פחד

היי! אנחנו ממש בישורת האחרונה של סגירת ההרשמה לקבוצה חדשה בתוכנית "עושים שינוי" שתפתח בשבוע הבא, וזה אומר שבימים האחרונים קיימנו עשרות שיחות עם מועמדים פוטנציאלים שהביעו התעניינות בתוכנית. ובעיקר הביעו רצון לעשות שינוי משמעותי בחייהם. אחת התופעות המעניינות שאנחנו שמים לב אליה בשיחות האלו, זה אנשים שאומרים שהם רוצים שינוי, ואפילו מרגישים שהם מחוייבים לעשות שינוי בחייהם, ואז הם מוסיפים את המילה "אבל...". באופן כללי, בתקשורת ובשפה, המילה "אבל" מבטלת את כל מה שנאמר לפניה. וכשאדם אומר שהוא "רוצה לעשות שינוי, אבל..." הוא למעשה מביע את החשש והפחד שלו משינוי, יותר מהכל. אנשים שנמצאים במקום הזה לרוב יצדיקו לעצמם את העמידה במקום וחוסר ההחלטה כדי לאפשר לעצמם להרגיש "בנוח" עם זה שהם לא באמת משנים שום דבר. כשחקרתי את התופעה הזו לעומק, גיליתי שיש כמה הצדקות פופולריות שאנשים עושים לעצמם.

נעה גביש מגדירה את עצמה כאישה, אימא, בת זוג ומי שחיה בתנועה מתמדת. בגיל 50 היא פגשה במחלת הסרטן בפעם הראשונה והחלימה, ולאחר חמש שנים פגשה בסרטן פעם נוספת. בעקבות התמודדותה עם הסרטן הקימה את קהילת "תשוקות מרפאות". לאחרונה יצא לאור ספרה "מוות קטן", בו מתואר מסעה של גיבורת הספר בהתמודדות עם מחלת הסרטן ומסע הגילוי המיני שיצאה אליו בעקבותיו. בשיחתנו דיברנו על התמודדות עם אתגרים, תשוקות, ריפוי ועל התפיסות המקובלות שלנו לגבי יחסים, זוגיות, מיניות, ושליטה. בין השאר תוכלו לשמוע: כיצד התמודדה עם האנורקסיה שחוותה בצעירותה על ההתמודדות הכפולה שלה עם מחלת הסרטן מדוע דווקא בתקופת המחלה החלה לכתוב את הספר "מוות קטן" מדוע המיניות שלנו היא יצר החיים הגדול ביותר שיש איזה תפיסות חליפיות קיימות בנוגע למה זו אהבה, מונוגמיה וזוגיות על הדינמיקה של יחסי שליטה ומה החופש והשחרור שהם מאפשרים וגם, על הקשר בין אוכל ומיניות

איך עובדים עם פחד? מה עושים עם אגו? כיצד יוצרים גבולות ויחד איתן חופש? איך משחררים את הוודאות והאגו ומייצרים שינוי אמיתי בחיים שלנו? במיוחד בשביל להבין כיצד מייצרים טרנספורמציה אמיתית בחיים שלנו ראיינו את ערן שטרן, סופר רבי מכר "להתעורר" ו"להגשים" והסביר לנו מה בדיוק עשה, ממה להיזהר בדרך ואיזה קיצורים אנחנו יכולים לעשות מעכשיו?

והפעם פוסט אורח של דבורה רומי שעובדת איתי כבר מספר שנים, ועד היום קיימה אלפי שיחות עם לקוחות לגבי התוכניות השונות שלנו... אז יש לה פרספקטיבה מאד רחבה ועמוקה.   מכירים את אלו שמספרים לכם, עד כמה הם היו רוצים שהדברים יהיו אחרת בחיים שלהם? אלו שמאמינים שהחיים שהם חיים, הם לא באמת החיים שהיו רוצים לחיות? שאם רק היה להם "את זה" ו"את זה" או אם היה כך או כך אז הם היו מאושרים? אבל באמת מאושרים?   מכירים אלה שיספרו לכם כמה הם כמהים לשינוי? ממש ממש משוועים לו? מבחינתם, זה ממש להיות, או לחדול!   הם בוחנים את חייהם ומבינים שלא לזה הם התכוונו, לא לשם הם כיוונו? מכירים את אלו שטוענים שהם רוצים שינוי ומחפשים את הדרך לעשות אותו, בכל מחיר!   הם יספרו ויסבירו שהסביבה לא מבינה או לא מקדמת אותם... שהם למדו ולמדו ולמדו והרחיבו את התודעה שלהם בכל מיני סדנאות ועם אינספור כלים, אבל הם אף פעם לא מיישמים... שהם יודעים בדיוק מה הם צריכים לעשות, אבל לא ממש מצליחים לסגל לעצמם הרגלים שיובילו אותם לשם... שהם "מאוהבים" באיזורי הנוחות של עצמם... שהם ממש, אבל ממש, צריכים מסגרת או ליווי צמוד שיראו להם את הדרך... שיש להם שפע של אמונות שמעכבות אותם... שהם יודעים רק מה הם לא רוצים ולא יודעים מה הם כן רוצים... שיש להם רעיון מדהים, אך הם לא יודעים אך ליישם אותו... שכל פעם שעולה להם רעיון מבריק, הוא נופל כי יש להם יותר מדי "למה לא"...   הם יודעים לתאר את הכל בפירוט מדויק להפליא. הם מנסים לשכנע את הצד השני למה לעשות שינוי זה הדבר הכי נכון עבורם עכשיו. הם מבינים בדיוק מה הם צריכים.   על פניו, הכל מעולה ונראה להם מתאים.   עד שפתאום מגיע לסביבה שלהם, משהו שיכול להיות פתרון אמיתי. משהו שעלול (בטעות!) להביא אותם למקום שהם רוצים להיות בו. עד שהם מגיעים לרגע האמת, שבו כל הסיפורים נגמרים, ובו צריך לנקוט בפעולה: להחליט, להתחייב לסגור ולשלם.   ואז ברגע הזה, ברגע האמת, ב-Money Time - פתאום כל הסיפור משתנה ומתחיל סיפור חדש...   סיפור חדש שהוא הפוך לגמרי מהסיפור הקודם שהם סיפרו: שמה פתאום שהם צריכים מסגרת? ברור שהם יכולים לבד, כי הם למדו כל כך הרבה סדנאות ורכשו כל כך הרבה כלים... (כן, עם אותו ידע ואותם כלים שהם לא השתמשו בהם עד היום...)   כי ממש עוד רגע הם יוצרים לעצמם את המסגרת שהם צריכים לעצמם, כי הם ממש אלופים בזה (בדיוק כמו שעד היום הם לא יצרו מסגרת כזו...)   שעכשיו זה לא ממש הזמן הנכון, כי רק לפני רגע סיימו ללמוד משהו אחר ועדיין לא הטמיעו אותו (בדיוק כמו שלא הטמיעו את כל מה שלמדו לפני כן...)   אם זה רק היה יותר קצר / אם זה רק היה יותר ארוך / אם זה רק היה בשעות הבוקר / אם זה רק היה בסופי שבוע / אם זה רק היה יותר כמו שבדיוק הכי נוח שיהיה להם... (וגם אז זה כנראה לא היה מתאים, כי זה לא בדיוק כמו...)   אם זה היה יותר אישי מקבוצתי / אם זה היה יותר קבוצתי מאישי...   שלא לא נוח להם כך ולא מתאים להם אחרת (ושוכחים שבעצם פנו מלכתחילה בגלל שממש לא נוח להם במצב הנוכחי).   שיש להם זמן / אין להם זמן... שעכשיו זה הזמן / עכשיו זה לא הזמן... שכרגע לא כל כך נוח בגלל הבן זוג, הבת זוג, הילדים, השכן והכלב...   כשיהיה זמן מתאים יותר, כי עכשיו ______ (השלימו את החסר). היתה קורונה, היתה מלחמה, השוק קשה... יש עבודה / אין עבודה... אם רק המחיר היה כזה וכזה...   אז: הם לרגע קט אפילו לא היו מתלבטים ומצטרפים לתוכנית ועושים את השינוי המיוחל שהם רוצים.   והם ממשיכים לשכנע (בעיקר את עצמם) שרק אם ילמדו עוד מיומנות אחת, רק אחת אחרונה (שתתווסף לאוסף המיומנויות שכבר יש להם) אז הם יתקדמו ויגיעו למטרה שלהם.   מה שתרצו. אני חושבת שבאמת כבר שמעתי את הכל...   חוץ מאשר את האמת: שהם מ-פ-ח-ד-י-ם!   וזה מדהים כמה אנשים מפחדים שפתאום החיים שלהם יראו אחרת. כמה הם מפחדים שאולי יצטרכו (לפעמים לראשונה בחייהם) להסתכל על עצמם במראה ולא בהכרח לאהוב את מה שהם רואים – למרות שבתכל'ס, זה קורה כבר עכשיו (הם לא אוהבים את מה שהם רואים).   מפחדים שזה באמת יקרה. שהשינוי שהם כל כך משוועים לו – יקרה. ואם הם לא יאהבו אותו? או שיתגלה להם משהו שהם לא רוצים? או שחלילה יצטרכו לוותר על מקום של הקורבן, או של המסכן? ולקחת, רחמנא לצלן, אחריות על החיים שלהם? שיצטרכו לחיות את חייהם, בלי שיש להם את מי להאשים? זה מפחיד.   זה מפחיד שמישהו יגלה פתאום שהם המלך העירום? שהם לא באמת רוצים להשתנות, הם רק אוהבים (ומעדיפים) להתלונן? שהם מעדיפים לשמור על פוזיציית המסכן, והקורבן של "נסיבות החיים". שתכל'ס טוב להם שם במקום הזה, אז למה לוותר עליו ולזוז ממנו?   למדתי, מניסיוני, שאנשים יספרו הרבה דברים, הכל. הם יסגננו את השיח כך שלכאורה יראה שהם באמת רוצים להשתנות. הם ישתמשו בכל המילים היפות והמפוצצות ובכל הסיסמאות הנכונות, אבל בפנים, בתוך תוכם, הם מתים מפחד ולא מעיזים להודות, אפילו לעצמם שהם מפחדים להשתנות.   זה די מדהים איך אנשים מחפשים, בכל דרך, לשמר לעצמם את הסיפורים שלהם, להצדיק את המקום שהם נמצאים בו, לפעול מתוך אוטומט של הישרדות ומגננה. איך הם ממשיכים לשים לעצמם מכשולים ופועלים שוב ושוב ושוב, מתוך אותה תודעה ומתוך אותן הפעולות, כדי לקבל שוב ושוב את אותן התוצאות. את אותן התוצאות, שלטענתם הם לא רוצים.   אנשים חכמים ממני אמרו כי, אנשים לא נמדדים לפי המילים שלהם אלא לפי המעשים שלהם. ולדבר, עדיין, לא עולה כסף...    עד כאן הפוסט של דבורה. אם אתם רוצים להכיר אותה קצת יותר לעומק, מוזמנים להקשיב לפרק בפודקאסט "עושים שינוי" שהקלטתי איתה.   ואם הדברים האלו נגעו בכם, והחלטתם עם עצמכם שאתם מוכנים לשים את כל "הסיפורים" בצד ובאמת לעשות שינוי, בוחרים בכך ומוכנים להישתנות, הצעד הבא שלכם לא צריך להיות דרמטי או עצום. הוא צעד קטן...   צעד קטן שיכול לעשות שינוי גדול בהמשך.   והצעד שאני מציע לכם הוא להרשם לשוחח עם דבורה ולקיים איתה שיחת בהירות. ללא עלות וללא התחייבות. אבל עם מחויבות - לעצמכם ולשינוי שאתם רוצים ליצור בחייכם.

לאחרונה קראתי מאמר מעניין שפורסם בניו יורק טיימס: ברוכים הבאים לכלכלת ה-YOLO   YOLO הוא ביטוי שגור ל- You Only Live One: חיים רק פעם אחת. הכתבה מתארת תופעה עולמית הולכת וגדלה, במיוחד בשנה האחרונה, לאחר הסגרים הממושכים בעקבות מגיפת הקורונה, שבה יותר ויותר עובדים, עוזבים את מקום העבודה המוכר והבטוח שלהם ועושים שינויים מרחיקי לכת בחייהם. ומה שמיוחד בהם, זה שהם דווקא העובדים שנחשבים, לעובדים "הטובים" והמצליחים יותר באותן החברות. דווקא הם, עוזבים את התפקידים הנחשקים והמישרות הבכירות שהם מחזיקים בהם ויוצאים לדרך חדשה. בספרי השני "להתעורר" (יכולים לקבל אותו כאן ללא עלות) דיברתי על כמה מגמות מאד משמעותיות בשוק העבודה שגורמות ליותר ויותר אנשים להבין שמקום העבודה שלהם הוא כבר ממזמן אינו המקור לבטחון הכלכלי שלהם. והיום, עם מליוני "מובטלי קורונה" בכל העולם, גם אלו שלא פוטרו מעבודתם, מבינים שהם חיים על קרקע שאינה מוצקה בכלל... התופעה הזו כבר קיבלה כינוי בשם "כלכלת ה-YOLO". המצב הזה מוביל יותר ויותר אנשים להבנה שהם צריכים לקחת את עתידם בידם ואחריות על חייהם ובמיוחד על המצב הכלכלי שלהם. הם מבינים שלהמשיך ולהשאיר את האחריות למצבם הכלכלי, התעסוקתי, ההגשמתי ולאושר שלהם בחיים, בידיים של מעסיקים או של ממשלות, זו אסטרטגיה גרועה. גרועה מאד! הסיבות לכך היו קיימות גם לפני הקורונה: תחושות של חוסר סיפוק ומשמעות בעשייה שלהם שעמום מהעיסוק תחושה של תגמול נמוך על העשייה שלהם שחיקה ו"עייפות החומר" פער בערכים של האדם מול הערכים של החברה שהוא עובד בה חוסר מיצוי (תחושה של "אני יכול לעשות הרבה יותר מזה") אם תוסיפו לאלו גם את כל מה שהקורונה הבאה איתה, שעות אינסופיות מול המסך בישיבות ושיחות זום משמימות, ריחוק חברתי וצפייה בחברים שפוטרו ברגע אחד מעבודתם ה"בטוחה", זה לא מפתיע שכל כך הרבה אנשים בוחנים מחדש את מערכת האמונות שלהם ולא מוכנים יותר להתפשר על החיים שלהם.   מחקר שנעשה לאחרונה על ידי מיקרוסופט חשף שלמעלה מ-40% מהעובדים מתכוונים לעזוב את העבודה שלהם בשנה הקרובה. זה נתון מדהים. אבל לא מפתיע. באחד הראיונות שלו, השחקן ג'ים קארי סיפר שהוא ראה איך אבא שלו הולך בוקר בוקר למקום עבודה שהוא לא אוהב. רק בשם ה"יציבות" וה"בטחון". ואז בוקר בהיר אחד, אבא שלו פוטר מהעבודה שלו. וג'ים הבין תובנה אחת מאד מאד משמעותית: "אם יכולים לפטר אותי מעבודה שאני מתפשר עליה, אז עדיף כבר לעשות משהו שאני באמת רוצה". בום! זה מה שקורה היום להרבה מאד אנשים. הם מבינים שהם מתפשרים על החיים שלהם. שהם נאחזים במקום עבודה, רק בגלל אמונה (שגויה ולא ריאלית) שזה מה שנותן להם וודאות או בטחון כלכלי. הם משלמים מחיר מאד מאד יקר בעבור תחושת ה"בטחון" המזוייפת הזו. זה מחיר רגשי ונפשי מאד גבוה. לקום כל בוקר בתסכול וחוסר סיפוק. להרגיש "מת" מבפנים. אני קורא לאנשים במקום הזה Walking Dead. אנשים שהם הולכים, יש להם דופק, אבל הם מתים. מתים מבפנים. גם אני הייתי במקום הזה, כך שאני מכיר אותו היטב. אז מה עושים עם זה? לצערי, הסטטיסטיקה מראה שחלק גדול מהאנשים שקוראים כעת את השורות הללו, יהנהנו בראש בהסכמה ויחזרו לעשות בדיוק את מה שהם עשו לפני 5 דקות. אבל אם אתם ב-3%-5% שינהגו אחרת, יש מה לעשות. אם תבחרו בכך. אם תבחרו לבחור בעצמכם. אם תבחרו לבחור בתשוקות ובהגשמה שלכם ולא בפחדים שלכם. מרבית האנשים בוחרים מתוך פחד. ואז הם מתפלאים שהם לא מרגישים מוגשמים. מה לא עושים? לא עוזבים מחר בבוקר מקום עבודה. זה לא אחראי ולא נכון לעשות את זה. אם אתם רוצים שינוי, רוצים לשנות קריירה, רוצים לעזוב את העבודה שלכם – זה מעולה! אבל צריך לעשות את זה בצורה שקולה ואחראית. לבנות תוכנית פעולה לשם. ובעיקר בעיקר – לבנות את עצמכם לשם. לבנות בתוככם את החוסן הפנימי והמנטאלי שלכם. לבנות לעצמכם תוכנית כלכלית שתאפשר לכם לעשות את הצעד הזה בצורה בטוחה ונינוחה ולא מתוך לחץ, פחד והישרדות כלכלית. להבין לאן אתם הולכים, מה יהיה הדבר הבא שלכם? ליצור לעצמכם סביבה חדשה של אנשים שירימו אתכם, שיעזרו לכם ושיתמכו בתהליך השינוי שאתם עוברים. זה לוקח זמן. זה לא לוקח שנים על גבי שנים. לי זה לקח קצת יותר משנה. ליוויתי לקוחות שזה לקח להם כמה חודשים. ליוויתי גם כאלו שזה לקח להם כמה שנים. זה משתנה מאדם לאדם. אבל זה לגמרי אפשרי. גם אם אתם קוראים כרגע את השורות הללו ולא רואים שום דרך בעולם שזה אפשרי עבורכם. אני כאן לומר שזה אפשרי. אתם צריכים למצוא את הדרך שלכם. היא שם, מחכה לכם שתצעדו בה. עשו את הצעד הראשון. אם הדברים האלו נגעו בכם ואתם מרגישים בשלים לשינוי... אני מזמין אתכם לתאם איתנו שיחת בהירות ללא עלות וללא התחיבות. שלכם, ערן נ.ב - אם יש בסביבתכם אנשים שרוצים שינוי או שצריכים שינוי, שתפו איתם את הפוסט הזה... אולי זה יהיה הדבר שיגרום להם להרים את הראש ולעשות את הצעד הראשון...

את הסרטון הזה שלח לי אחד הבוגרים שלנו בתוכנית "עושים שינוי". הוא אמר לי עליו: "ככה האגו שלי מרגיש לפעמים, שלמרות כמה שאני רוצה להשתנות ולשנות, כל מה שהוא רוצה לעשות זה לחזור למקום המוכר והבטוח שלו".

והפעם פוסט אורח של יעל לב-אור (מאמנת היישום בתוכנית "עושים שינוי") יש לבני אדם כמה פחדים שמשותפים כמעט לכולם: פחד נטישה, פחד מוות וגם פחד כלכלי. תעצמו עיניים, תחשבו שאתם הומלסים - איזה פחד. באפריל האחרון צפיתי בסרט על השואה, היה קטע בסרט שהאמא מגלה שנשאר להם כמה שטרות אחרונים והיא מתחילה לבכות, נזכרתי באמא שלי מספרת על החיים בגטו, על אמא שלה בוכה לאבא שלה מאיפה הם ישיגו אוכל.

טל פריבנר היא יועצת ארגונית ומאמנת למנהיגות באומץ, טל עובדת עם חברות, ארגונים ואנשים פרטיים ומאפשרת להם לממש את עצמם ולפעול באומץ בחייהם ובעסקיהם, למזער סבל ולפתח חמלה והקשבה לעצמם. בשיחה אמיצה ואותנטית, אנו מפרקים את האומץ לגורמיו השונים והמעשיים, מה זה אומץ? כיצד ניתן לאמן אותו, באופן מעשי ויום יומי? מדוע חשוב להיות אגואיסט ואיך אגואיזם קשור לאומץ? וגם מדוע אומץ דורש מאיתנו מאמץ. ובנוסף שוחחנו על: - מדוע ההחלטה להתחתן היא אחת ההחלטות האמיצות שיש - מדוע דווקא האנשים המצליחים ביותר הם אלו שרוצים לאמן את שריר האומץ שלהם - איך מתרגלים אומץ באופן יום יומי - מה הסוגים השונים של האומץ בחיים שלנו

הי! הימים האחרונים מזמנים לנו הזדמנות מעניינת להתבונן על המציאות החיצונית ודרכה להבין דבר או שניים לגבי המציאות הפנימית שלנו, שבסופו של דבר משפיעה על המציאות החיצונית שלנו. בחירות, קורונה, הפחדות... אם נבחן את ההתרחשויות של השבועיים האחרונים ועד היום, אפשר לכנות את המכנה המשותף של כל מה שאנו רואים שקורה בחוץ בשם: עצמת הפחד. החל מהבחירות. אין זה משנה באיזה צד אתם של המפה הפוליטית, כל אסטרטגיות הקמפיינים של כל המפלגות נעו סביב הפחד. הפחד שזה יבחר, או הפחד ממה יקרה אם הוא יבחר. זה לא סתם. אינספור מקרים, מחקרים והתנסויות עבר הוכיחו לפוליטיקאים שלנו שוב ושוב, שיותר מהכל, פחד והפחדה מניעים אנשים לקלפיות. ככל שמפחידים אותנו מכך שביבי יבחר שוב, כך הוא מתחזק יותר. ככל שמפחידים אותנו שהערבים נוהרים לקלפיות, כך הם מתחזקים יותר. ככל שמפחידים אותנו מכך שהחרדים ישתלטו על המדינה, כך הם מתחזקים יותר. זה לא מקרי אגב. זהו חוק! החוק השלישי של ניוטון קובע כי: כאשר גוף מפעיל כוח כלשהו על גוף אחר, הגוף האחר יפעיל כוח השווה בעוצמתו אך מנוגד בכיוונו על הגוף הראשון. ובשפה פשוטה: מה שאנו מתנגדים לו – יפעיל עלינו כח שווה עוצמה בכיוון ההפוך. ולכן מה שמתנגדים לו או שמפחדים ממנו – גדל!   הבחירות האחרונות, ואלו שלפניהן, ואלו שלפניהן, ולצערי, ככל הנראה גם אלו שלפנינו – כולן מראות שישראל בחרה מתוך פחד. מתוך פחד ולא מתוך תקווה. זה הדבר העצוב ביותר בעיני. שעם שלם בחר מתוך פחד ולא מתוך תקווה. אני חושב שכאנשים בודדים וכעם, לאבד את התקווה זה מצב מאד מאד מסוכן. אדם חולה שמאבד תקווה, מאבד גם את הרצון לחיות. השליכו מכך מה קורה לעם אשר בוחר מתוך פחד ומאבד תקווה. הקורונה מלמדת אותנו שיעור דומה: מה שמתנגדים לו גדל. ככל שההיסטריה שיוצרים סביב הקורונה מתגברת, כך גם ההשפעה שלה גדלה. ככל שמתנגדים לה יותר – היא מתפשטת. ורק לשם פרופרציות – הסיכוי שלכם להפגע בצורה קשה מהקורונה קטן יותר מהסיכון שלכם לזכות בלוטו. הסיכוי שלכם לזכות בלוטו קטן יותר מהסיכוי שלכם למות מפגיעת מטאוריט (שעומד על 1 ל-1 עד 1.6 מליון). אם בכל זאת אתם בוחרים למלא לוטו, רק קחו בחשבון שהסיכוי שלכם להפגע בתאונת דרכים בדרך לדוכן הלוטו גדול פי וכמה ועומד על 1 ל-28,481... אז סביר יותר שתפגעו בתאונת דרכים או ממטאוריט, עוד לפני שתפגעו קשה מהקורונה. האם העובדה הזו מונעת ממישהו לצאת מהבית? האם זה מונע ממישהו להכנס לרכב ולנסוע? נשמע מצחיק, נכון? אנחנו לוקחים על עצמנו מדי יום סיכונים הרבה יותר גדולים מאשר הסיכון שהקורונה מהווה לנו. אבל, לצערי, התקשורת, הממשלה וגופים בעלי אינטרסים (כלכליים, בריאותיים, פוליטיים וכו') זורעים פחד ובהלה. רק חשבו מה יכולת ההפחדה הזו עושה לגופי התקשורת שנהנים פתאום מפריחה ברייטינג, או ליצרני ג'ל הידיים... באמת שאני לא מצליח להבין את ההגיון של ג'ל הידיים – כאילו שזה הדבר שיציל אותנו מהקורונה, ועדיין הוא נהנה מגידול של 3500% במכירות. אגב, לא פשוט יותר לשטוף ידיים עם סבון??? הפגיעה הקשה ביותר של הקורונה, או יותר נכון לומר – ההיסטריה של הקורונה, היא הפגיעה הכלכלית, והפגיעה בשגרת החיים של האנשים, של כל אחד מאיתנו. וזה לא קשור בכלל לנגיף עצמו, אלא להפחדה. אנשים שפועלים מתוך פחד, עושים לרוב הרבה מאד טעויות. למשל, אנשים מסתכלים על מדדי הבורסה שצונחת וממהרים למשוך את כספם מקרנות הפנסיה... לא כי הם עשו כאן איזו הערכה כלכלית מחושבת שבוחנת את הגיל שלהם, את הצורך שלהם בזמינות של הכסף או שיקולים אמיתיים אחרים, אלא מתוך חרדה, פניקה וכי זה מה שהשכן או החבר שלהם אמר להם לעשות. זה החזיר אותי לימים הטרופים של סוף 2008 שבהם כותרות האימה בעיתונים בישרו שהציבור מושך את כספו מקרנות הפנסיה, ואכן רבים מאלו שקראו את הכותרות הללו הלכו ומשכו את כספם. וברגע אחד של חוסר מחשבה, וההליכה אחר חשיבת ההמון, השמידו את העתיד הכלכלי שלהם. ב-2010 כבר חל התיקון והכל חזר למקומו וכל ההפסדים של קרנות הפנסיה השתקמו, אך מי שמשך את כספו, איבד הרבה מאד מערכו בגלל החלטה פזיזה. כל אלו הם ארועים חיצוניים שאנו נותנים להם להשפיע עלינו. אבל זה לגמרי לא חייב להיות כך. וכאן נכנס עניין הבחירה החופשית שיש לכל אחד מאיתנו, אך לצערי לא רבים מאיתנו עושים בה שימוש מושכל. אדם צריך לשאול את עצמו מהיכן מונעות הבחירות שלו – האם מתוך פחד או מתוך תקווה? אני לא אומר שאתם צריכים עכשיו להזמין טיסה לסין או לאיטליה, אבל מצד שני, אם אתם לא באוכלוסיית סיכון ספציפית אין באמת סיבה להכניס את עצמכם לבידוד מרצון (עוד לפני שאתם באמת נדרשים לבידוד על פי החוק). אפשר לנקוט בזהירות, אבל זהירות יתר והיסטריה הן כבר מסוכנות יותר. ומצד שני, השמירה על השגרה חשובה לבריאות הנפשית שלנו. אני מנסה להימנע עד כמה שניתן מפגיעה בשגרה המתוכננת שלי. לא ביטלתי שום פעילות, לא הפסקתי לעשות שום דבר שתכננתי קודם לכן. אני בוחר בתקווה ולא בפחד. אז כמה המלצות פרקטיות: שמרו על השגרה, עד כמה שניתן. אל תמהרו לבטל דברים שתכננתם לעשות. אל תהיו נמהרים בהחלטות על הכסף שלכם, אם אינכם בטוחים מה לעשות, קחו יעוץ עם מי שמתמחה בכך (ולא, השכן שקרא פוסט של "מומחה שקר" כלשהו בפייסבוק אינו נחשב למומחה) כל משבר טומן בחובו את זרעי ההזדמנות. זה לא משפט שלי, נפוליון היל טבע אותו כבר ב-1934 (אחרי המשבר הכלכלי הגדול של 1929) בספר "חשוב והתעשר". שבו לחשוב, איפה ההזדמנות כאן? בעסק? במשפחה? בבריאות? בהשקעות? בכסף שלי? המעיטו בצריכת החדשות / העיתונים / הפוסטים של הפאניקה ברשתות החברתיות (מציע להתנזר מהם לגמרי). אנרגיה היא דבר מדבק. הרבה יותר מהקורונה, ואנרגיה שלילית ופחד הם מדבקים במיוחד והכי חשוב – תבחרו בתקווה! ולא מתוך פחד! ואם מצאתם ערך דברים הללו, אשמח שתשתפו, שיהדהדו למרחק גדול יותר. ככל שנגביר את ההדהוד של התקווה, כך נוכל למגר את הפחד... וגם את הקורונה! ורק תהיו לי בריאים! :) שלכם, ערן.

הי! ביום שישי האחרון, בהרצאה "זה לא שפוי להיות נורמלי" שקיימתי, ישבה בין האנשים גם מיכל.   מיכל הצטרפה לפני קצת פחות מחודשיים לתוכנית החדשה "עושים שינוי!".   אחד הדברים המשמעותיים שעמדו לנגד עיני כשפיתחנו את התוכנית החדשה היו להזיז את המשתתפים בה, בצורה כזו שהשינוי שהם יחושו וירגישו יהיה כל כך מוחשי ונוכח בחיים שלהם, שהם לא יוכלו שלא לראות ולהרגיש אותו.   זה לא דבר פשוט... כי שינוי הוא משהו תהליכי, שקורה לאורך זמן, ובגלל שהוא כזה, אנו לא תמיד נוכחים לכך שהוא התרחש, אלא רק לאחר זמן ופרספקטיבה.   כשחזרנו הביתה לאחר המפגש בשישי, חיכתה לנו ההודעה הזו ממיכל:   "אני מרגישה שחייתי במערת עבדות... שלא היה לי זמן, פנאי אוויר ודרך לראות מה אני רוצה מהחיים שלי, מה האפשרויות לאן פניי ופתאום דברים נגלים לי מול העיניים ואני שואלת את עצמי בוקר בוקר איפה הייתי עד היום.....   אז אני רוצה לומר לכם תודה שאתם מצליחים להוציא אותי מהמערה, מהקונכייה, אין לי מושג ממה, אבל אני רוצה לצעוק אני רוצה לצעוק אני חופשייהההההה! ואני יודעת שהדרך ארוכה ואני רק בהתחלה אבל זה מה שאני מרגישה כרגע ורציתי לומר לכם תודה.   אני כותבת לכם עכשיו כי היום בסדנא, רציתי לצעוק לערן תדגים עלי! ספר להם עלי, שהם יבינו מה קורה לי, מה קרה לי עד כה, מה שחררתי ממה אני עדיין פוחדת ,אני הדוגמא החיה שלך יושבת כאן...   רציתי לצעוק את זה כי אני רוצה שאנשים שהיו במצוקה כמוני יידעו שמשהו חייב לזוז, משהו חייב לקרות, אני כבר לא יכולתי לקום בבוקר, שנאתי הכל, את כולם ובעיקר את עצמי שרע לי ואני קפואה.   אז תודה שהוצאתם אותי מהפריזר להפשרה ולפעמים ההפשרה הזו לא קלה אבל אני מאמינה בתהליך מאוד ומאמינה שאני יכולה ומאמינה בדרך שאתם מובילים אותי ועושים זאת בצניעות רבה שאליי מדברת בעד עצמה.   אני מבקשת מכם שתתנו לי להעניק לאחרים ולחלוק איתם את מה שאני עוברת כעת, אני בתחילת התוכנית אמנם אבל אני רוצה לספר לעולם מה קורה לי כדי שגם להם זה יקרה, והם לא צרכים לחכות כל כך הרבה שנים ולעבור את מה שאני עברתי.   כל מי שרוצה לשמוע ממי שכרגע עוברת את מה שאתם עושים בתהליך וכיצד אתם מפגישים אותי עם עצמי אני באהבה גדולה אשוחח איתו/איתה.   מגיע לכם על המקצועיות, היושרה שלכם והצניעות שלכם שכל הזמן יפיצו את אמונתכם ועבודתכם.   מי שמתלבט בשמחה, בשמחה, בשמחה שיתקשר אלי.   אני מאוד מרוגשת ממה שעובר עליי בתהליך למרות שהוא ממש לא פשוט לי אבל כמו שאמרתי לערן זו המתנה הכי גדולה שנתתי לעצמי מזה הרבה שנים.   שבת שלום. מיכל"   אני חושב, שיותר מהכל, מה שעובר מהדברים המרגשים של מיכל, הוא תחושת החופש שהיא חווה. התחושה שפתאום יש תקווה, שהדברים לא חייבים להיות כמו שהיו.   לצערי, ישנם לא מעט אנשים שנמצאים במקום שבו מיכל היתה, מקום של שחיקה גבוהה, תסכול ובעיקר חוסר יכולת לראות איך כל המצב הזה יכול להשתנות.   והסיבה שהבאתי את המכתב של מיכל בפניכם הוא להראות, שזה ממש לא חייב להיות כך. שיש דרכים נוספות, גם אם הן כרגע לא הציגו את עצמן בפניכם, הן שם. והן קיימות.   בקרוב תפתח קבוצה חדשה של התוכנית "עושים שינוי!", אם אתם רוצים לקבל את הפרטים, פשוט צרו עמנו קשר ונשלח לכם את הפרטים מיידית. חג פורים שמח! שלכם, ערן.