שינוי

רובנו מתהלכים בעולם עם תסריט שנכתב עבורנו עוד לפני שהבנו מי אנחנו. למדנו לסמן V על הצ'קליסט של המסלול הידוע מראש: לימודים, עבודה, משפחה. אבל לרוב בפנים נשארנו עם תחושת ריקנות, והשאלה שמהדהדת בנו: האם אלו החיים שרציתי לעצמי? בהרצאה הזו אני לוקח אתכם, דרך תאור המסע האישי שלי, לבחון את החיים שלכם. כיצד להסכים לקלף את החליפות והתדמיות שמגנות עלינו אבל גם חונקות אותנו איך לשהות בתוך ה"ריק" המפחיד שבין הזהות הישנה לחדשה ואיך להפסיק להנדס את החיים שלנו לפי ציפיות של אחרים כדי לגלות את החופש הפשוט להיות מי שאנחנו באמת.

דודו ציזנר הוא יזם, אבא של נגה, שחר וזוהר, תינוקת בת שנה שנפטרה בטיסה חזרה מחופשה משפחתית בתאילנד. דיברנו על ההחלטה “להמשיך לתפקד” לאחר האובדן, הבריחה לעשייה והחשיבות שבתהליך האבל והעיבוד שלו. בין השאר תוכלו לשמוע: על הרגע בו הבין שזוהר ביתו התינוקת כבר לא תחזור איתם הביתה מהחופשה מהי חשיבות האבל בתהליכי שינוי כיצד פועל מנגנון ההדחקה שלנו שמונע מאיתנו לפגוש את הכאב והאבל מה יכול לעזור לנו בהתמודדות עם אבל וכאב כיצד הפחד שלנו מ"אובדן הזהות" מונע מאיתנו את השינוי מהי מלכודת ההשקעה האבודה שמשאירה אותנו כלואים בחיים שלא מתאימים לנו יותר איך דווקא ההסכמה להיות בכאב הופכת אותנו לנוכחים יותר, עבור עצמנו ועבור סביבתנו פרק חשוף, כואב, עמוק ואנושי.

חיה רוזנצוויג היא מייסדת ומנכ"לית חברת השקעות הנדל"ן האמריקאית "Rose Capital Group". יזמית, פעילה חברתית, ומייסדת "Mpower" - קהילה גלובלית המוקדשת להעצמה מנטלית, תודעתית ועסקית של נשים יהודיות וישראליות ברחבי העולם. חיה שיתפה במסע האישי שלה, מהתמודדות עם מציאות שלא התאימה לה, דרך קפיצה לאי־ודאות מוחלטת, ועד בניית אימפריה עסקית וקהילה של נשים חזקות. דיברנו על אמונה שלא מבוססת על פחד, על דת בלי ריצוי, על הצלחה שלא נמדדת רק בכסף, ועל המחיר האמיתי של צמיחה. נגענו בזוגיות, בהורות, בעבודה עם תודעה, ובהבדל שבין כאב מוכר לחופש אמיתי. בין השאר תוכלו גם לשמוע: מה הוביל אותה בגיל 20, עם תינוקת, לעזוב את הארץ לארה"ב ולבנות שם את עצמה מחדש, בלי אנגלית ובלי ידע ונסיון עסקי כיצד נכנסה לעולמות הנדל"ן איך בונים עמוד שדרה פנימי בגיל צעיר מהו התפל ומהו העיקר בלהיות אדם דתי ומאמין איך לנהל עסק בתוך הזוגיות מבלי לפגוע בה מדוע הקימה את קהילת הנשים Mpower כיצד היא חוותה את ארועי ה-7/10 פרק עמוק, נוגע ומעורר השראה. תהנו.

כדי לגלות יבשות חדשות צריך לשכוח מראה חוף. ערן שטרן מגיע לשיחה חשופה על הדרך שעבר: זוגיות של 30 שנה שנגמרה, פרק ב' עם ורד, ואיך קשר אינטימי יכול להיות המקום שבו מפסיקים לשחק תפקיד ומתחילים להכיר את עצמנו באמת. אנחנו מדברים על האחריות לרגשות בתוך זוגיות, על האומץ להגיד אמת בלי להשליך, ועל זה שריפוי לפעמים מתחיל דווקא כשמפסיקים לרצות. אחר כך אנחנו צוללים לתודעה ולשינוי דרך נקודת מפנה חדה: הסרטן. ערן מספר איך הדמות של החזק והמצליח התחילה להתפרק, מה ההבדל בין לבקש עזרה לבין לדעת לקבל אותה, ואיך אהבה עצמית הפכה להיות התשתית לכל בחירה אחרת. בדרך אנחנו נוגעים גם בריטריטים שהוא מוביל, בשיח על מיניות ממקום נקי ובוגר, ובמשפט אחד שמסכם הכל: ההישג הגדול ביותר שלנו הוא לחזור להיות אנחנו בעולם שמנסה להפוך אותנו למישהו אחר. בסוף נשאר מצפן אחד שכל אחד מאיתנו יכול לקחת הביתה.

אני נמצא כעת בעיצומה של ההרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש". ובימים האחרונים, אני נתקל שוב ושוב באותה התופעה. בשיחת הטלפון, האדם שמולי מספר לי בעיניים בורקות מה משך אותו לריטריט. עד כמה הוא מרגיש שזה מדויק לו. עד כמה הנשמה שלו מבקשת את זה. אנחנו מדברים, ואני שומע את הכמיהה בקול שלו. אבל הוא לא נרשם. הוא אומר שהוא צריך "לישון על זה". הוא אומר שהוא צריך לבדוק ביומן. וכמה ימים אחר כך, אני מקבל את ההודעה המוכרת: "חשבתי על זה, ונראה לי שכעת זה לא הזמן הנכון..." אז בואו נדבר רגע על "הזמן הנכון". יש לנו בראש איזו פנטזיה על הרגע הזה. אנחנו מדמיינים אותו כמו יום בהיר, שבו השמיים נקיים מעננים. יום שבו נקום בבוקר עם ביטחון מוחלט. בלי דאגות כלכליות. בלי עומס בעבודה. בלי רגשות אשם שאנחנו משאירים את הילדים או את בן הזוג לבד.

אני פוגש את זה כמעט בכל יום. אנשים יושבים מולי או שולחים לי הודעות ארוכות ומספרים לי שהם בצומת דרכים. שהם מתלבטים, שהם לא בטוחים, שהם שוקלים את כל האפשרויות. אנחנו מספרים לעצמנו ולסביבה שאנחנו "מבולבלים". ויש מקרים שאנחנו הופכים את הבלבול הזה למקצוע. אנחנו הולכים לייעוץ, פותחים בקלפים, עושים טבלאות אקסל של בעד ונגד, חופרים לחברים שלנו בשיחות נפש לתוך הלילה. אבל אם נהיה באמת כנים עם עצמנו, נראה שברוב המקרים, אין שם באמת שום בלבול. האמת היא שעמוק בתוך הלב, בחדר החשוך, בשבריר השנייה הזה לפני שאנחנו נרדמים, אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים. אנחנו יודעים שהזוגיות הזו נגמרה כבר לפני שנתיים. אנחנו יודעים שהקריירה המנצנצת הזו שכולם מקנאים בה הורגת לנו את הנשמה לאט לאט. אנחנו יודעים שאנחנו חייבים לעבור דירה, או לכתוב את הספר, או פשוט לעצור הכל. אנחנו לא מבולבלים. אנחנו פשוט מפוחדים. כי לבהירות יש מחיר, ולעיתים הוא מחיר יקר. ואנחנו יודעים שאם נודה באמת, אז נצטרך לפעול. לא נוכל יותר להסתתר מאחורי הבלבול. ולפעול זה אומר שאולי זה יכאב למישהו יקר. זה אומר לוותר על הסטטוס שבנינו בעשר אצבעות. זה אומר להסתכל לחוסר הוודאות בלבן של העיניים ולהסכים שאין לנו מושג איך נסתדר כלכלית בחודש הבא. אז אנחנו מעדיפים להמשיך ולהסתתר בתוך הבלבול וההתלבטות.

איפה שהוא בסביבות גיל 15, קיבלתי ממישהו (לא זוכר מי זה היה) מתנה. זו היתה תמונה קטנה, מסוג המתנות הסתמיות שקונים בחנויות כמו הפנינג וכו', של תמונת קלף של מזל שור. ועליה כתוב: "בן מזל שור – אוהב קביעות וסולד משינויים". במשך כל גיל ההתבגרות שלי ועד השחרור מהצבא התמונה הזו הייתה תלויה לי מעל המיטה. בכל בוקר כשהייתי מתעורר, ובכל ערב כשהייתי הולך לישון הייתי רואה אותה. וגם לפעמים סתם כשישבתי בחדר, היא היתה מול העיניים שלי. היום אני מבין שמה שעשיתי לעצמי, זו בעצם "הנדסת תודעה" או תכנות עצמי. בלי לשים לב, התמונה הזו תכנתה אותי להאמין שזה מי שאני. וכך עמוק בתת המודע שלי, נשתלה לי האמונה, שאני צריך להיות זה שהולך בתלם. שמתמיד בכל מקום, ולא משנה כמה זה קשה או כואב. זה שמחזיק מעמד, שעומד בציפיות, שמסתדר ויהי מה. כמובן שיש בכך גם הרבה דברים טובים, אבל היום אני מבין, שהתמונה הזו לא הייתה השראה, היא הייתה הסללה לחיים שלא אני בחרתי לעצמי. לקח לי שנים להעז להסתכל על הדמות הזו, ולהבין שהיא לא אני, אלא רק איזו דמות חיצונית שבניתי כדי שלא יראו עד כמה אני לא מרגיש ביטחון, או שלא טוב לי באמת. אבל זה לא רק הסיפור שלי. רובנו מתוכנתים באופן דומה. בין אם זה על ידי תמונה על הקיר, או משפטים של ההורים, או בבית הספר, או בתנועה, בצבא, באוניברסיטה או בעבודה.

שוב, אנחנו מרגישים את המתח באוויר. אבל לא רק באוויר, גם בגוף. הדריכות. הציפייה המתוחה. החשש. מה טראמפ יעשה? מתי הם יתקפו? איך האירנים יגיבו? החשש הזה, שמרחף מעל הראש שלנו, ש"הנה זה שוב קורה". שוב מלחמה, אזעקות, נפגעים, שוב אירוע כזה שמערבב לנו את החיים. וכמו בכל מפגש עם איום, יש לנו 3 אסטרטגיות פעולה אפשריות: Fight – להילחם. Fright – לברוח. Freeze – לקפוא. להילחם זו לא ממש אופציה. אלא אם התפקיד שלכם הוא איש מוסד או טייס בחיל האוויר... לברוח? זו אפשרות. יש כאלו שעשו ועושים את זה. לא מתאים לכולם. אז מה האפשרות שנותרה?

השבוע, במהלך האימון בחדר הכושר, שמעתי משפט בפודקאסט שהקשבתי לו, שגרם לי לעצור רגע, להניח את המשקולות ולכתוב אותו לעצמי בטלפון. והמשפט הזה היה: "ביטחון שוחה בכאב מוכר". תקראו את זה שוב: "ביטחון שוחה בכאב מוכר". במבט ראשון, זה כנראה נשמע לא הגיוני. הרי ביטחון אמור להיות ההפך מכאב, לא? אנחנו רוצים להאמין שביטחון מעניק לנו רוגע, שלווה, ויציבות. אבל אם נסתכל בכנות אכזרית על החיים שלנו, נגלה שרוב הזמן אנחנו בוחרים בכאב. רק בגלל שהוא מוכר לנו. אנחנו נשארים בעבודה ששואבת מאיתנו את החיות והאנרגיה, כי אנחנו מעדיפים את הבאסה והתסכול המוכרים מחר בבוקר על פני חוסר הוודאות שבשינוי. אנחנו נשארים במערכות יחסים שכבר מזמן אין בהן אינטימיות או אהבה, כי אנחנו מעדיפים את הריבים המוכרים על פני הפחד להישאר לבד. אנחנו נשארים עם המינוס בבנק, עם הלחץ, עם התחושה שאנחנו חיים "ליד החיים", על פני המאמץ לעשות במצב הכלכלי שלנו שינוי כלשהו.

ד"ר אפרת גיל היא מרצה בכירה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן ובמכללה האקדמית גליל מערבי, ויזמית שהקימה את "אנשי המחר" ו"קבוצת לדעת", מהחברות המובילות בפיתוח ארגוני בישראל. היא גם מטפלת CBT, מורה ליוגה, ואשת ברזל, שהפכה 70 קילוגרמים של עודף משקל למסע של שינוי גופני ונפשי. בין השאר דיברנו על: הרגע שבו הבינה שהיא עומדת למות וההחלטה שהגיעה בעקבותיה איך עשתה את השינוי מאשה עם עודף משקל של 70 ק"ג לספורטאית ואשת ברזל למה 85% מהאנשים שעושים ניתוח קיצור קיבה שוב עולים במשקל, ומה עושים כדי להימנע מכך מה עוזר לנו בתהליכי השינוי איך מניעים שינוי כשאין לנו מוטיבציה מה הופך שינוי להרגל שנשאר לאורך זמן כיצד עקרון ה"קאנדי קראש" יכול לשנות את החיים שלנו מה מאפשר לנו להגיע להישגים שלפני כן לא יכולנו לדמיין את עצמנו מגיעים אליהם פרק מעורר השראה ועמוס כלים פרקטיים לשינוי. תהנו.