ערן שטרן

מה יש לך לחפש 3 ימים על גדות הירדן עם עוד 300+ גברים?   את השאלה הזו נשאלתי כמה פעמים על ידי אנשים בסביבה שלי ששמעו שאני עומד לבלות את סוף השבוע האחרון בחברתם של עוד כמה מאות גברים במסגרת פסטיבל "שיווה" שהתקיים בפעם ה-27 בהפקת עמותת "דרך גבר".   שאלה טובה...   התשובה המיידית שלי היתה שהוזמנתי להעביר שם כמה סדנאות והתשובה הזו בדרך כלל סיפקה את הצד השואל.   אבל האמת היא, שכבר לפני שנה, כשנחשפתי לראשונה לשיווה (כן, גם אז הזמינו אותי להעביר שם סדנה :) ) והגעתי לגדות נהר הירדן בקיבוץ דגניה, הרגשתי שיש שם משהו שונה ומיוחד.   כי מה כבר יכול להיות שגרתי כשאתה אוסף 300+ גברים בלבד, לשלושה ימים במאהל ססגוני, עם מוסיקה, בירה, אוכל טוב ו-7 מתחמי סדנאות שונות שרצות במקביל?   האמת ששום דבר הוא לא שגרתי במה שקורה שם.   מרגישים זאת מהשניה הראשונה כשמגיעים לשם וחווים את ההוויה המיוחדת. הייתי מצפה שעם כמות כזו גדולה של און גברי שמסתובבת שם, אפגוש גם במנות גדושות של "אגו" ומאצ'ואיזם שמגיעים איתה בדרך כלל.   שמחתי להתאכזב ולגלות שההיפך הוא הנכון. לא פגשתי כזו דינמיקה של רעות, אחווה, פתיחות, שיתוף ועזרה בשום מקום אחר.   כאילו שמהרגע שהגענו לשם, יכולנו להשאיר את כל תחפושת "הגבריות" ברכב, ולהגיע כמו שאנחנו – נקיים וערומים מפוזה.   אין הרבה מרחבים שאני מכיר שמאפשרים דבר שכזה. ובמיוחד לא לגברים.   היו שם הייטקיסטים ואנשי רוח, מנהלים ועובדים, שכירים ועצמאיים, גרושים ונשואים, צעירים ומבוגרים, הכל מהכל. והמדהים הוא שאתה אף פעם לא באמת יודע, מי נמצא מולך – לאיזה קבוצה הוא משתייך? כי זה לא באמת משנה. ושם בכלל, אין לכך משמעות. כי כאשר התחפושות נשארו ברכב, כולם שווים, כולם נחשבים, אין כאן מישהו שיותר ומישהו שפחות, כולם מאפשרים לעצמם – להיות הם, ולו רק ל-3 הימים הללו – חופשיים להיות הם עצמם.    וחשבתי על כך לא מעט בשלושת הימים המופלאים האלו, עד כמה שזה נדיר בעולם שלנו, להיות במקום הזה, חופשי מהצגות, חופשי ממסכות, חופשי ממגדרים והגדרות. פשוט להיות אתה.   זה לא קל, בטח לא בהתחלה, וגם אני מצאתי את עצמי מנהל שיחות עם האגו שלי על סיטואציות מסויימות, האם זה "נכון" שאהיה כך או שאהיה אחרת, האם אני באמת יכול לאפשר לעצמי להיות חופשי לגמרי או שעלי "לשמור" על עצמי כמו שהאגו שלי לא פעם הציע.   אז פעם הצלחתי בכך יותר, ולפעמים פחות, אבל עדיין, עצם השיחה הזו שהייתי מודע לה שהתחוללה בראש שלי, אפשרה לי לבחור מה מרגיש לי נכון לעשות בכל רגע. לרוב אנו נשארים שבויים בידי האגו שלנו, לא מודעים לשיח הזה והאגו הוא שמנהל את ההצגה, הוא זה שקובע ומחליט עבורנו. האגו הוא זה שמשאיר אותנו "כלואים" בסוג של כלא פנימי, שבו עלינו להמשיך ולהעמיד פנים שאנו מישהו אחר, מתנהגים באופן מסויים כי ככה "צריך" או שככה זה "נחשב". מופעלים מתוך "מה יחשבו עלינו" ו"איך זה יראה לאחרים".   ונראה לי שבאופן כללי לגברים זה מורכב עוד יותר.   חוץ מאשר בשיווה. פגשתי שם אנשים ששיתפו דברים שמעולם לא העזו לשתף עם אחרים, שהתייעצו על הפחדים העמוקים שלהם, ששיתפו בהצלחות הכי גדולות שלהם שמעולם לא חשפו, שביקשו עזרה, שנעזרו באחרים, שעזרו לאחרים.   עולם חדש. עולם יפה.   מקומות כאלו וסיטואציות מסוג זה, עוזרות לנו להוציא מעצמנו משהו חדש.   דווקא המקומות של חוסר הנוחות, של חוסר הוודאות, של העימות הפנימי שלנו עם האגו שלנו, אלו המקומות שמרחיבים את התודעה שלנו, מצמיחים אותנו והופכים אותנו לקצת "טובים יותר" ממה שהיינו קודם.   אני רוצה להודות לכל מי שטרח ויצר את המרחב המופלא הזה, לכל האנשים שיצא לי לפגוש ולשוחח איתם, ובמיוחד לבני, ישראל, יעקב, עודד, מיכאל, ארנון, דניאל, דודו, ברוך, עופר, דרור, גיא, אלי, מיקי ואריאל שמכל אחד מכם לקחתי משהו בשיחות שלנו. תודה!   אז אני ממשיך במסע שלי, ומזמין אתכם גם להמשיך במסע שלכם, ואם אתה גבר שקורא עכשיו את הדברים הללו, אז אני מזמין אותך להצטרף לשבט... ומי יודע, אולי נפגש בשיווה הבא? נשים, מוזמנות להעביר את זה לגברים שלכן... מבטיח שזה ישתלם לכן! :)   ולמי מכם שרוצה להיעזר בי במסע שלו, לאפשר לעצמו יותר חופש, חופש פנימי, ומודעות ערה לשיח של האגו שלו וכיצד הוא מגביל ומנהל אותו, אני מזמין אתכם להצטרף אלי (לא רק גברים, גם נשים מוזמנות) לסדנת "התגלית" הקרובה. המסע מתחיל בצעד הראשון....   בסדנת "התגלית" אני מעניק למשתתפים כלי עוצמתי, ודרך פשוטה להתחבר לעצמם מחדש. להתחבר לשליחות שלהם, לחיות בחופש ולהכניס מהות ומשמעות לעשייה שלהם.   מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם! שלכם, ערן.

הי!   אחת התופעות שאני חווה אותן הרבה עם בעלי העסקים שאני מלווה ופוגש, היא שהם רוצים ומבקשים את העזרה והליווי העסקי, הם מחפשים את העצות למהלכים העסקיים, את האסטרטגיות ואת הטקטיקות שהם יכולים לבצע בעסק שלהם.   אבל – הם תשושים!   הם עייפים, שחוקים ומתוסכלים.   אבל, הם לא מרגישים שהם יכולים לאפשר לעצמם לנוח, לחדש כוחות, להתמקד, להתחבר מחדש ולהיטען באנרגיה.   במקום זה הם מחפשים את "הפתרון האולטימטיבי", את ה"מהלך החדש" או את"גלולת הקסם" החדשה שתעזור לעסק שלהם להתפתח.   והאמת היא, שלרוב המצב לא "כל כך גרוע" כמו שהם לפעמים תופסים אותו. יש להם עסקים שמצליחים לא רע, יש להם לקוחות שאוהבים אותם ונהנים לקבל מהם שרות. לרוב הם גם בעלי משפחות, ומצליחים גם בגזרה הזו.   כלומר, באופן כללי, החיים שלהם באמת טובים. אבל הם לא מרגישים את זה.   הם לא מרגישים את זה, כי השגרה היומיומית של העסק שוחקת אותם. הם איבדו את השמחה שהיתה להם בתחילת הדרך.   זוכרים את שמחת היצירה הראשונית שיש תמיד בהתחלה? את ההתרגשות, ההתלהבות והאנרגיה?   מתישהו, לאורך הזמן, זה נעלם להם.   השמחה נעלמה, והחליפה אותה תחושת עומס ועייפות.   אחת התפיסות המגבילות ביותר שלנו, היא ש"מה שהיה הוא מה שיהיה". כלומר, שאם השגנו תוצאה מסויימת באופן מסויים, אז זו הדרך היחידה להשיג את אותה התוצאה.   זה מנהל אותנו בכל תחומי החיים, ובטח כאשר מדובר בעסק שלנו.   אני זוכר את עצמי, לפני שנים, עייף ומתוסכל מכך שדברים שעשיתי בעבר הפסיקו "לעבוד" כמו שהייתי רגיל, ואז התגובה הטבעית והאוטומטית שלי היתה, לנסות לעשות "עוד מאותו הדבר" רק יותר הרבה או יותר חזק.   המציאות היא, שיותר הרבה, יותר חזק, או באופן כללי "יותר" מאותו הדבר לרוב לא פותר את הבעיה. ולא משנה את המצב כפי שהיינו רוצים. ולכן אנו נדרשים במקומות הללו לעשות משהו שונה מהרגיל שלנו, להגיב באופן אחר מהאוטומט שלנו.   במקרה שאתם מרגישים שנעלמה לכם השמחה מהעסק, או שאתם מרגישים עייפים ומותשים, הפתרון של "יותר" הוא לאו דווקא הפתרון המתאים.   במקרים הללו, הייתי מציע לכם גישה אחרת.   הדבר הראשון שהייתי מציע הוא – לנוח. לשחרר את הראש שעסוק כל הזמן ב"מה עוד אני יכול לעשות" וממציא לנו עוד ועוד משימות. הראש שלנו, בהנהגתו האיתנה של האגו שלנו, כל הזמן ימצא לנו עוד ועוד משימות. הוא משעובד לתפיסה ש"צריך לעשות יותר כדי להשיג יותר". מבחינתו מנוחה היא ל"חלשים" ואין שום תועלת בה.   אבל זה כל כך רחוק מהאמת. כאשר אנחנו עייפים ומרוקנים מאנרגיה, אין זה משנה כמה פעולות נעשה, וכמה קשה נעבוד, אלו יהיו פעולות חסרות אנרגיה, ולכן גם התוצאות שהן יניבו יהיו דלות ולא משמעותיות.   דווקא המנוחה, טעינת המצברים היא שתעשה את העבודה טוב יותר.   והרבה פעמים, כאשר אנו מרשים לעצמנו להיטען ולנוח, אז חוזרת לנו היצירתיות, והרעיונות החדשים שמגיעים יהיו הרבה יותר אפקטיביים.   הדבר השני שהייתי מציע הוא להתחבר מחדש.   להתחבר מחדש למי שאנחנו, למהות ולמשמעות שבגללה אנו עושים את מה שאנו עושים.   לא פעם כשאנו יוצאים לדרך העסקית, המהות והמשמעות מאד ברורה לנו. השליחות שאיתה אנו יוצאים לדרך מאד ברורה, ואיתה מגיעה התשוקה והאנרגיה לעשייה. אבל לאחר זמן, זה הופך להיות שגרתי, ולא פעם גם "מקור פרנסה" ואז אנחנו מאבדים את השמחה.   אז, קחו את הזמן להתחבר מחדש למי שאתם, לשליחות שלכם כאן, לתפקיד שבאתם למלא.   בסדנת "התגלית" אני מעניק למשתתפים כלי עוצמתי, ודרך פשוטה להתחבר לעצמם מחדש. להתחבר לשליחות שלהם, ולהכניס מהות ומשמעות לעשייה שלהם. לפרטים נוספים על "התגלית"  ואשמח לשמוע מכם בתגובות – איך אתם מחזירים את השמחה לעסק? שלכם, ערן.

לפני מספר ימים קיבלתי את ההודעה הזו דרך האתר (השם והפרטים שונו למניעת זיהוי). "שלום, שמי דויד, שאלה שעלתה לי בזמן קריאת הספר ״להתעורר״.  אני עובד כשכיר בחברת הייטק ובחודשים האחרונים מלווה אותי השאיפה, לעזוב את העבודה ולהקים סטארט אפ משלי. לאחר שקיבלתי החלטה וקבעתי לעצמי דדליין שבחודש הקרוב נובמבר אעזוב את מקום העבודה, אחתום על דמי אבטלה ואקדיש את כל זמני להקמת הסטארט אפ, החלטתי לרכוש את הספר ״להתעורר״ כדי לחזק בי את השאיפה ולהגיע עם יותר אמונה בכך שאני עושה צעד נכון. הקריאה בספר דווקא ערערה את הבטחון שלי בתכנית המקורית, כיוון שהדגשת מספר פעמים בספר שזה לא רעיון טוב להיות פזיז ולעזוב את העבודה ישר. אפילו כתבת בספר שבמקרים מסוימים, הצעת ללקוחות שלך שלו שכבר עזבו את העבודה למצוא עבודה כשכירים מחדש. לכן רציתי לשאול, מתי זה בדיוק הזמן הנכון?"   השאלה שדויד העלה היא שאלה חשובה, מתי באמת זה הזמן הנכון לעזוב מקום עבודה? בגלל החשיבות של השאלה, החלטתי לענות לו תשובה מפורטת כאן, כך שעוד אנשים יוכלו להפיק ממנה ערך: הי דויד, ראשית אני רוצה לברך אותך על ההחלטה והצעד האמיץ! כמו שהסברתי וכתבתי בספר "להתעורר", אדם צריך לעבור תהליך של הכנה ובשלות פנימית לפני שהוא עושה את הצעד ועוזב את מקום העבודה שלו. המקרים שתארתי בספר, בהם המלצתי ללקוחות לחזור ולחפש עבודה כשכירים, הם של אנשים שפגשתי לאחר שעזבו את עבודתם, בלי שעשו איזו שהיא הכנה מוקדמת ובלי שהיתה להם תוכנית מובנית (עד כמה שניתן) לצאת לדרך עצמאית וזה בהחלט לא מומלץ. מה שקרה להם הוא שעם כל ההתלהבות לעזוב (שאני לגמרי יכול להבין אותה) וככל שעבר הזמן מבלי שעשו משהו קונקרטי להתקדם (כי היו ללא תוכנית), הם החלו להכנס למצב יותר ויותר השרדותי (רגשי ונפשי בעקבות הרעת מצבם הכלכלי). ובמצב הישרדותי קשה יותר ויותר להתפתח ולהתקדם. במקרים רבים אני ממליץ לאנשים במצבך על הדרגתיות, כלומר לעבור לחלקיות משרה ואז במקביל להתחיל לפתח את העסק שלהם. יש כאלו שפוטרו או עזבו מקום עבודה ואני ממליץ להם לחפש עבודה לתקופת ביניים, לא כדי לפתח שם קריירה, אלא שתתן להם את היציבות הכלכלית שהיא מאד חשובה, ומצד שני לא תעסיק אותם יותר מדי, כך שיוכלו להתחיל לפתח את עצמם ואת העסק שלהם במקביל. קשה לי לענות לך על השאלה "מתי הזמן הנכון שלך?" כי אנו לא מכירים, ואני לא יודע מה התוכנית הקונקרטית שלך. יוצא לי לא מעט ללוות וליעץ ללקוחות במצבים דומים לשלך, ולבנות איתם תוכנית יציאה שתבטיח עד כמה שניתן יציאה חלקה לעצמאות, בטוחה יותר ועם סיכויי הצלחה גדולים יותר. כמובן שלא ניתן להבטיח 100% הצלחה (ותזהר ממי שמבטיח לך משהו כזה), אך בהחלט ניתן לצמצם סיכונים ולהגדיל סיכויים. ישנם 4 פרמטרים עיקריים בתוכנית היציאה לעצמאות שאני כולל כאשר אני מלווה אנשים במצבים דומים: תוכנית כלכלית -הבנת המספרים של האדם. כמה כסף אדם צריך שיהיה לו מדי חודש, כדי שיוכל להמשיך ולקיים את משפחתו. מה הם המשאבים שעומדים לרשותו? כמה זמן הם מקנים לו? כמה הוא מוכן לסכן? כיצד וממה הוא יוכל לייצר הכנסות כמה שיותר מהר? כל אלו הן שאלות מאד חשובות, שאם לא עסקת בהן או שאין לך תשובות להן, כדאי להתחיל איתן. לפני כ-12 שנים, כשהייתי במקום דומה לשלך, עשיתי את חישוב המספרים שלי. זה חישוב שדי פשוט לעשות אותו. ואז הגעתי להבנה שיש לי סכום מהפיצויים שיכול לקיים אותי לתקופה של כשנה (תחת ההנחה שבמקביל אני מתחיל כבר להכניס כסף). והשאלה "האם אני יכול לעזוב את העבודה שלי?" התחלפה בשאלה "האם אני מוכן לסכן את הסכום הזה על מנת לצאת ולהגשים את החלום שלי?". ההכנה המנטאלית/רגשית/נפשית/תפיסתית שלך- תפיסות העולם של שכיר ושל עצמאי הן שונות כמו המרחק של כדור הארץ ומאדים. אדם צריך לשנות את התפיסות שלו קודם כל ולהתאים אותן לתפיסות שתומכות בהתנהלות שלו כבעל עסק ועצמאי לפני שעושה את הצעד הממשי. לדעתי לעזוב ולצאת לדרך עצמאית, לפני שאדם עושה עבודה פנימית לשנות את תפיסות העולם שלו, היא מתכון בטוח לכשלון. ראיתי את זה קורה המון פעמים. אחת התפיסות העיקריות שצריכות להשתנות היא תפיסתהאחריות האישית של האדם. כשכיר, לרוב תפיסת האחריות היא רק עד רמה מסוימת, כי יש לך את הבטחון והגב של הארגון. כעצמאי, אתה הגב של עצמך. אין מישהו נוסף. תמיכת בן/בת הזוג -החלטה כזו היא לא החלטה אישית שלך. בת הזוג צריכה להיות שותפה לה ועד כמה שניתן לתמוך בה. מן הסתם במקרים רבים מהלך כזה מעורר הרבה חששות ופחדים אצל בת/בן הזוג וצריך להיערך בהתאם ולהפיג את החששות הללו. להגיע להסכמה משותפת על אופן ההתנהלות מהרגע שאתה עוזב את מקום העבודה, הסכמה משותפת על המספרים שלכם (סעיף 1), ועל האופן שבו תפעל מעתה – בבית ובעסק. אני בורכתי בויקי אשתי, שתמכה ותומכת בכל מה שאני עושה, ובלי התמיכה הזו, אני לא רואה איך הייתי יכול להתקדם. לא פעם, כאשר יוצאים לדרך ואין תמיכה מבן/בת הזוג, זה מביא לעימותים, חששות, פחדים ומריבות. שהם פחות או יותר, הדבר האחרון שאתה רוצה להתמודד איתו, מעבר לאתגרים הרגילים של יציאה לדרך עצמאית. אתה רוצה שיהיה לך שקט ותמיכה בבית, לא חזית נוספת להתמודד איתה. סביבה תומכת - אחד הדברים שיגדילו בצורה דרמטית את סיכויי ההצלחה של אדם היא אם הוא יצור לעצמו סביבה תומכת שתעודד אותו, תיתן לו השראה ותמיכה לכל אורך הדרך. במרבית המקרים הסביבה הטבעית שיש לאנשים היא לא הסביבה התומכת האידיאלית, ולפעמים במקרים מהסוג הזה, זו אף סביבה שמעכבת יותר מאשר מקדמת. זה לא כי האנשים בסביבה שלהם הם "רעים" או שאינם רוצים בהצלחה שלכם, אלא שהם פשוט באים עם תפיסת העולם שלהם, עם הפחדים והחששות, ולפעמים גם עם האינטרסים שלהם. אנחנו תמיד נהיה בסביבה של אנשים הדומים לנו, ואם אדם כרגע נמצא לפני יציאה לדרך עצמאית, סביר להניח שהסביבה הנוכחית שלו היא של אנשים שכירים כמוהו. הם לא האנשים שנכון להתייעץ איתם או לקבל מהם השראה, מהסיבה הפשוטה – שאין להם שמץ של מושג מה זה אומר לצאת לדרך עצמאית, הם לא התמודדו עם האתגרים שיש בדרך הזו, אין להם שום נסיון מעשי בכך, ולכן כל דבר שיאמרו הוא רק דיעה ותפיסת עולם שלהם ולא יותר מזה. אני מאמין גדול בלהיעזר באנשים שעזו בהצלחה את מה שאני רוצה לעשות או להשיג. הסביבה החדשה שכדאי לך ליצור היא סביבה של אנשים הנמצאים או הולכים לדרך שאתה רוצה ללכת בה. עצמאיים, בעלי עסקים, יזמים, אנשים הנמצאים בתהליכי התפתחות, אנשים בעלי שאיפות גבוהות, נכונות לשלם מחירים, להיות בעשייה מקדמת. השהייה שלך בסביבה של אנשים מהסוג הזה תניב לך דיווידנדים אינסופיים! כאמור, קשה לי לדעת איפה אתה נמצא, אבל אלו כמה דברים שכדאי לך לקחת בחשבון. ובכל מקרה, המון בהצלחה!! =========================== עד כאן התשובה שלי לדויד. אם אתם נמצאים במקום דומה, ואתם מחפשים את הסביבה שתתמוך בכם בתהליך, אני מזמין אתכם ליצור קשר ולבדוק איתנו את התאמתכם לקהילת "השליחות" שאני מוביל בשלוש וחצי השנים האחרונות. זו יכולה להיות ההחלטה הכי מקדמת שתעשו לעבר העצמאות שלכם. צרו איתנו קשר כעת או התקשרו אלינו ל-1700-50-50-79. בהצלחה! שלכם, ערן.

הי! לפני מספר ימים רואיינתי בתוכניתו של בן סולומון: על אנשים ועסקים. ובין שאר השאלות הרגילות, הוא גם שאל אותי שאלות שמעולם נשאלתי לפני כן בראיונות קודמים: כמו מה אני עושה בבוקר, מתי בכיתי בפעם האחרונה, ועם איזה אדם שמת הייתי רוצה לשבת לשתות קפה? ועוד שאלות רבות ומעניינות... מוזמנים לצפות כאן ולהנות ערן  :-)

הי! הפוסט הזה רלוונטי עבורכם אם אתם נמצאים בנקודת התלבטות בחיים. בין אם אתם שכירים ומתלבטים האם להישאר או לעזוב את מקום העבודה ולצאת לדרך חדשה... או אם אתם בעלי עסק ואינכם מרגישים שאתם עושים את הדבר הנכון... או שאתם לא משוכנעים שאתם נמצאים במסלול הנכון לחיים שאתם רוצים עבור עצמכם... אין זה משנה מה הסיבה, אבל אם אתם נמצאים בנקודה שבה עליכם לבחור ולהחליט על נתיב משמעותי שאליו תנתבו את חייכם – המייל הזה מיועד לכם. אני מכיר היטב את ההרגשה של לחיות ולפעול ביום יום לעבר מטרות ויעדים כלשהם, ואפילו לקצור בדרך הצלחות, ועדיין לקום בבוקר עם התחושה וההרגשה ש"זה לא לגמרי זה". שהעסק, העבודה או התפקיד שאני ממלא לא מספיק מדוייקים, ולכן גם לא להגיע למקומות שאני יודע שאני יכול ונועדתי להגיע אליהם. למשל, לחוות אנרגיה נמוכה, דחיינות שאינה נגמרת, והרשימה הבלתי נגמרת של הדברים שאני יודע שאני צריך לעשות - ולא עושה אותם. אותם הדברים שאני יודע שאם הייתי עושה אותם הייתי כנראה מתקדם ומצליח יותר. תחושה של עייפות ומיצוי, ובעיקר ההבנה שזה קשה יותר ממה שזה צריך ואמור להיות. בעבר, כשהייתי בעצמי במקום כזה, מצאתי את עצמי עושה שוב ושוב את אותם הדברים שהתרגלתי לעשות. מעבר לכך שהמשכתי לקבל בדיוק את אותן התוצאות, זה כבר שעמם אותי לחלוטין. אבל מצד שני, התקשיתי למצוא רעיונות חדשים וגם לממש את אלו שכבר חשבתי עליהם או להביא את עצמי לעשות דברים חדשים. הרגשתי שאני עדיין "פועל בקטן" ולא ממש בגדול כפי שאני אמור להיות על מנת לממש את השליחות שלי בעולם הזה. אם אתם כמו מרבית האנשים, כנראה שגם אתם מחפשים את הפתרון הלא מתאים. אחרי 12 שנים שבהם ליוויתי ועזרתי לעשרות אלפי יזמים ובעלי עסקים בארץ ובעולם, אני יודע שהבעיה האמיתית הגורמת לתופעה הזו, היא לא הבעיה שמרבית האנשים חושבים שהיא... ולכן, גם הפתרון שמרבית האנשים מחפשים – הוא הפתרון הלא מתאים עבורם. אנשים רבים מחפשים את "גלולת הקסם". כמו בסרט "המטריקס" כשניאו בוחר בין הגלולה האדומה לכחולה... הם מצפים כשהם בוחרים בגלולה האדומה, שמרגע זה ואילך הכל ישתנה, שכל התוצאות שלהם ישתנו, ושהמציאות החדשה שהם יגלו, זו המציאות שהם ציפו לה. זה אולי עובד טוב בסרטים (והאמת שגם שם לא תמיד...), אבל זה לא ממש כך במציאות. רבים מחפשים את ה"טריק החדש" הבא, זה שיגרום להם להצלחה בחיים ובעסק שלהם. הם משקיעים בעצמם, ומשתתפים בסדנאות, רוכשים ידע וכלים חשובים. אבל רק מעטים מביניהם באמת מצליחים להשתמש בידע ובכלים שהם רכשו. ומתוכם, עוד יותר מעטים מצליחים גם להשיג שינוי ממשי בתוצאות שלהם. ואז, הם מחפשים את "גלולת הקסם" הבאה, את אותו "כלי חדשני" שיתן להם את הפתרון שהם מחפשים. ואז הם רוכשים עוד ידע, הדרכה, קורס או ליווי – עוד "גלולת קסם". רק כדי לגלות, שגם זה לא עזר ושהם נשארו באותו המקום.. הם מפספסים את הגורם האמיתי (שאף אחד כמעט לא מזהה אותו...). בכל המקרים שהם ניסו, ולא הצליחו, ישנו גורם אחד שחוזר על עצמו, שוב ושוב. הוא נמצא שם תמיד. ואין זה משנה כמה הם ינסו עוד "גלולת קסם", עד שהם לא יטפלו בו, התוצאות שלהם לא ישתנו באמת. הגורם הזה – הוא הגורם המשותף, שגורם לכל הידע, הכלים, הקורסים והליווי שהם בחרו – לא לעבוד ולא להצליח כפי שהיה אמור להצליח. והגורם הזה הוא – הם עצמם! אתם מבינים? אין זה משנה כמה ידע, כלים וקורסים עסקיים תרכשו... עד אשר לא תטפלו בגורם האנושי – שהוא אתם עצמכם, התוצאות לא ממש ישתנו. האם זה סתם שלמדתם להשתמש בכלי עסקי חדש, ואתם לא באמת משתמשים בו בעסק? האם זה סתם שלמדתם שיטת שיווק חדשה ו"מגניבה", אבל לא באמת הטמעתם אותה? האם זה סתם שהשתתפתם בקורס, קיבלתם המון ידע וכלים מוכחים, אבל לא הצלחתם להפעיל ולממש אותם בעסק שלכם? ובנקודה הזו אני חייב להתוודות. לאורך השנים, כאשר ליוויתי בעלי עסקים שונים ונתתי להם כלים וידע, האמנתי שזה מספיק. אבל במקרים רבים הייתי מאוכזב מכך שראיתי שהם לא משתמשים בכלים ובידע שהם קיבלו. בהתחלה לא הבנתי מדוע אדם שקיבל ידע מסויים, שעובד בהצלחה, לא משתמש בו ולא מפעיל אותו בעסק שלו. עברו כמה שנים, עד שגם אני הבנתי שאני מפספס את הסיבה האמיתית. מדוע זה קורה? אני לא חושב שזה בגלל שאנשים הם עצלנים (הרוב לפחות). הסיבה לכך היא אחרת לגמרי. הסיבה העיקרית לכך שאנשים אינם מיישמים את מה שלמדו, ואת מה שהם צריכים לעשות זו גם לא דחיינות. דחיינות, עצלנות, חוסר ידע, חוסר בכלים, חוסר מיקוד, חוסר בטחון, ניהול זמן לא יעיל, שחיקה, שיעמום וכדומה – אלו הם רק תירוצים שרבים מספרים לעצמם – על עצמם. למעשה, זהו רק "קצה הקרחון". כלומר, את מה שאנו רואים מעל פני השטח. זה הגורם הגלוי לעין. אבל זה לא הגורם האמיתי. זו לא הסיבה האמיתית לכך שהתופעה הזו, שאולי גם אתם חווים, קורית לכם, בחיים ובעסק שלכם. למעשה, אלו הם רק התסמינים של התופעה, או של הסיבה האמיתית. אבל מרבית האנשים אינם מבינים זאת. מה שנמצא מתחת לפני השטח, זו הסיבה וזהו הגורם האמיתי לכך. אני מאמין שכל אחד מאיתנו הגיע לעולם הזה עם תפקיד מסויים. חלקכם יקראו לכך אולי יעוד. אני אוהב להשתמש במילה – שליחות. אני מאמין שלכולנו ישנה שליחות מסויימת בעולם הזה. יש לנו תפקיד. ולשם מימוש השליחות והתפקיד שלנו, קיבלנו יכולות מסויימות, התנסויות, ארועים וחוויות שחווינו במהלך חיינו. כל אלו הינם סוג של "שיעורים" שנדרשו כדי להפוך אותנו למי שאנחנו. וכעת, זהו הזמן שלנו, לממש את השליחות שלנו בעולם הזה. אתם מבינים? הסיבה האמיתית (זו שמתחת לפני השטח) שבעל עסק אינו באמת מצליח בעסק שלו, הם לא כי חסרים לו עוד כלים, או שחסר לו ידע מסויים. אגב, יתכן שחסר לו, אבל לא זה מה שיפתור את הבעיה שלו... הסיבה האמיתית היא שאותו בעל עסק אינו מביא לידי מימוש את השליחות האמיתית שלו. ואז: הוא לא מדוייק. הוא לא ממוקד בעשייה שלו. הבטחון העצמי שלו נפגע. וגם התוצאות שלו – אינן מדוייקות, ואינן מספקות (מבחינתו). חוסר ההצלחה של בעלי עסקים ועסקים רבים נובעים מכך שהם פשוט אינם מחוברים לשליחות וליעוד האמיתי שלהם, ומונעים מכל מיני גורמים חיצוניים כמו כסף, כבוד, הכרה, פרסום ואגו... יתכן שחיצונית הם נראים לכאורה "מצליחים", אבל אם תסתכלו עמוק פנימה (ומתחת לפני השטח), המציאות של בעל העסק היא שונה לחלוטין. הוא לא חווה את אותה ההצלחה החיצונית שנראית מעל לפני השטח. אגב, אני לא חושב שכל הכלים והידע שרכשתם עד היום ירדו לטמיון או שהם לא חשובים. להיפך! אבל כאשר תדעו לדייק את העשייה שלכם לשליחות שלכם, תוכלו להשתמש בהם בהצלחה יוצאת דופן! אם קראתם עד לכאן, אני מאמין שהדברים הללו הדהדו לכם ואצלכם. ואני גם מאמין שלא הגעתם עד לכאן במקרה. אבל אני לא מתכוון להציע לכם עוד "גלולת קסם". הלוואי ויכולתי להציע ולמכור לכם "גלולת קסם"... זה היה עושה את החיים שלכם והחיים שלי הרבה יותר פשוטים. זה לא המצב. כל אחד מכם נמצא במקום אחר בחייו האישיים והעסקיים. וכל אחד מכם צריך ידע ופתרונות אחרים. אולי אפילו ידע ופתרונות שאני לא יודע או לא יכול לתת לכם. מדובר בתהליך. ובתהליך הזה ישנם כמה שלבים: ראשית עליכם לזהות בצורה מדוייקת מהי השליחות שלכם בעולם. ורק בהמשך, כיצד אתם יכולים לממש את השליחות שלכם דרך העסק שלכם, בצורה שגם תתגמל אתכם בצורה כלכלית ראויה (ואף יותר מכך). לאורך השנים גיליתי, קודם כל על עצמי, ואחר כך גם אצל רבים מלקוחותי, שההכוונה הטובה ביותר, והידע הטוב והמדוייק ביותר, קיים אצלנו ולא אצל אף אחד אחר.  למעשה, לכל אחד מאיתנו ישנו מקור כח וידע פנימי. מדובר במקור כח עצמתי ביותר. ושאם רק היינו משתמשים בו יותר, היינו יודעים לקבל הכוונה, דיוק ועזרה, לא רק בעסק שלנו, אלא בחיים בכלל. לאחר שתזהו את מקור הכח הזה, בחיים שלכם, תוכלו להשתמש בו בכל מימד בעסק ובחיים שלכם. החל מקבלת מידע מדוייק על השליחות והיעוד שלכם, ובהמשך על האופן שבו תוכלו לממש אותם. תוכלו לקבל החלטות טובות יותר. תדעו לבחור נכון ולהתמקד. תוכלו לקבל רעיונות למוצרים, שרותים ותוכן שיווקי המדוייק ביותר לקהל הלקוחות שלכם. וזוהי רק ההתחלה... אם זה מדבר אליכם, ואתם רוצים לבחון כיצד זה יכול לעבוד עבורכם, אני מזמין אתכם להשתתף בסדנת "התגלית" שבה ביחד איתי, תגלו: כיצד להתחבר למקור ידע וכח פנימי שיאפשר לכם לקבל החלטות טובות יותר, לבחור נכון, להתמקד, ולהגביר את היצירתיות שלכם. מהו התהליך לזהות, לדייק ולממש את השליחות שלכם בעולם, את המסר שנועדתם להעביר ואת הטרנספורמציה שאתם יוצרים מהם 4 המרכיבים ההכרחיים לחיים של אושר, הגשמה וסיפוק, וכיצד ליצור אותם בחייכם יצד להגביר את יכולת האינטואיציה שלכם, ולהשתמש בה על פי דרישה בעבודה, בעסק ובחיים האישיים. יצד להגדיל את ההשפעה שלכם בעולם כיצד לזהות במדוייק מהם הדברים שעוצרים אתכם מלממש את השליחות שלכם בעולם, וכיצד ליצור לעצמכם את המעקף הנדרש כדי להתגבר עליהם ולצאת לעשייה מקדמת אם זה מהדהד לכם נכון - נתראה ב"תגלית"!

הי!   "אני מאד מצליח, אבל לא מאושר"   את המשפט הזה שמעתי מלקוח (נקרא לו אלון – שם בדוי) בשיחה לפני כמה שבועות.   הוא מנכ"ל של חברה בינונית, משפיע על עשרות אנשים ויותר, מצליח מאד בתחומו, מרוויח מצוין, מוערך על ידי כל הסביבה שלו.   לכאורה, הכל צריך להיות מושלם עבורו. אבל הוא לא מאושר כדבריו.   הפרדוקס הזה, שאלון מתאר, מתקיים לא רק אצלו. הוא מתקיים אצל אנשים רבים כמותו.   ישנה תפיסה פופולרית, אך שגויה, שאומרת שמי שמצליחים במה שהם עושים, בהכרח גם יהיו מאושרים. ויחיו מאושרים. אך במציאות זה לא בהכרח כך. אני לא אומר שכל מי שמצליח במה שהוא עושה אינו מאושר, בהחלט יש כאלו, אך ישנם רבים שמשיגים את ההצלחות שהם רוצים ועדיין אינם מאושרים.   מרבית חיי התנהלתי מתוך תפיסת עולם שאומרת שאם רק יהיה לי/אשיג את ..... אז אהיה מאושר.   התפיסה הזו שירתה אותי היטב מרבית חיי. היא גרמה לי להיות מאד הישגי, ומאד מצליח בדברים שעשיתי. הייתי מסמן מטרה, וחותר בעקביות להשיג אותה.   ואז ישנם כמה רגעים של סיפוק ואושר, שדי מהר מתחלפים בסוג של ריקנות.   ואז מיד היתה עולה השאלה הלא מודעת: ומה עכשיו?   כתבתי על התופעה הזו בפירוט במניפסט שפרסמתי לפני מספר חודשים: "החתיכה החסרה" (אם לא קראתם, מומלץ כבר עכשיו להוריד אותו בחינם כאן).   התופעה הזו קורית, כי האגו שלנו מתעתע בנו. הוא גורם לנו לחשוב ולהאמין שאם רק נשיג את הפסגה הבאה, אז נהיה מאושרים ושלמים.    הוא יוצר אצלנו את התלות בכל מיני דברים חיצוניים על מנת שנרגיש מאושרים בפנים. הוא גורם לנו להאמין שאלו הם ההישגים החיצוניים שלנו שיגרמו לנו לאושר. הבית הגדול, הכסף בבנק, הרכב החדש, הטיולים לחו"ל, או מה שזה לא יהיה.   ואז, כשאנו סוף סוף משיגים את הדברים הללו, אנו באמת מרגישים מאושרים, אבל לרגע קצר מאד, ואז זה נגמר ואנו חוזרים למירוץ להשיג עוד משהו חיצוני כדי להרגיש שוב מאושרים לכמה רגעים.   וזה מכניס אותנו למירוץ מטורף שרק מתסכל אותנו יותר ויותר.   לפני כמה ימים בפגישה שקיימתי, נשאלתי לגבי הטיול הגדול שלנו בחו"ל, והיא שאלה אותי מה הדבר העיקרי שהשתנה אצלי בטיול.   והתשובה שלי היתה: הפסקת המרדף. זכיתי בתובנה הזו, שאין זה באמת משנה מהם הדברים החומריים שיש או אין לנו. לא הם אלו שיגרמו לנו להיות מאושרים יותר או פחות.   אני יותר "רגוע" היום. זה לא אומר, שהדברים הללו אינם חשובים לי ואיני רוצה בהם, ברור שאני רוצה בהם, אבל אני פחות ופחות תלוי בהם כדי להרגיש מאושר.   התהליך הזה הוא לא תמיד קל. אנו צריכים להיות מאד מודעים למה שמוביל ומנהל אותנו – האגו שלנו.   ואצל מרביתנו, מרבית מהזמן, האגו משתמש ומנהל אותנו במקום שאנו ננהל ונשתמש בו.   זה ממש כמו לראות זנב שמכשכש בכלב, במקום כלב שמכשכש בזנב.   במקום שהאגו יעבוד אצלנו, אנחנו עובדים אצלו. והעבודה אצלו אף פעם לא נגמרת, ללא קשר לכמה קשה נעבוד, או כמה נשיג וכמה נצליח. האגו שלנו תמיד, תמיד, תמיד: ירצה יותר.   אבל זה מתיש. ובעיקר, זה לא מספק. וזה לא גורם לנו להרגיש מאושרים באמת.   כשהאגו דוחף אותנו להשיג את "הדברים החיצוניים" הוא למעשה מרחיק אותנו מ"הדברים הפנימיים". אלו הם הרצונות הנשמתיים שלנו. והם אלו שבאמת גורמים לנו סיפוק ואושר מתמשכים, ולא רגעיים.   הסיבה שאלון, ורבים כמותו, אינם מרגישים מאושרים למרות כל ההישגים וההצלחות שלהם, היא כי הם אינם מממשים את הרצונות הנשמתיים שלהם. הם אינם מממשים את השליחות האמיתית שלהם כאן בעולם, ואינם מביאים אותה לידי ביטוי מלא.   האושר שלנו מתחיל מבפנים, מהמימוש של מי שאנו באמת, ולא ממשהו חיצוני שהשגנו.   אם הדברים הללו נוגעים בכם, והייתם רוצים להעמיק ולהבין את התהליך הזה בצורה עמוקה ומשמעותית, אני מזמין אתכם להצטרף אלי לסדנת "התגלית" ב"תגלית" אחשוף בפניכם את התהליך המלא, את האופן שבו האגו מנהל אותנו, וכיצד לקחת את השליטה בחזרה לידינו. כיצד לזהות מהם הרצונות הנשמתיים האמיתיים שלנו, לדעת מה היא השליחות האמיתית שלנו. וכיצד לא לפחד מלממש אותה.

** הפוסט הזה פורסם במקור בדף הפייסבוק שלי ועורר שם הרבה מאד תגובות ודיונים מעניינים, יכולים לקרוא כאן את הפוסט המקורי. בסוף השבוע יצא לי לצפות בנטפליקס בסרט התיעודי Enlighten Us, המביא את סיפורו של ג'יימס ארתור ריי. למי שלא מכיר, ג'יימס ארתור ריי היה אחד מהמורים שהשתתפו בסרט ובספר "הסוד" שיצאו לעולם ב-2006. אני זוכר אותו היטב. הוא היה אחד הדוברים הרהוטים, המעניינים והמרשימים יותר שהשתתפו בסרט, והיו הרבה כאלו. בעקבות "הסוד" הוא הפך לסיפור הצלחה מטאורי. תוכניות אצל אופרה, חוזים של מליונים עם הוצאות לאור על הספרים שלו, סדנאות, כנסים וסמינרים לכל אורכה ורוחבה של ארה"ב. עד שבאוקטובר 2009, כל זה נפסק. במהלך סדנה שהוא קיים באריזונה, היתה פעילות של "סווט לודג'". זהו טקס הזעה שמאני שבמהלכו נכנסים לתוך אוהל דמוי כיפה שלתוכו מכניסים אבני בזלת רותחות ושופכים עליהם מים ליצירת אדים וחום באוהל. זו לא היתה הפעם הראשונה שג'יימס קיים טקס מהסוג הזה בסדנאות שלו. זה היה חלק מתפיסת העולם שלו, שעל מנת ליצור שינוי אצל אנשים, צריך "לדחוף אותם לקצה" ושם קורות אצלם פריצות הדרך. ההבדל בין הסדנה הזו לאלו שקדמו לה, היה שבאותו אוהל, שלושה אנשים מצאו את מותם, ורבים אחרים נקלעו למצוקה נשימתית קשה. בתוך מספר דקות, כל עולמו התהפך. לאחר כמה שנים של דיונים משפטיים, הוא זוכה מאשמה של רצח והואשם בשלושה מקרים של גרימת מוות ברשלנות ונשלח לשנתיים מאסר. במהלך השנים הללו הוא גם איבד את מרבית כספו ורכושו. הסרט מתחיל בנקודה שבה הוא משתחרר לאחר שנתיים ויוצא מהכלא, ולטעמי הוא סוג של "שיעור בענווה" עבור כולנו. ובמיוחד עבור כל מי שעוסק בתעשיית ההתפתחות האישית, הליווי, הטיפול, האימון והמנטורינג. אני לגמרי יכול להזדהות עם הרצון שלו לעזור לאנשים, ולהיות עמדה עבורם למה הם מסוגלים לעשות ולאן הם מסוגלים להגיע. אני עצמי נעזר במנטורים בתחומים שונים בחיי, שיהוו עמדה עבורי, שיראו לי את "אזורי העיוורון" שלי ושיעזרו לי להתפתח ולהגיע לשלבים הבאים בחיי. אבל, כמו שאמר השופט שגזר על ג'יימס ארתור ריי שנתיים מאסר בדברי הסיכום שלו: "ביחד עם היכולת המופלאה להשפיע ולעזור לאנשים רבים, מגיעה גם אחריות רבה". בעוד כחודש אני מציין 12 שנים מאז שעזבתי את הקריירה שלי באינטל, ויצאתי לדרך חדשה ללוות ולעזור לאנשים. התעשייה שאני שייך אליה נקראת תעשיית ה"עזרה העצמית" או "תעשיית המנטורים" ולא סתם. זו הפכה להיות תעשייה לכל דבר. בשנים האחרונות, בכל העולם וגם בישראל, יותר ויותר אנשים נכנסו לתעשייה הזו ומציעים את העזרה שלהם לאחרים בתחומים שונים. אני בהחלט מאמין שמרביתם עושים זאת מתוך כוונה אמיתית ורצון כנה לעזור לאחרים. אבל לצערי, ישנם גם כאלו שפשוט זיהו שוק עם פוטנציאל כלכלי גדול. הם זיהו את הצורך האנושי הגדול מכל – למשמעות, התפתחות, צמיחה, התקדמות והשגיות. צורך שאינו מסתיים אף פעם. זה בא למשל לידי ביטוי, בהבטחות בומבסטיות ומפוצצות, בהצעות ל"גלולות קסם" שיפתרו כל בעיה בתוך דקות, ולעיתים גם בשימוש במניפולציות שהן על הגבול האתי (ולפעמים מעבר לגבול הזה). לי ולכל מי שעוסק בתחום הזה יש אחריות מאד גדולה. אנו נוגעים בחיים של אנשים. בעיני אין זכות גדולה מזו. התגמול שאנו מקבלים מלראות אדם שחייו משתנים לטובה והידיעה שיש לנו נגיעה (ואפילו הקטנה ביותר) בכך, הוא התגמול הגדול מכל. יותר מכל תגמול כלכלי או חומרי כלשהו. אבל אנחנו לא קוסמים. אנחנו לא אלוהים חיים. אנחנו אנשים בשר ודם, כמו כל אחד אחר, עם אתגרים דומים, עם חוויות דומות, עם רצונות וצרכים כמו כל אחד אחר. אני רוצה לקוות שלכל מי שנכנס ועוסק בעולם הזה יש את הנסיון, הידע, הרגישות ואת הענווה הנדרשת לגעת בחיים של אנשים אחרים. את ההבנה שאנשים הם יצור מורכב. שאין "מידה אחת" (One Size) שמתאימה לכולם, ושאין באמת גלולות קסם. יש תהליכים שאנשים עוברים, כל אחד בקצב שלו, כל אחד בנתיב ובדרך שלו ובאופן הספציפי שמתאים לו. ואני מאמין שהדבר החשוב ביותר, הוא האחריות האישית שחלה עליהם. האחריות האישית והמוחלטת לתוצאות שלהם, שתלויות קודם כל ולפני הכל בהם, ולא באף אחד אחר, מוכשר, חכם ומיוחד ככל שיהיה. לאחר 12 שנים בעולם הזה, כבר למדתי לזהות אנשים שמגיעים מתוך תקווה שאני אהיה זה ש"יציל אותם". אני לא יכול להציל אף אחד. לא אני ולא אף אחד אחר. רק האדם יכול להציל את עצמו. רק אנו יכולים להציל את עצמנו. האחריות היא עלינו, ורק עלינו. אנו כמי שמלווים אנשים, יכולים לתת להם את הידע והכלים הכי טובים בעולם, אך אנו לא יכולים לעשות את עבודת ההתפתחות עבורם או במקומם. אז בכל פעם שאתם הולכים ונעזרים במישהו אחר, אל תשכחו לבחון איפה האחריות האישית שלכם להצלחה שלכם ולתהליך שאתם עומדים לעבור. אם אתם לא משוכנעים שאתם אחראים ולא מאמינים בכך בכל מאודכם, לדעתי התהליך שתלכו אליו יתגלה כבזבוז של זמן וכסף. אך מצד שני, אם תבואו עם תפיסת אחריות אישית מלאה לתהליך – רק טוב יצא מכך. ונקודה נוספת שאסור לשכוח, בשום מקרה, אף פעם לא לוותר על האמת הפנימית שלכם, על הידיעה הפנימית שלכם ובשום מקרה לא לבטל את עצמכם מול שום מנטור כזה או אחר. אחד הקטעים העצובים יותר בסרט, הוא זה שבו אחת המשתתפות מתארת שבמהלך הסווט לודג' היא ראתה שאחת המשתתפות נמצאת במצוקה והעירה את תשומת ליבו של ג'יימס ארתור ריי לכך. הוא אמר לה, שהיא מנוסה בתהליכים הללו, ושהכל בסדר. היא השתתקה. היא ביטלה את עצמה מול ה"סמכות" שלו. היא ויתרה על האמת שלה. היא שכחה את עצמה בתהליך. אין לי גרם של ספק בטוהר הכוונות של ג'יימס ארתור ריי והוא בוודאי לא רצה לגרום למותם של שלושה אנשים ולפציעתם של רבים אחרים. אבל כפי שהוא מעיד על עצמו בסרט, הוא חטא בחטא היהירות. התפקיד שלנו, של כל מי שנמצא בתעשייה הזו, הוא להושיט יד, להציע עזרה, ידע, הכוונה ואוזן קשבת כשצריך. להיות עמדה עבור האחרים ולהראות להם מה אפשרי גם עבורם. רק עם קצת יותר ענווה.

תארו לכם עולם שבו המשכורת שלכם מובטחת. אתם לא צריכים לעבוד יותר. לעולם. כל הצרכים האישיים והכלכליים שלכם מסופקים ומלאים. כסף אינו מהווה בעיה.   איך תרגישו? האם תהיו מאושרים ומסופקים? האם כל מה שתרצו לעשות הוא לשבת בבית או על חוף הים, לשתות איזה קוקטיל, לקרוא ספר טוב או לצפות בבינג' של סדרות טובות בטלויזיה?   יתכן והתשובה שעוברת לכם בראש היא – בוודאי! זה יהיה מאד הגיוני לחשוב ככה, אחרי הכל, זה נראה לנו כמו החופש האולטימטיבי שכולנו שואפים אליו, חופשיים מדאגות, מעמסות ומחוייבויות.   אבל כמה זמן נוכל להמשיך כך? בחופש שכזה?   אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל גם כשאני בחופשה, אחרי זמן מסויים (לא ארוך) אני הופך להיות קצת חסר סבלנות. כאילו משהו עדיין חסר... זה לא שאני לא נהנה מהחופשה, אבל משהו בפנים לא נותן לי מנוח. (עוד נשוב לזה).   בתקופה האחרונה אני עוסק הרבה בחקר העתיד. אני מוצא שזה מרתק. אנו חיים בתקופה מרתקת שבה ההתפתחויות שקורות בעולם שלנו הן כל כך מהירות, וכל כך משמעותיות, שהדבר העיקרי שברור היום הוא שהאופן שבו חיינו יתנהלו בעוד שנים ספורות, 5, 10 או 15 שנים לכל היותר – יהיה שונה בצורה מהותית מהאופן שבו חיינו מתנהלים כיום.   אני חוקר את זה הרבה בהקשר של עולם העסקים וכיצד עסקים עומדים להשתנות (וגם לשנות) אבל ההשפעה מן הסתם נוגעת לכל תחום בחיים שלנו.   אחת המגמות שחוזרות על עצמה בלא מעט מחקרים ופרסומים היא שבעקבות השינויים הדרמטיים שעולם העבודה עובר, של פחות ופחות עבודות זמינות, וצורך הולך וקטן בעובדים (המוחלפים על ידי הטכנולוגיה), ישנן כבר היום ממשלות בעולם שמתנסות במודלים כלכליים חדשים שבהם משלמים כסף לאזרחים על מנת שלא ילכו לעבוד.   כן, קראתם נכון, ישנם כבר היום אנשים שמקבלים משכורת כדי להישאר בבית ולא לצאת לעבודה.   נשמע כמו חלום? אז זהו, שלא.   לכאורה אותם אנשים זכו להיות בין ברי המזל ייחודי הסגולה שאינם צריכים לקום בבוקר לעבודה על מנת להתקיים, אבל הם לא תופסים זאת כך. הם לא רואים את עצמם כברי מזל. למרות שהם לא צריכים לעבוד לפרנסתם, יש עדיין משהו שחסר להם כדי להיות מאושרים באמת. (עוד נשוב לזה).   מגמה נוספת שמעניין לדבר עליה בהקשר הזה, היא ההתפתחות של מודל תאוריית הצרכים של מאסלו.   למי שלא מכיר, אברהם מאסלו היה פסיכולוג שב-1943 פרסם מודל המסביר את הגורמים המוטיבציוניים שמניעים אנשים בעולם. הוא סבר שיש לבני האדם 5 צרכים בסיסיים שצריכים לבוא לידי סיפוק בחיים, וכל עוד ישנו צורך שאינו מסופק אנו נפעל להשיגו.   החל בצרכים הבסיסיים הפיסיולוגיים שלנו כמו: אוכל, שינה והיגיינה, בהמשךבטחון: קורת גג, בריאות, תעסוקה ואמצעים לקיום, אהבה ושייכות, כבוד והערכה ובראש פירמידת הצרכים נמצא המימוש וההגשמה.   מאסלו טען שכל עוד הצרכים הבסיסיים של האדם אינם מלאים, הוא לא יפעל להשגת הצרכים ברמה הגבוהה יותר. למשל, אם לאדם אין קורת גג הוא לא יפעל למימוש והגשמה או כבוד והערכה.   יש הרבה דיונים ותאוריות נוספות שנובעות מהפרסום של מאסלו, אבל אני יכול לומר מנסיוני וממה שאני רואה בין עשרות אלפי האנשים שזכיתי להכיר וללוות עד היום, שישנן שתי תופעות חדשות יחסית (בשנים האחרונות) שמתרחשות ושמות את המודל של מאסלו בסימן שאלה גדול לגבי הרלוונטיות שלו כיום.   התופעה הראשונה היא אנשים שפועלים על מנת להשיג את הצרכים הבסיסיים ומעבר להם בצורה מאד נחרצת, הם מאד מצליחים במה שהם עושים, הם התקדמו מאד בחייהם, השיגו ומילאו את כל הצרכים הבסיסיים שלהם – בטחון כלכלי, אהבה, שייכות, הערכה והוקרה וכו'. אבל עדיין משהו גדול חסר להם – וזו ההגשמה והמימוש שלהם. למרות כל ההצלחה שלהם, הם לא מסופקים מכך.   בשיחה עם לקוח לפני כשבוע הוא אמר לי את המשפט הבא: "אני מאד מצליח במה שאני עושה, אבל אני לא מאושר". ומדובר במנכ"ל מאד מצליח של חברה לא קטנה, הוא מרוויח מצויין, גידל משפחה לתפארת, עושה דברים משמעותיים בעבודה שלו, אבל עדיין – כל אלו אינם מביאים לו את האושר המיוחל.   התופעה השניה שאני עד לה בשנים האחרונות, היא שיותר ויותר אנשים, פועלים להשיג את ההגשמה והמימוש שלהם, ברמות הגבוהות יותר, גם כאשר הצרכים הבסיסיים שלהם עדיין לא מלאים. למשל, גם כשעדיין אין להם בטחון כלכלי, הם פועלים במלוא המרץ להשיג את המימוש וההגשמה שלהם.   נראה שפרמידת הצרכים של מאסלו התהפכה, ואנשים קודם כל רוצים לפעול ולהשיג את ההגשמה והמימוש ואחר כך למלא את שאר הצרכים.   יש גורם אחד המשותף לכל המקרים שתיארתי כאן. והגורם הזה הוא – החיפוש אחר משמעות.   אנו נמצאים כיום בעידן, שבו המשמעות משחקת תפקיד הולך וגדל בחיים שלנו. אנשים רוצים יותר ויותר לחוש משמעותיים, ולחיות מתוך כך שיש משמעות לחיים שלהם, ויש משמעות לעשייה שלהם.   אני זוכר את עצמי לפני כ-13 שנים, עדיין שכיר באינטל, סוקר את חיי, את ההישגים שלי ולאן הגעתי ושואל את עצמי את השאלה המפחידה: "האם זה כל מה שיש לחיים האלו להציע לי?".   זו לא השאלה שמפחידה, אלו המשמעויות של התשובה. התשובה היתה די ברורה. הכתובת היתה על הקיר. היה בתוכי קול פנימי חזק שצעק לי שוב ושוב: "אתה יכול יותר".   "אתה יכול יותר". מה זה ה"יותר" הזה?   האם זה בהכרח יותר כסף? יותר הכרה והערכה? בית גדול יותר או רכב מפואר יותר?   לא. לא זה היה ה"יותר" שצעק לי בפנים. זה היה "יותר" מסוג אחר. זה היה "יותר" של משמעות. רציתי יותר משמעות. רציתי לעשות דברים יותר משמעותיים, להשאיר חותם.   ויקטור פרנקל כתב את הספר המופלא "אדם מחפש משמעות" המתאר את קורותיו במחנה ההשמדה אושוויץ. ויש הרבה תובנות משמעותיות שאפשר לקחת מהספר והסיפור שלו. אבל בהקשר של הפוסט הזה חישבו על כך שגם במקום הכי שחור של האנושות, גם כשהאנשים נאבקו יום יום לשרוד בצורה הכי בסיסית שניתן להעלות על הדעת, גם אז – אנשים חיפשו את המשמעות. את המשמעות לחיים, את המשמעות שתעזור להם לשרוד את התקופה האיומה ההיא.   אנחנו מחפשים משמעות. כל הזמן.   בעבר, היינו צריכים "לשרוד", אבל השרדות היום היא רק תוכנית ריאלטי, היא כבר לא המציאות שלנו. אנחנו רוצים משמעות. אנחנו רוצים לעשות דברים בעלי משמעות. להשאיר חותם.   אני מאמין שכל אחד מאיתנו, בערוב ימיו, רוצה לדעת שהוא עשה הבדל. שהשארנו את העולם אחרינו במצב קצת יותר טוב מאיך שקיבלנו אותו.   אנחנו חיים בעידן חדש – אני קורא לו: עידן המשמעות. עידן שבו אנו מוכנים לפעול בצורה הרבה יותר נחושה ומחוייבת ליצור משמעות גבוהה יותר בחיינו. זהו עידן שבו יותר ויותר אנשים מבינים שהמפתח לאושר שלהם ואחד המרכיבים המשמעותיים לאושר שלהם הוא: תחושת משמעות גבוהה.   כלומר, גם אם יהיה לנו את כל מה שאנו שואפים ורוצים בעולם – כסף, בית, חופש, אהבה, הכרה והערכה וכו' אך לא תהיה לנו משמעות, לא נרגיש מסופקים. המשמעות מעוררת ומניעה אותנו. היא יוצרת בנו את התשוקה לחיות, התשוקה ליצור, לשנות, להשפיע ולחולל.   המשמעות מעניקה לנו אנרגית חיים. בעידן המשמעות – המשמעות היא זו שמעניקה לנו חיים מלאים.   אז מה עושים עכשיו? ממשיכים את המסע לעבר המשמעות.   לא סתם בחרתי להשתמש במילה "ממשיכים", כי אני מאמין שכל אחד מאיתנו, בין אם במודע או שלא במודע, נמצא במסע לעבר המשמעות שלו בחייו. אז עלינו להמשיך במסע הזה, וככל שנהפוך אותו למסע מודע ומכוון, כך נתקדם מהר יותר לעבר המשמעות הנכספת שכולנו מחפשים.   לפעמים כל מה שנדרש הוא הגילוי, וההבנה של מה יוצר משמעות בחיים שלנו. ואז כל החיים משתנים, מבלי שנצטרך לשנות דבר בחיים עצמם.   זכורה לי היטב, שיחה עם אחת המשתתפות בסדנת "התגלית"  לפני מספר חודשים. היא ישבה בסדנה, קצת כבוייה ואמרה שהיא לא רואה שום דבר שיש בו שליחות או משמעות גבוהה בעבודה שלה. היא היתה בתפקיד של מנהלת שכר בחברה ואחראית בין השאר למשכורות של כל העובדים בחברה. היא אמרה לי "אני מתעסקת כל היום עם מספרים, איזו שליחות כבר אפשר למצוא בזה?". שאלתי אותה האם בעצם זה שהיא עושה את התפקיד שלה, היא מעניקה לכל העובדים שהיא מטפלת בהם שקט ובטחון בכך שהם יודעים שהמשכורת שלהם תכנס בכל חודש?   היא חשבה על כך לרגע ואז ראיתי איזה שהוא זיק קטן שנדלק בעיניים שלה. המשכתי ושאלתי אותה אם היא מבינה שבעצם מה שהיא עושה מעניק להרבה מאד אנשים שקט ובטחון? עכשיו הצטרף חיוך לזיק בעיניים.   "מעולם לא חשבתי על מה שאני עושה בצורה כזו" היא אמרה לי עם חיוך גדול.   לכאורה לא השתנה שום דבר בחיים שלה. רק ההסתכלות על מה שהיא עושה ותפיסת המשמעות החדשה שהתלוותה לכך.   אבל הכל השתנה עבורה באותו הרגע. המשמעות נתנה לה אנרגיה חדשה. זה היה ניכר בה באופן מובהק בכל המשך היום – האנרגיה הכבוייה שהיא הגיעה איתה התחלפה באנרגיה של חיות.   לא צריך לשנות הרבה, רק את ההבנה והגילוי של המשמעות במה שאנו עושים.   וזה עושה הבדל עצום בחיים שלנו.   אם אתם מחפשים משמעות, ורוצים לעשות את הצעד הבא, אני מזמין אתכם להשתתף בסדנת "התגלית"   השליחות שלכם מחכה להתגלות.   אם זה מהדהד בכם, אז "התגלית"  היא הצעד הראשון.   מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם, שלכם, ערן.

"כשאתה מתחבא אתה מוגן ובטוח, אנשים לא יכולים לראות אותך. אבל אתה מתחבא גם מפני עצמך" – מתוך הסרט Joy   הפוסט הזה נכתב בגובה של כ-30,000 רגל, כשעה לפני שאנו נוחתים בניו יורק.   אחד הסרטים בהם צפינו במהלך הטיסה ארוכה, היה הסרט Joy שממנו צוטט המשפט הזה.   כמה הוא נכון ומדוייק.   כמה חשוב לנו להיות מוגנים ובטוחים (ובצדק). מוגנים גם ממה יחשבו או יגידו עלינו האחרים. אחת הדרכים הפופולריות להתמודד עם הרצון שלנו להשאר מוגנים ובטוחים הוא אכן להתחבא. להתחבא מאנשים אחרים. להתחבא כך שהם לא יוכלו לראות אותנו ואת מי שאנו, ולא יוכלו לבקר אותנו, לשפוט אותנו, לרכל עלינו ולהקטין אותנו.   במיוחד היום, בעידן שבו הכל חשוף ושקוף, ושכל אחד הוא "עיתונאי" ומבקר בפוטנציה, ויכול בכמה הקשות מקלדת פשוטות להפוך ולהיות "השופט בכיכר העיר", לבקר ולשפוט כל אחד אחר כראות עיניו ולחשוף את דעותיו לאלפי אלפים של אנשים.   זה קל לשפוט ולבקר אחרים, והיום יותר מתמיד.   וזה גורם לנו לרצות להתחבא. כך שלא יוכלו לראות אותנו ואז גם לא לשפוט ולבקר אותנו.   אבל כאשר אנו מתחבאים מאחרים, אנו גם מחביאים את עצמנו, מעצמנו. ומאחרים. אנו מחביאים את הגדולה שבנו, את הערך שיש בנו להעניק לעולם. אנו מחביאים את השליחות שבאנו לממש כאן.   אני זוכר את עצמי, שנים רבות, כאדם ביישן ו"נחבא אל הכלים". לא העזתי לבטא את דיעותי בפומבי. עוד בבית הספר הייתי מהתלמידים השקטים שאינם פוצים פה.   זו היתה מערכת ההגנה שלי. להגן על עצמי מפני ביקורת ושיפוטיות. והיא מאד אפקטיבית. באמת לא אמרתי דבר ולא שפטו ולא ביקרו אותי (לפחות שלא בפני).   אבל מגיל מסויים הבנתי שיש בי יותר. שאני לא יכול לשתוק ולהתחבא יותר. שאני לא יכול להמשיך ולהחריש כי יש בי מסר לעולם. כי יש איזו שהיא אמת שאני מודע לה, ושתפקידי לחשוף אותה לאחרים ולעולם.   ואפילו כשהבנתי וידעתי את כל זה. המשכתי להחריש ולשתוק.   כי העדפתי את הבטחון וההגנה של להמשיך ולהתחבא מהעולם, על פני האפשרות שאצטרך להתמודד עם ביקורת ושיפוטיות של אחרים.   עד שבנקודה מסויימת כבר לא יכולתי יותר.   זה לא קרה סתם כך, וזה לא קרה במקרה. זה קרה בעקבות תהליכים רבים של התפתחות והתעוררות שעברתי (ועודני עובר).   עד שהגעתי לסוג של נקודת "אל חזור" שממנה הבנתי שאני לא יכול לשתוק יותר והתחלתי לדבר. התחלתי לשתף את תפיסת העולם שלי, את התובנות והחוויות שלי.   התחלתי להביא את עצמי לידי ביטוי מלא, ושחררתי את השליחות שלי לעולם. אני משתמש במילה "שחררתי" כי אכן זה היה לשחרר. לשחרר לחופשי את מי שאני באמת. לשחרר מתוך הכלא שאני עצמי יצרתי – לעצמי.   ובהתחלה זו הרגשה מופלאה, של שחרור, של עוצמה ושל העצמה. ולא הבנתי איך לא עשיתי את זה קודם לכן.   אבל האופוריה הזו לא נמשכה הרבה זמן, כי קצת לאחר ששחררתי את עצמי, החלה להגיע הביקורת. והתחלתי להיתקל בשיפוטיות של אחרים כלפי, כלפי הרעיונות שלי וכלפי מה שאני מייצג.   ובמיוחד בפעמים הראשונות שזה קורה זה היה קשה וכואב. אפילו משתק לתקופות מסוימות.   אבל מהרגע שאתה טועם את טעמו של החופש, של החופש להיות מי שאתה, בלי הצגות ובלי מסיכות, קשה מאד לחזור אחורה ולהתחבא שוב.   אני זוכר היטב שיחה שהיתה לי עם אחד המנטורים המשמעותיים בחיי – בוב פרוקטור. זה היה לפני כ-10 שנים בתקופה שיצא לאויר העולם הסרט והספר "הסוד", ולצד ההתלהבות הכלל עולמית שהספר והסרט זכו לו קמה גם ביקורת רבה. ושאלתי את בוב באחד המפגשים שלנו מה הוא אומר לכל אותם מבקרים.   התשובה שלו נשארה איתי עד היום הזה. הוא אמר לי, "תשמע ערן, אני טיילתי וביקרתי בכל העולם. ראיתי אינספור אנדרטאות לזכרם של אנשים גדולים שעשו דברים גדולים. אבל אתה יודע ערן, עד היום הזה עוד לא ראיתי אנדרטה אחת לזכרו של מבקר כלשהו".   וואו.. בום!   התשובה שלו היתה מבחינתי מה שסגר את הגולל על העניין. מאותו הרגע הפסקתי להתייחס לביקורות ולשיפוטיות של האנשים. זה לא שאני לא פתוח לביקורת, בונה וקונסטרוקטיבית ואני גם מחפש אותה באופן תדיר. אבל את אותם אנשים שמבקרים ומקטינים אחרים רק כדי שהם יוכלו להרגיש קצת "יותר גדולים", הפסקתי לספור.   אני לא רואה אותם ממטר.   אני מתרכז במה שאני עושה, ובתרומה שלי לעולם, ופחות במה מבקר כזה או אחר יחשוב על כך. אני יודע, לרוב קל יותר לומר זאת מאשר לעשות זאת.   זה דורש הרבה עבודה פנימית ועצמית (שזו העבודה הקשה ביותר שיש), אבל התגמול על העבודה הזו הוא הכי מתגמל שיש בעולם.   דוגמה אקטואלית מאד לכך היא הזוכה המקסימה שלנו באירוויזיון – נטע ברזילי(כפרה עליה! :) ). בעיני היא מודל אמיתי לאופן שבו אדם פועל מתוך אמונה מלאה בערך שלו ובשליחות שלו כאן, למרות מה שאחרים יכולים לחשוב עליו.   אז בפעם הבאה שאתם רואים את ההרגל שלכם להתחבא מאחרים כדי להרגיש מוגנים, תזכרו שאתם בעצם גם מתחבאים מפני עצמכם ומחביאים את הגדולה, השליחות והיופי שלכם לעולם.   אם הדברים הללו נגעו בכם, אני מזמין אתכם להצטרף אלי ליום שלם של סדנת "התגלית" ביום הזה אעניק לכם כלי עוצמתי מאין כמוהו להבין מי אתם באמת. מהי השליחות שלכם בעולם, וכיצד להתמודד עם הקולות הפנימיים של הביקורת והשיפוטיות שיש לכולנו. איך לא לתת לקולות הללו לעצור אתכם מלהיות מי שאתם באמת.   אם זה מהדהד בכם, אז "התגלית" היא הצעד הראשון.   מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם, שלכם, ערן.