אי אפשר שלא להצטרף לטרנד ולכתוב גם על הסדרה של כאן 11 "מקום שמח".
כל הפיד שלי מלא בזה.
וכנראה שזה לא במקרה.
יש משהו בסדרה הזו שמצליחה לדקור בדיוק איפה שכואב.
איפה שאנחנו מפחדים להסתכל.
איפה שהלב יודע שמשהו שם מוכר מדי.
גם אני בסיבוב הקודם שלי הייתי במקום הזה.
המקום שבו אתה מתעורר יום אחד ולא בטוח לאן נעלמה האהבה שהיתה פעם ברורה כמו אור יום.
הרבה אנשים שמעיזים לדבר על זה איתי, אומרים את זה בצורה דומה:
לא קרה משהו גדול.
לא איזו דרמה.
לא פרידה.
לא סיפור מטורף.
פשוט…
לאט, לאט.
Little by little.
שחיקה שקטה.
עייפות.
התרחקות.
חוסר תשומת לב קטנטן שבשגרה הרגילה של יום שלישי בצהריים לא נראה משמעותי מדי.
אבל כשהוא מצטבר לאורך שנים, הוא הופך להרים של ריחוק.
וזה כמעט תמיד נראה אותו הדבר.
זוג רגיל. אנשים טובים. באמת אוהבים.
עובדים קשה. מגדלים ילדים. משלמים חשבונות.
מנווטים בין עייפות להישרדות.
משימות. מחויבויות. אחריות.
מרחב קטן מדי לנשימה. לחיבור.
ובתוך כל זה, הזוגיות יורדת בסדר העדיפות והופכת לפרויקט תפעולי ולא למערכת יחסים חיה.
הם הופכים להיות סמנכ"לי תפעול של חברה שנקראת "משפחה בע"מ".
