אם יש חלק או דמות פנימית בתוכי, שלא קיבלה ממני מספיק מקום והכרה לאורך שנות חיי, זה הילד.
לא הילד שלי, אלא הילד שבי.
הילד הזה, תמיד היה חלק ממני. סקרן, שובב, ביישן, ובעיקר: חי. מרגיש את הכול וחזק.
אבל ככל שהשנים עברו והתבגרתי יותר, וקרה הדבר הזה שאנחנו קוראים לו "חיים", המקום שלו הצטמצם בחיים שלי.
ביחד עם התבגרות, עם החיים, עם הציפיות והמחוייבויות, המקום שלו בתוכי התכווץ, קטן ובעיקר השתתק.
מה שלמדתי מהסביבה והמודלים הגבריים שהיא הראתה לי זה שאני צריך להתאפס על עצמי:
"להיות גבר", "להחזיק את זה", "לא לבכות עכשיו", "לא להתפרק פה".
כי זה לא מתאים, כי זה לא הזמן, כי יש דברים שצריך לעשות ולהספיק.
וכך, שנה אחר שנה, בניתי בתוכי חומת מגן מסביב ללב שלי.
חומה שהחזיקה אותי תפקודי, יעיל, חזק, ו“יציב” בעיני אחרים.
