ערן שטרן

הי! עד כמה שאנו אוהבים לחשוב על עצמנו שאנחנו "פתוחים ונאורים", האמת היא שכולנו, בצורה כזו או אחרת, מוגבלים לעולם התפיסות, האמונות והידע שלנו. אנו חיים בתוך מסגרת עולם "ידע" מסויים שנבנה והתבסס בתוכנו לאורך השנים והחיים שלנו. ככל שאנו גדלים ומתפתחים, מן הסתם אנו מרחיבים את עולם ה"ידע" הזה, אבל אם נשים זאת בפרספקטיבה של כל הידע שקיים בעולם, הרי שאנו יודעים מעט. ממש מעט. למעשה אנחנו יודעים כל כך מעט לעומת כל הידע שקיים בעולם, שאם היינו מנסים ליצור אילוסטרציה של זה, זה היה נראה משהו כזה. (האיור לקוח מתוך ספרי הראשון "להגשים" ובו מתואר "מעגל הידע של היידיגר") העיגול המלא מייצג את כל הידע שקיים בעולם. החלק התחתון מייצג את מה שאני יודע שאני יודע. אני יודע שאני גבר, אני יודע אנגלית ואני יודע לשחות (וחוץ מזה אני יודע עוד כמה דברים ). החלק מעליו מייצג את כל מה שאינני יודע שאינני יודע. אני יודע שאני לא יודע להטיס מטוס, ואני יודע שאני לא יודע יפנית (ואני יודע שאני לא יודע עוד הרבה מאד דברים אחרים). החלק השלישי במעגל הידע של היידיגר הוא החלק החשוב ביותר וגם הגדול ביותר: הוא כל מה שאינני יודע שאינני יודע. יש שם עולם שלם של ידע, שאני בכלל לא מודע לו שקיים. ובגלל שאיני יודע, אין לי גם מושג איפה להתחיל לחפש אותו... כך אנו מתנהלים בעולם, כשאנו יודעים מעט מאד. ואיננו מודעים להמון. אנו קצת "יהירים" לחשוב שאנו יודעים הרבה, וזה יוצר לנו לרוב בעיה משמעותית – אנו בטוחים שאנו יודעים, ולכן למעשה חוסמים את עצמנו מלדעת מה עוד קיים. במקרים קיצוניים נאמר על אדם כזה שהוא "צר אופקים" – מישהו שכל כך נעול וסגור על מה שהוא יודע, שאינו פתוח כלל לשמוע משהו חדש ששונה מהמוכר והבטוח שלו. אבל האמת היא שכולנו "צרי אופקים" בצורה כזו או אחרת. בגלל מה שתארתי כאן, אנו מסוגלים לראות למרחק של מה שאנו כבר יודעים ומכירים, ולכל היותר גם קצת לאזור של מה שאנו יודעים שאיננו יודעים. אבל למרבית האנשים אין שום גישה לאזור של מה שהם "לא יודעים, שהם לא יודעים". התופעה הזו אינה מקרית. השורש שלה נעוץ, באותו מנגנון פנימי שכתבתי עליו כבר בהרחבה לא מעט בעבר – האגו שלנו. האגו שלנו, הוא השומר הנאמן. ששומר עלינו מכל רע ומכל סכנה. ואין דבר שמפחיד את האגו שלנו יותר מאשר – שינוי. בכל פעם שהאגו נחשף לאפשרות של משהו שהוא שונה מהמוכר והבטוח שלנו, הוא נכנס למצב הגנה ולמעשה עושה כל שביכולתו למנוע מאיתנו את השינוי. כי מבחינת האגו, כל שינוי הוא מסוכן. האגו נצמד למוכר ולבטוח, כי הוא שואב מכך בטחון. המוכר מעניק לו וודאות. וכל יציאה מהאזור המוכר מעלה בנו תגובות של חשש ופחד, שהם למעשה מנגנוני הגנה שהאגו מפעיל כדי להשאיר אותנו בטווח של המוכר והבטוח. אין לנו שום סיכוי שבעולם להחשף לאזור של "מה שאני לא יודע שאני לא יודע", כל עוד אנו מאפשרים לאגו שלנו להמשיך ולפעול בתוכנו בצורה הרגילה שלנו, שמשאירה אותנו באזורים הכל כך מוכרים לנו. אבל לפני שנבין איך בכל זאת אפשר להגיע לאזורים הללו, נשאלת השאלה ההגיונית – למה זה בכלל חשוב לנו? למה חשוב לנו, או במה זה יכול לעזור לנו אם נוכל להכנס לאזור של "מה שאנו לא יודעים שאנו לא יודעים"? מבחינת האגו שלנו, הכי קל עבורו להתנהל בעולם שאין בו שינויים, ואין בו תזוזות מחוץ לגבולות המוכר והבטוח שיצרנו לנו בחיינו. במקום המוכר והבטוח, אין איומים, אין שינויים, אין שום דבר שיכול בדרך כלל לפגוע או להפריע לנו לנהל את חיינו באופן לכאורה שלו. אני אומר לכאורה, כי בפועל, יש בכל אחד מאיתנו כח נוסף, וזה הרצון שלנו להתפתח ולצמוח. ושני הכוחות הללו – האגו שרוצה להישאר במקום, והנשמה שלנו שרוצה להתפתח, נמצאים כל הזמן בקונפליקט תמידי. אם האגו מצליח בתפקידו, הרי שאנו נשארים במוכר ובבטוח, באזור של מה שאנו יודעים שאנו יודעים. ובאזור הזה, אנו יודעים איך להשיג את התוצאות שאנו יודעים כבר להשיג. לדוגמה, אם אני יודע ליצור לעצמי הכנסות של 30,000 ₪ בחודש בעסק שלי (או בעבודה שלי) הרי שכל עוד לא אדע משהו חדש (שאינני יודע כרגע) לא אוכל להגדיל את ההכנסות שלי מעבר לכך. מרבית האנשים, יסתכלו לאזור הבא: של מה שהם יודעים שאינם יודעים, כדי לחשוב איך יוכלו למשל להגדיל את השכר או ההכנסה שלהם. אבל אין להם שמץ של מושג מה אפשרי עבורם באזור של מה שהם לא יודעים שהם לא יודעים. לפני כ-11 שנים, כאשר נסעתי לראשונה לארה"ב ללמוד ממי שהפך להיות מנטור משמעותי עבורי: בוב פרוקטור, אני זוכר היטב את המפגש הראשון שלנו. לבוב יש שאלה שהוא נוהג לשאול כל אדם שהוא פוגש לראשונה, והיא: "מה היית עושה אם הייתי יכול להראות לך איך להפוך את ההכנסה השנתית שלך להכנסה חודשית". השאלה עצמה פגשה אותי באזור של "מה שאני לא יודע שאני לא יודע". כי זה לא משהו שהעליתי בכלל על דעתי שהוא אפשרי. ובטח שלא העליתי על דעתי שהוא אפשרי עבורי (באותה התקופה). אם בוב לא היה שם לשאול אותי את השאלה הזו (שעבורו היא לגמרי באזור של "מה שהוא יודע שהוא יודע"), הרי שאני לא הייתי מעלה על דעתי לשאול אותה ולבדוק אותה, כי עבורי היא באזור הלא ידוע. אז המסקנה הבלתי נמנעת היא, שבאזורים הללו – של מה שאנו לא יודעים שאנו לא יודעים, שם נמצאת הצמיחה וההתפתחות האמיתית שלנו. שם נמצאות ההזדמנויות עבורנו. אבל – כאן גם המילכוד הגדול: אין לנו לשם גישה. כלומר, לרוב אין לנו שום גישה לאזור הזה. יש 2 דרכים שאני מכיר שמאפשרות לנו גישה שכזו. הראשונה, כפי שתארתי כאן, היא שמישהו אחר שכבר יודע את מה שאני לא יודע שאני לא יודע, יביא את הדבר לתודעתי. בדיוק כפי שבוב פרוקטור, ומנטורים אחרים שאני נעזר בהם באופן שוטף הם עבורי. זהו קיצור הדרך היחיד שאני מכיר – להעזר במי שכבר השיג בהצלחה את מה שאני רוצה להשיג. הדרך הזו היא מאד אפקטיבית, אך יש לה מגבלה אחת ברורה: היא תמיד תהיה מוגבלת בתודעה של האדם שאנו נעזרים בו. כי גם לו, בדיוק כמו לנו, יש את אזורי העיוורון שלו – את אותם אזורים של מה שהוא לא יודע שהוא לא יודע. כלומר, גם אם נעזר במישהו אחר, עדיין אנו לא נקבל לעולם גישה לאותם אזורים מופלאים. אך יש דרך נוספת, מדוייקת אפילו עוד יותר, שמאפשרת לנו להגיע לאותו אזור של ידע, תובנה והבנה שכל כך חשוב לצמיחה, להתפתחות ולתוצאות שלנו. דרך שאינה תלויה באדם כזה או אחר, והיא לגמרי זמינה לנו בכל עת ובכל זמן. לכולנו ישנה תודעה גבוהה יותר. כל אחד יקרא לה אולי בשם אחר. יש מי שיקראו לה אינטואיציה, יש מי שיקרא לכך ההדרכה שלו, יש כאלו שיקראו לכך הנשמה, או "האני הפנימי". יש כאלו שיקראו לכך אלוהים או יקום. והאמת היא, שזה ממש לא משנה איך תקראו לכך, הדבר החשוב להבין הוא שלכולנו יש את החלק הזה. שהוא זמין עבורנו. והמידע באזור של מה שאנו לא יודעים שאנו לא יודעים, נגיש עבורו. ויכול באותה מידה גם להיות נגיש עבורנו. לרוב, כשאנו חושבים על אינטואיציה למשל, הרי שהיא פועלת בצורה אקראית, לעיתים היא מגיעה אלינו ומכוונת אותנו, ומביאה לנו תודעה חדשה ממימד שלא היה מוכר לנו קודם לכן. אבל היא לרוב האנשים אינה עקבית. והיא מגיעה לפעמים ולפעמים לא. תארו לכם שהיתה דרך, שבה היינו יכולים להתחבר לאינטואיציה הגבוהה שלנו, ופשוט לקבל את המידע לפי דרישה. לפי מה שאנו זקוקים לו באותו הרגע. אתם לא צריכים לתאר – ישנה דרך כזו בדיוק. וזו דרך שבארבע השנים האחרונות כבר לימדתי אלפי לקוחות, והם קיבלו את הכלים לקבל מידע מדוייק, אותנטי, אמיתי ופורץ דרך עבורם. לכל תחום בחיים שלהם: בחיים האישיים, בעסק, בחיים הכלכלייים, בבריאות או בכל תחום אחר. מתוך החיבור הזה, הם מקבלים בין השאר תשובות לשאלות מהותיות כמו: מה השליחות שלי בעולם? את מי נועדתי לשרת ולמי נועדתי לעזור? כיצד אני צריך להביא זאת לידי ביטוי בחיי? ועוד... אם הייתם רוצים להשמיש את היכולת הזו גם אצלכם, אז סדנת "התגלית" שאקיים בקרוב היא הצעד הראשון לכך.

אתמול בבוקר נפגשתי עם לקוחה שאני מלווה עסקית. עד לפני מספר חודשים עבדה בתפקיד בכיר ומאד מצליח באחת מחברות ההייטק הגדולות. לאחר שעזבה היא יצאה לדרך עצמאית, ומציעה שירותים בעולם תוכן שונה ממה שעשתה בתפקידה בהיטק בעבר. היא נכנסה לתחום שהיא רואה בו שליחות אמיתית ואת עצמה כבעלת תפקיד משמעותי להשפיע על אנשים בו. השיחה שלנו נסובה על הפעילו השיווקית שלה, והיא אמרה שעד כה נמנעה מלעשות הרבה בתחום הזה בגלל שהיא פוחדת וחוששת. ביקשתי ממנה שתיקח דקה ותרשום לעצמה את כל הדברים שבגללם היא חוששת ומפחדת לשווק את עצמה. היא יצרה רשימה של כ-6 נקודות, ביניהן הפחד מכשלון, החשש מלהפסיד כסף, הפחד מכך שאין לה את כל הידע שנדרש ועוד. אבל אחת הסיבות שמיד תפסה את תשומת הלב שלי היתה: החברים שמחכים שאכשל. כמו שניתן להניח, מיד חקרתי אותה למה היא התכוונה. ואז היא סיפרה לי שיש בסביבה שלה כמה וכמה חברים ואנשים שחושבים שהיא צריכה לעשות דברים אחרים. שהיא צריכה להמשיך ולפעול באותו התחום שהיא פעלה בו כשעבדה בהייטק, ושהיא צריכה לזנוח ולעזוב את הכיוון העסקי החדש שהיא הולכת אליו. קלאסי. כמה פעמים קרה לכם שפעלתם או עשיתם דברים בגלל מה שאנשים אחרים חושבים או אומרים? אני יודע שלי זה קרה המון פעמים. לכאורה יש בזה סוג של הגיון, הרי לא מדובר באנשים שרוצים להרע לנו. אלו הם האנשים הכי קרובים אלינו, אלו שאוהבים אותנו ושאין לנו בכלל ספק ברצון שלהם שנצליח. ובכל זאת, לא פעם, דווקא האנשים הללו הם אחד הגורמים הכי מעכבים שקיימים בסביבה שלנו. לרוב, האנשים הללו, הם לא האנשים שעשו את מה שאנחנו רוצים לעשות. אנחנו תמיד נמצאים בסביבה של אנשים הדומים לנו. זהו חוק ידוע. חוק "הממוצע החברתי" שאומר שאנשים יציבו לעצמם יעדים וישיגו תוצאות הדומות לאנשים הנמצאים סביבם. אבל אם אני רוצה להשיג תוצאות חדשות, כדאי שאצור לעצמי סביבה של אנשים המשיגים תוצאות דומות לאלו שאני רוצה להשיג. מהם כדאי ללמוד, לקבל השראה ועמם להתייעץ. הבעיה היא שלרוב אנו לא מבינים את זה ולא מבינים עד כמה ההשפעה של הסביבה שלנו עלינו היא דרמטית. אז כיצד מתמודדים עם זה? שני דברים חשובים שכדאי לעשות בהקשר הזה: הראשון: אם אתם רוצים להשתנות – שנו את הסביבה שלכם! כבר למעלה משלוש שנים אני מוביל ביחד עם ויקי אשתי את קהילת "השליחות" שבה אנו תומכים באנשים ובעסקים לגלות ולזהות את השליחות האמיתית שלהם ולבסס את העשייה והעיסוק שלהם על השליחות שלהם. אחד הפידבקים המרכזיים שאנו שומעים באופן עקבי מהאנשים בקהילה הוא על עד כמה הכח של הקבוצה והקהילה משמעותי עבורם. עד כמה הם התמיכה שהם מקבלים מהקהילה משפיעה עליהם ועוזרת להם. אם אין לכם את האנרגיה של סביבה התומכת, המעודדת, המפרגנת והמפתחת אתכם – צרו לכם כזו או הצטרפו לכזו. הדבר הזה ישנה את חייכם. זו לא קלישאה שחוקה – זוהי האמת. השני: אם אתם רוצים להשתנות – שנו את עצמכם! ככל שתעשו דברים שהם מנוגדים ל"נורמלי" ול"מקובל" כך ליותר ויותר אנשים יהיה מה לחשוב ולומר לכם ועליכם. כל מי שהוא פורץ דרך בתחומו סופג ביקורת. אין מנוס מכך. לא נעים, אך זו המציאות. לשם כך, אדם צריך לפתח בתוכו חוזק ועצמה פנימית. כאשר עמוד השדרה הפנימי שלנו חזק ויציב מספיק, אנו לא זקוקים לאישורים חיצוניים, אנו לא זקוקים להסכמה של אחרים כדי להרגיש מסוגלות ושאנו בעלי ערך. לשם כך אנו צריכים להיות מאד מחוברים לעצמנו, לאמת הפנימית שלנו, לשליחות שלנו כאן ולמי שאנחנו באמת. זה תהליך התפתחותי שדורש עבודה פנימית (זו העבודה הכי קשה שיש). אבל כל רגע שתשקיעו בעבודה הזו ישלם לכם דיווידנדים משמעותיים בעתיד. להתחבר לעצמי זהו אחד השלבים המשמעותיים שזכיתי בהם בשנים האחרונות. אין מחיר ליכולת לקבל הכוונה פנימית (אינטואיטיבית) מדוייקת עבורי. להבין כיצד נכון לי להתנהל בכל סיטואציה, לדעת במדוייק מה התפקיד שלי כאן בעולם וכיצד להביא אותו לידי מימוש וביטוי. אם זה משהו שמדבר גם אליכם, אני מזמין אתכם לבחון ולהצטרף לסדנת "התגלית" הקרובה, אל תתנו לאף אחד להכשיל אתכם!

מה יש לך לחפש 3 ימים על גדות הירדן עם עוד 300+ גברים?   את השאלה הזו נשאלתי כמה פעמים על ידי אנשים בסביבה שלי ששמעו שאני עומד לבלות את סוף השבוע האחרון בחברתם של עוד כמה מאות גברים במסגרת פסטיבל "שיווה" שהתקיים בפעם ה-27 בהפקת עמותת "דרך גבר".   שאלה טובה...   התשובה המיידית שלי היתה שהוזמנתי להעביר שם כמה סדנאות והתשובה הזו בדרך כלל סיפקה את הצד השואל.   אבל האמת היא, שכבר לפני שנה, כשנחשפתי לראשונה לשיווה (כן, גם אז הזמינו אותי להעביר שם סדנה :) ) והגעתי לגדות נהר הירדן בקיבוץ דגניה, הרגשתי שיש שם משהו שונה ומיוחד.   כי מה כבר יכול להיות שגרתי כשאתה אוסף 300+ גברים בלבד, לשלושה ימים במאהל ססגוני, עם מוסיקה, בירה, אוכל טוב ו-7 מתחמי סדנאות שונות שרצות במקביל?   האמת ששום דבר הוא לא שגרתי במה שקורה שם.   מרגישים זאת מהשניה הראשונה כשמגיעים לשם וחווים את ההוויה המיוחדת. הייתי מצפה שעם כמות כזו גדולה של און גברי שמסתובבת שם, אפגוש גם במנות גדושות של "אגו" ומאצ'ואיזם שמגיעים איתה בדרך כלל.   שמחתי להתאכזב ולגלות שההיפך הוא הנכון. לא פגשתי כזו דינמיקה של רעות, אחווה, פתיחות, שיתוף ועזרה בשום מקום אחר.   כאילו שמהרגע שהגענו לשם, יכולנו להשאיר את כל תחפושת "הגבריות" ברכב, ולהגיע כמו שאנחנו – נקיים וערומים מפוזה.   אין הרבה מרחבים שאני מכיר שמאפשרים דבר שכזה. ובמיוחד לא לגברים.   היו שם הייטקיסטים ואנשי רוח, מנהלים ועובדים, שכירים ועצמאיים, גרושים ונשואים, צעירים ומבוגרים, הכל מהכל. והמדהים הוא שאתה אף פעם לא באמת יודע, מי נמצא מולך – לאיזה קבוצה הוא משתייך? כי זה לא באמת משנה. ושם בכלל, אין לכך משמעות. כי כאשר התחפושות נשארו ברכב, כולם שווים, כולם נחשבים, אין כאן מישהו שיותר ומישהו שפחות, כולם מאפשרים לעצמם – להיות הם, ולו רק ל-3 הימים הללו – חופשיים להיות הם עצמם.    וחשבתי על כך לא מעט בשלושת הימים המופלאים האלו, עד כמה שזה נדיר בעולם שלנו, להיות במקום הזה, חופשי מהצגות, חופשי ממסכות, חופשי ממגדרים והגדרות. פשוט להיות אתה.   זה לא קל, בטח לא בהתחלה, וגם אני מצאתי את עצמי מנהל שיחות עם האגו שלי על סיטואציות מסויימות, האם זה "נכון" שאהיה כך או שאהיה אחרת, האם אני באמת יכול לאפשר לעצמי להיות חופשי לגמרי או שעלי "לשמור" על עצמי כמו שהאגו שלי לא פעם הציע.   אז פעם הצלחתי בכך יותר, ולפעמים פחות, אבל עדיין, עצם השיחה הזו שהייתי מודע לה שהתחוללה בראש שלי, אפשרה לי לבחור מה מרגיש לי נכון לעשות בכל רגע. לרוב אנו נשארים שבויים בידי האגו שלנו, לא מודעים לשיח הזה והאגו הוא שמנהל את ההצגה, הוא זה שקובע ומחליט עבורנו. האגו הוא זה שמשאיר אותנו "כלואים" בסוג של כלא פנימי, שבו עלינו להמשיך ולהעמיד פנים שאנו מישהו אחר, מתנהגים באופן מסויים כי ככה "צריך" או שככה זה "נחשב". מופעלים מתוך "מה יחשבו עלינו" ו"איך זה יראה לאחרים".   ונראה לי שבאופן כללי לגברים זה מורכב עוד יותר.   חוץ מאשר בשיווה. פגשתי שם אנשים ששיתפו דברים שמעולם לא העזו לשתף עם אחרים, שהתייעצו על הפחדים העמוקים שלהם, ששיתפו בהצלחות הכי גדולות שלהם שמעולם לא חשפו, שביקשו עזרה, שנעזרו באחרים, שעזרו לאחרים.   עולם חדש. עולם יפה.   מקומות כאלו וסיטואציות מסוג זה, עוזרות לנו להוציא מעצמנו משהו חדש.   דווקא המקומות של חוסר הנוחות, של חוסר הוודאות, של העימות הפנימי שלנו עם האגו שלנו, אלו המקומות שמרחיבים את התודעה שלנו, מצמיחים אותנו והופכים אותנו לקצת "טובים יותר" ממה שהיינו קודם.   אני רוצה להודות לכל מי שטרח ויצר את המרחב המופלא הזה, לכל האנשים שיצא לי לפגוש ולשוחח איתם, ובמיוחד לבני, ישראל, יעקב, עודד, מיכאל, ארנון, דניאל, דודו, ברוך, עופר, דרור, גיא, אלי, מיקי ואריאל שמכל אחד מכם לקחתי משהו בשיחות שלנו. תודה!   אז אני ממשיך במסע שלי, ומזמין אתכם גם להמשיך במסע שלכם, ואם אתה גבר שקורא עכשיו את הדברים הללו, אז אני מזמין אותך להצטרף לשבט... ומי יודע, אולי נפגש בשיווה הבא? נשים, מוזמנות להעביר את זה לגברים שלכן... מבטיח שזה ישתלם לכן! :)   ולמי מכם שרוצה להיעזר בי במסע שלו, לאפשר לעצמו יותר חופש, חופש פנימי, ומודעות ערה לשיח של האגו שלו וכיצד הוא מגביל ומנהל אותו, אני מזמין אתכם להצטרף אלי (לא רק גברים, גם נשים מוזמנות) לסדנת "התגלית" הקרובה. המסע מתחיל בצעד הראשון....   בסדנת "התגלית" אני מעניק למשתתפים כלי עוצמתי, ודרך פשוטה להתחבר לעצמם מחדש. להתחבר לשליחות שלהם, לחיות בחופש ולהכניס מהות ומשמעות לעשייה שלהם.   מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם! שלכם, ערן.

הי!   אחת התופעות שאני חווה אותן הרבה עם בעלי העסקים שאני מלווה ופוגש, היא שהם רוצים ומבקשים את העזרה והליווי העסקי, הם מחפשים את העצות למהלכים העסקיים, את האסטרטגיות ואת הטקטיקות שהם יכולים לבצע בעסק שלהם.   אבל – הם תשושים!   הם עייפים, שחוקים ומתוסכלים.   אבל, הם לא מרגישים שהם יכולים לאפשר לעצמם לנוח, לחדש כוחות, להתמקד, להתחבר מחדש ולהיטען באנרגיה.   במקום זה הם מחפשים את "הפתרון האולטימטיבי", את ה"מהלך החדש" או את"גלולת הקסם" החדשה שתעזור לעסק שלהם להתפתח.   והאמת היא, שלרוב המצב לא "כל כך גרוע" כמו שהם לפעמים תופסים אותו. יש להם עסקים שמצליחים לא רע, יש להם לקוחות שאוהבים אותם ונהנים לקבל מהם שרות. לרוב הם גם בעלי משפחות, ומצליחים גם בגזרה הזו.   כלומר, באופן כללי, החיים שלהם באמת טובים. אבל הם לא מרגישים את זה.   הם לא מרגישים את זה, כי השגרה היומיומית של העסק שוחקת אותם. הם איבדו את השמחה שהיתה להם בתחילת הדרך.   זוכרים את שמחת היצירה הראשונית שיש תמיד בהתחלה? את ההתרגשות, ההתלהבות והאנרגיה?   מתישהו, לאורך הזמן, זה נעלם להם.   השמחה נעלמה, והחליפה אותה תחושת עומס ועייפות.   אחת התפיסות המגבילות ביותר שלנו, היא ש"מה שהיה הוא מה שיהיה". כלומר, שאם השגנו תוצאה מסויימת באופן מסויים, אז זו הדרך היחידה להשיג את אותה התוצאה.   זה מנהל אותנו בכל תחומי החיים, ובטח כאשר מדובר בעסק שלנו.   אני זוכר את עצמי, לפני שנים, עייף ומתוסכל מכך שדברים שעשיתי בעבר הפסיקו "לעבוד" כמו שהייתי רגיל, ואז התגובה הטבעית והאוטומטית שלי היתה, לנסות לעשות "עוד מאותו הדבר" רק יותר הרבה או יותר חזק.   המציאות היא, שיותר הרבה, יותר חזק, או באופן כללי "יותר" מאותו הדבר לרוב לא פותר את הבעיה. ולא משנה את המצב כפי שהיינו רוצים. ולכן אנו נדרשים במקומות הללו לעשות משהו שונה מהרגיל שלנו, להגיב באופן אחר מהאוטומט שלנו.   במקרה שאתם מרגישים שנעלמה לכם השמחה מהעסק, או שאתם מרגישים עייפים ומותשים, הפתרון של "יותר" הוא לאו דווקא הפתרון המתאים.   במקרים הללו, הייתי מציע לכם גישה אחרת.   הדבר הראשון שהייתי מציע הוא – לנוח. לשחרר את הראש שעסוק כל הזמן ב"מה עוד אני יכול לעשות" וממציא לנו עוד ועוד משימות. הראש שלנו, בהנהגתו האיתנה של האגו שלנו, כל הזמן ימצא לנו עוד ועוד משימות. הוא משעובד לתפיסה ש"צריך לעשות יותר כדי להשיג יותר". מבחינתו מנוחה היא ל"חלשים" ואין שום תועלת בה.   אבל זה כל כך רחוק מהאמת. כאשר אנחנו עייפים ומרוקנים מאנרגיה, אין זה משנה כמה פעולות נעשה, וכמה קשה נעבוד, אלו יהיו פעולות חסרות אנרגיה, ולכן גם התוצאות שהן יניבו יהיו דלות ולא משמעותיות.   דווקא המנוחה, טעינת המצברים היא שתעשה את העבודה טוב יותר.   והרבה פעמים, כאשר אנו מרשים לעצמנו להיטען ולנוח, אז חוזרת לנו היצירתיות, והרעיונות החדשים שמגיעים יהיו הרבה יותר אפקטיביים.   הדבר השני שהייתי מציע הוא להתחבר מחדש.   להתחבר מחדש למי שאנחנו, למהות ולמשמעות שבגללה אנו עושים את מה שאנו עושים.   לא פעם כשאנו יוצאים לדרך העסקית, המהות והמשמעות מאד ברורה לנו. השליחות שאיתה אנו יוצאים לדרך מאד ברורה, ואיתה מגיעה התשוקה והאנרגיה לעשייה. אבל לאחר זמן, זה הופך להיות שגרתי, ולא פעם גם "מקור פרנסה" ואז אנחנו מאבדים את השמחה.   אז, קחו את הזמן להתחבר מחדש למי שאתם, לשליחות שלכם כאן, לתפקיד שבאתם למלא.   בסדנת "התגלית" אני מעניק למשתתפים כלי עוצמתי, ודרך פשוטה להתחבר לעצמם מחדש. להתחבר לשליחות שלהם, ולהכניס מהות ומשמעות לעשייה שלהם. לפרטים נוספים על "התגלית"  ואשמח לשמוע מכם בתגובות – איך אתם מחזירים את השמחה לעסק? שלכם, ערן.

לפני מספר ימים קיבלתי את ההודעה הזו דרך האתר (השם והפרטים שונו למניעת זיהוי). "שלום, שמי דויד, שאלה שעלתה לי בזמן קריאת הספר ״להתעורר״.  אני עובד כשכיר בחברת הייטק ובחודשים האחרונים מלווה אותי השאיפה, לעזוב את העבודה ולהקים סטארט אפ משלי. לאחר שקיבלתי החלטה וקבעתי לעצמי דדליין שבחודש הקרוב נובמבר אעזוב את מקום העבודה, אחתום על דמי אבטלה ואקדיש את כל זמני להקמת הסטארט אפ, החלטתי לרכוש את הספר ״להתעורר״ כדי לחזק בי את השאיפה ולהגיע עם יותר אמונה בכך שאני עושה צעד נכון. הקריאה בספר דווקא ערערה את הבטחון שלי בתכנית המקורית, כיוון שהדגשת מספר פעמים בספר שזה לא רעיון טוב להיות פזיז ולעזוב את העבודה ישר. אפילו כתבת בספר שבמקרים מסוימים, הצעת ללקוחות שלך שלו שכבר עזבו את העבודה למצוא עבודה כשכירים מחדש. לכן רציתי לשאול, מתי זה בדיוק הזמן הנכון?"   השאלה שדויד העלה היא שאלה חשובה, מתי באמת זה הזמן הנכון לעזוב מקום עבודה? בגלל החשיבות של השאלה, החלטתי לענות לו תשובה מפורטת כאן, כך שעוד אנשים יוכלו להפיק ממנה ערך: הי דויד, ראשית אני רוצה לברך אותך על ההחלטה והצעד האמיץ! כמו שהסברתי וכתבתי בספר "להתעורר", אדם צריך לעבור תהליך של הכנה ובשלות פנימית לפני שהוא עושה את הצעד ועוזב את מקום העבודה שלו. המקרים שתארתי בספר, בהם המלצתי ללקוחות לחזור ולחפש עבודה כשכירים, הם של אנשים שפגשתי לאחר שעזבו את עבודתם, בלי שעשו איזו שהיא הכנה מוקדמת ובלי שהיתה להם תוכנית מובנית (עד כמה שניתן) לצאת לדרך עצמאית וזה בהחלט לא מומלץ. מה שקרה להם הוא שעם כל ההתלהבות לעזוב (שאני לגמרי יכול להבין אותה) וככל שעבר הזמן מבלי שעשו משהו קונקרטי להתקדם (כי היו ללא תוכנית), הם החלו להכנס למצב יותר ויותר השרדותי (רגשי ונפשי בעקבות הרעת מצבם הכלכלי). ובמצב הישרדותי קשה יותר ויותר להתפתח ולהתקדם. במקרים רבים אני ממליץ לאנשים במצבך על הדרגתיות, כלומר לעבור לחלקיות משרה ואז במקביל להתחיל לפתח את העסק שלהם. יש כאלו שפוטרו או עזבו מקום עבודה ואני ממליץ להם לחפש עבודה לתקופת ביניים, לא כדי לפתח שם קריירה, אלא שתתן להם את היציבות הכלכלית שהיא מאד חשובה, ומצד שני לא תעסיק אותם יותר מדי, כך שיוכלו להתחיל לפתח את עצמם ואת העסק שלהם במקביל. קשה לי לענות לך על השאלה "מתי הזמן הנכון שלך?" כי אנו לא מכירים, ואני לא יודע מה התוכנית הקונקרטית שלך. יוצא לי לא מעט ללוות וליעץ ללקוחות במצבים דומים לשלך, ולבנות איתם תוכנית יציאה שתבטיח עד כמה שניתן יציאה חלקה לעצמאות, בטוחה יותר ועם סיכויי הצלחה גדולים יותר. כמובן שלא ניתן להבטיח 100% הצלחה (ותזהר ממי שמבטיח לך משהו כזה), אך בהחלט ניתן לצמצם סיכונים ולהגדיל סיכויים. ישנם 4 פרמטרים עיקריים בתוכנית היציאה לעצמאות שאני כולל כאשר אני מלווה אנשים במצבים דומים: תוכנית כלכלית -הבנת המספרים של האדם. כמה כסף אדם צריך שיהיה לו מדי חודש, כדי שיוכל להמשיך ולקיים את משפחתו. מה הם המשאבים שעומדים לרשותו? כמה זמן הם מקנים לו? כמה הוא מוכן לסכן? כיצד וממה הוא יוכל לייצר הכנסות כמה שיותר מהר? כל אלו הן שאלות מאד חשובות, שאם לא עסקת בהן או שאין לך תשובות להן, כדאי להתחיל איתן. לפני כ-12 שנים, כשהייתי במקום דומה לשלך, עשיתי את חישוב המספרים שלי. זה חישוב שדי פשוט לעשות אותו. ואז הגעתי להבנה שיש לי סכום מהפיצויים שיכול לקיים אותי לתקופה של כשנה (תחת ההנחה שבמקביל אני מתחיל כבר להכניס כסף). והשאלה "האם אני יכול לעזוב את העבודה שלי?" התחלפה בשאלה "האם אני מוכן לסכן את הסכום הזה על מנת לצאת ולהגשים את החלום שלי?". ההכנה המנטאלית/רגשית/נפשית/תפיסתית שלך- תפיסות העולם של שכיר ושל עצמאי הן שונות כמו המרחק של כדור הארץ ומאדים. אדם צריך לשנות את התפיסות שלו קודם כל ולהתאים אותן לתפיסות שתומכות בהתנהלות שלו כבעל עסק ועצמאי לפני שעושה את הצעד הממשי. לדעתי לעזוב ולצאת לדרך עצמאית, לפני שאדם עושה עבודה פנימית לשנות את תפיסות העולם שלו, היא מתכון בטוח לכשלון. ראיתי את זה קורה המון פעמים. אחת התפיסות העיקריות שצריכות להשתנות היא תפיסתהאחריות האישית של האדם. כשכיר, לרוב תפיסת האחריות היא רק עד רמה מסוימת, כי יש לך את הבטחון והגב של הארגון. כעצמאי, אתה הגב של עצמך. אין מישהו נוסף. תמיכת בן/בת הזוג -החלטה כזו היא לא החלטה אישית שלך. בת הזוג צריכה להיות שותפה לה ועד כמה שניתן לתמוך בה. מן הסתם במקרים רבים מהלך כזה מעורר הרבה חששות ופחדים אצל בת/בן הזוג וצריך להיערך בהתאם ולהפיג את החששות הללו. להגיע להסכמה משותפת על אופן ההתנהלות מהרגע שאתה עוזב את מקום העבודה, הסכמה משותפת על המספרים שלכם (סעיף 1), ועל האופן שבו תפעל מעתה – בבית ובעסק. אני בורכתי בויקי אשתי, שתמכה ותומכת בכל מה שאני עושה, ובלי התמיכה הזו, אני לא רואה איך הייתי יכול להתקדם. לא פעם, כאשר יוצאים לדרך ואין תמיכה מבן/בת הזוג, זה מביא לעימותים, חששות, פחדים ומריבות. שהם פחות או יותר, הדבר האחרון שאתה רוצה להתמודד איתו, מעבר לאתגרים הרגילים של יציאה לדרך עצמאית. אתה רוצה שיהיה לך שקט ותמיכה בבית, לא חזית נוספת להתמודד איתה. סביבה תומכת - אחד הדברים שיגדילו בצורה דרמטית את סיכויי ההצלחה של אדם היא אם הוא יצור לעצמו סביבה תומכת שתעודד אותו, תיתן לו השראה ותמיכה לכל אורך הדרך. במרבית המקרים הסביבה הטבעית שיש לאנשים היא לא הסביבה התומכת האידיאלית, ולפעמים במקרים מהסוג הזה, זו אף סביבה שמעכבת יותר מאשר מקדמת. זה לא כי האנשים בסביבה שלהם הם "רעים" או שאינם רוצים בהצלחה שלכם, אלא שהם פשוט באים עם תפיסת העולם שלהם, עם הפחדים והחששות, ולפעמים גם עם האינטרסים שלהם. אנחנו תמיד נהיה בסביבה של אנשים הדומים לנו, ואם אדם כרגע נמצא לפני יציאה לדרך עצמאית, סביר להניח שהסביבה הנוכחית שלו היא של אנשים שכירים כמוהו. הם לא האנשים שנכון להתייעץ איתם או לקבל מהם השראה, מהסיבה הפשוטה – שאין להם שמץ של מושג מה זה אומר לצאת לדרך עצמאית, הם לא התמודדו עם האתגרים שיש בדרך הזו, אין להם שום נסיון מעשי בכך, ולכן כל דבר שיאמרו הוא רק דיעה ותפיסת עולם שלהם ולא יותר מזה. אני מאמין גדול בלהיעזר באנשים שעזו בהצלחה את מה שאני רוצה לעשות או להשיג. הסביבה החדשה שכדאי לך ליצור היא סביבה של אנשים הנמצאים או הולכים לדרך שאתה רוצה ללכת בה. עצמאיים, בעלי עסקים, יזמים, אנשים הנמצאים בתהליכי התפתחות, אנשים בעלי שאיפות גבוהות, נכונות לשלם מחירים, להיות בעשייה מקדמת. השהייה שלך בסביבה של אנשים מהסוג הזה תניב לך דיווידנדים אינסופיים! כאמור, קשה לי לדעת איפה אתה נמצא, אבל אלו כמה דברים שכדאי לך לקחת בחשבון. ובכל מקרה, המון בהצלחה!! =========================== עד כאן התשובה שלי לדויד. אם אתם נמצאים במקום דומה, ואתם מחפשים את הסביבה שתתמוך בכם בתהליך, אני מזמין אתכם ליצור קשר ולבדוק איתנו את התאמתכם לקהילת "השליחות" שאני מוביל בשלוש וחצי השנים האחרונות. זו יכולה להיות ההחלטה הכי מקדמת שתעשו לעבר העצמאות שלכם. צרו איתנו קשר כעת או התקשרו אלינו ל-1700-50-50-79. בהצלחה! שלכם, ערן.

הי! לפני מספר ימים רואיינתי בתוכניתו של בן סולומון: על אנשים ועסקים. ובין שאר השאלות הרגילות, הוא גם שאל אותי שאלות שמעולם נשאלתי לפני כן בראיונות קודמים: כמו מה אני עושה בבוקר, מתי בכיתי בפעם האחרונה, ועם איזה אדם שמת הייתי רוצה לשבת לשתות קפה? ועוד שאלות רבות ומעניינות... מוזמנים לצפות כאן ולהנות ערן  :-)

הי! הפוסט הזה רלוונטי עבורכם אם אתם נמצאים בנקודת התלבטות בחיים. בין אם אתם שכירים ומתלבטים האם להישאר או לעזוב את מקום העבודה ולצאת לדרך חדשה... או אם אתם בעלי עסק ואינכם מרגישים שאתם עושים את הדבר הנכון... או שאתם לא משוכנעים שאתם נמצאים במסלול הנכון לחיים שאתם רוצים עבור עצמכם... אין זה משנה מה הסיבה, אבל אם אתם נמצאים בנקודה שבה עליכם לבחור ולהחליט על נתיב משמעותי שאליו תנתבו את חייכם – המייל הזה מיועד לכם. אני מכיר היטב את ההרגשה של לחיות ולפעול ביום יום לעבר מטרות ויעדים כלשהם, ואפילו לקצור בדרך הצלחות, ועדיין לקום בבוקר עם התחושה וההרגשה ש"זה לא לגמרי זה". שהעסק, העבודה או התפקיד שאני ממלא לא מספיק מדוייקים, ולכן גם לא להגיע למקומות שאני יודע שאני יכול ונועדתי להגיע אליהם. למשל, לחוות אנרגיה נמוכה, דחיינות שאינה נגמרת, והרשימה הבלתי נגמרת של הדברים שאני יודע שאני צריך לעשות - ולא עושה אותם. אותם הדברים שאני יודע שאם הייתי עושה אותם הייתי כנראה מתקדם ומצליח יותר. תחושה של עייפות ומיצוי, ובעיקר ההבנה שזה קשה יותר ממה שזה צריך ואמור להיות. בעבר, כשהייתי בעצמי במקום כזה, מצאתי את עצמי עושה שוב ושוב את אותם הדברים שהתרגלתי לעשות. מעבר לכך שהמשכתי לקבל בדיוק את אותן התוצאות, זה כבר שעמם אותי לחלוטין. אבל מצד שני, התקשיתי למצוא רעיונות חדשים וגם לממש את אלו שכבר חשבתי עליהם או להביא את עצמי לעשות דברים חדשים. הרגשתי שאני עדיין "פועל בקטן" ולא ממש בגדול כפי שאני אמור להיות על מנת לממש את השליחות שלי בעולם הזה. אם אתם כמו מרבית האנשים, כנראה שגם אתם מחפשים את הפתרון הלא מתאים. אחרי 12 שנים שבהם ליוויתי ועזרתי לעשרות אלפי יזמים ובעלי עסקים בארץ ובעולם, אני יודע שהבעיה האמיתית הגורמת לתופעה הזו, היא לא הבעיה שמרבית האנשים חושבים שהיא... ולכן, גם הפתרון שמרבית האנשים מחפשים – הוא הפתרון הלא מתאים עבורם. אנשים רבים מחפשים את "גלולת הקסם". כמו בסרט "המטריקס" כשניאו בוחר בין הגלולה האדומה לכחולה... הם מצפים כשהם בוחרים בגלולה האדומה, שמרגע זה ואילך הכל ישתנה, שכל התוצאות שלהם ישתנו, ושהמציאות החדשה שהם יגלו, זו המציאות שהם ציפו לה. זה אולי עובד טוב בסרטים (והאמת שגם שם לא תמיד...), אבל זה לא ממש כך במציאות. רבים מחפשים את ה"טריק החדש" הבא, זה שיגרום להם להצלחה בחיים ובעסק שלהם. הם משקיעים בעצמם, ומשתתפים בסדנאות, רוכשים ידע וכלים חשובים. אבל רק מעטים מביניהם באמת מצליחים להשתמש בידע ובכלים שהם רכשו. ומתוכם, עוד יותר מעטים מצליחים גם להשיג שינוי ממשי בתוצאות שלהם. ואז, הם מחפשים את "גלולת הקסם" הבאה, את אותו "כלי חדשני" שיתן להם את הפתרון שהם מחפשים. ואז הם רוכשים עוד ידע, הדרכה, קורס או ליווי – עוד "גלולת קסם". רק כדי לגלות, שגם זה לא עזר ושהם נשארו באותו המקום.. הם מפספסים את הגורם האמיתי (שאף אחד כמעט לא מזהה אותו...). בכל המקרים שהם ניסו, ולא הצליחו, ישנו גורם אחד שחוזר על עצמו, שוב ושוב. הוא נמצא שם תמיד. ואין זה משנה כמה הם ינסו עוד "גלולת קסם", עד שהם לא יטפלו בו, התוצאות שלהם לא ישתנו באמת. הגורם הזה – הוא הגורם המשותף, שגורם לכל הידע, הכלים, הקורסים והליווי שהם בחרו – לא לעבוד ולא להצליח כפי שהיה אמור להצליח. והגורם הזה הוא – הם עצמם! אתם מבינים? אין זה משנה כמה ידע, כלים וקורסים עסקיים תרכשו... עד אשר לא תטפלו בגורם האנושי – שהוא אתם עצמכם, התוצאות לא ממש ישתנו. האם זה סתם שלמדתם להשתמש בכלי עסקי חדש, ואתם לא באמת משתמשים בו בעסק? האם זה סתם שלמדתם שיטת שיווק חדשה ו"מגניבה", אבל לא באמת הטמעתם אותה? האם זה סתם שהשתתפתם בקורס, קיבלתם המון ידע וכלים מוכחים, אבל לא הצלחתם להפעיל ולממש אותם בעסק שלכם? ובנקודה הזו אני חייב להתוודות. לאורך השנים, כאשר ליוויתי בעלי עסקים שונים ונתתי להם כלים וידע, האמנתי שזה מספיק. אבל במקרים רבים הייתי מאוכזב מכך שראיתי שהם לא משתמשים בכלים ובידע שהם קיבלו. בהתחלה לא הבנתי מדוע אדם שקיבל ידע מסויים, שעובד בהצלחה, לא משתמש בו ולא מפעיל אותו בעסק שלו. עברו כמה שנים, עד שגם אני הבנתי שאני מפספס את הסיבה האמיתית. מדוע זה קורה? אני לא חושב שזה בגלל שאנשים הם עצלנים (הרוב לפחות). הסיבה לכך היא אחרת לגמרי. הסיבה העיקרית לכך שאנשים אינם מיישמים את מה שלמדו, ואת מה שהם צריכים לעשות זו גם לא דחיינות. דחיינות, עצלנות, חוסר ידע, חוסר בכלים, חוסר מיקוד, חוסר בטחון, ניהול זמן לא יעיל, שחיקה, שיעמום וכדומה – אלו הם רק תירוצים שרבים מספרים לעצמם – על עצמם. למעשה, זהו רק "קצה הקרחון". כלומר, את מה שאנו רואים מעל פני השטח. זה הגורם הגלוי לעין. אבל זה לא הגורם האמיתי. זו לא הסיבה האמיתית לכך שהתופעה הזו, שאולי גם אתם חווים, קורית לכם, בחיים ובעסק שלכם. למעשה, אלו הם רק התסמינים של התופעה, או של הסיבה האמיתית. אבל מרבית האנשים אינם מבינים זאת. מה שנמצא מתחת לפני השטח, זו הסיבה וזהו הגורם האמיתי לכך. אני מאמין שכל אחד מאיתנו הגיע לעולם הזה עם תפקיד מסויים. חלקכם יקראו לכך אולי יעוד. אני אוהב להשתמש במילה – שליחות. אני מאמין שלכולנו ישנה שליחות מסויימת בעולם הזה. יש לנו תפקיד. ולשם מימוש השליחות והתפקיד שלנו, קיבלנו יכולות מסויימות, התנסויות, ארועים וחוויות שחווינו במהלך חיינו. כל אלו הינם סוג של "שיעורים" שנדרשו כדי להפוך אותנו למי שאנחנו. וכעת, זהו הזמן שלנו, לממש את השליחות שלנו בעולם הזה. אתם מבינים? הסיבה האמיתית (זו שמתחת לפני השטח) שבעל עסק אינו באמת מצליח בעסק שלו, הם לא כי חסרים לו עוד כלים, או שחסר לו ידע מסויים. אגב, יתכן שחסר לו, אבל לא זה מה שיפתור את הבעיה שלו... הסיבה האמיתית היא שאותו בעל עסק אינו מביא לידי מימוש את השליחות האמיתית שלו. ואז: הוא לא מדוייק. הוא לא ממוקד בעשייה שלו. הבטחון העצמי שלו נפגע. וגם התוצאות שלו – אינן מדוייקות, ואינן מספקות (מבחינתו). חוסר ההצלחה של בעלי עסקים ועסקים רבים נובעים מכך שהם פשוט אינם מחוברים לשליחות וליעוד האמיתי שלהם, ומונעים מכל מיני גורמים חיצוניים כמו כסף, כבוד, הכרה, פרסום ואגו... יתכן שחיצונית הם נראים לכאורה "מצליחים", אבל אם תסתכלו עמוק פנימה (ומתחת לפני השטח), המציאות של בעל העסק היא שונה לחלוטין. הוא לא חווה את אותה ההצלחה החיצונית שנראית מעל לפני השטח. אגב, אני לא חושב שכל הכלים והידע שרכשתם עד היום ירדו לטמיון או שהם לא חשובים. להיפך! אבל כאשר תדעו לדייק את העשייה שלכם לשליחות שלכם, תוכלו להשתמש בהם בהצלחה יוצאת דופן! אם קראתם עד לכאן, אני מאמין שהדברים הללו הדהדו לכם ואצלכם. ואני גם מאמין שלא הגעתם עד לכאן במקרה. אבל אני לא מתכוון להציע לכם עוד "גלולת קסם". הלוואי ויכולתי להציע ולמכור לכם "גלולת קסם"... זה היה עושה את החיים שלכם והחיים שלי הרבה יותר פשוטים. זה לא המצב. כל אחד מכם נמצא במקום אחר בחייו האישיים והעסקיים. וכל אחד מכם צריך ידע ופתרונות אחרים. אולי אפילו ידע ופתרונות שאני לא יודע או לא יכול לתת לכם. מדובר בתהליך. ובתהליך הזה ישנם כמה שלבים: ראשית עליכם לזהות בצורה מדוייקת מהי השליחות שלכם בעולם. ורק בהמשך, כיצד אתם יכולים לממש את השליחות שלכם דרך העסק שלכם, בצורה שגם תתגמל אתכם בצורה כלכלית ראויה (ואף יותר מכך). לאורך השנים גיליתי, קודם כל על עצמי, ואחר כך גם אצל רבים מלקוחותי, שההכוונה הטובה ביותר, והידע הטוב והמדוייק ביותר, קיים אצלנו ולא אצל אף אחד אחר.  למעשה, לכל אחד מאיתנו ישנו מקור כח וידע פנימי. מדובר במקור כח עצמתי ביותר. ושאם רק היינו משתמשים בו יותר, היינו יודעים לקבל הכוונה, דיוק ועזרה, לא רק בעסק שלנו, אלא בחיים בכלל. לאחר שתזהו את מקור הכח הזה, בחיים שלכם, תוכלו להשתמש בו בכל מימד בעסק ובחיים שלכם. החל מקבלת מידע מדוייק על השליחות והיעוד שלכם, ובהמשך על האופן שבו תוכלו לממש אותם. תוכלו לקבל החלטות טובות יותר. תדעו לבחור נכון ולהתמקד. תוכלו לקבל רעיונות למוצרים, שרותים ותוכן שיווקי המדוייק ביותר לקהל הלקוחות שלכם. וזוהי רק ההתחלה... אם זה מדבר אליכם, ואתם רוצים לבחון כיצד זה יכול לעבוד עבורכם, אני מזמין אתכם להשתתף בסדנת "התגלית" שבה ביחד איתי, תגלו: כיצד להתחבר למקור ידע וכח פנימי שיאפשר לכם לקבל החלטות טובות יותר, לבחור נכון, להתמקד, ולהגביר את היצירתיות שלכם. מהו התהליך לזהות, לדייק ולממש את השליחות שלכם בעולם, את המסר שנועדתם להעביר ואת הטרנספורמציה שאתם יוצרים מהם 4 המרכיבים ההכרחיים לחיים של אושר, הגשמה וסיפוק, וכיצד ליצור אותם בחייכם יצד להגביר את יכולת האינטואיציה שלכם, ולהשתמש בה על פי דרישה בעבודה, בעסק ובחיים האישיים. יצד להגדיל את ההשפעה שלכם בעולם כיצד לזהות במדוייק מהם הדברים שעוצרים אתכם מלממש את השליחות שלכם בעולם, וכיצד ליצור לעצמכם את המעקף הנדרש כדי להתגבר עליהם ולצאת לעשייה מקדמת אם זה מהדהד לכם נכון - נתראה ב"תגלית"!

הי!   "אני מאד מצליח, אבל לא מאושר"   את המשפט הזה שמעתי מלקוח (נקרא לו אלון – שם בדוי) בשיחה לפני כמה שבועות.   הוא מנכ"ל של חברה בינונית, משפיע על עשרות אנשים ויותר, מצליח מאד בתחומו, מרוויח מצוין, מוערך על ידי כל הסביבה שלו.   לכאורה, הכל צריך להיות מושלם עבורו. אבל הוא לא מאושר כדבריו.   הפרדוקס הזה, שאלון מתאר, מתקיים לא רק אצלו. הוא מתקיים אצל אנשים רבים כמותו.   ישנה תפיסה פופולרית, אך שגויה, שאומרת שמי שמצליחים במה שהם עושים, בהכרח גם יהיו מאושרים. ויחיו מאושרים. אך במציאות זה לא בהכרח כך. אני לא אומר שכל מי שמצליח במה שהוא עושה אינו מאושר, בהחלט יש כאלו, אך ישנם רבים שמשיגים את ההצלחות שהם רוצים ועדיין אינם מאושרים.   מרבית חיי התנהלתי מתוך תפיסת עולם שאומרת שאם רק יהיה לי/אשיג את ..... אז אהיה מאושר.   התפיסה הזו שירתה אותי היטב מרבית חיי. היא גרמה לי להיות מאד הישגי, ומאד מצליח בדברים שעשיתי. הייתי מסמן מטרה, וחותר בעקביות להשיג אותה.   ואז ישנם כמה רגעים של סיפוק ואושר, שדי מהר מתחלפים בסוג של ריקנות.   ואז מיד היתה עולה השאלה הלא מודעת: ומה עכשיו?   כתבתי על התופעה הזו בפירוט במניפסט שפרסמתי לפני מספר חודשים: "החתיכה החסרה" (אם לא קראתם, מומלץ כבר עכשיו להוריד אותו בחינם כאן).   התופעה הזו קורית, כי האגו שלנו מתעתע בנו. הוא גורם לנו לחשוב ולהאמין שאם רק נשיג את הפסגה הבאה, אז נהיה מאושרים ושלמים.    הוא יוצר אצלנו את התלות בכל מיני דברים חיצוניים על מנת שנרגיש מאושרים בפנים. הוא גורם לנו להאמין שאלו הם ההישגים החיצוניים שלנו שיגרמו לנו לאושר. הבית הגדול, הכסף בבנק, הרכב החדש, הטיולים לחו"ל, או מה שזה לא יהיה.   ואז, כשאנו סוף סוף משיגים את הדברים הללו, אנו באמת מרגישים מאושרים, אבל לרגע קצר מאד, ואז זה נגמר ואנו חוזרים למירוץ להשיג עוד משהו חיצוני כדי להרגיש שוב מאושרים לכמה רגעים.   וזה מכניס אותנו למירוץ מטורף שרק מתסכל אותנו יותר ויותר.   לפני כמה ימים בפגישה שקיימתי, נשאלתי לגבי הטיול הגדול שלנו בחו"ל, והיא שאלה אותי מה הדבר העיקרי שהשתנה אצלי בטיול.   והתשובה שלי היתה: הפסקת המרדף. זכיתי בתובנה הזו, שאין זה באמת משנה מהם הדברים החומריים שיש או אין לנו. לא הם אלו שיגרמו לנו להיות מאושרים יותר או פחות.   אני יותר "רגוע" היום. זה לא אומר, שהדברים הללו אינם חשובים לי ואיני רוצה בהם, ברור שאני רוצה בהם, אבל אני פחות ופחות תלוי בהם כדי להרגיש מאושר.   התהליך הזה הוא לא תמיד קל. אנו צריכים להיות מאד מודעים למה שמוביל ומנהל אותנו – האגו שלנו.   ואצל מרביתנו, מרבית מהזמן, האגו משתמש ומנהל אותנו במקום שאנו ננהל ונשתמש בו.   זה ממש כמו לראות זנב שמכשכש בכלב, במקום כלב שמכשכש בזנב.   במקום שהאגו יעבוד אצלנו, אנחנו עובדים אצלו. והעבודה אצלו אף פעם לא נגמרת, ללא קשר לכמה קשה נעבוד, או כמה נשיג וכמה נצליח. האגו שלנו תמיד, תמיד, תמיד: ירצה יותר.   אבל זה מתיש. ובעיקר, זה לא מספק. וזה לא גורם לנו להרגיש מאושרים באמת.   כשהאגו דוחף אותנו להשיג את "הדברים החיצוניים" הוא למעשה מרחיק אותנו מ"הדברים הפנימיים". אלו הם הרצונות הנשמתיים שלנו. והם אלו שבאמת גורמים לנו סיפוק ואושר מתמשכים, ולא רגעיים.   הסיבה שאלון, ורבים כמותו, אינם מרגישים מאושרים למרות כל ההישגים וההצלחות שלהם, היא כי הם אינם מממשים את הרצונות הנשמתיים שלהם. הם אינם מממשים את השליחות האמיתית שלהם כאן בעולם, ואינם מביאים אותה לידי ביטוי מלא.   האושר שלנו מתחיל מבפנים, מהמימוש של מי שאנו באמת, ולא ממשהו חיצוני שהשגנו.   אם הדברים הללו נוגעים בכם, והייתם רוצים להעמיק ולהבין את התהליך הזה בצורה עמוקה ומשמעותית, אני מזמין אתכם להצטרף אלי לסדנת "התגלית" ב"תגלית" אחשוף בפניכם את התהליך המלא, את האופן שבו האגו מנהל אותנו, וכיצד לקחת את השליטה בחזרה לידינו. כיצד לזהות מהם הרצונות הנשמתיים האמיתיים שלנו, לדעת מה היא השליחות האמיתית שלנו. וכיצד לא לפחד מלממש אותה.

** הפוסט הזה פורסם במקור בדף הפייסבוק שלי ועורר שם הרבה מאד תגובות ודיונים מעניינים, יכולים לקרוא כאן את הפוסט המקורי. בסוף השבוע יצא לי לצפות בנטפליקס בסרט התיעודי Enlighten Us, המביא את סיפורו של ג'יימס ארתור ריי. למי שלא מכיר, ג'יימס ארתור ריי היה אחד מהמורים שהשתתפו בסרט ובספר "הסוד" שיצאו לעולם ב-2006. אני זוכר אותו היטב. הוא היה אחד הדוברים הרהוטים, המעניינים והמרשימים יותר שהשתתפו בסרט, והיו הרבה כאלו. בעקבות "הסוד" הוא הפך לסיפור הצלחה מטאורי. תוכניות אצל אופרה, חוזים של מליונים עם הוצאות לאור על הספרים שלו, סדנאות, כנסים וסמינרים לכל אורכה ורוחבה של ארה"ב. עד שבאוקטובר 2009, כל זה נפסק. במהלך סדנה שהוא קיים באריזונה, היתה פעילות של "סווט לודג'". זהו טקס הזעה שמאני שבמהלכו נכנסים לתוך אוהל דמוי כיפה שלתוכו מכניסים אבני בזלת רותחות ושופכים עליהם מים ליצירת אדים וחום באוהל. זו לא היתה הפעם הראשונה שג'יימס קיים טקס מהסוג הזה בסדנאות שלו. זה היה חלק מתפיסת העולם שלו, שעל מנת ליצור שינוי אצל אנשים, צריך "לדחוף אותם לקצה" ושם קורות אצלם פריצות הדרך. ההבדל בין הסדנה הזו לאלו שקדמו לה, היה שבאותו אוהל, שלושה אנשים מצאו את מותם, ורבים אחרים נקלעו למצוקה נשימתית קשה. בתוך מספר דקות, כל עולמו התהפך. לאחר כמה שנים של דיונים משפטיים, הוא זוכה מאשמה של רצח והואשם בשלושה מקרים של גרימת מוות ברשלנות ונשלח לשנתיים מאסר. במהלך השנים הללו הוא גם איבד את מרבית כספו ורכושו. הסרט מתחיל בנקודה שבה הוא משתחרר לאחר שנתיים ויוצא מהכלא, ולטעמי הוא סוג של "שיעור בענווה" עבור כולנו. ובמיוחד עבור כל מי שעוסק בתעשיית ההתפתחות האישית, הליווי, הטיפול, האימון והמנטורינג. אני לגמרי יכול להזדהות עם הרצון שלו לעזור לאנשים, ולהיות עמדה עבורם למה הם מסוגלים לעשות ולאן הם מסוגלים להגיע. אני עצמי נעזר במנטורים בתחומים שונים בחיי, שיהוו עמדה עבורי, שיראו לי את "אזורי העיוורון" שלי ושיעזרו לי להתפתח ולהגיע לשלבים הבאים בחיי. אבל, כמו שאמר השופט שגזר על ג'יימס ארתור ריי שנתיים מאסר בדברי הסיכום שלו: "ביחד עם היכולת המופלאה להשפיע ולעזור לאנשים רבים, מגיעה גם אחריות רבה". בעוד כחודש אני מציין 12 שנים מאז שעזבתי את הקריירה שלי באינטל, ויצאתי לדרך חדשה ללוות ולעזור לאנשים. התעשייה שאני שייך אליה נקראת תעשיית ה"עזרה העצמית" או "תעשיית המנטורים" ולא סתם. זו הפכה להיות תעשייה לכל דבר. בשנים האחרונות, בכל העולם וגם בישראל, יותר ויותר אנשים נכנסו לתעשייה הזו ומציעים את העזרה שלהם לאחרים בתחומים שונים. אני בהחלט מאמין שמרביתם עושים זאת מתוך כוונה אמיתית ורצון כנה לעזור לאחרים. אבל לצערי, ישנם גם כאלו שפשוט זיהו שוק עם פוטנציאל כלכלי גדול. הם זיהו את הצורך האנושי הגדול מכל – למשמעות, התפתחות, צמיחה, התקדמות והשגיות. צורך שאינו מסתיים אף פעם. זה בא למשל לידי ביטוי, בהבטחות בומבסטיות ומפוצצות, בהצעות ל"גלולות קסם" שיפתרו כל בעיה בתוך דקות, ולעיתים גם בשימוש במניפולציות שהן על הגבול האתי (ולפעמים מעבר לגבול הזה). לי ולכל מי שעוסק בתחום הזה יש אחריות מאד גדולה. אנו נוגעים בחיים של אנשים. בעיני אין זכות גדולה מזו. התגמול שאנו מקבלים מלראות אדם שחייו משתנים לטובה והידיעה שיש לנו נגיעה (ואפילו הקטנה ביותר) בכך, הוא התגמול הגדול מכל. יותר מכל תגמול כלכלי או חומרי כלשהו. אבל אנחנו לא קוסמים. אנחנו לא אלוהים חיים. אנחנו אנשים בשר ודם, כמו כל אחד אחר, עם אתגרים דומים, עם חוויות דומות, עם רצונות וצרכים כמו כל אחד אחר. אני רוצה לקוות שלכל מי שנכנס ועוסק בעולם הזה יש את הנסיון, הידע, הרגישות ואת הענווה הנדרשת לגעת בחיים של אנשים אחרים. את ההבנה שאנשים הם יצור מורכב. שאין "מידה אחת" (One Size) שמתאימה לכולם, ושאין באמת גלולות קסם. יש תהליכים שאנשים עוברים, כל אחד בקצב שלו, כל אחד בנתיב ובדרך שלו ובאופן הספציפי שמתאים לו. ואני מאמין שהדבר החשוב ביותר, הוא האחריות האישית שחלה עליהם. האחריות האישית והמוחלטת לתוצאות שלהם, שתלויות קודם כל ולפני הכל בהם, ולא באף אחד אחר, מוכשר, חכם ומיוחד ככל שיהיה. לאחר 12 שנים בעולם הזה, כבר למדתי לזהות אנשים שמגיעים מתוך תקווה שאני אהיה זה ש"יציל אותם". אני לא יכול להציל אף אחד. לא אני ולא אף אחד אחר. רק האדם יכול להציל את עצמו. רק אנו יכולים להציל את עצמנו. האחריות היא עלינו, ורק עלינו. אנו כמי שמלווים אנשים, יכולים לתת להם את הידע והכלים הכי טובים בעולם, אך אנו לא יכולים לעשות את עבודת ההתפתחות עבורם או במקומם. אז בכל פעם שאתם הולכים ונעזרים במישהו אחר, אל תשכחו לבחון איפה האחריות האישית שלכם להצלחה שלכם ולתהליך שאתם עומדים לעבור. אם אתם לא משוכנעים שאתם אחראים ולא מאמינים בכך בכל מאודכם, לדעתי התהליך שתלכו אליו יתגלה כבזבוז של זמן וכסף. אך מצד שני, אם תבואו עם תפיסת אחריות אישית מלאה לתהליך – רק טוב יצא מכך. ונקודה נוספת שאסור לשכוח, בשום מקרה, אף פעם לא לוותר על האמת הפנימית שלכם, על הידיעה הפנימית שלכם ובשום מקרה לא לבטל את עצמכם מול שום מנטור כזה או אחר. אחד הקטעים העצובים יותר בסרט, הוא זה שבו אחת המשתתפות מתארת שבמהלך הסווט לודג' היא ראתה שאחת המשתתפות נמצאת במצוקה והעירה את תשומת ליבו של ג'יימס ארתור ריי לכך. הוא אמר לה, שהיא מנוסה בתהליכים הללו, ושהכל בסדר. היא השתתקה. היא ביטלה את עצמה מול ה"סמכות" שלו. היא ויתרה על האמת שלה. היא שכחה את עצמה בתהליך. אין לי גרם של ספק בטוהר הכוונות של ג'יימס ארתור ריי והוא בוודאי לא רצה לגרום למותם של שלושה אנשים ולפציעתם של רבים אחרים. אבל כפי שהוא מעיד על עצמו בסרט, הוא חטא בחטא היהירות. התפקיד שלנו, של כל מי שנמצא בתעשייה הזו, הוא להושיט יד, להציע עזרה, ידע, הכוונה ואוזן קשבת כשצריך. להיות עמדה עבור האחרים ולהראות להם מה אפשרי גם עבורם. רק עם קצת יותר ענווה.