ערן שטרן

הי!   אתמול, אחת המשתתפות בתוכנית "עושים שינוי!" עברה תהליך של אימון ביחד עם יעל, מאמנת היישום שלנו, בקבוצת הווטסאפ הסגורה של הקבוצה.   זה היה אימון על פחד.   היא היתה שכירה שנים רבות, בתפקידי ניהול בכירים, ועזבה לאחרונה את עבודתה. פשוט כי לא יכלה יותר. היא הביעה את הפחד שלה מכך שתצטרך לחזור לעבוד בעבודה שהיא לא אוהבת, עם אנשים שאינם חולקים איתה את אותו סט הערכים.   הפחד הזה ממש שיתק אותה.   תוך כדי השיחה, יעל ביקשה ממנה שתבחן את כל טווח האפשרויות שעומדות בפניה. הטובות והפחות טובות. איך זה יהיה עבורה אם הכל ילך טוב כמו שהיא רוצה. ומצד שני, איך זה יראה וירגיש לה להיות אם תצטרך לחזור למקום שאותו היא עזבה. פשוט מחוסר ברירה.   בהתחלה היה לה ממש קשה לראות את המקום הזה. אפילו לחשוב על להיות בו שוב. זה עורר בה המון חששות ואפילו סלידה.   אבל לאט לאט, תחת ההנחיה המדוייקת של יעל, היא יכולה היתה לראות, שגם אם התרחיש הגרוע מבחינתה יתרחש, היא תדע להתמודד איתו. ולא רק להתמודד איתו, אלא אפילו להפיק ממנו את המיטב.   ההבנה וההכרה הזו שחררה אצלה משהו עצום. היא שחררה את הפחד.   או, אם נשתמש בציטוט שלה לגבי הפחד: "איזה צימוק קטן הוא נהיה, מחר הוא גם יהיה יבש! ואנפנף אותו עם מטלית לפח".   הפחד נעלם!   כשהסתכלתי על התהליך העוצמתי שהיא עברה, רק מתוך כך שהסכימה לחשוף את הפחד, ולהסתכל לו בעיניים, היא הזכירה לי את עצמי ואת מה שעברתי כאשר התגלה לי הגידול הסרטני לפני כשנה.   האבחנה הראשונית שקיבלנו הצביעה על כך שאצטרך לעבור טיפול כימותרפי. ישבתי מול הרופאה, במשרד שלה, שומע את כל התאורים וההסברים על מה שאני צפוי לעבור, על תופעות הלוואי והסיבוכים האפשריים ובתוכי מזדחל לו פחד עצום. פחד משתק.   זה לא היה פחד או חשש לחיים עצמם, אלא לאיכות החיים שתהיה לי וההשפעה של הטיפול עלי, על הגוף שלי והבריאות שלי.   זה היה ביום חמישי בבוקר.   יצאתי לסוף שבוע שהיה אחד מהקשים שאני זוכר בחיי. המחשבות על מה שאני צפוי לעבור לא הפסיקו, ואותו פחד שהיה בי, כבר לא הזדחל יותר. הוא השתקע לי עמוק עמוק בתוך הבטן. ומשם התפשט לכל איבר ואיבר בגוף שלי. ממש הרגשתי איך הפחד אוכל אותי מבפנים.   עם כל השנים של ההתפתחות האישית שעברתי, התרגולים והמודעות, עדיין הפחד הזה היה משהו שלא ידעתי איך להתמודד איתו. זה היה פחד שמעולם לא חשתי לפני כן בחיי.   כך עבר לו סוף השבוע.   כשהיינו אצל הרופאה, ביקשתי ממנה שתתן לי פרטים של מישהו שעבר את מה שאני אמור לעבור. רציתי לדבר עם מישהו שהיה שם. שיודע מנסיון איך זה.   ביום ראשון, בשמונה בבוקר התקשרתי אליו. גם לו קוראים ערן. עבורי ערן היה סוג של מלאך שנשלח להרגיע אותי. וזה מה שהוא עשה. הוא סיפר לי באריכות על מה שהוא עבר, הוא לא הסתיר דבר. הוא אמר שזה קשה, שזה לא נעים ובוודאי לא נחמד, אבל באותה נשימה הוא גם אמר לי "עוברים את זה, וגם אתה תעבור את זה".   תוך כדי השיחה איתו, הרגשתי איך אותו מטען של פחד שהיה בי, אותם 60 טונות של פחד ששכנו בתוכי, לאט לאט מתפוגגים. ובסיום השיחה איתו, יכולתי "להסתכל לפחד בעיניים" – יכולתי לראות את הסיטואציה שכל כך הפחידה אותי ושנמנעתי מלהסתכל עליה. הסתכלתי על התסריט והתרחיש הגרוע ביותר שיכולתי לדמיין שם, עם כל הכאב והפחד ויכולתי גם לראות שאני מתמודד איתו.   זה לא שרציתי לעבור אותו, אלא שהסכמתי לעבור אותו. קיבלתי עם עצמי הסכמה שאם אדרש לעבור אותו – אתמודד איתו.   אני יודע היום שבאותה הנקודה בדיוק – שם החלה ההחלמה שלי.   באותה נקודה שהפסקתי לפחד מהפחד. שהרשיתי לעצמי להסתכל עליו ולא להתקפל בפניו, אלא לומר לעצמי (ולו) – אם אצטרך, אתמודד איתך.   המציאות החיצונית הגיבה מאד מהר.   למחרת בבוקר, קיבלתי שיחת טלפון מהמזכירה של הרופאה שהזמינה אותנו לפגישה נוספת. ויום למחרת ישבנו שוב מולה במשרד שלה.   כל שפת הגוף שלה השתנתה, היא היתה נינוחה יותר ופחות עצורה.   היא אמרה שלי שהיא ורופאים נוספים עברו על הבדיקות שלי והאבחנה העדכנית שלהם מראה שאוכל להסתפק בטיפול פשוט יותר, רק בהקרנות. ללא צורך בכימותרפיה.   ברגע שהסכמתי בתוכי לעבור דרך הכאב והפחד הגדול ביותר שלי, כבר לא הייתי צריך לעבור דרכו. כשהסכמתי לקבל את השיעור, כבר לא הייתי צריך לעבור אותו שוב.   זה היה אחד הרגעים המכוננים בחיים שלי.   רגע חשוב שהבנתי מה זה באמת אומץ. אומץ הוא לא מה שהרבה אנשים חושבים. אומץ זה לא היעדר הפחד.   אומץ זו היכולת שלנו להישיר עיניים אל הפחד, ולא להתקפל מולו. אלא להסכים בתוכנו, לעבור דרכו, אם נצטרך.   היו אמיצים!

עו"ד רות דיין וולפנר בחרה לעסוק באחד התחומים המורכבים והרגישים יותר בעולם המשפטי – דיני משפחה, גירושין וירושה. בתוך העולם הזה, הרווי, לא פעם במלחמות ומאבקים ולצד המקצועיות הגבוהה שלה ושל צוות המשרד, רות מביאה גם את היכולת לראות את הסיפורים האנושיים המורכבים ואת מרכיבי הדינמיקה שמביאים לבגידות, פרידות וגירושין. לאחר 22 שנות ניסיון והתבססות כמשרד עו"ד המוביל בתחומה, רות פרסמה לאחרונה ספר בשם "קארמה איז א ביץ'" המרכז את הסיפורים, הלמידות והלקחים. בשיחתנו רות משתפת בין השאר: - כיצד הפכה מעו"ד אנונימית ושורדת למשרד המוביל בתחומו בארץ - איך היא שינתה את המציאות הכלכלית של חייה - איך ניתן לשמור על חיוביות ואופטימיות גם כשעוסקים בנושאים טעונים רגשית ומלחמות משפטיות - כיצד ניתן להתגרש, ועדיין להיות חברים טובים (היא עצמה עדות מהלכת לכך) - וכמובן מדוע: קארמה איז א ביץ'

הי!   אתמול, אחת המשתתפות בתוכנית "עושים שינוי!" עברה תהליך של אימון ביחד עם יעל, מאמנת היישום שלנו, בקבוצת הווטסאפ הסגורה של הקבוצה.   זה היה אימון על פחד.   היא היתה שכירה שנים רבות, בתפקידי ניהול בכירים, ועזבה לאחרונה את עבודתה. פשוט כי לא יכלה יותר. היא הביעה את הפחד שלה מכך שתצטרך לחזור לעבוד בעבודה שהיא לא אוהבת, עם אנשים שאינם חולקים איתה את אותו סט הערכים.   הפחד הזה ממש שיתק אותה.   תוך כדי השיחה, יעל ביקשה ממנה שתבחן את כל טווח האפשרויות שעומדות בפניה. הטובות והפחות טובות. איך זה יהיה עבורה אם הכל ילך טוב כמו שהיא רוצה. ומצד שני, איך זה יראה וירגיש לה להיות אם תצטרך לחזור למקום שאותו היא עזבה. פשוט מחוסר ברירה.   בהתחלה היה לה ממש קשה לראות את המקום הזה. אפילו לחשוב על להיות בו שוב. זה עורר בה המון חששות ואפילו סלידה.   אבל לאט לאט, תחת ההנחיה המדוייקת של יעל, היא יכולה היתה לראות, שגם אם התרחיש הגרוע מבחינתה יתרחש, היא תדע להתמודד איתו. ולא רק להתמודד איתו, אלא אפילו להפיק ממנו את המיטב.   ההבנה וההכרה הזו שחררה אצלה משהו עצום. היא שחררה את הפחד.   או, אם נשתמש בציטוט שלה לגבי הפחד: "איזה צימוק קטן הוא נהיה, מחר הוא גם יהיה יבש! ואנפנף אותו עם מטלית לפח".   הפחד נעלם!   כשהסתכלתי על התהליך העוצמתי שהיא עברה, רק מתוך כך שהסכימה לחשוף את הפחד, ולהסתכל לו בעיניים, היא הזכירה לי את עצמי ואת מה שעברתי כאשר התגלה לי הגידול הסרטני לפני כשנה.   האבחנה הראשונית שקיבלנו הצביעה על כך שאצטרך לעבור טיפול כימותרפי. ישבתי מול הרופאה, במשרד שלה, שומע את כל התאורים וההסברים על מה שאני צפוי לעבור, על תופעות הלוואי והסיבוכים האפשריים ובתוכי מזדחל לו פחד עצום. פחד משתק.   זה לא היה פחד או חשש לחיים עצמם, אלא לאיכות החיים שתהיה לי וההשפעה של הטיפול עלי, על הגוף שלי והבריאות שלי.   זה היה ביום חמישי בבוקר.   יצאתי לסוף שבוע שהיה אחד מהקשים שאני זוכר בחיי. המחשבות על מה שאני צפוי לעבור לא הפסיקו, ואותו פחד שהיה בי, כבר לא הזדחל יותר. הוא השתקע לי עמוק עמוק בתוך הבטן. ומשם התפשט לכל איבר ואיבר בגוף שלי. ממש הרגשתי איך הפחד אוכל אותי מבפנים.   עם כל השנים של ההתפתחות האישית שעברתי, התרגולים והמודעות, עדיין הפחד הזה היה משהו שלא ידעתי איך להתמודד איתו. זה היה פחד שמעולם לא חשתי לפני כן בחיי.   כך עבר לו סוף השבוע.   כשהיינו אצל הרופאה, ביקשתי ממנה שתתן לי פרטים של מישהו שעבר את מה שאני אמור לעבור. רציתי לדבר עם מישהו שהיה שם. שיודע מנסיון איך זה.   ביום ראשון, בשמונה בבוקר התקשרתי אליו. גם לו קוראים ערן. עבורי ערן היה סוג של מלאך שנשלח להרגיע אותי. וזה מה שהוא עשה. הוא סיפר לי באריכות על מה שהוא עבר, הוא לא הסתיר דבר. הוא אמר שזה קשה, שזה לא נעים ובוודאי לא נחמד, אבל באותה נשימה הוא גם אמר לי "עוברים את זה, וגם אתה תעבור את זה".   תוך כדי השיחה איתו, הרגשתי איך אותו מטען של פחד שהיה בי, אותם 60 טונות של פחד ששכנו בתוכי, לאט לאט מתפוגגים. ובסיום השיחה איתו, יכולתי "להסתכל לפחד בעיניים" – יכולתי לראות את הסיטואציה שכל כך הפחידה אותי ושנמנעתי מלהסתכל עליה. הסתכלתי על התסריט והתרחיש הגרוע ביותר שיכולתי לדמיין שם, עם כל הכאב והפחד ויכולתי גם לראות שאני מתמודד איתו.   זה לא שרציתי לעבור אותו, אלא שהסכמתי לעבור אותו. קיבלתי עם עצמי הסכמה שאם אדרש לעבור אותו – אתמודד איתו.   אני יודע היום שבאותה הנקודה בדיוק – שם החלה ההחלמה שלי.   באותה נקודה שהפסקתי לפחד מהפחד. שהרשיתי לעצמי להסתכל עליו ולא להתקפל בפניו, אלא לומר לעצמי (ולו) – אם אצטרך, אתמודד איתך.   המציאות החיצונית הגיבה מאד מהר.   למחרת בבוקר, קיבלתי שיחת טלפון מהמזכירה של הרופאה שהזמינה אותנו לפגישה נוספת. ויום למחרת ישבנו שוב מולה במשרד שלה.   כל שפת הגוף שלה השתנתה, היא היתה נינוחה יותר ופחות עצורה.   היא אמרה שלי שהיא ורופאים נוספים עברו על הבדיקות שלי והאבחנה העדכנית שלהם מראה שאוכל להסתפק בטיפול פשוט יותר, רק בהקרנות. ללא צורך בכימותרפיה.   ברגע שהסכמתי בתוכי לעבור דרך הכאב והפחד הגדול ביותר שלי, כבר לא הייתי צריך לעבור דרכו. כשהסכמתי לקבל את השיעור, כבר לא הייתי צריך לעבור אותו שוב.   זה היה אחד הרגעים המכוננים בחיים שלי.   רגע חשוב שהבנתי מה זה באמת אומץ. אומץ הוא לא מה שהרבה אנשים חושבים. אומץ זה לא היעדר הפחד.   אומץ זו היכולת שלנו להישיר עיניים אל הפחד, ולא להתקפל מולו. אלא להסכים בתוכנו, לעבור דרכו, אם נצטרך.   היו אמיצים!

ניב סער, שותף מייסד במיזם החברתי "בצוותא" היה רגע לפני השחרור משרות קבע, כשמפקד בכיר בצה"ל ממש לחץ עליו "לעשות משהו עם משמעות". בהתחלה הוא ניסה להתחמק עד שהוא הבין שהמפקד הזה רציני. אז הוא יצא לחפש מה יהיה הדבר הזה, וביחד עם חברו אורי פרל הקימו ביחד את "בצוותא" מיזם חברתי המחבר בין תיירים המגיעים לישראל לארוח לארוחת ערב בבית ישראלי. במקביל לעבודתו כמנהל מוצר שכיר בחברת Autodesk ניב פיתח את המיזם כתחביב מהצד, שהפך לתופעה שאותה חוו אלפי תיירים שזכו לחוות את ישראל בצורה קצת אחרת. בפרק המרתק שלפנינו, ניב משתף על הדרך שעברו בהקמת והצמחת המיזם וגם: - מדוע זה כדאי לפתח מיזמים כתחביב - כיצד הגיעו ללקוחות הראשונים, ולאלו שאחריהם - כיצד ומדוע זה חשוב להוציא לפועל מיזם בתוך 3 חודשים (או פחות) - מדוע הפרפקציוניזם הוא המחלה של היזם ואיך להתגבר עליו

יובל שוורצמן, החל את חייו במסלול הקלאסי שהוא חלומה של כל אם בישראל: עתודאי, שרות צבאי ב-8200, שחרור והצטרפות לסטארט-אפ מצליח. אבל זה לא "עשה לו את זה". החלום שלו היה להיות שחקן מקצועי. הוריו ממש לא אהבו את הכיוון, כי כידוע "אומנים לא עושים כסף". יובל לא וויתר על החלום וחיפש את הדרך שתאפשר לו גם להגשים את חלומו להיות שחקן ובמקביל לחיות את חייו ללא דאגה כלכלית. את הפתרון הוא מצא בעולם הנדל"ן. הוא החל להשקיע ובמקביל לסיום לימודיו הוא כבר הרוויח כמו שהרוויח בימיו כשכיר בהייטק – רק ללא הצורך לשבת במשרד כל היום אלא לשחק, להצחיק אנשים ולממש את השליחות שלו בעולם כמו שהוא אוהב. לאחר שעזר לאינספור חברים ובני משפחה להכנס לעולם ההשקעות בנדל"ן, הוא הקים את חברת Smart Start ועד היום, הוא והצוות המיוחד שלו עזרו למאות משפחות לרכוש נכסים להשקעה, להשביח אותם ולקדם את עתידם הכלכלי. בראיון המיוחד שצילמנו ביחד בלונדון, שם הוא שוהה כעת לרגל לימודיו בבית ספר למחזות זמר מהמובילים בעולם, יובל חושף את הדרך המופלאה שלו, את ההצלחות והכישלונות ואת "מאחורי הקלעים" של מה שגורם לאנשים רגילים להשיג תוצאות בלתי רגילות. הפרק מפוצץ בשיעורים על התמדה, דבקות במטרה, הנכונות לעשות את מה שצריך (ולא את מה שנוח), מוכנות לשלם מחירים ולמעשה – לחיות את החיים במלואם!

את גילעד פולק זכיתי להכיר כבר לפני למעלה מ-10 שנים. אז הוא היה יזם צעיר בתחילת דרכו כאשר הקים את המיזם "להחכים בפקקים" מרעיון בפנקס הרעיונות שלו, וקיבל השראה מראיונות והרצאות מוקלטות שפרסמתי באתר שלי. בשיחה מלאת השראה, גילעד משתף על דרך היזמות, ההצלחות לצד הכישלונות, ההתפתחות שעבר וההישגים שהגיע אליהם ביחד עם שותפיו לדרך. כיצד עבודה זמנית בשטיפת כלים הובילה אותו בזמן קצר להקמת העסק הראשון שלו. מהן תכונות היזמות החשובות, מה הוא למד מהכישלון של שני העסקים הראשונים וכיצד כל אלו הובילו אותו להקמת עסק בינלאומי של יזמי נדל"ן בכל העולם. בנוסף תשמעו אותנו משוחחים על: - איך הופכים בעיות להזדמנויות - מדוע זה חשוב לחלום בגדול ולפעול בקטן - כיצד הכי כדאי להתחיל ולהפוך רעיון למיזם רווחי - למה חשוב לפעול בשיתוף פעולה ולהתמקד בחוזקות שלך - מהן שתי הדרכים היחידות בהם עושים כסף. - איך הופכים שליחות אישית לעסק רווחי ומשפיע גלובאלית

הי! מייל שקיבלתי מגדעון, בעקבות הפוסט שכתבתי על "השרירים שחשוב לאמן". הוא מתייחס בו, בין השאר, לנתונים שפרסמתי בו מתוך סקר השכירים שקיימתי לפני כחודשיים. והנה מה שהוא כתב לי: "מאד מעניין מה שאתה כותב, אבל חסרים לי קצת נתונים ויותר מאשמח אם תוכל לשתף: הסטטיסטיקה שאתה מציין, אשמח שתשתף במאמר המקורי אם הנתונים שפורסמו. מה שקשה לי להבין זה אם כל כך הרבה אנשים רוצים להיות עצמאיים, אז למה הם לא? אני חושב שמי שלא עצמאי פשוט לא רוצה או לא יכול. כמו שלא כולם מפקדים, מנהיגים או מנכ"לים. אתה מפרסם את כל אלה שבאו אליך והצליחו להפוך משכירים לעצמאיים: מה הרקע שלהם? מאיזה משפחות הם באו? אשמח לשמוע מה אחוז האנשים שבא אליך ואכן הצליח להפוך משכיר לעצמאי? זה תמיד טוב לספר על הצלחות אבל לפני שאני מחליט האם להצטרף לקורס שלך אני דווקא רוצה לשמוע על הכישלונות." אני מאד אוהב שאנשים כמו גדעון כותבים לי ושואלים שאלות בצורה עניינית, כי זה מעיד בעיני על הרצינות והמחויבות שלהם. וזה גם מאפשר לי לענות להם ומתוך השאלות שלהם להבין מה מעניין את שאר הקוראים שלי. אז במקום רק לענות לגדעון באופן אישי, בחרתי לענות לו כאן, כדי שעוד אנשים יוכלו להפיק ערך מהתשובות. ראשית לגבי הסטטיסטיקה שפרסמתי, כאמור היא לקוחה מתוך סקר שקיימתי לפני מספר חודשים, שהקיף קרוב ל-500 שכירים, מכל רחבי הארץ. אני מתכוון לפרסם את כל נתוני הסקר בקרוב כך שתוכלו להעמיק בנתונים עוד. לגבי השאלה "אם כל כך הרבה אנשים רוצים להיות עצמאיים, אז למה הם לא?", התשובה כאן מורכבת יותר. זה כמו לשאול: "כל כך הרבה אנשים רוצים להיות עשירים, אז למה הם לא?". גדעון מציע שזה עניין של רצון או של יכולת. אני חושב שאם נחבר את האנשים למכונת אמת ונשאל אותם אם הם באמת רוצים להיות עצמאיים (או לצורך העניין אם הם באמת רוצים להיות עשירים), אז נקבל תוצאה חד משמעית שהם באמת רוצים. כלומר, אני לא חושב שזה בעיה של חוסר רצון. האנשים רוצים. מי לא היה רוצה לשפר את חייו? כולם היו רוצים. השאלה היא מה הם מוכנים לעשות בשביל זה. אני גם לא חושב שזה עניין של יכולת. יכולות ניתן לפתח. הרבה אנשים שאלו אותי בעבר האם נולדתי עם יכולת הכתיבה או עם היכולת לעמוד על הבמה מול מאות ואלפי אנשים. ממש לא! רחוק מכך. אם הייתם אומרים לי לפני כ-20 שנים, שאלו יהיו שתיים מהיכולות היותר חזקות שלי, הייתי חושב שלקחתם פטריות הזיה. אלו הן יכולות שפיתחתי לאורך השנים. השקעתי בכך הרבה מאד זמן, כסף ואנרגיה. וזה בדיוק העניין בעיני. אנשים לא עושים שינוי בחייהם (למרות שהם מאד רוצים), לא כי אין להם את היכולת לעשות את השינוי, אלא כי הם לא מוכנים לעשות את מה שנדרש כדי להשתנות. הם לא מוכנים להשקיע את הזמן, האנרגיה והכסף לשם כך. הם רוצים את התוצאה, אבל הם לא מוכנים ללכת בדרך שצריך ללכת בה כדי להגיע לתוצאה שהם רוצים. השאלה השניה של גדעון היא מעניינת, כי חבויה בה ההנחה שכדי להצליח, אדם צריך להיות בעל רקע מסוים. ממשפחה מסוימת או ממוצא מסוים. ואני חושב שזו תפיסה שגוייה בעליל. האמת אני לא רק חושב כך, אני יודע שזה לא רלוונטי בכלל. אנשים נוטים לייחס את ההצלחה של אחרים למאפיינים שחסרים להם בעצמם וכך הם יכולים לתרץ לעצמם למה הם לא יכולים להשיג את אותה ההצלחה. הרי אם המוצא שלי הוא לא מהמוצא "הנכון", הרי שאין לי סיכוי להצליח, אז למה בכלל שאנסה? אני לא צריך לתת לכם כאן את הדוגמאות ה"באנליות" של סטיב ג'ובס, ריצ'רד ברנסון, סטף ורטהיימר ואחרים כדי להוכיח למה ההצלחה שלהם אינה קשורה למוצא, להשכלה, למין או למצב ההתחלתי שהם נמצאו בו בתחילת דרכם. לאורך השנים, פגשתי אינספור אנשים שעשו שינויים יוצאי דופן בחייהם. אין שום מאפיין חיצוני שמשותף להם. לא הגיל, המין, המצב המשפחתי, העדה, המשפחה, כמות הכסף שהיתה להם בהתחלה או הגיאוגרפיה שהיו בה. שום דבר מאלו. מה שהיה משותף לכולם – היתה להם תשוקה בוערת בעצמותיהם לעשות שינוי ולשפר את חייהם, והם היו מוכנים לעשות את מה שצריך לעשות, כדי להפוך ולהיות מי שהם רוצים להיות. זו כל התורה. זה פשוט, אך זה לא תמיד קל. רוב האנשים לא מוכנים לעשות את זה. הם לא מוכנים להתמודד עם חוסר הוודאות (האם השינוי יצליח או שלא), הם לא מוכנים להתמודד עם האפשרות שיכשלו, ולהתמודד עם ההשלכות של הכישלון. הם פשוט לא מוכנים לעשות, את מה שאלה שמצליחים, עושים. וזה מוביל אותנו לשאלה השלישית שבה גדעון ביקש ממני לשמוע דווקא על הכישלונות. מי שבאמת מעוניין להבין ממה עשויה הצלחה, שיקרא ביוגרפיות של אנשים מצליחים, שישוחח ויראיין אותם, שיחקור לעומק את הדרך שעשו. אני מבטיח לכם שתגלו שיש דבר נוסף חשוב שמשותף לכולם: כולם, ללא יוצא מהכלל, נכשלו! הם נכשלו. ולרוב, הרבה יותר מפעם אחת. הקלישאה שאומרת שהכישלון הוא צעד בדרך להצלחה היא לא באמת קלישאה. היא האמת לאמיתה. לא מאמינים לי? תמצאו לי דוגמה אחת של מישהו שהגיע להצלחה, בלי שיש לו אוסף כישלונות מפואר שהוא גורר אחריו. אין דבר כזה. זו פיקציה. אז גדעון – אם אתה רוצה דוגמאות לאנשים שנכשלו, קח כדוגמה את כל אחד מהאנשים שכתבתי עליהם בעבר שהם הצליחו. אותם אנשים הם גם אלו שנכשלו. הם נכשלו לפני שהם הצליחו, והם נכשלו גם אחרי שהם הצליחו. והם גם יודעים – שהם עוד ימשיכו להיכשל בעתיד. אז השאלה החשובה באמת גדעון היא: האם אתה מוכן להיכשל? האם אתה מוכן ללכת בדרך שהיא לא תמיד ברורה, קלה או פשוטה? האם אתה מוכן לקבל את העובדה (אולי הכואבת) שבדרך להצלחה ולשינוי שאתה רוצה כנראה תצטרך להתמודד עם כישלונות. להכיל אותם, לכאוב אותם? האם, כדי לעשות את השינוי שאתה רוצה, אתה מוכן להשתנות? אלו הן השאלות החשובות באמת בעיני. ואני לא אומר שזה כרוך בלקיחת סיכונים חסרי אחריות. ממש לא. להיפך, זה אומר להעריך את הסיכונים, לכמת אותם, ולבחור בחירה מודעת האם זהו מחיר שאני מוכן לשלם אותו במקרה והגרוע מכל יקרה ואכשל. אל מול המחיר הזה, כדאי להעריך גם את המחיר האלטרנטיבי. אני קורא לכך: מחיר ההישארות במקום. רוב האנשים כלל לא מודעים ולא מסתכלים על המחיר הזה שהם משלמים אותו, יום יום, דקה דקה. המחיר של להמשיך להיות באותו המקום, בתחושה של תסכול, תקיעות, חוסר סיפוק ואכזבה מהחיים שלהם. כפי שכתבתי קודם, מרבית האנשים אינם מוכנים להשקיע את הזמן, הכסף והאנרגיה כדי לעשות את השינוי שהם רוצים. אבל הנה האבסורד הגדול ביותר: בסופו של דבר הם משקיעים את אותו הזמן, הכסף והאנרגיה – רק שהם לא עושים זאת כדי לקבל את תוצאות החדשות. הם משקיעים זאת, כדי להמשיך ולהיות באותו המקום! למשל, אם אדם שממשיך להישאר באותו המקום, היה משקיע ביצירת השינוי שהוא רוצה, ומגדיל את הכנסותיו כתוצאה מכך, הרי כל יום שהוא לא עושה את זה, עולה לו כסף!! כדוגמה קחו מישהו שמרוויח 10,000 ₪ לחודש ונשאר תקוע באותו המקום. לעומתו, מישהו אחר היה פועל להגדיל את הכנסותיו בעוד כמה אלפי שקלים לחודש, נניח ל-15,000 ₪. הרי שבכל חודש שהראשון לא עושה שינוי, הוא מפסיד 5,000 ₪!! זה 60,000 ₪ בשנה. שזה לרוב, הרבה יותר יקר, ממה שהיה עולה לו לקבל עזרה לעשות שינוי. וזה רק המחיר הכלכלי שזה עולה לו. זה עולה לו גם במחיר של מערכות היחסים שלו (הוא מתוסכל, עצבני וחסר מנוחה וזה משפיע על הסביבה שלו), בבריאות שלו (מתח הוא הגורם מספר אחת למחלות) ובכל אספקט אחר של חייו. את המחירים הללו אנחנו משלמים, כך או כך. השאלה היא רק, האם אנו משלמים אותם למען השינוי שאנו רוצים, או שאנו משלמים אותם ונשארים באותו המקום? ועל השאלה הזו – רק אתם יכולים לענות לעצמכם... אם אתם באמת רוצים שינוי (ומוכנים לעשות את מה שצריך!), אני מזמין אתכם לעשות אחד משני הדברים הבאים (או את שניהם): אתם יכולים לתאם"שיחת בהירות"עם דבורה, היועצת הבכירה שלי, שבה היא תעזור לכם להבין מה יכולים להיות הצעדים הבאים שלכם. זוהי שיחה ללא התחייבות וללא עלות. הדבר היחיד שאתם נדרשים לו, הוא למלא שאלון מקדים, שלאחריו דבורה תתאם אתכם מועד לשיחה. גם אם תחליטו שהתוכנית אינה מתאימה לכם, זה בסדר גמור. אבל אני מבטיח לכם, שכבר בשיחה הזו תקבלו ערך רב! אתם מוזמנים לצפותבהדרכה היחודית שקיימתי לשכיריםלפני כמה שבועות. זו הדרכה שבה אני פורש בפני המשתתפים את הדרך המעשית שבה יוכלו ליצור שינוי בחייהם, מבלי לסכן את העתיד הכלכלי שלהם. ההדרכה זמינה לכם לצפייה מיידית (ללא עלות) כאן בקישור. יתכן ויש לכם עוד שאלות, או שאתם רוצים עוד פרטים על התוכנית החדשה "עושים שינוי!". זה הגיוני – הדרך לקבל את הפרטים והמידע, הוא למלא את שאלון ההתאמה ולתאם את שיחת הבהירות עם דבורה. זה הצעד הראשון לשינוי שאתם רוצים.

לצערי לאחרונה וישאן לאקיאני פרסם פוסט אנטישמי, ולכן בחרתי להוריד את הראיון איתו מהאינטרנט כדי לא לתת לו במה.

התמונה הזו צולמה לפני כמה ימים כשהיינו עוד בוורקאלה בהודו. אם הייתם מדברים איתי לפני כ-3 שנים על לשכור טוסטוס ולנהוג בהודו, הייתי אומר לכם שאתם כנראה לא שפויים, ובטח לא נורמלים! מן הסתם יש כאלו שיאמרו: מה הביג דיל? מה הבעיה עם הדבר הזה? והם צודקים. עבורם זה לא ביג דיל.   עבורי, לפני שלוש שנים, זה היה.   היינו אז בתחילת הטיול הגדול בעולם עם הילדים, והגענו לגואה בהודו. לעומת שאר המקומות שהיינו בהם בהודו לפני כן (דלהי, רישיקש וערי ראג'אסטן), החוף הקטן שהשתקענו בו בגואה היה הרבה יותר שקט, תנועה דלילה יחסית ברחובות ותשתיות כבישים הרבה יותר טובות (אשכרה היו כבישים!!).   כבר מהימים הראשונים שם, הילדים התחילו ללחוץ שנשכור טוסטוס.   אני סירבתי.   היו לי את כל הסיבות ה"נכונות" לסרב: זה הודו (עם כל המשתמע מזה), הם נוהגים בצד השני של הכביש (שמעולם לא נהגתי בו), לך תדע איזה טוסטוס תקבל כאן ומה המצב שלו, כמעט ולא נהגתי עד אז על טוסטוס לפני... ובכלל למה צריך, אנחנו במרחק הליכה מהים, מהחנויות ומכל מה שאנו צריכים, יש טוקטוקים בשפע סביבנו שאפשר לקחת בקלות וכמעט בלי כסף אם אנו רוצים לנסוע למקום רחוק יותר. אין שום סיבה הגיונית שנצטרך לשכור טוסטוס.   זה עבד לי! במשך כמה ימים, הצלחתי לעמוד בלחץ שלהם די בכבוד.   אבל את האמת לא גיליתי להם – פשוט פחדתי.   לשכור לנהוג על הטוסטוס, ועוד בהודו, היה עבורי משהו מאד שונה ממה שהייתי רגיל לו. לא משהו שנמצא באזור ה"נוחות" שלי.   וכמו תמיד, כאשר אנחנו יוצאים מעבר לרגיל, לוודאי, לבטוח ולנוח שלנו – עולה בנו הפחד. שמטרתו היא בסה"כ לאותת לנו שאנו חורגים מהגבולות ה"נורמליים" שלנו. אבל הפרשנות הכמעט אוטומטית ומיידית שלנו היא שמה שעורר בנו את הפחד הוא "לא טוב" ולכן אנו לרוב מתקפלים וחוזרים מהר מאד למוכר והבטוח שלנו.   ואז בוקר אחד, ליד הצ'אי שופ בפינה של הרחוב שלנו, ראיתי כמה טוסטוסים שעומדים פנויים להשכרה. החלטתי לעשות נסיון. בלי לספר לילדים, בלי להתייעץ עם אף אחד, שכרתי טוסטוס למשך יום אחד בודד.   אמרתי לעצמי שאראה איך אני מסתדר איתו במשך יום אחד ואז אקבל החלטה אם זה בשבילי או שלא.   שכרתי אותו ויצאתי לרכב, לבד, להתרגל להרגשה, לרעיון, לתנועה מסביב...   ככל שהתקדמה הנסיעה הראשונית, כך התגבר בי הבטחון. אמנם הפעם האחרונה שנהגתי על טוסטוס לפני כן היתה קרוב ל-30 שנים קודם לכן, אבל זה עדיין הרגיש לי מוכר ובטוח.   אחרי כשעה שנסעתי לבד, חזרתי לחדרים שלנו והפתעתי את הילדים עם הטוסטוס.   עוד באותו היום, כבר שכרתי טוסטוס אחר למשך כל החודש ששהינו שם. ומאז, בהמשך הטיול, גם בתאילנד בהמשך, הטוסטוס הפך לחלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו.   בניתוח בדיעבד, אני חושב שמה שחוויתי באותה שעה של נסיעה, היה הדבר המשמעותי שיצר אצלי את השינוי בתפיסה לגבי הרכיבה על הטוסטוס. החוויה שלי היתה – חופש.   הרגשתי שפתאום יש לי חווית חופש חדשה – היכולת לנסוע ולהגיע למקומות שקודם היו פחות נגישים לי. לכאורה זו שטות, כי הרי אין שום בעיה, לעלות בכל נקודת זמן על טוקטוק ולבקש מהנהג שיקח אותך לאן שאתה רוצה, אבל בכל זאת, התחושה והידיעה שאתה לא תלוי באף אחד, לא צריך שום דבר אחר, ובכל רגע נתון אתה מחליט לאן ואיך אתה מגיע, אין משהו שמשתווה לה.   אבל אל תתבלבלו, זה לא סיפור על טוסטוס!   זה סיפור על האופן שבו אנחנו יוצרים את המגבלות לעצמנו, ואנחנו לא באמת יודעים (עד שמתנסים בכך בפועל) מה עוד אפשרי עבורנו, כאשר אנחנו יוצאים אל מעבר למגבלות שאנו שמים לעצמנו.   לא יכולתי לדעת שהחוויה שהטוסטוס יעניק לי תהיה של חופש.   וכנראה, שגם אם הייתי משוחח עם אחרים, שהתנסו בכך לפני, הם לאו דווקא היו אומרים לי (מנסיונם) שזה מה שאני אחווה. כל אחד מן הסתם חווה את זה אחרת.   עד שעליתי לרכיבה הראשונה, הייתי שבוי בקונספציות ובתפיסות המוכרות שלי.   אנחנו לא יודעים, מה שאנחנו לא יודעים – עד שאנחנו מוכנים לנסות את זה.   השאלה היא – האם אנחנו מוכנים לנסות את זה? הרבה אנשים רוצים שינוי בחייהם, אבל לא מוכנים לעשות את מה שצריך לעשות על מנת להשתנות. הם אינם מוכנים לעשות, אפילו את הצעד הקטן ביותר (במקרה שלי זה היה לשכור טוסטוס ליום אחד בודד, רק להתנסות) כדי להרגיש איך זה יהיה עבורם "בצד השני".   הרבה אנשים משועבדים לחיים שהם לא אוהבים או שהם לא שלמים איתם רק בגלל שזה "מקובל", "נורמלי" או ש"צריך".   והם לא מאפשרים לעצמם אפילו רק את המחשבה (שלא נדבר על הפעולה) הקטנה ביותר על משהו שהוא שונה מה"נורמלי" שלהם. וזה חבל.

הי, מכירים את הספר "מילכוד 22" של ג'וזף הלר? הוא מתאר את קורותיו של טייס מטוס הפצצה במלחמת העולם השנייה שמתוסכל מהמצב וחושב כיצד להשתחרר מהצבא בנימוק של אי שפיות. השם של הספר נגזר ממספרו של סעיף בדיוני בחוק השירות הצבאי האמריקני, שעל פיו רק משוגעים יכולים להשתחרר משירות בצבא. המלכוד נובע מן המסקנה כי חייל המבקש להשתחרר מהצבא בטענה כי הוא מפחד מן הסכנות הכרוכות בשירות, סביר להניח שאינו משוגע, ולכן לא יזכה לשחרור. הא! חתיכת קאצ'... יש לנו מקרים דומים כאלו בסיטאוציות שונות בחיים. משיחות שלי עם הרבה מאד שכירים, הם מרגישים בדיוק באותו מקום שהם חשים את המילכוד הזה. ישנם הרבה מאד אנשים שאינם מרוצים במקום העבודה שלהם או אינם אוהבים יותר את התחום בו הם עוסקים. הסקר המיוחד שערכתי לשכירים לפני מספר שבועות הראה ש-84% מהם היו רוצים מחר בבוקר לעזוב את מקום העבודה שלהם. אני יודע מנסיוני האישי איך זה לקום בבוקר מתוך ידיעה שאתה הולך למקום עבודה ועיסוק שכבר לא מהנה אותך. קשה מאד לקום בבוקר. אין את חדוות היצירה, הסיפוק, תחושת ההגשמה שבעשייה. הדבר אף קשה יותר במקרים (כמו שקרה שלי) שתחושת הסיפוק וההגשמה היתה קיימת קודם לכן, וכך פתאום נעלמה. זהו ניגוד עצום, בין הימים בהם הייתי קם בקפיצה מהמיטה לתוך יום חדש של עשייה והתרגשות ולימים בהם אני “גונב” עוד כמה דקות במיטה, כי אני יודע שאין דבר ממש מרגש שמחכה לי במהלך היום במקום העבודה שלי. אז מצד אחד - הרצון לעזוב, לעשות שינוי ולצאת לדרך חדשה ומרגשת הוא מאד משמעותי וחזק. מצד שני, ישנו את עניין הוודאות והבטחון (ובמיוחד תחושת הבטחון הכלכלי). כבני אדם, אנו מחפשים את הבטחון והוודאות. אפשר לומר, שבמקרים קיצוניים אנחנו אפילו מכורים לוודאות ולבטחון ועושים כל שביכולתנו כדי להישאר במקום המוגן והבטוח. כל צעד של שינוי מערער את המערכת הפנימית שלנו. האגו שלנו נכנס למצב כוננות, ומפעיל בתוכנו סוגים שונים של "מנגנוני הגנה" שיגרמו לנו לרדת מהרעיון של השינוי ולחזור למוכר והבטוח שלנו. את מנגנוני ההגנה שהאגו מפעיל בתוכנו אתם מכירים היטב: פחד, ספק, סקפטיות, דחיינות, ביקורתיות, שיפוטיות, הקטנה, ציניות ועוד... בכל פעם שעולה בכם אחד מאלו, כדאי להסתכל ולבחון - מה קרה שגרם לאגו שלי להפעיל בתוכי את מנגנון ההגנה הזה? מה מוציא את האגו שלי מאזור הנוחות, כך שהוא נכנס לכוננות? ומה אנחנו עושים כשעולים בנו הפחד, הספק, הסקפטיות וכל האחרים? חוזרים למוכר והבטוח. והנה המלכוד: אנחנו רוצים שינוי, אבל בכל פעם שאנו עושים את הצעד הכי קטן בכיוון של שינוי, או אפילו רק חושבים עליו, האגו מיד מפעיל בתוכנו את התהליך ואנו מייד מוותרים על השינוי. כלומר, עצם המחשבה על שינוי מפעילה בתוכנו כוחות מאד עוצמתיים שגורמים לנו לוותר על השינוי. ישנם מקרים שזה אפילו קיצוני עוד יותר. חשבו על מישהו שמתוסכל בעבודתו ואז מפוטר ממנה. והמלכוד: אם לפני הפיטורים הוא היה עסוק בתחושת חוסר הסיפוק ורצון לעזוב את העבודה או להחליף עיסוק לעיסוק או עבודה שתמלא אותו סיפוק, הרי שמרגע הפיטורים הוא הופך להיות עסוק בלנסות ולחזור לאותו מקום עבודה (או דומה לו) ולעיסוק שממנו הוא רצה רק ימים ספורים קודם לכן – לברוח ולהחליף. אז מה עושים? החדשות הטובות הן שאפשר לצאת מהמלכוד הזה. בניגוד לדיעה רווחת, הפתרון הוא לא לעשות שינוי קיצוני דווקא, אלא להכין את האגו שלנו לשינוי בצורה הדרגתית ומבוקרת. החדשות הטובות עוד יותר הן, שלאחרונה קיימתי הדרכה מיוחדת לקהל השכירים, שבה פרשתי בפני המשתתפים נתיב מעשי לחיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי, מבלי לוותר על הבטחון שהעבודה מעניקה להם (אף על פי שמדובר בפייק-בטחון) ותוך כדי כך לבסס בטחון כלכלי אמיתי שאינו תלוי במעסיק שלהם.   כמו כן, הסברתי בה מהם הכוחות המניעים אותנו לבצע את השינוי שאנו רוצים וכיצד לזהות מה עוצר ותוקע אותנו שוב ושוב באותו המקום. את ההדרכה הזו אתם לא רוצים לפספס: עושים שינוי! איך להניע את עצמך לחיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי תוך כדי יצירת הבטחון הכלכלי שלך מה יהיה בהדרכה? הנה... 3 המרכיבים ההכרחיים לבצע שינוי אמיתי ומתמשך בחיינו (מבלי לחזור ולהיתקע שוב ושוב באותו המקום) כיצד לזהות ולעקר מהשורש את הגורם העיקרי שמחזיר אותנו שוב ושוב לאזור הנוחות שלנו ומונע מאיתנו לעשות את השינוי שאנו רוצים מה השאלה האחת הכי חשובה שצריך לשאול את עצמנו שתגרום לנו לזוז ולעשות שינוי מהם 4 השלבים להבטיח את הבטחון הכלכלי שלנו מה הכלים שיעזרו לנו לחיות חיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי (אם נשתמש בהם) מה יהיה הצעד הבא עבורכם? ההדרכה היא ללא עלות, לצפייה מיידית דרך האינטרנט, בנוחות של הבית שלכם.   פשוט הכנסו לקישור ותוכלו לצפות בהדרכה: