ריטריט

שלשום קיימתי יום הקלטות לפודקאסט שלי. יש לי בדרך כלל יום אחד בחודש שבו אני מזמין את כל האורחים ומקליט את הפרקים, בדרך כלל 4 (לפעמים 5) פרקים ביום אחד כזה מרוכז. אני מאד אוהב את הימים האלו, את המפגש עם אנשים חדשים, לרוב בלתי מוכרים. ומכל מפגש כזה אני יוצא מועצם, ובדרך כלל גם לומד משהו חדש. וכך גם היה שלשום. היו לי 4 אורחים נפלאים שבקרוב תזכו לשמוע אותם. ובאחת השיחות, עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה משפט שהפיל לי הרבה אסימונים וגם גרם לי להבין משהו על עצמי ועל המרחבים שאני מקיים. המשפט היה: ריפוי = כנות בשדה של אהבה בום! פתאום הנקודות התחברו לי.

שלשום קיימתי יום הקלטות לפודקאסט שלי. יש לי בדרך כלל יום אחד בחודש שבו אני מזמין את כל האורחים ומקליט את הפרקים, בדרך כלל 4 (לפעמים 5) פרקים ביום אחד כזה מרוכז. אני מאד אוהב את הימים האלו, את המפגש עם אנשים חדשים, לרוב בלתי מוכרים. ומכל מפגש כזה אני יוצא מועצם, ובדרך כלל גם לומד משהו חדש. וכך גם היה שלשום. היו לי 4 אורחים נפלאים שבקרוב תזכו לשמוע אותם. ובאחת השיחות, עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה משפט שהפיל לי הרבה אסימונים וגם גרם לי להבין משהו על עצמי ועל המרחבים שאני מקיים. המשפט היה: ריפוי = כנות בשדה של אהבה בום! פתאום הנקודות התחברו לי.

כמה שאנחנו אוהבים את "אחרי החגים". זה כל כך נוח. במקום לקבל החלטות... לנקוט בפעולות... לעשות שינוי... להתמודד עם חוסר וודאות.. ועם הפחדים... קל יותר להכריז שנעשה את זה אחרי החגים. רק שלא אמרנו איזה חגים, ותמיד יש איזה חג באופק. מה שעושה את זה מאד נוח. כי לא צריך לקבל החלטות ולהתמודד עם המציאות, ועם הדברים שאנו רוצים לשנות. רק שהנוח הזה שאנחנו כל כך מכורים לו, לא באמת נוח. כי משהו בפנים לא מניח.

במשך קרוב לארבע שנים, כמעט בכל פגישה שהייתה לי איתה, היה משפט קבוע שהיה חוזר על עצמו בשלב כזה או אחר של השיחה: "רק תפתח את הלב ערן, רק תפתח את הלב- והכל יסתדר". והתגובה האוטומטית שלי למשפט הזה היתה, "אני מבין את מה שאת אומרת, אבל איך עושים את זה?" והיא היתה אומרת לי "לא עושים את זה. הווים את זה". שם בדרך כלל הייתי מאבד אותה. ונשאר עם סוג של תסכול. באותה תקופה, כשהייתי מטופל שלה, הייתי מאד חזק במיינד שלי. בדיעבד, היום אני מבין שיותר מכך, הייתי סוג של "שבוי" שלו. פועל בעיקר מתוך המחשבות שלי, כשהכלים העיקריים והיחידים שעמדו לרשותי היו השכל וההיגיון. בגלל זה בכל פעם שהייתי שומע את המשפט הזה שלה, המוח שלי מיד היה מנסה לתרגם את זה לפעולות קונקרטיות, לאיזה שהוא doing שבתקווה יביא או יקח אותי לתוצאה הרצויה.

והפעם פרק שונה ומיוחד. אני שוב על כסא המרואיין כשורד סבאג בת זוגי מראיינת אותי ויורדת איתי לעומק של השינויים והעשייה שלי בתקופה האחרונה. דיברנו על הקשר בין כאוס למנהיגות ולחופש, על היותי "סוכן של כאוס", ומה המשמעות של זה, על תהליכי צמיחה עמוקים, ועל האומץ הנדרש לפגוש את האמת האישית. בין השאר תוכלו לשמוע: מה זה אומר להיות "סוכן של כאוס" על הקשר בין כאוס למנהיגות, חופש ושינוי בחיים שלנו מהו האומץ שנדרש כדי לעשות שינוי אמיתי בחיים על רגעים מיוחדים ומשמעותיים שחווינו בריטריט "50 גוונים של חופש" כיצד יוצרים מרחב בטוח לצמיחה והתפתחות של אנשים מדוע חשוב לפגוש את הצדדים הפחות זוהרים בעצמנו מה מאפיין את האנשים שאני אוהב לעבוד איתם וגם, כמה שאלות אישיות שהיא התקילה אותי איתן 🙂 פרק מרתק! תהנו

נתקלתי בסופ"ש בציטוט של ג'ים קארי, שלא הכרתי, שאמר פעם: "דיכאון הוא אווטר שלך, שאומר לך שנמאס לו לשחק את הדמות שאתה מנסה לגלם". חשבתי עליו לעומק, כי אני מכיר את זה, את הרגע שבו הנפש מתקוממת ואומרת "לא עוד". השאלה היא רק, אם אנחנו מספיק קשובים לשמוע אותה... נדמה לי שכל אחד מאיתנו מגלם כמה דמויות במקביל. זה מתחיל כבר בילדות - אנחנו לומדים איזו דמות "עובדת טוב" בבית, איזו "עובדת טוב" בבית הספר, עם חברים. ועם השנים, נוספות עוד דמויות - המנהל הקשוח, האמא הסופר-וומן, הבן הממושמע, החבר התומך שאף פעם לא מתלונן. אנחנו יוצרים לעצמנו אוסף של דמויות שונות, ולאורך השנים, אנחנו מאמינים להן, לדמויות שיצרנו, שהן אנחנו. אבל הנפש שלנו יודעת. היא יודעת מתי אנחנו משחקים איזו דמות, ומתי אנחנו אותנטיים באמת. התסריט שכתבו לנו, או שכתבנו לעצמנו - מתחיל ללחוץ. ככל שהדמות רחוקה יותר ממי שאנחנו באמת, כך הדיסוננס הפנימי, הפער והלחץ גדלים. אני זוכר כאשר הדמות שהייתי, המנטור המצליח שתמיד יודע, שתמיד חזק, שאף פעם לא מתבלבל - התחילה להתפורר. זה לא קורה ביום אחד. זה תהליך איטי וכמעט בלתי מורגש. בהתחלה אלה היו רק רגעים של עייפות מוזרה. לא עייפות פיזית. משהו עמוק יותר. כאילו חלק ממני רצה לישון, אבל לא בגלל חוסר שעות שינה. אחר כך התחילו רגעים של ריקנות. הייתי יושב בשיחה עם אנשים, או עומד על הבמה ומדבר, וחוץ מאשר המילים שיצאו מהפה שלי בצורה אוטומטית, הרגשתי כלום. כאילו אני מקריא מתסריט. ואז החלה ההימנעות. הייתי דוחה משימות שחשבתי שהן חשובות. חשבתי שמחר אהיה יותר בפוקוס, אבל מחר הגיע, והפוקוס לא.

לשחרר את הכבלים הפנימיים שמשעבדים אותנו כיצד ליצור חופש אמיתי בחיינו, גם בתוך עולם של שיעבוד זיהוי המגבלות שאנחנו מציבים לעצמנו כלים לשחרור פחדים ואמונות מגבילות יצירת חופש פנימי בכל מצב

חופש! הוא אחד הכמיהות העמוקות שלנו כבני אדם. הרבה מן המטרות והיעדים שאנו מציבים לעצמנו, בבסיסם נובעים מהרצון שלנו ליצור ולהרחיב את תחושת החופש בחיים שלנו. אספתי לשיחה מרתקת, שלושה משתתפים מהריטריט "50 גוונים של חופש": נטע לוקסמבורג נעמני, נילי שריל ושי קלמנוביץ. עסקנו בכמה היבטים מעניינים של חופש בחיים שלנו, בין השאר דיברנו על: כיצד החופש שלנו גדל כאשר אנו מסכימים להסיר תחפושות, הגנות ומגננות כיצד הכנות, הפתיחות והאותנטיות מאפשרת לנו קלילות מדוע חשוב להכיר ולקבל את כל החלקים וההיבטים השונים שבתוכנו למה כל כך קשה לנו "לעוף על עצמנו" ועל התחושה כשאנו מאפשרים זאת מהן מלכודות החופש הכובלות ומצמצמות אותנו כיצד השינוי שהם חוו בריטריט הדהד לילדים ובני המשפחה שלהם על החוויה היחודית שלהם שחוו וכיצד היא ממשיכה ללוות אותם גם היום

אורי יבור הוא מורה לצלילים מרפאים, מוביל מעגלי שירה, מנחה קורסים וריטריטים, מוסיקאי, מטפל ואספן של כלי נגינה. לאורי יש סיפור חיים מרתק של נדידה בעולם והליכה בדרך בחירות הלב. וגם בפרק המיוחד תוכלו להנות ממספר קטעי מוסיקה שאורי ניגן לנו באולפן. בין השאר דיברנו על: המוות של אביו בגיל צעיר, והבחירה שלו בדרך השמחה בחיים תקופת הנדודים שלו בעולם החיים בקהילת קרקס נודד במקסיקו במשך שנתיים כיצד הגיע לעולם הריפוי מהם צלילים מרפאים מה המשמעות של המוסיקה בחיים שלנו מדוע קשה יותר ללכת בדרך הלב, ומה מאפשר לנו להתמיד בדרך הזו כוחה של כוונה בתהליך הריפוי