שינוי

הי,   לפני כשבוע, בעקבות ההדרכה המיוחדת שקיימתי לשכירים לקראת פתיחת המחזור החדש של התוכנית "עושים שינוי!", קיבלתי מייל מבחור שלצורך העניין נקרא לו "אמיר" (שם בדוי) שכתב לי שהוא מאד רוצה להשתתף בתוכנית, אבל שהוא מובטל כבר מספר חודשים ואין לו יכולת לממן אותה.   עניתי לו וכתבתי שאני לא חושב שהתוכנית כרגע היא הדבר הנכון עבורו, ושקודם כל ולפני הכל הוא חייב לחזור למעגל העבודה, כי כל עוד הוא מובטל ועסוק בהישרדות הכלכלית יהיה לו מאד קשה למצוא את הפניות לעשות את השינוי שהוא רוצה לעשות.   הוא ענה לי בתגובה שהוא מאד מעריך את התגובה והכנות שלי.   ואז אתמול, הוא שלח לי מייל נוסף וכך הוא כתב:   "שלום ערן, חשבתי שוב על תשובתך ורציתי להגיד לך שאני פשוט חייב(!!!) את הקורס הזה שלך כדי סוף סוף להצליח לעשות משהו עם החיים שלי. אני מתוסכל כבר די הרבה זמן ומאוד חושש מהעתיד הכלכלי שלי ושל ילדי. אני פשוט חייב להשתתף בקורס הזה, אין לי ברירה אחרת. אני מבקש ממך שתשקול את מועמדותי שוב אף על פי שאין לי יכולת כלכלית לממן אותו כרגע. אתה המוצא האחרון שלי כרגע. בבקשה שקול את בקשתי." המון תודה! אמיר"   כתבתי לו תשובה מקיפה, ואחרי שכתבתי אותה, חשבתי שיש בה ערך גם עבור אנשים נוספים, אז החלטתי לשתף את התשובה שלי אליו גם אתכם:   "הי אמיר, קודם כל אני שמח על המייל שלך במובן שמרגישים מתוכו שזה חשוב לך. שאתה מאד רוצה לעשות את השינוי. וזה דבר שהוא מאד חשוב בעיני. זה הזרע לכל שינוי. כשזה מתחיל להיות מספיק כואב ולא נוח אז יכולה להיווצר תזוזה משמעותית.   לגבי הבקשה שלך להשתתף בתוכנית מבלי לממן אותה כרגע, לצערי זה לא אפשרי. יש לכך כמה סיבות שחשוב לי להסביר.   ראשית – לאורך השנים יצא לי מספר פעמים להיענות לבקשות דומות של אנשים שהיו במצבים דומים. עד היום, כל הנסיונות הללו לא עלו יפה. היו לכך סיבות שונות ומשונות, אבל השורה התחתונה בכולן היתה דומה. בסופו של דבר למדתי, שאם אדם לא משלם, הוא פחות מחוייב. ולמרות שתמיד בנקודת ההתחלה האדם נמצא בשיא המוטיבציה והרצון שלו, כאשר התהליך מתקדם והדברים הופכים להיות לפעמים קשים יותר, אם הוא לא שילם, קל לו יותר לוותר. כך שבשורה התחתונה זה לא נגמר טוב לאף אחד מהצדדים.   שנית – המשפט שכתבת "אתה המוצא האחרון שלי" הוא דגל אדום עבורי. למה? כי אני לא יכול (וגם לא רוצה) להיות התקווה האחרונה של אף אחד. ממש לא בריא. לא לך ולא לי. היחידי שיכול להציל מישהו זה האדם עצמו את עצמו. אפשר כמובן להיעזר באחרים, ללמוד מאחרים, לבקש ולקבל עזרה מאחרים (אני עושה את זה מרבית חיי הבוגרים), אבל בשום מצב אסור לנו להסיר את האחריות מעצמנו. או לחשוב שמישהו אחר יוכל להציל אותנו. המשפט הזה מתאר מצב מנטאלי של "חוסר אונים". וזה מצב שבו אנו חושבים ומאמינים שאין שום דרך שתוציא אותנו מהמקום שאנו נמצאים בו. זה מקום לא פשוט להיות בו. מכיר אותו היטב, גם ברמה האישית שלי זכיתי לבקר בו בתקופות מסויימות בחיים שלי.   אבל, זו עדיין לא סיבה מספיק טובה להרים ידיים. אדם יכול בהחלטה אחת בודדת, לשנות את גורלו, את מצבו ואת עתידו – אבל הוא קודם כל, ולפני הכל, צריך להאמין בכך – ובעיקר להאמין בעצמו.   שלישית – when there is a will, there is a way – ובתרגום חופשי: "כאשר יש רצון, יש יכולת". אני באמת מאמין בזה. יודע שכך זה עובד בחיים שלי וכך זה גם קורה בחיים של אינספור לקוחות שזכיתי ללוות לאורך השנים. כשאדם מאד רוצה משהו, הוא מוצא את הדרך לגרום לו לקרות. יתכן וכרגע אתה לא רואה איך זה יכול לקרות. זה בסדר. מאד הגיוני.   הנה תרגיל מעניין עבורך: בהנחה שזה משהו שמאד חשוב לך ואתה רוצה לעבור את התהליך, שב ותחשוב כיצד אתה יכול ליצור את הסכום הנדרש. שוב, כאמור, גם אם כרגע אתה לא רואה דרך, ככל שתעמיק בשאלה יותר, תחפור בה ותחפש פתרונות – הם יתחילו להופיע במרחב שלך.   ורביעית - המחיר הוא חלק מהפתרון. מבוב פרוקטור, המנטור שלי, למדתי שהמחוייבות של האדם נמדדת בשני מקומות: ביומן ובפנקס הצ'קים שלו. כלומר, ברגע שאדם מוכן להשקיע את הזמן ואת הכסף (אגב את ההשקעה הוא עושה בעצמו לא בי) אז רמת המחוייבות שלו היא גבוהה הרבה יותר. וכשאדם מחוייב, הוא גם יפעל יותר, ידאג לממש ולהחזיר את ההשקעה שלו בריבית דריבית.   למשל, אדם יכול להחליט שהוא משקיע את הסכום, ונניח שחילק את הסכום ל-12 תשלומים. ומעכשיו, בכל חודש הוא יעשה מה שצריך כדי להגדיל את ההכנסה שלו בתשלום החודשי שהתחייב אליו. מאיפה יבוא הכסף? זה לא ממש משנה, לא? הרי אם אדם יפעל, ויעשה הכל כדי להחזיר את ההשקעה, הדרך תמצא.   והנה החלק הטוב בכל העניין: תאר לעצמך שאכן פעלת כך, הרי שבסופו של תהליך עברת טרנספורמציה מטורפת, שבה הצלחת לייצר הכנסה, שכרגע, בנקודת הזמן הנוכחית כנראה שאין לך שום מושג כיצד לגרום לה לקרות.   אני לא אומר שבה מה שאתה צריך לעשות, אבל זה מה שאני הייתי עושה (ועשיתי במקרים שונים בעבר) כשהחלטתי שאני מאד רוצה משהו.   אני מקווה שהדברים הללו מסבירים למה אני לא יכול להיענות לבקשתך.   וגם – שתמצא בהם את ההשראה, האנרגיה והמוטיבציה לעשות את השינוי שאתה כל כך רוצה. בסופו של דבר – לרצות שינוי זה לא מספיק. צריך תכל'ס לעשות אותו. מהיום, מהדקה הבאה, ממש מעכשיו.   בהצלחה! ערן" מקווה שמצאתם ערך בדברים הללו, ואם אתם רוצים לבחון האם התוכנית "עושים שינוי!" מתאימה גם לכם, מוזמנים ללחוץ על הקישור ולתאם איתנו "שיחת בהירות" ללא עלות וללא התחייבות שבה נעזור לכם ליצור בהירות לגבי המקום שאתם נמצאים בו, לאן אתם רוצים להגיע ומה יעזור לכם להגיע לשם.

הפוסט הזה פורסם במקור בפייסבוק וזכה לתגובות רבות. ניתן לראות אותו כאן "תפתח את הלב ערן. אתה רק צריך לפתוח את הלב" "אני מבין את מה שאת אומרת שני... אבל איך עושים את זה?" "לא עושים את זה. זו לא עשייה. רק תפתח את הלב" ....   הדיאלוג הזה חזר על עצמו כמעט בכל פגישה שלנו במשך כ-4 שנים שבמהלכן שני היתה המטפלת הרוחנית/רגשית שלי.   אני הבנתי את כל מה שהיא התכוונה אליו. הבנתי בראש, בשכל, אבל לא היה לי מושג איך ליישם את זה בפועל, בחיים, ביום יום שלי. כאדם סופר משימתי ותכליתי, לא ידעתי איך לתרגם את מה שאמרה לי: "תפתח את הלב" למשהו קונקרטי שאני יכול לעשות כדי לגרום לזה לקרות.   באיזה שהוא שלב גם הפסקתי לשאול אותה "איך עושים את זה?", כי כבר ידעתי (שוב בשכל) את התשובה שאקבל: "זו לא עשייה או פעולה כלשהי".   הלוואי והייתי יודע לומר לכם עכשיו "איך עושים את זה?". אבל בשנה האחרונה זה קרה.   אני היום יודע לומר שהמחלה שקיבלתי, הסרטן שהתגלה בגופי לפני כשנה, נועד לגרום בדיוק לדבר הזה לקרות. להזיז משהו בתוכי, להניע אותי לתובנות מסוימות ולפעולות מסוימות שגרמו לכך לקרות.   אני בריא לחלוטין היום. הבדיקות האחרונות מלפני כמה שבועות הראו שאני נקי לגמרי.   אבל הפתרון הוא לא לחלות כדי שהלב יפתח. ממש לא ממליץ על זה כדרך הפעולה :)   אז לצערי אין לי פתרונות או נוסחאות הפעם (עדיין?? :) ) לאיך עושים את זה. אבל לפחות אני יכול לתאר לכם (ולעצמי...) איך זה מרגיש. או מה נוכח בחיי מאז שזה קרה.   קודם כל הפסקתי לפחד. אם אדייק את המשפט הזה, המשפט הנכון והמדויק יותר יהיה: שעדיין עולה בי הפחד, אבל הוא לא עוצר אותי (כמעט) יותר.   אני רואה את הסיטואציה שמעלה בי פחד, ואני די מהר יכול לזהות מה הוא הגורם האמיתי לכך. לפעמים זה הפחד מ"להראות רע" בעיני אחרים, או הסתרה או הבושה. הפחד מדחייה, מכשלון או שפשוט לא אקבל את התוצאה שאני רוצה ומכוון אליה.   וכשיש בי את הבהירות הזו, אני לרוב יכול לראות שגם אם "הנורא מכל" יתממש ויקרה, עדיין זה לא סוף העולם. כנראה שמחלה כמו סרטן נותנת לך את הפרספקטיבה הזו... :)   אני מרגיש הרבה יותר ברור בתקשורת שלי עם אנשים ועם העולם בכלל. בעבר, בסיטואציות מסוימות הייתי נמנע מלומר באמת או "עד הסוף" מה אני חושב ומרגיש. לפעמים כי הייתי פוחד לפגוע באחרים, או שמה שאומר ייתפס "לא טוב", או שזה פשוט יסגור אופציות מסוימות ש"פחדתי לאבד" אם אומר שכרגע דבר כזה או אחר לא מתאים לי. אני בהיר בתקשורת שלי עם בני המשפחה שלי, עם לקוחות ואנשים אחרים ומסוגל להביע את מה שאני מרגיש בלי חשש שאפגע אם איחשף.   יש לי בהירות חזקה מאי פעם לדעת מה נכון ומתאים לי ומה לא. מי מתאים לי ומי לא. אני הרבה יותר קשוב לעצמי, סומך הרבה יותר ופועל על האינטואיציה שלי ופתוח להתנסויות, שבעבר, אין סיכוי בעולם שהייתי מעז לנסות אותן.   יש בי אהבה כלפי אנשים כמו שמעולם לא הרגשתי בעבר. גם כאלו שלא הייתי מאמין שאי פעם אוכל לאהוב. גיליתי את היכולת לסלוח, לא רק לאחרים, אלא גם וקודם כל לעצמי.   אחת אחרי השניה, מערכות ההגנה והחומות שנבנו לאורך שנים בתוכי וחצצו ביני ובין האנשים סביבי וביני ובין העולם, ירדו והתמוטטו. אני מרגיש שמימד חדש ונוסף התווסף לחיים שלי.   אם אני מנסה להסביר לעצמי (ועל הדרך גם לכם) מה בעצם הדבר שהשתנה בי, אני חושב שחלק משמעותי הוא המוכנות להיות במקום ה"פגיע". וזה מקום שונה לגמרי (בצד השני של הסקאלה) מהמקום של ה"פאסון" שעד כה האמנתי שנדרש ממני להחזיק בו. זה שיודע הכל, זה ש"חזק", הדמות של "המצליח". שנים, כמעט כל חיי, עבדתי לבנות, לשמר ולתחזק את הדמות הזו. וכיום אני יודע, שככל שחיזקתי אותה יותר, כך גם סגרתי את עצמי ואת הלב שלי יותר. בתור מי שכל חייו היה מוכוון פעולות ותוצאות, למדתי שהרבה יותר חשוב (עבורי) לשחק ולנוע בדרך עצמה גם אם התוצאה לא תמיד היא מה שציפיתי שתהיה. למדתי להנות מהדרך אפילו הרבה יותר (לפעמים) מהתוצאה.   התחלתי לראות את החיים כסוג של משחק, שבו התוצאה עדיין חשובה, אבל היא משנית לדרך ובעיקר לחוויות שאני צובר ולהתפתחות שאני עובר בדרך. עוד כשחזרנו מהטיול הגדול שעשינו לפני כ-3 שנים, התחדדה בי הידיעה שחשוב לי הרבה יותר לצבור חוויות מאשר רכוש. בשנה האחרונה זה התעצם בעוד מימד.   כל זה עוד יחסית טרי וחדש לי. זה עדיין מרגש אותי בכל פעם מחדש. לא מזמן, ויקי (שהלב הפתוח שלה מהדהד מהיום שהכרתי אותה למרחקים עצומים) ואני צחקנו על כך, שאני כמו ילד קטן שנכנס לחנות ממתקים כשמותר לו לטעום מכל מה שהוא רואה מסביבו :)   זה בדיוק מסוג הדברים האלו – "שאנחנו לא יודעים, שאנחנו לא יודעים" – עד שאנחנו יודעים.   אז אני ממשיך לחקור את האזור הזה, בחיים שלי, להתנסות בו ולנסות.   ואם מתי שהוא, אצליח לגלות מה הנוסחה או השיטה – אני מבטיח לגלות :)   שלכם, ערן.

הי! מייל שקיבלתי מגדעון, בעקבות הפוסט שכתבתי על "השרירים שחשוב לאמן". הוא מתייחס בו, בין השאר, לנתונים שפרסמתי בו מתוך סקר השכירים שקיימתי לפני כחודשיים. והנה מה שהוא כתב לי: "מאד מעניין מה שאתה כותב, אבל חסרים לי קצת נתונים ויותר מאשמח אם תוכל לשתף: הסטטיסטיקה שאתה מציין, אשמח שתשתף במאמר המקורי אם הנתונים שפורסמו. מה שקשה לי להבין זה אם כל כך הרבה אנשים רוצים להיות עצמאיים, אז למה הם לא? אני חושב שמי שלא עצמאי פשוט לא רוצה או לא יכול. כמו שלא כולם מפקדים, מנהיגים או מנכ"לים. אתה מפרסם את כל אלה שבאו אליך והצליחו להפוך משכירים לעצמאיים: מה הרקע שלהם? מאיזה משפחות הם באו? אשמח לשמוע מה אחוז האנשים שבא אליך ואכן הצליח להפוך משכיר לעצמאי? זה תמיד טוב לספר על הצלחות אבל לפני שאני מחליט האם להצטרף לקורס שלך אני דווקא רוצה לשמוע על הכישלונות." אני מאד אוהב שאנשים כמו גדעון כותבים לי ושואלים שאלות בצורה עניינית, כי זה מעיד בעיני על הרצינות והמחויבות שלהם. וזה גם מאפשר לי לענות להם ומתוך השאלות שלהם להבין מה מעניין את שאר הקוראים שלי. אז במקום רק לענות לגדעון באופן אישי, בחרתי לענות לו כאן, כדי שעוד אנשים יוכלו להפיק ערך מהתשובות. ראשית לגבי הסטטיסטיקה שפרסמתי, כאמור היא לקוחה מתוך סקר שקיימתי לפני מספר חודשים, שהקיף קרוב ל-500 שכירים, מכל רחבי הארץ. אני מתכוון לפרסם את כל נתוני הסקר בקרוב כך שתוכלו להעמיק בנתונים עוד. לגבי השאלה "אם כל כך הרבה אנשים רוצים להיות עצמאיים, אז למה הם לא?", התשובה כאן מורכבת יותר. זה כמו לשאול: "כל כך הרבה אנשים רוצים להיות עשירים, אז למה הם לא?". גדעון מציע שזה עניין של רצון או של יכולת. אני חושב שאם נחבר את האנשים למכונת אמת ונשאל אותם אם הם באמת רוצים להיות עצמאיים (או לצורך העניין אם הם באמת רוצים להיות עשירים), אז נקבל תוצאה חד משמעית שהם באמת רוצים. כלומר, אני לא חושב שזה בעיה של חוסר רצון. האנשים רוצים. מי לא היה רוצה לשפר את חייו? כולם היו רוצים. השאלה היא מה הם מוכנים לעשות בשביל זה. אני גם לא חושב שזה עניין של יכולת. יכולות ניתן לפתח. הרבה אנשים שאלו אותי בעבר האם נולדתי עם יכולת הכתיבה או עם היכולת לעמוד על הבמה מול מאות ואלפי אנשים. ממש לא! רחוק מכך. אם הייתם אומרים לי לפני כ-20 שנים, שאלו יהיו שתיים מהיכולות היותר חזקות שלי, הייתי חושב שלקחתם פטריות הזיה. אלו הן יכולות שפיתחתי לאורך השנים. השקעתי בכך הרבה מאד זמן, כסף ואנרגיה. וזה בדיוק העניין בעיני. אנשים לא עושים שינוי בחייהם (למרות שהם מאד רוצים), לא כי אין להם את היכולת לעשות את השינוי, אלא כי הם לא מוכנים לעשות את מה שנדרש כדי להשתנות. הם לא מוכנים להשקיע את הזמן, האנרגיה והכסף לשם כך. הם רוצים את התוצאה, אבל הם לא מוכנים ללכת בדרך שצריך ללכת בה כדי להגיע לתוצאה שהם רוצים. השאלה השניה של גדעון היא מעניינת, כי חבויה בה ההנחה שכדי להצליח, אדם צריך להיות בעל רקע מסוים. ממשפחה מסוימת או ממוצא מסוים. ואני חושב שזו תפיסה שגוייה בעליל. האמת אני לא רק חושב כך, אני יודע שזה לא רלוונטי בכלל. אנשים נוטים לייחס את ההצלחה של אחרים למאפיינים שחסרים להם בעצמם וכך הם יכולים לתרץ לעצמם למה הם לא יכולים להשיג את אותה ההצלחה. הרי אם המוצא שלי הוא לא מהמוצא "הנכון", הרי שאין לי סיכוי להצליח, אז למה בכלל שאנסה? אני לא צריך לתת לכם כאן את הדוגמאות ה"באנליות" של סטיב ג'ובס, ריצ'רד ברנסון, סטף ורטהיימר ואחרים כדי להוכיח למה ההצלחה שלהם אינה קשורה למוצא, להשכלה, למין או למצב ההתחלתי שהם נמצאו בו בתחילת דרכם. לאורך השנים, פגשתי אינספור אנשים שעשו שינויים יוצאי דופן בחייהם. אין שום מאפיין חיצוני שמשותף להם. לא הגיל, המין, המצב המשפחתי, העדה, המשפחה, כמות הכסף שהיתה להם בהתחלה או הגיאוגרפיה שהיו בה. שום דבר מאלו. מה שהיה משותף לכולם – היתה להם תשוקה בוערת בעצמותיהם לעשות שינוי ולשפר את חייהם, והם היו מוכנים לעשות את מה שצריך לעשות, כדי להפוך ולהיות מי שהם רוצים להיות. זו כל התורה. זה פשוט, אך זה לא תמיד קל. רוב האנשים לא מוכנים לעשות את זה. הם לא מוכנים להתמודד עם חוסר הוודאות (האם השינוי יצליח או שלא), הם לא מוכנים להתמודד עם האפשרות שיכשלו, ולהתמודד עם ההשלכות של הכישלון. הם פשוט לא מוכנים לעשות, את מה שאלה שמצליחים, עושים. וזה מוביל אותנו לשאלה השלישית שבה גדעון ביקש ממני לשמוע דווקא על הכישלונות. מי שבאמת מעוניין להבין ממה עשויה הצלחה, שיקרא ביוגרפיות של אנשים מצליחים, שישוחח ויראיין אותם, שיחקור לעומק את הדרך שעשו. אני מבטיח לכם שתגלו שיש דבר נוסף חשוב שמשותף לכולם: כולם, ללא יוצא מהכלל, נכשלו! הם נכשלו. ולרוב, הרבה יותר מפעם אחת. הקלישאה שאומרת שהכישלון הוא צעד בדרך להצלחה היא לא באמת קלישאה. היא האמת לאמיתה. לא מאמינים לי? תמצאו לי דוגמה אחת של מישהו שהגיע להצלחה, בלי שיש לו אוסף כישלונות מפואר שהוא גורר אחריו. אין דבר כזה. זו פיקציה. אז גדעון – אם אתה רוצה דוגמאות לאנשים שנכשלו, קח כדוגמה את כל אחד מהאנשים שכתבתי עליהם בעבר שהם הצליחו. אותם אנשים הם גם אלו שנכשלו. הם נכשלו לפני שהם הצליחו, והם נכשלו גם אחרי שהם הצליחו. והם גם יודעים – שהם עוד ימשיכו להיכשל בעתיד. אז השאלה החשובה באמת גדעון היא: האם אתה מוכן להיכשל? האם אתה מוכן ללכת בדרך שהיא לא תמיד ברורה, קלה או פשוטה? האם אתה מוכן לקבל את העובדה (אולי הכואבת) שבדרך להצלחה ולשינוי שאתה רוצה כנראה תצטרך להתמודד עם כישלונות. להכיל אותם, לכאוב אותם? האם, כדי לעשות את השינוי שאתה רוצה, אתה מוכן להשתנות? אלו הן השאלות החשובות באמת בעיני. ואני לא אומר שזה כרוך בלקיחת סיכונים חסרי אחריות. ממש לא. להיפך, זה אומר להעריך את הסיכונים, לכמת אותם, ולבחור בחירה מודעת האם זהו מחיר שאני מוכן לשלם אותו במקרה והגרוע מכל יקרה ואכשל. אל מול המחיר הזה, כדאי להעריך גם את המחיר האלטרנטיבי. אני קורא לכך: מחיר ההישארות במקום. רוב האנשים כלל לא מודעים ולא מסתכלים על המחיר הזה שהם משלמים אותו, יום יום, דקה דקה. המחיר של להמשיך להיות באותו המקום, בתחושה של תסכול, תקיעות, חוסר סיפוק ואכזבה מהחיים שלהם. כפי שכתבתי קודם, מרבית האנשים אינם מוכנים להשקיע את הזמן, הכסף והאנרגיה כדי לעשות את השינוי שהם רוצים. אבל הנה האבסורד הגדול ביותר: בסופו של דבר הם משקיעים את אותו הזמן, הכסף והאנרגיה – רק שהם לא עושים זאת כדי לקבל את תוצאות החדשות. הם משקיעים זאת, כדי להמשיך ולהיות באותו המקום! למשל, אם אדם שממשיך להישאר באותו המקום, היה משקיע ביצירת השינוי שהוא רוצה, ומגדיל את הכנסותיו כתוצאה מכך, הרי כל יום שהוא לא עושה את זה, עולה לו כסף!! כדוגמה קחו מישהו שמרוויח 10,000 ₪ לחודש ונשאר תקוע באותו המקום. לעומתו, מישהו אחר היה פועל להגדיל את הכנסותיו בעוד כמה אלפי שקלים לחודש, נניח ל-15,000 ₪. הרי שבכל חודש שהראשון לא עושה שינוי, הוא מפסיד 5,000 ₪!! זה 60,000 ₪ בשנה. שזה לרוב, הרבה יותר יקר, ממה שהיה עולה לו לקבל עזרה לעשות שינוי. וזה רק המחיר הכלכלי שזה עולה לו. זה עולה לו גם במחיר של מערכות היחסים שלו (הוא מתוסכל, עצבני וחסר מנוחה וזה משפיע על הסביבה שלו), בבריאות שלו (מתח הוא הגורם מספר אחת למחלות) ובכל אספקט אחר של חייו. את המחירים הללו אנחנו משלמים, כך או כך. השאלה היא רק, האם אנו משלמים אותם למען השינוי שאנו רוצים, או שאנו משלמים אותם ונשארים באותו המקום? ועל השאלה הזו – רק אתם יכולים לענות לעצמכם... אם אתם באמת רוצים שינוי (ומוכנים לעשות את מה שצריך!), אני מזמין אתכם לעשות אחד משני הדברים הבאים (או את שניהם): אתם יכולים לתאם"שיחת בהירות"עם דבורה, היועצת הבכירה שלי, שבה היא תעזור לכם להבין מה יכולים להיות הצעדים הבאים שלכם. זוהי שיחה ללא התחייבות וללא עלות. הדבר היחיד שאתם נדרשים לו, הוא למלא שאלון מקדים, שלאחריו דבורה תתאם אתכם מועד לשיחה. גם אם תחליטו שהתוכנית אינה מתאימה לכם, זה בסדר גמור. אבל אני מבטיח לכם, שכבר בשיחה הזו תקבלו ערך רב! אתם מוזמנים לצפותבהדרכה היחודית שקיימתי לשכיריםלפני כמה שבועות. זו הדרכה שבה אני פורש בפני המשתתפים את הדרך המעשית שבה יוכלו ליצור שינוי בחייהם, מבלי לסכן את העתיד הכלכלי שלהם. ההדרכה זמינה לכם לצפייה מיידית (ללא עלות) כאן בקישור. יתכן ויש לכם עוד שאלות, או שאתם רוצים עוד פרטים על התוכנית החדשה "עושים שינוי!". זה הגיוני – הדרך לקבל את הפרטים והמידע, הוא למלא את שאלון ההתאמה ולתאם את שיחת הבהירות עם דבורה. זה הצעד הראשון לשינוי שאתם רוצים.

התמונה הזו צולמה לפני כמה ימים כשהיינו עוד בוורקאלה בהודו. אם הייתם מדברים איתי לפני כ-3 שנים על לשכור טוסטוס ולנהוג בהודו, הייתי אומר לכם שאתם כנראה לא שפויים, ובטח לא נורמלים! מן הסתם יש כאלו שיאמרו: מה הביג דיל? מה הבעיה עם הדבר הזה? והם צודקים. עבורם זה לא ביג דיל.   עבורי, לפני שלוש שנים, זה היה.   היינו אז בתחילת הטיול הגדול בעולם עם הילדים, והגענו לגואה בהודו. לעומת שאר המקומות שהיינו בהם בהודו לפני כן (דלהי, רישיקש וערי ראג'אסטן), החוף הקטן שהשתקענו בו בגואה היה הרבה יותר שקט, תנועה דלילה יחסית ברחובות ותשתיות כבישים הרבה יותר טובות (אשכרה היו כבישים!!).   כבר מהימים הראשונים שם, הילדים התחילו ללחוץ שנשכור טוסטוס.   אני סירבתי.   היו לי את כל הסיבות ה"נכונות" לסרב: זה הודו (עם כל המשתמע מזה), הם נוהגים בצד השני של הכביש (שמעולם לא נהגתי בו), לך תדע איזה טוסטוס תקבל כאן ומה המצב שלו, כמעט ולא נהגתי עד אז על טוסטוס לפני... ובכלל למה צריך, אנחנו במרחק הליכה מהים, מהחנויות ומכל מה שאנו צריכים, יש טוקטוקים בשפע סביבנו שאפשר לקחת בקלות וכמעט בלי כסף אם אנו רוצים לנסוע למקום רחוק יותר. אין שום סיבה הגיונית שנצטרך לשכור טוסטוס.   זה עבד לי! במשך כמה ימים, הצלחתי לעמוד בלחץ שלהם די בכבוד.   אבל את האמת לא גיליתי להם – פשוט פחדתי.   לשכור לנהוג על הטוסטוס, ועוד בהודו, היה עבורי משהו מאד שונה ממה שהייתי רגיל לו. לא משהו שנמצא באזור ה"נוחות" שלי.   וכמו תמיד, כאשר אנחנו יוצאים מעבר לרגיל, לוודאי, לבטוח ולנוח שלנו – עולה בנו הפחד. שמטרתו היא בסה"כ לאותת לנו שאנו חורגים מהגבולות ה"נורמליים" שלנו. אבל הפרשנות הכמעט אוטומטית ומיידית שלנו היא שמה שעורר בנו את הפחד הוא "לא טוב" ולכן אנו לרוב מתקפלים וחוזרים מהר מאד למוכר והבטוח שלנו.   ואז בוקר אחד, ליד הצ'אי שופ בפינה של הרחוב שלנו, ראיתי כמה טוסטוסים שעומדים פנויים להשכרה. החלטתי לעשות נסיון. בלי לספר לילדים, בלי להתייעץ עם אף אחד, שכרתי טוסטוס למשך יום אחד בודד.   אמרתי לעצמי שאראה איך אני מסתדר איתו במשך יום אחד ואז אקבל החלטה אם זה בשבילי או שלא.   שכרתי אותו ויצאתי לרכב, לבד, להתרגל להרגשה, לרעיון, לתנועה מסביב...   ככל שהתקדמה הנסיעה הראשונית, כך התגבר בי הבטחון. אמנם הפעם האחרונה שנהגתי על טוסטוס לפני כן היתה קרוב ל-30 שנים קודם לכן, אבל זה עדיין הרגיש לי מוכר ובטוח.   אחרי כשעה שנסעתי לבד, חזרתי לחדרים שלנו והפתעתי את הילדים עם הטוסטוס.   עוד באותו היום, כבר שכרתי טוסטוס אחר למשך כל החודש ששהינו שם. ומאז, בהמשך הטיול, גם בתאילנד בהמשך, הטוסטוס הפך לחלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו.   בניתוח בדיעבד, אני חושב שמה שחוויתי באותה שעה של נסיעה, היה הדבר המשמעותי שיצר אצלי את השינוי בתפיסה לגבי הרכיבה על הטוסטוס. החוויה שלי היתה – חופש.   הרגשתי שפתאום יש לי חווית חופש חדשה – היכולת לנסוע ולהגיע למקומות שקודם היו פחות נגישים לי. לכאורה זו שטות, כי הרי אין שום בעיה, לעלות בכל נקודת זמן על טוקטוק ולבקש מהנהג שיקח אותך לאן שאתה רוצה, אבל בכל זאת, התחושה והידיעה שאתה לא תלוי באף אחד, לא צריך שום דבר אחר, ובכל רגע נתון אתה מחליט לאן ואיך אתה מגיע, אין משהו שמשתווה לה.   אבל אל תתבלבלו, זה לא סיפור על טוסטוס!   זה סיפור על האופן שבו אנחנו יוצרים את המגבלות לעצמנו, ואנחנו לא באמת יודעים (עד שמתנסים בכך בפועל) מה עוד אפשרי עבורנו, כאשר אנחנו יוצאים אל מעבר למגבלות שאנו שמים לעצמנו.   לא יכולתי לדעת שהחוויה שהטוסטוס יעניק לי תהיה של חופש.   וכנראה, שגם אם הייתי משוחח עם אחרים, שהתנסו בכך לפני, הם לאו דווקא היו אומרים לי (מנסיונם) שזה מה שאני אחווה. כל אחד מן הסתם חווה את זה אחרת.   עד שעליתי לרכיבה הראשונה, הייתי שבוי בקונספציות ובתפיסות המוכרות שלי.   אנחנו לא יודעים, מה שאנחנו לא יודעים – עד שאנחנו מוכנים לנסות את זה.   השאלה היא – האם אנחנו מוכנים לנסות את זה? הרבה אנשים רוצים שינוי בחייהם, אבל לא מוכנים לעשות את מה שצריך לעשות על מנת להשתנות. הם אינם מוכנים לעשות, אפילו את הצעד הקטן ביותר (במקרה שלי זה היה לשכור טוסטוס ליום אחד בודד, רק להתנסות) כדי להרגיש איך זה יהיה עבורם "בצד השני".   הרבה אנשים משועבדים לחיים שהם לא אוהבים או שהם לא שלמים איתם רק בגלל שזה "מקובל", "נורמלי" או ש"צריך".   והם לא מאפשרים לעצמם אפילו רק את המחשבה (שלא נדבר על הפעולה) הקטנה ביותר על משהו שהוא שונה מה"נורמלי" שלהם. וזה חבל.

הי, מכירים את הספר "מילכוד 22" של ג'וזף הלר? הוא מתאר את קורותיו של טייס מטוס הפצצה במלחמת העולם השנייה שמתוסכל מהמצב וחושב כיצד להשתחרר מהצבא בנימוק של אי שפיות. השם של הספר נגזר ממספרו של סעיף בדיוני בחוק השירות הצבאי האמריקני, שעל פיו רק משוגעים יכולים להשתחרר משירות בצבא. המלכוד נובע מן המסקנה כי חייל המבקש להשתחרר מהצבא בטענה כי הוא מפחד מן הסכנות הכרוכות בשירות, סביר להניח שאינו משוגע, ולכן לא יזכה לשחרור. הא! חתיכת קאצ'... יש לנו מקרים דומים כאלו בסיטאוציות שונות בחיים. משיחות שלי עם הרבה מאד שכירים, הם מרגישים בדיוק באותו מקום שהם חשים את המילכוד הזה. ישנם הרבה מאד אנשים שאינם מרוצים במקום העבודה שלהם או אינם אוהבים יותר את התחום בו הם עוסקים. הסקר המיוחד שערכתי לשכירים לפני מספר שבועות הראה ש-84% מהם היו רוצים מחר בבוקר לעזוב את מקום העבודה שלהם. אני יודע מנסיוני האישי איך זה לקום בבוקר מתוך ידיעה שאתה הולך למקום עבודה ועיסוק שכבר לא מהנה אותך. קשה מאד לקום בבוקר. אין את חדוות היצירה, הסיפוק, תחושת ההגשמה שבעשייה. הדבר אף קשה יותר במקרים (כמו שקרה שלי) שתחושת הסיפוק וההגשמה היתה קיימת קודם לכן, וכך פתאום נעלמה. זהו ניגוד עצום, בין הימים בהם הייתי קם בקפיצה מהמיטה לתוך יום חדש של עשייה והתרגשות ולימים בהם אני “גונב” עוד כמה דקות במיטה, כי אני יודע שאין דבר ממש מרגש שמחכה לי במהלך היום במקום העבודה שלי. אז מצד אחד - הרצון לעזוב, לעשות שינוי ולצאת לדרך חדשה ומרגשת הוא מאד משמעותי וחזק. מצד שני, ישנו את עניין הוודאות והבטחון (ובמיוחד תחושת הבטחון הכלכלי). כבני אדם, אנו מחפשים את הבטחון והוודאות. אפשר לומר, שבמקרים קיצוניים אנחנו אפילו מכורים לוודאות ולבטחון ועושים כל שביכולתנו כדי להישאר במקום המוגן והבטוח. כל צעד של שינוי מערער את המערכת הפנימית שלנו. האגו שלנו נכנס למצב כוננות, ומפעיל בתוכנו סוגים שונים של "מנגנוני הגנה" שיגרמו לנו לרדת מהרעיון של השינוי ולחזור למוכר והבטוח שלנו. את מנגנוני ההגנה שהאגו מפעיל בתוכנו אתם מכירים היטב: פחד, ספק, סקפטיות, דחיינות, ביקורתיות, שיפוטיות, הקטנה, ציניות ועוד... בכל פעם שעולה בכם אחד מאלו, כדאי להסתכל ולבחון - מה קרה שגרם לאגו שלי להפעיל בתוכי את מנגנון ההגנה הזה? מה מוציא את האגו שלי מאזור הנוחות, כך שהוא נכנס לכוננות? ומה אנחנו עושים כשעולים בנו הפחד, הספק, הסקפטיות וכל האחרים? חוזרים למוכר והבטוח. והנה המלכוד: אנחנו רוצים שינוי, אבל בכל פעם שאנו עושים את הצעד הכי קטן בכיוון של שינוי, או אפילו רק חושבים עליו, האגו מיד מפעיל בתוכנו את התהליך ואנו מייד מוותרים על השינוי. כלומר, עצם המחשבה על שינוי מפעילה בתוכנו כוחות מאד עוצמתיים שגורמים לנו לוותר על השינוי. ישנם מקרים שזה אפילו קיצוני עוד יותר. חשבו על מישהו שמתוסכל בעבודתו ואז מפוטר ממנה. והמלכוד: אם לפני הפיטורים הוא היה עסוק בתחושת חוסר הסיפוק ורצון לעזוב את העבודה או להחליף עיסוק לעיסוק או עבודה שתמלא אותו סיפוק, הרי שמרגע הפיטורים הוא הופך להיות עסוק בלנסות ולחזור לאותו מקום עבודה (או דומה לו) ולעיסוק שממנו הוא רצה רק ימים ספורים קודם לכן – לברוח ולהחליף. אז מה עושים? החדשות הטובות הן שאפשר לצאת מהמלכוד הזה. בניגוד לדיעה רווחת, הפתרון הוא לא לעשות שינוי קיצוני דווקא, אלא להכין את האגו שלנו לשינוי בצורה הדרגתית ומבוקרת. החדשות הטובות עוד יותר הן, שלאחרונה קיימתי הדרכה מיוחדת לקהל השכירים, שבה פרשתי בפני המשתתפים נתיב מעשי לחיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי, מבלי לוותר על הבטחון שהעבודה מעניקה להם (אף על פי שמדובר בפייק-בטחון) ותוך כדי כך לבסס בטחון כלכלי אמיתי שאינו תלוי במעסיק שלהם.   כמו כן, הסברתי בה מהם הכוחות המניעים אותנו לבצע את השינוי שאנו רוצים וכיצד לזהות מה עוצר ותוקע אותנו שוב ושוב באותו המקום. את ההדרכה הזו אתם לא רוצים לפספס: עושים שינוי! איך להניע את עצמך לחיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי תוך כדי יצירת הבטחון הכלכלי שלך מה יהיה בהדרכה? הנה... 3 המרכיבים ההכרחיים לבצע שינוי אמיתי ומתמשך בחיינו (מבלי לחזור ולהיתקע שוב ושוב באותו המקום) כיצד לזהות ולעקר מהשורש את הגורם העיקרי שמחזיר אותנו שוב ושוב לאזור הנוחות שלנו ומונע מאיתנו לעשות את השינוי שאנו רוצים מה השאלה האחת הכי חשובה שצריך לשאול את עצמנו שתגרום לנו לזוז ולעשות שינוי מהם 4 השלבים להבטיח את הבטחון הכלכלי שלנו מה הכלים שיעזרו לנו לחיות חיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי (אם נשתמש בהם) מה יהיה הצעד הבא עבורכם? ההדרכה היא ללא עלות, לצפייה מיידית דרך האינטרנט, בנוחות של הבית שלכם.   פשוט הכנסו לקישור ותוכלו לצפות בהדרכה:

הי! קודם כל ד"ש מהודו! יצאנו לשבועיים לטייל ולנוח כאן... :) כשבוע לפני הנסיעה, פנה אלי חבר בווטסאפ (נקרא לו שלומי, רק לצורך הפוסט הזה), וכך היתה השיחה: שלומי: מה נשמע? אני: אהלן, הכל טוב? מה קורה? שלומי: אצלי רע. עושה רושם שהמנכ"ל רוצה לפטר אותי (אחרי 15 שנה)... אני: וואלה... אתה יודע, זה לא בהכרח רע... יכולה להיות גם הזדמנות גדולה עבורך... אני: וקח את זה בקלות... שלומי: זה אפשרי בכלל? אני: אפשרי... תלוי בך. זה הכי הגיוני ואנושי להתבאס מזה... זה בטח לא נעים. אבל, זה לא סוף העולם. קורה. מה שחשוב זה מה הלאה מכאן... תאפשר לעצמך לשהות קצת במקום המבואס, זה גם חשוב.. יכול להבטיח לך שבפרספקטיבה של כמה חודשים מהיום, אתה תסתכל על הדברים לגמרי אחרת. ככה זה התחיל... כמה ימים אחרי זה, שלומי כבר היה אחרי שיחת השימוע ועם תאריך עזיבה. פגשתי אותו ממש לפני שטסנו להודו, ולשמחתי ראיתי שהוא כבר נמצא במקום אחר, מצב הרוח שלו כבר השתפר והוא כבר עשה פעולות לקידום חיפוש התפקיד הבא שלו. לו אישית אני לא דואג יותר מדי, אני יודע שהוא ידע להסתדר וימצא את הדבר הבא הנכון עבורו. ואני גם יודע שמה שהוא עובר עכשיו יהיה ברכה גדולה עבורו כי בעצם, השינוי הזה שהוא עובר כעת, בעל כורחו, הוא משהו שהוא רצה כבר זמן לעשות, אבל חשש ממנו מאד. הדברים לא קורים לנו סתם, ולא במקרה... תת המודע שלנו חזק יותר מכל מחשבה מודעת או רצון מודע. ואם בתת המודע שלנו אנו רוצים שינוי, אבל במודע שלנו אנחנו חוששים לעשות את הצעד, בסופו של יום, תת המודע תמיד ינצח. העניין הוא שלא תמיד האופן שבו זה יבוא לידי ביטוי זה יהיה בצורה הכי פשוטה, קלה ונוחה לנו, או בתזמון שמתאים לנו. אבל השינוי – יבוא ויקרה. כמו הצמחים והטבע, בני אדם לא נועדו להישאר סטטיים ועומדים במקום. כל החיים הם בכיוון של צמיחה וגדילה או נבילה ודעיכה. אין עמידה במקום. אתם יודעים מה קורה למים שעומדים במקום ללא זרימה. אז או שאנו צומחים ומתפתחים או שאנו דועכים ונובלים – בכל מקרה זו בחירה שלנו. ואם אנו לא דואגים להזיז את עצמנו, ולהיות בתנועה של התפתחות, החיים ידאגו לנו שנתפתח. הם יגרמו לנו לארועים שיזיזו אותנו מהנוחות שלנו ומהעמידה במקום ויגרמו לנו, לפעמים בעל כורחנו, לזוז ולהתפתח. יצא לי לשוחח בשבועות האחרונים עם הרבה חבר'ה שכירים, כמו "שלומי", שהתעניינו בתוכנית החדשה שלי לשכירים "עושים שינוי!". ראיתי מתוך השיחות איתם עד כמה הם בשלים לעשות שינוי אמיתי בחיים שלהם. יש את אלו, שמיד זיהו את ההזדמנות עבורם, התוכנית פגשה אותם בנקודה המתאימה בחיים והם הרגישו שהם בשלים ושזה מתאים להם. מצד שני, יש את אלו, שהמילה "שינוי" בעצמה מאד מפחידה אותם. והם בחרו להקשיב לקול הפחד שהיה חזק יותר מהקול הפנימי שלהם שרוצה את השינוי. אלו נמצאים במצב, שהוא לרוב הכי מאתגר. הוא מאתגר כי מצד אחד הם כמהים לשינוי, אבל מצד שני, הם עדיין משותקים, נשארים באותו המקום והשינוי המיוחל, שהם כל כך רוצים, נראה רחוק מהם. באיזה שהוא מקום, בפנים, הם אולי מצפים שמשהו בנסיבות החיצוניות שלהם ישתנה ואז מצבם ישתפר. אולי יחליפו להם בוס, אולי יעברו לתפקיד אח ואולי יקבלו את העלאת השכר שהם כל כך מחכים לה. אבל, וצר לי לשבור למישהו את הלב, השינוי אף פעם לא קורה בגלל משהו חיצוני מהסוג הזה. אם כבר קורה שינוי בגלל משהו חיצוני, זה קורה כמו במקרה של שלומי. שהכריח אותו לצאת מאזורי הנוחות שלו, מבטחון הוודאות שחש, וזרק אותו לטריטוריה חדשה, לא מוכרת ולא וודאית. הבעיה היא, שלמרבית האנשים, לצערי, אין את החוסן הפנימי שיש לשלומי, ואין להם את הסביבה (בן/בת זוג, חברים) שיודעת, גם ברגעים קשים ומאתגרים להחזיק אותם ולעזור להם לעבור את האתגר. מרבית האנשים, כשיפגשו בארוע דומה, יתפרקו. ולרוב, יהיה להם מאד קשה להשתקם מהמכה שקיבלו. כי זו מכה לא רק מהסיבות המובנות כמו המשבר הכלכלי שפוקד את המשפחה, זו מכה לאגו של האדם, לבטחון העצמי שלו, לתחושת המסוגלות שלו ועוד... אנשים לא אוהבים שינויים. הם מפחדים מהם. נמנעים מהם. מעדיפים להיאחז בוודאות. אבל הדבר הוודאי היחידי הוא – השינוי! היכולת שלנו להתמודד עם שינויים, להתמודד עם חוסר וודאות ועם כל מה שהם מביאים איתם, היא שריר. זו יכולת שאפשר לאמן אותה. השאלה אם השריר הזה אצלכם הוא מנוון או חזק? האם אתם יודעים להתמודד עם שינויים, או מפחדים מהם? בסופו של דבר תפגשו אותם, במוקדם או במאוחר יותר, אבל הם יגיעו. ג'ים רוהן האגדי אמר פעם ש"החיים לא נעשים טובים יותר במקרה או בטעות, הם הופכים לטובים יותר על ידי השינוי" אז השאלות שכדאי לשאול את עצמכם הן: מה הייתם רוצים לשנות? (עיסוק? מצב כלכלי? בריאות? מערכת יחסים חשובה?) מה עוצר אתכם מלעשות את זה? (ידע? כסף? עזרה? יעד ברור?) מה מחזיק אתכם תקועים באותו המקום? (פחד? חוסר ידע? תפיסות מעכבות?) מה המחיר שאתם משלמים כעת, כאשר אתם לא משתנים? (מרבית האנשים מתעלמים מהמחיר הזה...) ואז, אם החלטתם שהגיע הזמן לעשות את השינוי שאתם רוצים, השאלה שיכולה להקפיץ אתכם קדימה: מי ו/או מה יכול לעזור לי בכך? אם אתם רציניים, כתבו לי את התשובות לשאלות הללו במייל חוזר (שלחו ל[email protected]), אני מבטיח לענות לכל אחד ואחת מכם! שלכם, ערן נ.ב. - קצת לפני שיצאנו להודו, קיימתי הדרכה מיוחדת לשכירים: איך להניע את עצמך לחיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי תוך כדי יצירת הבטחון הכלכלי שלך יכולים לקבל גישה מיידית לצפייה בה, כאן בקישור

הי,   קיבלתי אתמול פניות מ-2 לקוחות שונות. שתיהן שכירות שנחשפו בימים האחרונים לתכנים שפרסמתי ולהדרכה המיוחדת שקיימתי לשכירים: עושים שינוי!   המשותף לשתי הפניות הוא: המגבלות שהן שמות על עצמן.   ואני אסביר: הראשונה כתבה לי שהיא רוצה לברר את המחיר של התוכנית לפני שהיא בכלל פונה לברר פרטים על התוכנית.   יש סיבה שאני לא מפרסם את המחיר של התוכנית החדשה, ורק מי שנכנס לתהליך בדיקת ההתאמה ושיחת הבהירות איתנו מקבל את כל הפרטים (אכתוב רק על זה פוסט שלם בקרוב, יש לכך סיבה מאד חשובה).   וזה הזכיר לי שבאחד המפגשים שלי עם בוב פרוקטור הוא אמר שיש שני סוגים של אנשים שמסתכלים על התפריט במסעדה: יש את אלו שקוראים אותו מימין לשמאל, ויש את אלו שקוראים אותו משמאל לימין.   ולא – לא מדובר בתפריט בשפה אחרת מעברית...   יש את אלו שמסתכלים מימין לשמאל – על המנות שמפורטות בתפריט ומתוכן בוחרים את אלו שמעניינות אותן, ואז מסתכלים על המחיר של המנה.   ויש את אלו שמסתכלים הפוך, משמאל לימין – קודם כל על המחיר, ומצמצמים את עצמם מראש רק למנות שהם חושבים שהמחיר מתאים להם.   זה מעיד בעיני על האופן שבו אנשים בוחרים לחיות את חייהם. האם אתה בוחר מתוך מה שאתה חושב שתאהב ושתרצה לאכול (במקרה של מסעדה) או שאתה מיד מגביל את עצמך למה שאתה מאמין שאתה יכול להרשות לעצמך.   ורגע לפני שחלק מכם יקפוץ לומר לי ש-"מה לעשות, חייבים להתחשב בתקציב שעומד לרשותנו" שזה נכון, אני אוסיף ואומר שזה לא עניין של תקציב. זה קודם כל עניין של מה אני בוחר, ומה אני מוכן לעשות בשביל זה.   אם אני מראש מצמצם את עצמי רק לאפשרויות לפי התקציב הרי שמראש אני לא נחשף לאפשרויות חדשות ונוספות שאני לא מכיר. והנה העניין – אם נמשיך לפעול רק על בסיס מה שאנחנו מכירים, הרי שנמשיך להשיג את אותן התוצאות בדיוק (איינשטיין אמר את זה בצורה מופלאה כשהגדיר חוסר שפיות כ"נסיון לעשות שוב ושוב את אותן הפעולות ולנסות להשיג תוצאות שונות").   ומצד שני, אם אסתכל על כל התפריט, אראה את כל האפשרויות, כולל את אלו שתקציבית אני לא חושב כרגע שהן מתאימות לי, קודם כל אדע מה קיים. ואולי תהיה שם מנה מסוימת שאחליט שהיא הכי מתאימה לי? ואז אוכל לבחור האם מתאים ונכון לי להשקיע בה סכום גבוה יותר.   והנה הקאצ': זה לא עולה כסף לקרוא את כל התפריט. בדיוק כמו שזה לא עולה כסף להכנס לתהליך ולקבל מידע על התוכנית "עושים שינוי!", אבל זה דורש מהאנשים לצאת מאזור הנוחות שלהם.   וזה בדיוק חלק מהעניין – אני מחפש את האנשים שמוכנים לצאת מאזורי הנוחות שלהם, כי שם קורים הקסמים.   השניה שלחה לי את ההודעה הזו בפייסבוק: "הי ערן, מאוד מדבר אלי, אבל לא אוכל לעמוד בתנאים שלך. למה אני כותבת? שאלה. אולי זה אחד הצעדים שלי..."   גם במקרה הזה, היא שמה על עצמה מגבלה והחליטה מראש שהיא לא תוכל "לעמוד בתנאים שלי". אגב אני לא הגדרתי איזה שהם "תנאים".   וזה חבל.   כי אנחנו אלו שמגבילים את עצמנו, יותר מהכל. אנחנו מגדירים לעצמנו גבולות שלא באמת קיימים. אנו מניחים הנחות ומתנהלים לאורן, גם כשההנחות הללו לא באמת מקדמות אותנו.   בספרו המצויין "4 ההסכמות", דון מיגל רואיז מדבר על אחת ההסכמות שהיא: אל תניחו הנחות.   כשאנו לא מניחים הנחות, אנחנו בעצם מניחים ומאפשרים למציאות להפתיע אותנו. אבל ברגע ששמנו על עצמנו את המגבלה או הגבול, אין שום סיכוי שזה יקרה.   ובמיוחד כשמדובר בשינוי שאנחנו רוצים לעשות.   שינוי, מעצם טבעו, דורש מאיתנו להתגמש. אתה לא יכול לעבור תהליך של שינוי כשאתה נשאר כבול להנחות הקיימות שלך, לנסיון העבר שלך ולמגבלות שאתה שם על עצמך.   השינוי מתחיל קודם כל, בשחרור התפיסות שלנו, בפתיחות לדברים חדשים, לחקור דברים חדשים ולהתנסות באפשרויות חדשות. זה לא תמיד קל, כי האוטומט שלנו רגיל לחשוב בצורה מסוימת, אנו רגילים להתנהל בצורה מסוימת ולשבור את הדפוס הזה דורש מאיתנו לוותר על המוכר והבטוח.   לא ניסיתי לשכנע אף אחת מהן אחרת ממה שהיא חושבת. הסיבה היא שזה דורש בשלות ומוכנות לעשות שינוי, ואם אני "אשכנע" מישהו כאשר הוא לא בשל, זה לא ישרת אותו ובטח שלא ישרת אותי.   אבל כן החלטתי לכתוב את הפוסט הזה, קודם כל עבור שתיהן, כך שאולי הן יקראו אותו והוא יגרום להן לאיזה שהוא שינוי במחשבה ובהמשך לתזוזה בפעולות שהן עושות.   אם קראתם עד כאן, ואתם מרגישים בשלים לשינוי, ביום ראשון הקרוב, אני עומד לקיים הדרכה מיוחדת בשידור פייסבוק לייב בדף העסקי שלי.   אבל תגיעו רק בתנאי שאתם מוכנים להסיר מעל עצמכם את המגבלות! :)   שלכם, ערן

הי! בתחילת השבוע קיימתי הדרכה מיוחדת לאנשים שהם שכירים. זו היתה הדרכה שנולדה בעקבות "סקר השכירים" הגדול שערכתי לפני מספר שבועות. התוצאות שלו היו מאד ברורות והראו שמרבית השכירים אינם מרגישים שהם מביאים את עצמם לידי ביטוי מלא בעבודה שלהם, הם אינם מרגישים שהם מתפתחים בה, והם גם לא מרגישים שהם מתוגמלים באופן ההולם את התרומה שלהם. ו-84% מהם!! אמרו, שאם כסף לא היתה הבעיה הם היו עוזבים מיידית את מקום העבודה שלהם (חצי מהם אמרו, שהיו עוזבים גם בלי לדעת מה היו רוצים לעשות במקום). אגב, זה לא שהם רוצים לעזוב כדי לצאת לחופשות ארוכות ולא לעשות כלום... רק 2% אמרו שזה מה שהיו בוחרים לעשות. מה שהנתונים הללו מראים הוא שמרביתם מחפשים משמעות! יכולתי מאד להזדהות עם התוצאות הללו, הן לקחו אותי אחורה, לפני שנים כשעוד הייתי שכיר בעצמי והרגשתי לא מסופק, לא ממומש ומתוסכל. האמנתי אז, שאני תלוי באחרים: במעסיק שלי ובכמה הוא חושב שאני שווה, בממשלה ובכמה שהיא חושבת שאני צריך לשלם מיסים או איזה תוספת יוקר מגיעה לי, במנהל שלי ובמתי שהוא חושב שמגיע לי קידום או שלא. התלות במה אחרים חושבים ש"נחשב", "מקובל" או "צריך". האמנתי שההצלחה שלי, הסיפוק שלי והאושר שלי מושפעים מאנשים אחרים, מנסיבות ומארועים שאינם בשליטתי. האמנתי שהתוצאות שלי תלויות באחרים. באיזו שהיא נקודה, התחלתי להתעורר. להתעורר ולהבין שאם אחכה שהמצב שלי ישתפר אני חייב להשתחרר מהתלות באחרים. המשמעות היא: לקחת אחריות על החיים שלי. יש שני מצבים אפשריים: אחריות או תלות. אם שאני מאמין שאני תלוי באחרים, אז לעולם לא ארגיש מסופק, מוגשם ומתוגמל כמו שצריך – פשוט כי תמיד יהיה משהו או מישהו אחר שאני אחשוב שמונע או חוסם אותי מזה. התלות באחרים נמצאת אצלנו, עד כמה שזה אבסורדי, אבל את התלות במישהו או במשהו אחר, אנחנו יוצרים בעצמנו – לעצמנו. זה מתחיל עם הדברים הקטנים. זה מתחיל מילדות כשמחנכים אותנו ומרגילים אותנו "להתיישר", ללכת בתלם, לעשות מה שכולם עושים, להתנהג איך ש"צריך" להתנהג, להיראות איך ש"מקובל" להיראות. וכך אנו גדלים ומפתחים תלות. תלות בהורים, במורים, בסמכות, במנהלים שלנו, בבנק – באחרים! וככל שאנו הופכים להיות תלותיים יותר, כך אנו גם הופכים להיות אומללים יותר, כי הנה האמת העצובה: אף אחד אחר לא אחראי על האושר שלנו. אף אחד אחר לא קם בבוקר וחושב על מה יעשה לנו טוב, מה יגרום לנו סיפוק, מה יגרום לנו להרגיש שאנו מוגשמים וביטוי עצמי מלא. זו גם לא האחריות של אף אחד אחר – זו האחריות שלנו! אבל, לאחר שכל החיים אנו "מתוכנתים" לפתח תלות באחרים, זה לא תמיד פשוט לקחת אחריות. יש כאן גם משהו עמוק יותר. לקיחת אחריות היא לא פעם אקט מפחיד! זה מפחיד בגלל המשמעות שמגיעה אם כך: זה אומר שהדברים תלויים בי, ורק בי. וזה גם אומר, שאני לא יכול יותר, "להאשים אחרים" בתוצאות שלי. וזה הרבה, הרבה פחות נוח. אז אם אתם רוצים להשתחרר מהתלות באחרים, הדבר הראשון ולפני הכל שצריך לעשות – הוא לקחת אחריות. לקחת אחריות, ולהפסיק לצפות ש"משהו ישתנה" או שהאחרים ישתנו כדי שדברים יזוזו או יקרו לנו. מנסיוני לאורך הרבה מאד שנים, ראיתי שזה אחד הדברים שמאד מפחידים אנשים שהם שכירים – כי הם מרגישים שהם תלויים במקום העבודה שלהם. וכמו שציינתי בתחילת הפוסט, 84% מהשכירים ציינו שהם רוצים שינוי. הרבה אנשים רוצים שמשהו ישתנה בחייהם. אבל יש הבדל גדול בין הרצון של אדם לשינוי ובין המוכנות שלו – להשתנות. כולם רוצים שינוי, הרבה פחות מוכנים להשתנות כדי להשיג את השינוי שהם רוצים. בשבוע הבא אני מתכוון לקיים פעם נוספת את ההדרכה מיוחדת לשכירים שרוצים שינוי:  עושים שינוי! איך להניע את עצמך לחיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי תוך כדי יצירת הבטחון הכלכלי שלך מה יהיה בהדרכה? הנה... 3 המרכיבים ההכרחיים לבצע שינוי אמיתי ומתמשך בחיינו (מבלי לחזור ולהיתקע שוב ושוב באותו המקום) כיצד לזהות ולעקר מהשורש את הגורם העיקרי שמחזיר אותנו שוב ושוב לאזור הנוחות שלנו ומונע מאיתנו לעשות את השינוי שאנו רוצים מה השאלה האחת הכי חשובה שצריך לשאול את עצמנו שתגרום לנו לזוז ולעשות שינוי מהם 4 השלבים להבטיח את הבטחון הכלכלי שלנו מה הכלים שיעזרו לנו לחיות חיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי (אם נשתמש בהם) מה יהיה הצעד הבא עבורכם? ההדרכה היא ללא עלות, בשידור וידאו חי דרך האינטרנט, בנוחות של הבית שלכם. יש להרשם על מנת לקבל גישה. ועוד דבר חשוב - בגלל אופי ההדרכה, אני לא מתכוון לפרסם הקלטה שלה. אני חושב שמי שזה מספיק חשוב לו יתעדף את הדברים ויגיע. כל הפרטים, והמועדים שבהם ההדרכה מתקיימת נמצאים כאן בקישור. סוף שבוע מעולה! ערן נ.ב. - כן, כן, אני יודע.. אולי המועד לא מתאים, אולי השעה קצת מאוחרת, אולי אתם עייפים בסוף היום... הכל נכון.   נסיבות תמיד יהיו. תירוצים אף פעם לא חסר. אבל, תירוצים ונסיבות אולי גורמים לכם להרגיש טוב לרגע, אבל הם לא באמת יגרמו לשינוי שאתם רוצים. הצעד הראשון ללקיחת אחריות ולהפסקת התלות הוא - להפסיק עם התירוצים!

הי! כמו בכל תחילתה של שנה חדשה השיח על הצבת מטרות ויעדים לשנה החדשה נמצא בשיאו. אני מאד מאמין בתכנון, בהצבת מטרות ויעדים, מאמין גדול אפילו. תמיד הייתי עושה זאת, ועושה זאת בהצלחה. הרי אם אתה מגדיר לעצמך מה אתה רוצה להשיג ולאן אתה רוצה להגיע, הסיכוי שתגיע לשם גדל בצורה דרמטית. אבל הפעם אני רוצה לדבר אתכם על יעדים מסוג אחר. יעדים שאנחנו בדרך כלל לא בוחרים לעצמנו, אבל כאלו, שבדרכם הם בוחרים אותנו.   אני מניח שאתם מכירים את המשפט "אנחנו עושים תוכניות ואלוהים צוחק מלמעלה". יש לעיתים מקרים בחיים שזה אכן קורה ככה. פתאום פוגשת אותנו סיטואציה שמכריחה אותנו לשנות את התוכניות שלנו, או לפחות לעשות תוכניות חדשות.   לרוב זה יגיע אלינו בצורה של משבר כלשהו. משהו שלא תכננו אותו, כנראה שגם לא קיווינו ולא יחלנו לו, אבל הוא הגיע, וכעת אנו צריכים לתת לו את מלוא תשומת הלב שלנו (או לפחות חלק ניכר ממנה). זה יכול להיות שפיטרו אותנו מהעבודה, או שהתגלתה אצלנו או בן משפחה קרוב מחלה, או אבדן של אדם יקר. זה לא באמת משנה מה זה. זה קורה.   וזה חלק מהחיים. לא חייבים לאהוב את זה, אבל בטח שאי אפשר להתעלם מזה. מכאן ואילך השאלה היא – מה אני עושה עם זה?   באופן טבעי, לרוב כל המשאבים הנפשיים שלנו (וגם הפיסיים) יופנו לעבר המשבר הזה. לעכל אותו, להבין אותו, לקבל אותו (מאד קשה אבל אפשרי) וכמובן גם להתמודד איתו. באופן טבעי, כל סדר העדיפות שלנו ישתנה מאותו רגע, בגלל הפניית המשאבים הזו. באופן טבעי, נרצה לשים בצד את כל הדברים האחרים ולהתמקד בהתמודדות החדשה. באופן טבעי, נוכל לחוש ולהרגיש תסכול, כעס, צער וכאב. באופן טבעי, נרגיש ונחשוב שכל חיינו משתנים מרגע זה ואילך.   והכל נכון. אבל גם לא נכון.   כי אנחנו יכולים לבחור כיצד לנתב את המשאבים שלנו. להקצות את מה שנדרש להתמודד עם מה שפוגש אותנו, אבל לא לוותר על שאר הדברים שחשובים לנו. אנחנו יכולים לבחור שאנו עושים את מה שצריך כדי להתמודד עם מה שפוגש אותנו, אבל במקביל ממשיכים, עד כמה שניתן גם לקיים חיים ושגרה נורמלית כל האפשר. אנחנו יכולים לבחור את ההסתכלות שלנו על מה שפוגש אותנו ולהבין שלמרות האתגר, חבויה בו גם כנראה מתנה כלשהי. זה לא תמיד קל לזהות אותה ובטח שלא כאשר אנו נמצאים בעיצומו של המשבר, אבל אני מאמין שהיא תמיד שם. מחכה שנגלה אותה. אנחנו יכולים לבחור להאמין שהחיים שלנו משתנים כל הזמן. ולא רק בגלל משבר כזה או אחר, אלא בגלל כל בחירה וכל ארוע שפוגש אותנו. וזה בסדר. זהו טבעם של החיים.   זה לא תמיד קל. האגו שלנו תמיד יעדיף את המוכר והבטוח. את הוודאות והשגרה. אבל החיים אינם כאלה.   יש בהם הכל מהכל.   יש יעדים שאנו בוחרים לעצמנו ויש את אלו שבוחרים אותנו, ולא משאירים לנו יותר מדי ברירה אלא לבחור איך להתמודד איתם ואיך להמשיך הלאה כשהם פוגשים אותנו.   אז שתהיה לנו 2019 מרגשת, מלאה ביעדים שאנו בוחרים, ואם במקרה יש גם יעדים אחרים שהופיעו, גם בלי שהזמנו אותם, מאחל שתמיד נדע לבחור לקבל ולאמץ אותם ולחפש את המתנה שהם מביאים איתם.   שתהיה שנה טובה! ערן   נ.ב. - אחד הכלים העוצמתיים שמאפשר לנו להתמודד עם אתגרים ומשברים שפוגשים אותנו הוא החיבור לאינטואיציה הגבוהה שלנו. לא רבים יודעים, אבל אינטואיציה זו יכולת שניתן לאמן. אם אתם רוצים ללמוד כיצד לעשות זאת, אני מזמין אתכם להצטרף אלי לסדנת "התגלית" הקרובה ששם כבר תוכלו לתרגל באופן מעשי ולראות את הכח שהחיבור הפנימי לעצמנו מעניק לנו.

הי! כן, אז גם אנחנו הלכנו לראות את הסרט החדש – משימה בלתי אפשרית 6. אני אתחיל עם השורה התחתונה – שעתיים וחצי (לא דקה אחת פחות) של אקשן מותח, עשוי היטב. בהחלט אופציה נחמדה להעביר זמן ולהנות מסרט. ושאפו ענקי לטום קרוז עצמו, שהלוואי שבגילו אצליח להיות אפילו ב-5% אנרגטי ממה שהוא עושה בסרט הזה (כן, הוא לא משתמש בכפילים!!) אבל.... כשאתה חושב רגע מה היה שם בסרט, על מה היתה העלילה, על הדמויות, וכו' – מגלים שאין שם יותר מדי. יצרו עבורנו סרט שכל מטרתו היא לתת לנו good time עם הרבה אקשן והמון פעלולים. כנראה שכל התקציב הלך על זה ולא נשאר יותר מדי תקציב לעלילה. שלא תבינו אותי לא נכון, בהחלט יש מקום לסרטים כאלו שכל מטרתם היא ליצור הנאה לצופים, בלי שיש בהם משהו מעבר לכך. נראה שישנה מגמה בסרטים שכל מטרתה היא כמה שיותר "לרגש" את הצופים, לגרום להם ל"וואו", לעשות דברים שלא נעשו או נראו קודם לכן. ואז יוצרים סרטים עתירי כוכבים, ועתירי פעלולים ואפקטים. הקהל נהנה, הסרטים מוכרים היטב, וכולם מבסוטים. אבל אני רואה כאן איזו שהיא מגמה שקורית לא רק בסרטים, אלא בהרבה מאד תחומים אחרים בחיים שלנו. והמגמה היא – לספק פתרונות "אינסטנט", גלולות "קסם" שכל מטרתן היא לתת לאנשים ריגוש מהיר ותו לא. ואפשר לראות את זה בכל תחומי החיים. הרשת והמדיה מוצפים בהצעות מפתות לתוכניות הרזיה ב"שלוש דקות" בלי דיאטה, ובשיטות שיגרמו לכם להפוך ל"מליונרים" בתוך 15 דק' עבודה ביום שגורמות אפילו לטים פריס שכתב את "4 שעות עבודה בשבוע" להראות חובבן לעומתן. זה נכון שתמיד היו דברים כאלו, אבל מרגיש לי שבתקופה האחרונה הכל מאד התעצם. המציאות היא שאין באמת "גלולות קסם" או פתרונות מהירים. ואני גם לא באמת מכיר אף אחד (כולל המליונרים האמיתיים עצמם) שנהיה מליונר ב-15 דק' של עבודה ביום. אבל אנו מוצפים בהבטחות כאלו, ואנו גם שמחים לנסות אותן, כי לכולנו ישנה איזו שהיא תקווה פנימית בפנים, שאולי אולי, באמת ישנו איזה "קיצור דרך" שיעזור לנו להגיע לאן שאנו רוצים ושיחסוך לנו את הזיעה והמאמץ שיש בדרך. אני לא מאמין בגלולות קסם, אני יודע שלכל דבר נדרש תהליך. אנו פשוט פחות אוהבים תהליכים. בטח ובטח כשאנו רואים מסביב כל מיני הבטחות שיכולות לחסוך לנו את התהליך. יצא לי ב-12 השנים שאני בעולם העסקים וההתפתחות, לראות ולפגוש עשרות אלפי אנשים. ואם יש מכנה משותף אחד לכל אלו מתוכם שהצליחו מאד והתקדמו מאד הוא זה: הם עברו תהליכים עמוקים ומשמעותיים של התפתחות, הם השקיעו הרבה מאד בהתפתחות שלהם ובהצלחה שלהם, הם לא התפתו לכל מיני "גלולות קסם" והתמסרו לתהליך. וגם אצל כולם – ההצלחה שלהם לא היתה מקרית, והיא היתה תוצאה של הרבה עבודה, השקעה, מאמץ, התמסרות ומחוייבות לעצמם ולחיים שלהם. ההצלחה בשום תחום בחיים אינה מקרית. גם לא של טום קרוז ושל כל סדרת הסרטים שלו של "משימה בלתי אפשרית". אז אני רוצה לסיים בשלוש המלצות קונקרטיות! 1. לכו לראות את "משימה בלתי אפשרית" – אני מאמין שתהנו! 2. ביום שלישי הקרוב (ה-7/8) אני עומד לקיים ראיון מרתק עם 3 אנשים שזכיתי ללוות ב-3 השנים האחרונות ושכל אחד מהם התפתח בצורה מדהימה – אישית, עסקית וכלכלית. וכל אחד מהם היום משפיע על אלפי אנשים. נדבר על איך הם עשו את זה ומה הביא אותם להצלחה שלהם – מוזמנים להצטרף כאן בקישור 3. מי מכם שמוכן לעשות תהליך מעמיק, ולקבל כלים משמעותיים לכך, אני מזמין אתכם לבדוק את סדנת "התגלית" הקרובה – גם שלושתם החלו שם... שיהיה שבוע מוצלח! שלכם, ערן.