפחד מהוירוס), כבר לא יחזרו להיות מה שהכרנו אותם לפני כן.   החודשים האחרונים שינו אותנו. שינו את העולם כפי שהכרנו אותו.   אין באמת "שגרה" לחזור אליה.   לשלוח את הילדים לבית הספר, לשבת עם מסכות על הפרצוף (בחום של 40 מעלות) - זו לא באמת שגרה... לשמור על מרחק אחד מהשני, לחשוב פעמיים אם לחבק את החבר שפגשת - זו לא באמת שגרה... לחזור למקום העבודה, תחת מגבלות שונות ומשונות, ולדעת שבכל רגע מחר, יכול לקרות שוב משהו שיגרום לך לאבד את הבטחון התעסוקתי שלך – זו לא באמת שגרה... ובנימה אישית: לפגוש את האנשים שבאים לנחם אותך, בהלוויה של אבא שלך, כאשר הם עוטים מסיכה על הפרצוף, ואתה לא מזהה אותם – זו לא באמת שגרה... השגרה הנורמלית, כפי שהכרנו אותה עד היום – מתה. היא לא קיימת, והיא גם לא תחזור.   אני חושב, שמעבר למשבר הבריאותי והכלכלי, אנו עומדים לפגוש במשבר נוסף: "משבר היום שאחרי" שבו אנשים יתעוררו ויבינו, שהשגרה שהם כל כך מייחלים לה, לא באמת תחזור שוב. זה עומד להיות משבר רציני למי שלא מבין זאת כעת, ולא מתכונן לכך, ולא מכין את עצמו, את היכולות שלו ומפתח את ה"שרירים" המנטאליים, הרגשיים והרוחניים שלו (גם את הפיסיים כדאי) לעולם החדש.   המציאות החדשה שהעולם מתעורר אליה כעת, תהיה שונה מזו שהכרנו לפני התפרצות הקורונה. וזו תהיה – השגרה החדשה.   יותר מהכל, בעיני, הקורונה היא מאיצת תהליכים. מאיצה של תהליכי שינוי. שינויים שקודם לכן היו לוקחים עוד הרבה זמן, קרו בזמן שיא של שבועות ואפילו ימים. ולנו בני האדם, שכל כך אוהבים וודאות, בטחון וקביעות, השינויים הללו הם לא תמיד פשוטים. הטבע האנושי לרוב מתנגד לשינוי. מפחד ממנו. מרבית האנשים עוברים תהליכי שינוי משמעותיים רק כש"קורה" משהו. כשהם נלחצים עם הגב אל הקיר ואין להם ברירה.   וזה מה שהקורונה עשתה. דחפה את מרבית האנשים אל נקודת ה"אין ברירה" ומשם נוצרו הרבה מאד תהליכי שינוי.   ועכשיו, הדבר שכולנו רוצים, זה רק לחזור לשגרה הבטוחה והמוכרת.   רק שאין כזו באמת.   וגם לא תהיה.   אני חושב שהתקופה הזו שעברנו, היא רק סימן לבאות. היא סוג של מחנה אימונים או טירונות, לקראת העתיד שהעולם נכנס אליו. עתיד שבו יש פחות יציבות, פחות וודאות, ויותר, הרבה הרבה יותר – שינויים.

רגע לפני שהסגר בעקבות משבר הקורונה החל להשתחרר והתחלנו לחזור ל"שגרה", ענת אימבר בשירי קיימה איתי ראיון מעניין. בין השאר דיברנו על: האם בעקבות משבר הקורונה, עדיין כדאי להיות בעל עסק ועצמאי או שעדיף להישאר שכיר? כיצד להתמודד עם חוסר וודאות וחוסר בטחון, במיוחד לאור משבר הקורונה שפקד את העולם מהם השרירים שכדאי לפתח בתקופות כאלו מה אני ממליץ למי שפוטר או שהוצא לחל"ת לעשות כעת מדוע אני חושב שכדאי להיכשל תהליך ההתפתחות הרוחנית שעברתי לאורך השנים, וכיצד הוא משפיע גם על העסק שלי ההתמודדות שלי עם מחלת הסרטן מוזמנים לצפות ולהנות 

הדברים שאמרתי לך היום על קברך: אבא אהוב שלי, לפני כמה שבועות, באחת משיחות הטלפון האחרונות שהיו לנו, כשכבר לא זכרת ולא זיהית עם מי אתה מדבר, אמרתי לך תודה. ואתה, בסוג של תמימות של ילד שלא מבין מה רוצים ממנו, שאלת אותי: על מה אתה מודה לי? ועניתי לך: על החיים שנתת לי. תודה על החיים שנתת לי אבא. אני לא בטוח שאז יכולת להבין מה אני אומר לך, אבל אני יודע שעכשיו אתה שומע ומבין. אז תודה לך אבא. תודה על כל מה שלמדתי וקיבלתי ממך. תודה על החריצות, ההתמדה, האופטימיות, היצירתיות ויכולת האלתור. תודה על היכולת להסתדר בכל מצב ולהמציא את עצמי מחדש בכל פעם, ממש כמוך, כשהמצאת את עצמך ואת חייך מחדש, מתוך עיי החורבות והתופת של אירופה של אחרי המלחמה. תודה על חוש ההומור שהורשת לי, על האהבה והנתינה לאנשים. תודה על הצניעות שלמדתי ממך, על העקשנות והדבקות במטרה. תודה על האהבה לחיים שהדגמת לי מתוך איך שאתה חיית את חייך. אתמול בלילה, דקות ספורות אחרי חצות, מיד לאחר שיום ההולדת שלי התחלף ליום חדש, כאילו שחיכית שיום ההולדת שלי יעבור. איך שעצמתי את עיני לישון, פתאום הופעת מולי, הרגשתי את הנוכחות שלך. קראת לי ואמרת לי שזהו, שאתה כבר לא מתכוון להתעורר מהשינה. אמרת שאתה עוזב שלם ושמח. שאתה שקט עכשיו וגאה בכולנו ואוהב אותנו מאד. אתם הניצחון שלי. ככה אמרת לי בלילה. הניצחון שלי בחיים. הניצחון שלי עבור כל אחד מאלו שנשארו שם מאחור. אתה ניצחת אבא. ניצחת בגדול. וכמה שאהבת לעשות את סיבוב הניצחון שלך, בבודפשט בהונגריה, במקום בו נולדת, ואותו עזבת כדי לעלות לארץ, רק כדי לחזור לשם שוב, ושוב ושוב, עם אמא, איתנו ועם הנכדים כדי לחגוג את הניצחון של החיים שלך בגדול. כמו בחייך, כך גם בלכתך, אתה הובלת, אתה בחרת. החלטת לסיים את דרכך כאן, עם אותה נחישות עקשנית שתמיד היתה לך, עצמת את עיניך, וסגרת את פיך. ובחרת לעזוב בשנתך. מהר, בלי לגרום לסבל מיותר, לא לך ולא לנו. בשבועות האחרונים, כל הזמן ביקשת לחזור אל הבית שלך. ביקשת שנקח אותך לבקר ולפגוש את ההורים שלך. עכשיו אתה בדרך הביתה אבא, אתה חוזר הביתה, חוזר להורים האהובים שלך שכל כך רצית לפגוש. אנחנו אוהבים אותך אבא, כולנו, אני, ויקי, תומר, ניר ואופיר. הכל טוב אבא, אתה נמצא במעבר, הירגע, כולנו איתך. אבא, אני אוהב אותך, לך אל האור, אבא. לך אל האור. ❤️❤️ לזכרו של אבי, מיקי (פרטיזן) שטרן ז"ל, 24.9.30 - 14.5.20