עצירה

יואב דגני הוא יזם סדרתי, מאמן מנהלים ויזמים, ומייסד המיזם "Fifty-Fifty-Five", שמטרתו להקים חמישים עסקים עם חמישים שותפים בחמש שנים. הוא מפתח גישה בשם "יזמות סינרגית" שמחברת בין עולם ההתפתחות האישית לעולם העסקי, מתוך מסע חיים שעבר דרך כאב, חקירה פנימית ושינוי עמוק. בשיחתנו, דיברנו על: כיצד הגוף שלו הכריח אותו לעצור ולחשב מסלול מחדש ההחלטה לעזוב את הסטארטאפ שלו כיצד מתמסרים ללא נודע ולחוסר הוודאות ומה הוא גילה בתוך התהליך הזה כיצד נולד המיזם להקים 50 עסקים עם 50 שותפים בתוך 5 שנים מה עזר לו להתמודד עם תסמונת המתחזה מה ההבדל בין הצלחה חיצונית לאושר פנימי איך בונים עסק שמותאם לטבע האמיתי שלנו פרק מעורר השראה על השחרור מכלובי הזהות שיצרנו לעצמנו. תהנו!

המילים האלו מחכות להיכתב כבר ימים ארוכים, עוד מאותה שבת ארורה. הלב לא יכול לתפוס ולהכיל את עוצמת הכאב של כל מה שקרה. כמו הרבה אחרים, אחרי השוק הראשוני ממה שקרה, גם אני נכנסתי למוד של עשייה בעצימות גבוהה. זו דרך ידועה להדחיק ולברוח מהחדשות והמדיה וכל מה שאופף אותנו. ביחד עם קבוצה של כ-20 יזמים הקמנו מרחב דיגטלי בשם "חיבוק לנפש" שנועד לאפשר מעגלי תמיכה ואיוורור לכל מי שזקוק לכך. www.hibuk.co יום רדף יום, והייתי מסיים אותו תשוש. לא ישנתי הרבה בימים הראשונים. מי יכול היה? התמונות, המחשבות על כל מה שקרה שם, על האבדן, הכאב. ואז החלו להגיע השמות, אנשים שמכירים, מעגל ראשון ושני ושלישי. אני לא חושב שיש מישהו במדינה שזה לא נגע בו במעגל ראשון או שני. ואז ההלוויות, וניחומי האבלים. ועוד הודעות ועוד הלוויות. מעגל כאב שאינו נגמר. לאחר שבוע כבר לא יכולתי יותר, הרגשתי מותש. זה פשוט יותר מדי להכיל. אז עצרתי לרגע, הורדתי הילוך וחזרתי קצת להתמקד בעצמי. ובתוך כל הימים האלו, חוזרת לי שוב ושוב השאלה, למה דבר כמו זה קורה?

אנחנו רגע לפני השנה החדשה, ועבור הרבה אנשים שנמצאים בעולמות ההתפתחות האישית והאימון, תחילתה של שנה חדשה היא תמיד הזדמנות לעצור ולהגדיר לעצמנו מטרות חדשות, ליצור תוכניות עבודה לשנה החדשה, לאתגר את עצמנו עם יעדים חדשים. וזה מעולה. אני חושב שזה תמיד טוב לבחון את המקום שאנו נמצאים בו ולאתגר את עצמנו למקום חדש. זו המהות של התפתחות בעיני. להתקדם, מיום ליום, משנה לשנה. להפוך היום להיות קצת יותר בטוב ממה שהייתי אתמול. בימים האחרונים, יצא לי לחשוב על כך שהשנה האחרונה, עבורי, היתה סוג של "שנת שמיטה". שנה שבה דווקא לא הצבתי לי מטרות ויעדים לשנה החדשה כמו תמיד.