ריפוי רגשי

כשהפגישה כמעט הסתיימה, ביקשתי ממנה לסכם עם מה היא יוצאת ממנה. היא החלה לדמוע, ותוך כדי אמרה "זה כל כך נעים שאפשר להיות אמיתית ולדבר על הכל". וזה הזכיר לה את התחושה שחוותה בריטריט "50 גוונים של חופש" שהשתתפה בו בעבר. ואז היא אמרה: "לפני הריטריט, חשבתי שהכרתי את עצמי... חשבתי שידעתי מה אני רוצה... חשבתי שאני יודעת מי אני..." עצרתי אותה ושאלתי אם היא שמה לב לדבר המשותף בכל הדברים שאמרה. "חשבתי". בכל מה שאמרת, השתמשת במילה "חשבתי". קודם כששאלתי אותך עם מה את יוצאת, הרגשת. זה גרם לך לדמוע. ולפני כן חשבת. יש הבדל עצום בין לחשוב משהו ובין להרגיש אותו.

במשך קרוב לארבע שנים, כמעט בכל פגישה שהייתה לי איתה, היה משפט קבוע שהיה חוזר על עצמו בשלב כזה או אחר של השיחה: "רק תפתח את הלב ערן, רק תפתח את הלב- והכל יסתדר". והתגובה האוטומטית שלי למשפט הזה היתה, "אני מבין את מה שאת אומרת, אבל איך עושים את זה?" והיא היתה אומרת לי "לא עושים את זה. הווים את זה". שם בדרך כלל הייתי מאבד אותה. ונשאר עם סוג של תסכול. באותה תקופה, כשהייתי מטופל שלה, הייתי מאד חזק במיינד שלי. בדיעבד, היום אני מבין שיותר מכך, הייתי סוג של "שבוי" שלו. פועל בעיקר מתוך המחשבות שלי, כשהכלים העיקריים והיחידים שעמדו לרשותי היו השכל וההיגיון. בגלל זה בכל פעם שהייתי שומע את המשפט הזה שלה, המוח שלי מיד היה מנסה לתרגם את זה לפעולות קונקרטיות, לאיזה שהוא doing שבתקווה יביא או יקח אותי לתוצאה הרצויה.

אתמול ושלשום כששלפתי קלף, יצא אותו האחד – Self Love – אהבה עצמית. מעניין שזה מה שיצא. סוג של רפלקציה עבורי על שש השנים האחרונות. אם אנסה לסכם מה שקרה לי בשנים האלו ומה שהשתנה בתוכי, אז אהבה עצמית זה הדבר. מרגיש היום הכי שלם, מקבל ואוהב את עצמי מאי פעם. בעבר, זה ממש לא היה כך. חייתי עם פער עצום בתוכי. פער בין המקום שחשבתי שאני אמור להיות בו, למקום שבו הייתי. פער בין מי שהרגשתי בפנים שאני ובין הדמות החיצונית שהצגתי לעולם. והרבה ביקורת עצמית ושיפוטיות, אכזבה מעצמי ותסכול גדול שמלווה את כל אלו.