שבר

בשבת האחרונה העליתי שני פוסטים שזכו למאות תגובות ושיתופים. הראשון היה על החשיפה שדיפאק צ'ופרה היה בין חבריו של ג'פרי אפשטיין. והשני היה על השאלה: האם בכל מנטור, מנהיג או מורה צריכה להיות מידה מסוימת של נרקיסיזם. קראתי את כל התגובות, כמעט 400 כאלו, וניסיתי לזקק מתוכן מה אפשר ללמוד עלינו. קודם כל, קראתי שם הרבה כאב. ראיתי כאב שהוא הרבה יותר עמוק מהשיחה על צ'ופרה או על מנהיגות. זה היה סוג של דיון על השבר שכולנו, בצורה כזו או אחרת, חווים עכשיו. הדבר הראשון שבולט ממש מתוך התגובות הוא הכאב על השתיקה. ובאופן מעניין, היו לא מעט תגובות שקשרו את האירוע הזה לטבח השבעה באוקטובר. השתיקה של מורים רוחניים גדולים מול עוולות, לחצה לנו בדיוק על אותו פצע פתוח ומדמם. אותה הרגשה של נטישה. ההבנה הכואבת שהעולם שותק. שהוא מעדיף לשמור על המותג ועל שורת הרווח במקום להביע עמדה מוסרית ברורה. וזה מוביל למסקנה השנייה, שהתלבטתי אם לקרוא לה: אף אחד לא בא, או מותו של הגורו. כבני אדם, משחר ההיסטוריה, חיפשנו שמישהו יושיע אותנו. זוכרים את סיפור עגל הזהב? משה קצת מתעכב למעלה על ההר, והעם נזרק לתוך חוסר ודאות וכבר יוצק לו דמות חדשה שתנהיג ותוביל. או הבקשה שלנו כעם מאלוהים שיתן לנו מלך, כמו לכל שאר העמים. מישהו שיגיד לנו מה לעשות. ביקשנו שמישהו אחר יקבל את ההחלטות הקשות במקומנו. שמישהו אחר יצא להילחם את המלחמות שלנו. שנים שאנחנו מפקידים את המפתחות לחיים שלנו, לעסק שלנו, לזוגיות שלנו, אצל מומחים, מנהיגים ודמויות חיצוניות שיגידו לנו מה נכון. ויתרנו מרצון על הריבונות שלנו, רק כדי להרגיש שיש מי ששומר עלינו. רק כדי שנוכל להעביר את האחריות לאחר. וזה מתנפץ כעת.

אז היום יום הולדת. יום מורכב יצא לי השנה, יום הזכרון וערב יום העצמאות, ועוד בשנה הכי מורכבת וכואבת שהמדינה הזו חווה. יצאתי בבוקר להליכה בשדות של המושב שאני גר בו. וחשבתי עד כמה המציאות שלנו שברירית. עד כמה היא יכולה להיות לא צפויה והפכפכה, ועד כמה יש בה מהכל: כאב ושמחה, צער ואושר, הצלחה וכישלון, ביחד ולבד. מציאות של הפכים וניגודים. למעשה, היום היינו אמורים בכלל לצאת ליום השישי של הליכה על הקמינו דה סנטיאגו בספרד. מחר היינו אמורים להגיע לסנטיאגו דה קומפוסטלה, נקודת הסיום של המסע שלנו. רצה הגורל וחמישה ימים לפני הטיסה שברתי את יד ימין שלי. כל התוכניות השתנו לחלוטין. ברגע אחד. כמו שברגע אחד, לפני כשבעה חודשים, ב6:29 בבוקר, השתנו החיים של כולנו כאן במדינה. מציאות משוגעת כזו. והנטייה הכי אנושית שלנו היא לנסות להיאחז ולחזור למה שהיה לפני. אני רואה את זה עם היד שלי. עד כמה קשה לי להתמסר לחוסר האונים של יד מושבתת, של חוסר היכולות לעשות פעולות בסיסיות הכי פשוטות כמו לשים משחה על מברשת השיניים, לפתוח צנצנת או לסגור את חגורת המכנסיים. אני רואה עד כמה הרצון לחזור לרגע של לפני, למוכר, לוודאי, הוא גדול וחזק. רק שאי אפשר. וזו המציאות שלנו ויש בה מהכל. גם כשאני מסתכל על החיים שלי היום, ביום ההולדת שלי, אני חווה את הכל. את הרגעים הטובים והיפים, ואת הכואבים והמורכבים. ממש כמו היום הזה שחלקו יום זכרון וחלקו חג עצמאות. הכאב והשמחה מחוברים ביחד. אלו החיים עצמם. ולפעמים דווקא מהמשברים הכי קשים והכי כואבים נוצר משהו חדש וטוב. עברתי את זה אינספור פעמים לדעת שזו לא קלישאה אלא אמת פשוטה. ואנחנו לא באמת יודעים מה יבוא מחר, ומה נפגוש בחיים שלנו, ומתי כל הסיבוב שלנו כאן יסתיים. אז כל מה שנותר הוא לחיות. עכשיו. בכל רגע. ולהפיק מכל מצב את המיטב. מזכיר את זה גם לעצמי עכשיו, עם היד השבורה 😊

הפעם הזמנתי שוב את נילי גולדפיין לשיחה מיוחדת שאותה הקדשנו לדור הצעיר, בני ה-20+, שעושים כעת את צעדיהם הראשונים בעולם. ביחד עברנו על כמה מהתחומים וההחלטות המהותיות של החיים בגיל הזה: לימודים, חתונה, ילדים, כסף, בית ומשכנתא ועוד. ביחד שחטנו כמה פרות קדושות, וגם הצענו חלופות והצעות לכישורים והמיומנויות הנדרשות להצליח בעולם הכאוטי והמבלבל של היום. בין השאר, תוכלו לשמוע: מה המקור ההיסטורי של בתי הספר ומדוע הם נועדו לחנך אותנו להיות צייתנים מהן הסכנות במערכת החינוך והתפיסות השגויות שמחנכים אותנו אליהן מדוע חשוב, כדאי וצריך להתבלבל בגיל הזה מהו מסלול השיעבוד הקלאסי שמרבית הצעירים מוסללים אליו וכיצד להיזהר ממנו מדוע מיומנויות חיים חשובות יותר מידע למה חשוב להטיל ספק, לשאול שאלות ולמרוד בקיים מהם הכישורים הנדרשים להתפתח ולחיות בהגשמה בעולם של היום