קבלת החלטות

קיבלתי השבוע הודעה כנה מאדם שמתלבט האם להצטרף לריטריט הקרוב. הוא כתב שהוא מתלבט. שהוא מנסה לחשב את הערך מול המחיר. הוא מחפש את ה-ROI. את ההחזר על ההשקעה. וזה כל כך טבעי. אנחנו (ובעיקר השכל שלנו) מחווטים לחפש "ערך" מדיד של עלות מול עלות. אנחנו רוצים לדעת שאם שמנו שקל נקבל שניים בחזרה. כשאנחנו קונים טלפון חדש זה קל. אנחנו משווים מפרט טכני. כמה זיכרון יש לו. מה איכות המצלמה. אנחנו משלמים ומקבלים קופסה עם מוצר מוחשי. אבל כשמדובר בנפש שלנו, המשוואה הזו לא רלוונטית יותר. תהליך התפתחות עמוק, הוא לא מוצר מדף. אין לו מפרט טכני של מגה-פיקסל. אי אפשר לתרגם שינוי פנימי לטבלאות אקסל. כמה שווה ריפוי של אשמה שאדם נושא איתו לאורך שנים? מה המחיר של ריצוי שנמשך שנים ארוכות? מה הערך הכלכלי של אהבה עצמית שהתחזקה אצל מישהו בלב?

אני נמצא כעת בעיצומה של ההרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש". ובימים האחרונים, אני נתקל שוב ושוב באותה התופעה. בשיחת הטלפון, האדם שמולי מספר לי בעיניים בורקות מה משך אותו לריטריט. עד כמה הוא מרגיש שזה מדויק לו. עד כמה הנשמה שלו מבקשת את זה. אנחנו מדברים, ואני שומע את הכמיהה בקול שלו. אבל הוא לא נרשם. הוא אומר שהוא צריך "לישון על זה". הוא אומר שהוא צריך לבדוק ביומן. וכמה ימים אחר כך, אני מקבל את ההודעה המוכרת: "חשבתי על זה, ונראה לי שכעת זה לא הזמן הנכון..." אז בואו נדבר רגע על "הזמן הנכון". יש לנו בראש איזו פנטזיה על הרגע הזה. אנחנו מדמיינים אותו כמו יום בהיר, שבו השמיים נקיים מעננים. יום שבו נקום בבוקר עם ביטחון מוחלט. בלי דאגות כלכליות. בלי עומס בעבודה. בלי רגשות אשם שאנחנו משאירים את הילדים או את בן הזוג לבד.

אני פוגש את זה כמעט בכל יום. אנשים יושבים מולי או שולחים לי הודעות ארוכות ומספרים לי שהם בצומת דרכים. שהם מתלבטים, שהם לא בטוחים, שהם שוקלים את כל האפשרויות. אנחנו מספרים לעצמנו ולסביבה שאנחנו "מבולבלים". ויש מקרים שאנחנו הופכים את הבלבול הזה למקצוע. אנחנו הולכים לייעוץ, פותחים בקלפים, עושים טבלאות אקסל של בעד ונגד, חופרים לחברים שלנו בשיחות נפש לתוך הלילה. אבל אם נהיה באמת כנים עם עצמנו, נראה שברוב המקרים, אין שם באמת שום בלבול. האמת היא שעמוק בתוך הלב, בחדר החשוך, בשבריר השנייה הזה לפני שאנחנו נרדמים, אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים. אנחנו יודעים שהזוגיות הזו נגמרה כבר לפני שנתיים. אנחנו יודעים שהקריירה המנצנצת הזו שכולם מקנאים בה הורגת לנו את הנשמה לאט לאט. אנחנו יודעים שאנחנו חייבים לעבור דירה, או לכתוב את הספר, או פשוט לעצור הכל. אנחנו לא מבולבלים. אנחנו פשוט מפוחדים. כי לבהירות יש מחיר, ולעיתים הוא מחיר יקר. ואנחנו יודעים שאם נודה באמת, אז נצטרך לפעול. לא נוכל יותר להסתתר מאחורי הבלבול. ולפעול זה אומר שאולי זה יכאב למישהו יקר. זה אומר לוותר על הסטטוס שבנינו בעשר אצבעות. זה אומר להסתכל לחוסר הוודאות בלבן של העיניים ולהסכים שאין לנו מושג איך נסתדר כלכלית בחודש הבא. אז אנחנו מעדיפים להמשיך ולהסתתר בתוך הבלבול וההתלבטות.

כמה שאנחנו אוהבים את "אחרי החגים". זה כל כך נוח. במקום לקבל החלטות... לנקוט בפעולות... לעשות שינוי... להתמודד עם חוסר וודאות.. ועם הפחדים... קל יותר להכריז שנעשה את זה אחרי החגים. רק שלא אמרנו איזה חגים, ותמיד יש איזה חג באופק. מה שעושה את זה מאד נוח. כי לא צריך לקבל החלטות ולהתמודד עם המציאות, ועם הדברים שאנו רוצים לשנות. רק שהנוח הזה שאנחנו כל כך מכורים לו, לא באמת נוח. כי משהו בפנים לא מניח.

לפני כמה חודשים, במהלך שיחה עם בעל עסק שליוויתי בתהליך אישי עמוק, מורכב וכואב, הוא זרק לי את המשפט הזה: "אני לא רוצה להיות ערן שטרן!". אז לפני הכל דיסקלמייר חשוב: אני לא חושב שאף אחד בעולם צריך להיות ערן שטרן. למעט אני. וגם לי זה לא תמיד פשוט 😊 כל אחד מאיתנו צריך להיות הוא עצמו וכמה שיותר קרוב לעצמו. זה בסדר להשתמש באחרים כמודלים לדברים שהיינו רוצים להיות, אבל חשוב יותר להבין מי אנחנו ולהיות כמה שיותר קרובים לגרסה הזו שלנו. האמירה הזו שלו כמובן סיקרנה אותי וחקרתי איתו קצת יותר לעומק למה הוא התכוון. קודם כל היה ברור שהיא נאמרה מתוך פחד. הוא חשש מהמשמעויות של להיות דומה לי. וכששאלתי אותו למה התכוון עלו דברים כמו: הגירושים, הפירוק של עסק מאד מצליח, מעבר מבית גדול ומפואר לבית קטן וצנוע. והוא צודק, כל אחד מהשינויים האלו שעשיתי היו מאד מורכבים, כואבים והיו כרוכים בתשלום של מחירים יקרים. יקרים מאד.

הפעם יש לנו פרק מיוחד שהוא בעצם הקלטה של מפגש מיוחד שערכתי עם בוגרי התוכניות "100 ימים של נדל"ן" של יובל שוורצמן וגיא מנדלסון. דיברתי שם על מגוון רחב של נושאים שהמשתתפים העלו, ושיתפתי בצורה פתוחה וכנה על החוויות ההתפתחותיות שלי. מפאת אורך המפגש, חילקתי אותו לשני פרקי פודקאסט. בחלק הראשון של המפגש תוכלו לשמוע: כיצד התחיל המסע שלי, וכיצד מסלול החיים ה"בטוח" שהלכתי בו, הוביל אותי דווקא לתחושת חוסר סיפוק וליציאה לדרך חדשה בחיים למה הכסף, גם כשהרווחתי הרבה ממנו, לא היה המפתח לחופש שחיפשתי כיצד המפגש שלי עם מחלת הסרטן הובילה לחקירה פנימית עמוקה ולשחרור מהפרסונה החיצונית ולמציאת חופש אמיתי במקום קבלה עצמית מלאה הפילוסופיה שמאחורי שנות היזמות שלי מדוע כדאי לוותר על החיפוש אחר "המושלם" ולהתמקד ב"מי שאנחנו הופכים להיות" בתהליך, כמפתח להצלחה אמיתית מדוע הכלה של חוסר וודאות בחיים שלנו הוא הדרך לפתח חוסן ועמידות הנדרשים בסביבה הכאוטית שאנו חיים בה חשיפה ראשונית "מודל הכאוס" שגיליתי וכיצד הוא יכול להיות זרז להתפתחות קוואנטית והזדמנויות חדשות איך להבין ולדעת "מה אני רוצה" דרך ניסוי ותהייה מדוע כסף אינו מוטיבציה מספקת עבורי ומה חשוב לי באמת וגם: כיצד נוכל לקבל החלטות טובות יותר ומה יכול לשמש עבורנו כמצפן אמיתי בכל רגע נתון האזינו לפרק שיעניק לכם כלים חדשניים ואותנטיים לנווט בעולם העכשווי, לקבל החלטות טובות יותר ולהתחבר לחופש הפנימי שלכם.

נבו פרץ הוא מטפל, יזם, יוצר ואיש משפחה. בעשור האחרון הוא עוסק בהנחיית סדנאות וטיפולים מבוססי נשימה, חשיפה לקור ואימון מנטלי. בפרק אירחתי שוחחנו על המסע האישי המדהים שלו, כיצד הפך מילד עם מחלה אוטואימונית שהתעורר משותק בגיל 12, לנער שמן ולבסוף ללוחם בשייטת. בין השאר תוכלו לשמוע: על החרם שעבר בצבא ומה הוא למד מכך על עצמו מדוע ההליכה לקצוות שלנו מאפשרת לשינוי לקרות מדוע גברים, לרוב, אינם נותנים לעצמם לגיטימציה להרגיש ולהביע רגש האם חייבים משבר גדול בחיים כדי ליצור שינוי בחיים שלנו כיצד הגוף והמציאות החיצונית משמשים כהכוונה עבורנו מה יכול להעניק לנו יותר חופש מדוע לפעמים צריך לדעת לוותר על אנשים בחיים שלנו כיצד גבולות מעניקים לנו חופש פרק עוצמתי ומלא תובנות על הקשר בין משברים, שינוי וצמיחה!

ישראל מרגליות עוזר לגברים שסובלים מריצוי ופחד מעימותים ומייסד קהילת "מגבר מרצה לגבר מרוצה". הוא מעיד על עצמו שבעברו היה גבר מרצה שנמנע מעימותים ושילם על כך מחירים אישיים כבדים. השיחה שלנו רלוונטים לא רק לגברים, אלא לכל מי שמרגיש שהוא חי מתוך ריצוי בחייו. בשיחתנו תוכלו בין השאר לשמוע: מהם הסימנים לכך שאנו חיים מתוך ריצוי של אחרים למה הריצוי פוגע בקשר ובאמון בין בני הזוג כיצד הריצוי פוגע בקבלת ההחלטות שלנו מדוע ריצוי אף פעם לא יגרום לאחרים להיות מרוצים מאיתנו ממה נובע הצורך שלנו להיות אנשים שמרצים אחרים ממה נוצר הריצוי ומה הוא בא לכסות ולהסתיר מאיתנו ומאחרים מדוע חשוב להכיר את כל היבטי האישיות שלנו, גם הפחות זוהרים על הקשר ההדוק בין ריצוי ותחושת אשמה מדוע חשוב שלא לקחת אחריות על רגשותיו של האחר.