שינוי בחיים

קיבלתי השבוע הודעה כנה מאדם שמתלבט האם להצטרף לריטריט הקרוב. הוא כתב שהוא מתלבט. שהוא מנסה לחשב את הערך מול המחיר. הוא מחפש את ה-ROI. את ההחזר על ההשקעה. וזה כל כך טבעי. אנחנו (ובעיקר השכל שלנו) מחווטים לחפש "ערך" מדיד של עלות מול עלות. אנחנו רוצים לדעת שאם שמנו שקל נקבל שניים בחזרה. כשאנחנו קונים טלפון חדש זה קל. אנחנו משווים מפרט טכני. כמה זיכרון יש לו. מה איכות המצלמה. אנחנו משלמים ומקבלים קופסה עם מוצר מוחשי. אבל כשמדובר בנפש שלנו, המשוואה הזו לא רלוונטית יותר. תהליך התפתחות עמוק, הוא לא מוצר מדף. אין לו מפרט טכני של מגה-פיקסל. אי אפשר לתרגם שינוי פנימי לטבלאות אקסל. כמה שווה ריפוי של אשמה שאדם נושא איתו לאורך שנים? מה המחיר של ריצוי שנמשך שנים ארוכות? מה הערך הכלכלי של אהבה עצמית שהתחזקה אצל מישהו בלב?

כל אחד מאיתנו, ברמה כזו או אחרת, הוא קורבן למערכת יחסים מתעללת. היא לא עם הבוס שדורש יותר מדי ואף פעם לא מרוצה משום דבר. היא לא עם בן או בת הזוג שלא מבינים אותנו אף פעם. היא גם לא עם ההורים והציפיות שלהם. היא מערכת היחסים שלנו עם עצמנו. רובנו פשוט לא אוהבים את עצמנו מספיק. קל להסתכל על "אהבה עצמית" כסוג של פינוק שאנו עושים לעצמנו. אנחנו קונים לעצמנו בגד או איזה גאדג'ט חדש, או לוקחים יום חופש, ואומרים "הנה, אני אוהב את עצמי". אבל זו לא באמת אהבה עצמית. בואו נסתכל על זה דרך שלוש סיטואציות טיפוסיות, שאני מאמין שכל אחד מאיתנו חווה בעבר או שעדיין חווה גם כיום.

"אדם אינו יכול לגלות אוקיינוסים חדשים אלא אם כן יש לו את האומץ לאבד את מראה החוף". את המשפט הזה של אנדרה ז'יד שמעתי לראשונה, לפני כמה שנים מהמטפלת שליוותה אותי באחת התקופות המורכבות יותר בחיי. הוא נאמר לי בקונטקסט של שינוי מאד משמעותי שעברתי אז בחיים. אחרי ההחלמה מהסרטן, בתוך תהליך הגירושים, כשלמעשה אני נפרד מהזהות הישנה שלי ויוצא מחדש לעולם כאדם אחר. שעדיין לא הכרתי אותו אז. המשפט הזה יכול להשמע מאד מגניב, רומנטי, הרפתקני... אבל בפועל? הוא אחד המשפטים המפחידים ביותר שיש. כי ה"חוף" הוא לא רק היבשה הבטוחה. החוף הוא מי שאנחנו. הוא הזהות שלנו. הוא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו כל בוקר מחדש. הוא התשובה האוטומטית לשאלה "מי אני?" אני מנהל, אני אמא, אני בן זוג של..., אני המצחיק, אני האחראית. החוף הוא המקום שבו הרגליים עומדות על קרקע יציבה. הוא זה שמעניק לנו בטחון, יציבות, ודאות. ולאבד אותו? זה אומר להסכים לצוף בתוך הריק. בתוך הלא נודע. בתוך המקום הזה שבו הזהות הישנה כבר לא קיימת, והחדשה... היא עוד לא נראית באופק.

אורלי אשריאן היא בלוגרית טיולים ולייף סטייל וסוכנת נסיעות. בגיל 33 חייה השתנו לחלוטין כשהתגלה אצלה גידול במוח. דיברנו על המסע המטלטל מהאבחון דרך ניתוח מורכב שהותיר אותה עם שיתוק בחצי פנים (פציאליס), ועד לשיקום ולצמיחה מחדש. שוחחנו על המאבק עם הדימוי העצמי, קבלה עצמית, והטרנספורמציה העמוקה שעברה - מאשה שהתמקדה בחיצוניות לאדם עמוק ומחוברת לעצמה. בין השאר תוכלו לשמוע: על רגע הגילוי של הגידול וכיצד הוא שינה את מהלך חייה על תהליך הפרידה מהחיים שעברה עם עצמה, לפני שנכנסה לניתוח המורכב שעברה מה עזר לה בתהליך השיקום כיצד היא מתמודדת עם השיתוק בפנים מה המשמעות של לחיות "כאילו אין מחר" מה עזר לה לקבל את עצמה ואת המצב שלה מדוע היא חוששת לאבד את השיתוק מה השליחות שהיא מוצאת במי שהיא כיום

משה שרון הוא סופר ומרצה, מחברם של 9 ספרים, מכשיר מאמנים ומטפלים אישיים וזוגיים. שוחחנו על המסע הרוחני שלו, מהיחשפות לקבלה בגיל צעיר ועד החזרה בתשובה. דיברנו על משמעות הכעס בחיינו, על זוגיות ומשברים, ועל החיפוש אחר חיים אותנטיים. התעמקנו בשאלות של אמונה, זהות עצמית והתמודדות עם שינויים. בין השאר תוכלו לשמוע: מדוע האמת אינה נמצאת במיינסטרים כיצד החשיפה שלו לעולם הקבלה בגיל 17 שינתה את חייו על היותו "עוף מוזר" במגזר הדתי והמחירים שהוא משלם על כך על ההבנה שהוא נמצא בכת, בגיל 25, והיציאה משם איך מוצאים את הקול האותנטי שלנו? האם אפשר להציל כל זוגיות במשבר? מה נפלא בכעס, וכיצד ההכרה בו מאפשרת לנו לגלות את עצמנו וגם: כיצד להשיג יותר איזון ורוגע בחיים