עושים שינוי

הי,   לפני כשבוע, בעקבות ההדרכה המיוחדת שקיימתי לשכירים לקראת פתיחת המחזור החדש של התוכנית "עושים שינוי!", קיבלתי מייל מבחור שלצורך העניין נקרא לו "אמיר" (שם בדוי) שכתב לי שהוא מאד רוצה להשתתף בתוכנית, אבל שהוא מובטל כבר מספר חודשים ואין לו יכולת לממן אותה.   עניתי לו וכתבתי שאני לא חושב שהתוכנית כרגע היא הדבר הנכון עבורו, ושקודם כל ולפני הכל הוא חייב לחזור למעגל העבודה, כי כל עוד הוא מובטל ועסוק בהישרדות הכלכלית יהיה לו מאד קשה למצוא את הפניות לעשות את השינוי שהוא רוצה לעשות.   הוא ענה לי בתגובה שהוא מאד מעריך את התגובה והכנות שלי.   ואז אתמול, הוא שלח לי מייל נוסף וכך הוא כתב:   "שלום ערן, חשבתי שוב על תשובתך ורציתי להגיד לך שאני פשוט חייב(!!!) את הקורס הזה שלך כדי סוף סוף להצליח לעשות משהו עם החיים שלי. אני מתוסכל כבר די הרבה זמן ומאוד חושש מהעתיד הכלכלי שלי ושל ילדי. אני פשוט חייב להשתתף בקורס הזה, אין לי ברירה אחרת. אני מבקש ממך שתשקול את מועמדותי שוב אף על פי שאין לי יכולת כלכלית לממן אותו כרגע. אתה המוצא האחרון שלי כרגע. בבקשה שקול את בקשתי." המון תודה! אמיר"   כתבתי לו תשובה מקיפה, ואחרי שכתבתי אותה, חשבתי שיש בה ערך גם עבור אנשים נוספים, אז החלטתי לשתף את התשובה שלי אליו גם אתכם:   "הי אמיר, קודם כל אני שמח על המייל שלך במובן שמרגישים מתוכו שזה חשוב לך. שאתה מאד רוצה לעשות את השינוי. וזה דבר שהוא מאד חשוב בעיני. זה הזרע לכל שינוי. כשזה מתחיל להיות מספיק כואב ולא נוח אז יכולה להיווצר תזוזה משמעותית.   לגבי הבקשה שלך להשתתף בתוכנית מבלי לממן אותה כרגע, לצערי זה לא אפשרי. יש לכך כמה סיבות שחשוב לי להסביר.   ראשית – לאורך השנים יצא לי מספר פעמים להיענות לבקשות דומות של אנשים שהיו במצבים דומים. עד היום, כל הנסיונות הללו לא עלו יפה. היו לכך סיבות שונות ומשונות, אבל השורה התחתונה בכולן היתה דומה. בסופו של דבר למדתי, שאם אדם לא משלם, הוא פחות מחוייב. ולמרות שתמיד בנקודת ההתחלה האדם נמצא בשיא המוטיבציה והרצון שלו, כאשר התהליך מתקדם והדברים הופכים להיות לפעמים קשים יותר, אם הוא לא שילם, קל לו יותר לוותר. כך שבשורה התחתונה זה לא נגמר טוב לאף אחד מהצדדים.   שנית – המשפט שכתבת "אתה המוצא האחרון שלי" הוא דגל אדום עבורי. למה? כי אני לא יכול (וגם לא רוצה) להיות התקווה האחרונה של אף אחד. ממש לא בריא. לא לך ולא לי. היחידי שיכול להציל מישהו זה האדם עצמו את עצמו. אפשר כמובן להיעזר באחרים, ללמוד מאחרים, לבקש ולקבל עזרה מאחרים (אני עושה את זה מרבית חיי הבוגרים), אבל בשום מצב אסור לנו להסיר את האחריות מעצמנו. או לחשוב שמישהו אחר יוכל להציל אותנו. המשפט הזה מתאר מצב מנטאלי של "חוסר אונים". וזה מצב שבו אנו חושבים ומאמינים שאין שום דרך שתוציא אותנו מהמקום שאנו נמצאים בו. זה מקום לא פשוט להיות בו. מכיר אותו היטב, גם ברמה האישית שלי זכיתי לבקר בו בתקופות מסויימות בחיים שלי.   אבל, זו עדיין לא סיבה מספיק טובה להרים ידיים. אדם יכול בהחלטה אחת בודדת, לשנות את גורלו, את מצבו ואת עתידו – אבל הוא קודם כל, ולפני הכל, צריך להאמין בכך – ובעיקר להאמין בעצמו.   שלישית – when there is a will, there is a way – ובתרגום חופשי: "כאשר יש רצון, יש יכולת". אני באמת מאמין בזה. יודע שכך זה עובד בחיים שלי וכך זה גם קורה בחיים של אינספור לקוחות שזכיתי ללוות לאורך השנים. כשאדם מאד רוצה משהו, הוא מוצא את הדרך לגרום לו לקרות. יתכן וכרגע אתה לא רואה איך זה יכול לקרות. זה בסדר. מאד הגיוני.   הנה תרגיל מעניין עבורך: בהנחה שזה משהו שמאד חשוב לך ואתה רוצה לעבור את התהליך, שב ותחשוב כיצד אתה יכול ליצור את הסכום הנדרש. שוב, כאמור, גם אם כרגע אתה לא רואה דרך, ככל שתעמיק בשאלה יותר, תחפור בה ותחפש פתרונות – הם יתחילו להופיע במרחב שלך.   ורביעית - המחיר הוא חלק מהפתרון. מבוב פרוקטור, המנטור שלי, למדתי שהמחוייבות של האדם נמדדת בשני מקומות: ביומן ובפנקס הצ'קים שלו. כלומר, ברגע שאדם מוכן להשקיע את הזמן ואת הכסף (אגב את ההשקעה הוא עושה בעצמו לא בי) אז רמת המחוייבות שלו היא גבוהה הרבה יותר. וכשאדם מחוייב, הוא גם יפעל יותר, ידאג לממש ולהחזיר את ההשקעה שלו בריבית דריבית.   למשל, אדם יכול להחליט שהוא משקיע את הסכום, ונניח שחילק את הסכום ל-12 תשלומים. ומעכשיו, בכל חודש הוא יעשה מה שצריך כדי להגדיל את ההכנסה שלו בתשלום החודשי שהתחייב אליו. מאיפה יבוא הכסף? זה לא ממש משנה, לא? הרי אם אדם יפעל, ויעשה הכל כדי להחזיר את ההשקעה, הדרך תמצא.   והנה החלק הטוב בכל העניין: תאר לעצמך שאכן פעלת כך, הרי שבסופו של תהליך עברת טרנספורמציה מטורפת, שבה הצלחת לייצר הכנסה, שכרגע, בנקודת הזמן הנוכחית כנראה שאין לך שום מושג כיצד לגרום לה לקרות.   אני לא אומר שבה מה שאתה צריך לעשות, אבל זה מה שאני הייתי עושה (ועשיתי במקרים שונים בעבר) כשהחלטתי שאני מאד רוצה משהו.   אני מקווה שהדברים הללו מסבירים למה אני לא יכול להיענות לבקשתך.   וגם – שתמצא בהם את ההשראה, האנרגיה והמוטיבציה לעשות את השינוי שאתה כל כך רוצה. בסופו של דבר – לרצות שינוי זה לא מספיק. צריך תכל'ס לעשות אותו. מהיום, מהדקה הבאה, ממש מעכשיו.   בהצלחה! ערן" מקווה שמצאתם ערך בדברים הללו, ואם אתם רוצים לבחון האם התוכנית "עושים שינוי!" מתאימה גם לכם, מוזמנים ללחוץ על הקישור ולתאם איתנו "שיחת בהירות" ללא עלות וללא התחייבות שבה נעזור לכם ליצור בהירות לגבי המקום שאתם נמצאים בו, לאן אתם רוצים להגיע ומה יעזור לכם להגיע לשם.

הי! התמונה הזו צולמה בשבוע שעבר במפגש השני בתוכנית החדשה שלי לשכירים: "עושים שינוי!", כחודש לאחר שיצאנו לדרך.   מה שאתם רואים שם, אלו הם הסכומים שהחברים בתוכנית דיווחו של "הכנסות נוספות" (מעבר למשכורת הרגילה שלהם) שהם ייצרו במהלך החודש הראשון בתוכנית. 9 משתתפים יצרו ביחד 21,388 ₪.   אלו הם 21,338 ₪ יותר, מאשר היו להם בחודש שעבר. בממוצע, כל אחד מהם הגדיל את ההכנסה שלו ב-2,372 ₪ נוספים.   זהו כמובן הממוצע. כפי שאתם יכולים לראות, יש כאלו שהגדילו בהרבה יותר... כמו מי שהוסיפה החודש 8,800 ₪ לחשבון הבנק שלה.   ויש גם שניים שכרגע עדיין לא. אחד מהם, ביצע מהלך שבסופו של דבר לא התממש ולא ייצר לו את ההכנסה שציפה לה. הוא כבר עובד לשנות את התמונה לחודש הבא. השני, עשה מהלך אסטרטגי מול המעסיק שלו, שעדיין לא הסתיים סופית, אבל בסיומו עומד להכניס לו עוד עשרות אלפי שקלים נוספים בשנה.   בכל מקרה, ההכנסה שהם ייצרו או לא ייצרו החודש היא לא הדבר הכי חשוב בעיני.   הרבה יותר חשוב בעיני הוא השריר שהם עובדים לחזק ולפתח אותו.   זהו שריר הכסף.   ליצור ולייצר כסף זהו שריר, כמו כל שריר שיש לנו בגוף.   אצל מרבית האנשים (ובוודאי אצל השכירים) השריר הזה די מנוון. לרוב הוא כל כך מנוון שהוא בכלל לא פעיל. ולא, אני לא מחשיב את תלוש השכר שמגיע אחת לחודש כתוצאה של השריר הזה.   אני מדבר על שריר הכסף שפועל (או שלא), באופן עקבי ושיטתי לייצר לאדם הכנסות נוספות. מעבר למשכורת הרגילה שלו. מהילדות, דרך בית הספר היסודי, התיכון והאוניברסיטה מחנכים אותנו לדבר אחד – לעבוד תמורת משכורת. רובנו לא מכירים משהו אחר.   וכך אנו גדלים עם שריר מנוון לגמרי. השריר שמאפשר לנו ליצור כסף מעוד מקורות הכנסה.   אחד הדברים המשמעותיים שעשיתי עוד במהלך השנה האחרונה כשעוד עבדתי באינטל היה להתנסות. להתנסות ביצירה של כסף מעבר למשכורת הסדירה שלי מאינטל. ניסיתי הרבה מאד דברים: למדתי השקעות בשוק ההון, למדתי יזמות, הקמתי עסק ראשון עם שותפים (שהפסדנו בו את כל ההשקעה – אחד השיעורים העסקיים הכי חשובים שלמדתי), השקענו בנדל"ן, הצטרפנו לשיווק רשתי, עברתי סדנאות של התפתחות אישית. כל מה שעשיתי וניסיתי היתה לו תרומה מכרעת להתפתחות של שריר הכסף אצלי.   ואגב, עד היום, זה שריר שאני עובד לפתח ולחזק אותו.   אבל צריך להתחיל. צריך להתחיל ולחזק את השריר הזה.   בעידן של היום, במציאות הכלכלית והתעסוקתית של היום, זה לא אחראי בעיני להשאיר את שריר הכסף מנוון. פשוט לא אחראי לבנות את עתידך על מקור הכנסה אחד. וזה מה שרוב השכירים עושים...   אז איך מאמנים את שריר הכסף? אני לא יכול לחשוף כאן בדיוק את התהליך שהם עברו כי זה יקלקל לבאים אחריהם את האפקטיביות של התרגילים שהם יקבלו. אבל בגדול אני יכול לומר, שזה שילוב של שינוי התודעה האישית (של כל אחד מהם) והקולקטיבית (של הקבוצה) בנוגע לכסף, למה נדרש על מנת ליצור אותו, העלאת תחושת המסוגלות שלהם ותפיסת הערך והשווי העצמי שלהם, ומסגרת מחייבת שמעודדת אותם להמשיך, לפעול ולמתוח את הגבולות של עצמם.   מוזמנים לכתוב לי בתגובה למייל: מה אתם עושים על מנת לאמן את שריר הכסף שלכם?? שלכם, ערן נ.ב. - אם אתם רוצים לקבל עוד מידע ופרטים על התוכנית "עושים שינוי!" ועל המועד הקרוב, הכנסו לקישור הזה:  מכאן הכל מתחיל...

אהלן,   הודעה ששלח לי נעם, אחד הקוראים והמאזינים של הפודקאסט שלי "כסף טוב". זה נכתב בעקבות ההאזנה שלו לפרק הפודקאסט עם גילעד פולק, וכך הוא כתב לי:   "היי ערן, בהשראתך ובהשראתו של גילעד פולק כתבתי את זה... אז תהנו מהפירות שלא ידעתם שזרעתם (-: "   והנה מה שנעם כתב:   עכשיו תורי / נעם לפיד התור להצלחה ריק! הסתכלי ימינה, הבט לשמאל. הרוב יבחר שלא לפעול, הרוב יבחר לפחד ליפול. התשובות לא קלות אז מפחדים לשאול. התור להצלחה ריק! הקהל יעמוד בצידי התור, הוא ינסה לעצור, לשכנע אותך לא לבחור "אם יש שם דרך אז יש גם בור" "עדיף ללכת לא לדהור". "עדיף בטוח", "עדיף לנוח", "לרכוש ביטוח", "לאכול תפוח", "בחוץ יש רוח", "אז שנזמין קינוח?", "זה מסוכן, הסוף ידוע", "הבן של כץ ניסה, נגמר גרוע"... התור להצלחה ריק! נכון, לפעמים זה טוב, לעיתים זה דרעק. אז עכשיו אני לבד לצלילי הטרק, לפעמים פותח את העיניים לצדדים ובודק רק דבר אחד ברור, בל ייסדק, אף אחד את החלומות שלי לא יפרק. התור מתקצר, הכל מוכן עכשיו תורי, הגיע הזמן.   כאן הקישור לפוסט המקורי שנעם פרסם את זה   ואני אוסיף על מה שנועם כתב: עכשיו תורכם! עכשיו תורכם לצאת לאור העולם... עכשיו תורכם לאהוב... עכשיו תורכם לעשות את מה שתמיד רציתם... עכשיו תורכם לעשות פעולה אחת, קטנה ככל שתהיה לכיוון של משהו חדש (ומפחיד).   מוזמנים לכתוב לי מה הפעולה הזו שלכם. מבטיח לענות לכולכם!   שלכם, ערן.

הי!   אתמול, אחת המשתתפות בתוכנית "עושים שינוי!" עברה תהליך של אימון ביחד עם יעל, מאמנת היישום שלנו, בקבוצת הווטסאפ הסגורה של הקבוצה.   זה היה אימון על פחד.   היא היתה שכירה שנים רבות, בתפקידי ניהול בכירים, ועזבה לאחרונה את עבודתה. פשוט כי לא יכלה יותר. היא הביעה את הפחד שלה מכך שתצטרך לחזור לעבוד בעבודה שהיא לא אוהבת, עם אנשים שאינם חולקים איתה את אותו סט הערכים.   הפחד הזה ממש שיתק אותה.   תוך כדי השיחה, יעל ביקשה ממנה שתבחן את כל טווח האפשרויות שעומדות בפניה. הטובות והפחות טובות. איך זה יהיה עבורה אם הכל ילך טוב כמו שהיא רוצה. ומצד שני, איך זה יראה וירגיש לה להיות אם תצטרך לחזור למקום שאותו היא עזבה. פשוט מחוסר ברירה.   בהתחלה היה לה ממש קשה לראות את המקום הזה. אפילו לחשוב על להיות בו שוב. זה עורר בה המון חששות ואפילו סלידה.   אבל לאט לאט, תחת ההנחיה המדוייקת של יעל, היא יכולה היתה לראות, שגם אם התרחיש הגרוע מבחינתה יתרחש, היא תדע להתמודד איתו. ולא רק להתמודד איתו, אלא אפילו להפיק ממנו את המיטב.   ההבנה וההכרה הזו שחררה אצלה משהו עצום. היא שחררה את הפחד.   או, אם נשתמש בציטוט שלה לגבי הפחד: "איזה צימוק קטן הוא נהיה, מחר הוא גם יהיה יבש! ואנפנף אותו עם מטלית לפח".   הפחד נעלם!   כשהסתכלתי על התהליך העוצמתי שהיא עברה, רק מתוך כך שהסכימה לחשוף את הפחד, ולהסתכל לו בעיניים, היא הזכירה לי את עצמי ואת מה שעברתי כאשר התגלה לי הגידול הסרטני לפני כשנה.   האבחנה הראשונית שקיבלנו הצביעה על כך שאצטרך לעבור טיפול כימותרפי. ישבתי מול הרופאה, במשרד שלה, שומע את כל התאורים וההסברים על מה שאני צפוי לעבור, על תופעות הלוואי והסיבוכים האפשריים ובתוכי מזדחל לו פחד עצום. פחד משתק.   זה לא היה פחד או חשש לחיים עצמם, אלא לאיכות החיים שתהיה לי וההשפעה של הטיפול עלי, על הגוף שלי והבריאות שלי.   זה היה ביום חמישי בבוקר.   יצאתי לסוף שבוע שהיה אחד מהקשים שאני זוכר בחיי. המחשבות על מה שאני צפוי לעבור לא הפסיקו, ואותו פחד שהיה בי, כבר לא הזדחל יותר. הוא השתקע לי עמוק עמוק בתוך הבטן. ומשם התפשט לכל איבר ואיבר בגוף שלי. ממש הרגשתי איך הפחד אוכל אותי מבפנים.   עם כל השנים של ההתפתחות האישית שעברתי, התרגולים והמודעות, עדיין הפחד הזה היה משהו שלא ידעתי איך להתמודד איתו. זה היה פחד שמעולם לא חשתי לפני כן בחיי.   כך עבר לו סוף השבוע.   כשהיינו אצל הרופאה, ביקשתי ממנה שתתן לי פרטים של מישהו שעבר את מה שאני אמור לעבור. רציתי לדבר עם מישהו שהיה שם. שיודע מנסיון איך זה.   ביום ראשון, בשמונה בבוקר התקשרתי אליו. גם לו קוראים ערן. עבורי ערן היה סוג של מלאך שנשלח להרגיע אותי. וזה מה שהוא עשה. הוא סיפר לי באריכות על מה שהוא עבר, הוא לא הסתיר דבר. הוא אמר שזה קשה, שזה לא נעים ובוודאי לא נחמד, אבל באותה נשימה הוא גם אמר לי "עוברים את זה, וגם אתה תעבור את זה".   תוך כדי השיחה איתו, הרגשתי איך אותו מטען של פחד שהיה בי, אותם 60 טונות של פחד ששכנו בתוכי, לאט לאט מתפוגגים. ובסיום השיחה איתו, יכולתי "להסתכל לפחד בעיניים" – יכולתי לראות את הסיטואציה שכל כך הפחידה אותי ושנמנעתי מלהסתכל עליה. הסתכלתי על התסריט והתרחיש הגרוע ביותר שיכולתי לדמיין שם, עם כל הכאב והפחד ויכולתי גם לראות שאני מתמודד איתו.   זה לא שרציתי לעבור אותו, אלא שהסכמתי לעבור אותו. קיבלתי עם עצמי הסכמה שאם אדרש לעבור אותו – אתמודד איתו.   אני יודע היום שבאותה הנקודה בדיוק – שם החלה ההחלמה שלי.   באותה נקודה שהפסקתי לפחד מהפחד. שהרשיתי לעצמי להסתכל עליו ולא להתקפל בפניו, אלא לומר לעצמי (ולו) – אם אצטרך, אתמודד איתך.   המציאות החיצונית הגיבה מאד מהר.   למחרת בבוקר, קיבלתי שיחת טלפון מהמזכירה של הרופאה שהזמינה אותנו לפגישה נוספת. ויום למחרת ישבנו שוב מולה במשרד שלה.   כל שפת הגוף שלה השתנתה, היא היתה נינוחה יותר ופחות עצורה.   היא אמרה שלי שהיא ורופאים נוספים עברו על הבדיקות שלי והאבחנה העדכנית שלהם מראה שאוכל להסתפק בטיפול פשוט יותר, רק בהקרנות. ללא צורך בכימותרפיה.   ברגע שהסכמתי בתוכי לעבור דרך הכאב והפחד הגדול ביותר שלי, כבר לא הייתי צריך לעבור דרכו. כשהסכמתי לקבל את השיעור, כבר לא הייתי צריך לעבור אותו שוב.   זה היה אחד הרגעים המכוננים בחיים שלי.   רגע חשוב שהבנתי מה זה באמת אומץ. אומץ הוא לא מה שהרבה אנשים חושבים. אומץ זה לא היעדר הפחד.   אומץ זו היכולת שלנו להישיר עיניים אל הפחד, ולא להתקפל מולו. אלא להסכים בתוכנו, לעבור דרכו, אם נצטרך.   היו אמיצים!

הי! מייל שקיבלתי מגדעון, בעקבות הפוסט שכתבתי על "השרירים שחשוב לאמן". הוא מתייחס בו, בין השאר, לנתונים שפרסמתי בו מתוך סקר השכירים שקיימתי לפני כחודשיים. והנה מה שהוא כתב לי: "מאד מעניין מה שאתה כותב, אבל חסרים לי קצת נתונים ויותר מאשמח אם תוכל לשתף: הסטטיסטיקה שאתה מציין, אשמח שתשתף במאמר המקורי אם הנתונים שפורסמו. מה שקשה לי להבין זה אם כל כך הרבה אנשים רוצים להיות עצמאיים, אז למה הם לא? אני חושב שמי שלא עצמאי פשוט לא רוצה או לא יכול. כמו שלא כולם מפקדים, מנהיגים או מנכ"לים. אתה מפרסם את כל אלה שבאו אליך והצליחו להפוך משכירים לעצמאיים: מה הרקע שלהם? מאיזה משפחות הם באו? אשמח לשמוע מה אחוז האנשים שבא אליך ואכן הצליח להפוך משכיר לעצמאי? זה תמיד טוב לספר על הצלחות אבל לפני שאני מחליט האם להצטרף לקורס שלך אני דווקא רוצה לשמוע על הכישלונות." אני מאד אוהב שאנשים כמו גדעון כותבים לי ושואלים שאלות בצורה עניינית, כי זה מעיד בעיני על הרצינות והמחויבות שלהם. וזה גם מאפשר לי לענות להם ומתוך השאלות שלהם להבין מה מעניין את שאר הקוראים שלי. אז במקום רק לענות לגדעון באופן אישי, בחרתי לענות לו כאן, כדי שעוד אנשים יוכלו להפיק ערך מהתשובות. ראשית לגבי הסטטיסטיקה שפרסמתי, כאמור היא לקוחה מתוך סקר שקיימתי לפני מספר חודשים, שהקיף קרוב ל-500 שכירים, מכל רחבי הארץ. אני מתכוון לפרסם את כל נתוני הסקר בקרוב כך שתוכלו להעמיק בנתונים עוד. לגבי השאלה "אם כל כך הרבה אנשים רוצים להיות עצמאיים, אז למה הם לא?", התשובה כאן מורכבת יותר. זה כמו לשאול: "כל כך הרבה אנשים רוצים להיות עשירים, אז למה הם לא?". גדעון מציע שזה עניין של רצון או של יכולת. אני חושב שאם נחבר את האנשים למכונת אמת ונשאל אותם אם הם באמת רוצים להיות עצמאיים (או לצורך העניין אם הם באמת רוצים להיות עשירים), אז נקבל תוצאה חד משמעית שהם באמת רוצים. כלומר, אני לא חושב שזה בעיה של חוסר רצון. האנשים רוצים. מי לא היה רוצה לשפר את חייו? כולם היו רוצים. השאלה היא מה הם מוכנים לעשות בשביל זה. אני גם לא חושב שזה עניין של יכולת. יכולות ניתן לפתח. הרבה אנשים שאלו אותי בעבר האם נולדתי עם יכולת הכתיבה או עם היכולת לעמוד על הבמה מול מאות ואלפי אנשים. ממש לא! רחוק מכך. אם הייתם אומרים לי לפני כ-20 שנים, שאלו יהיו שתיים מהיכולות היותר חזקות שלי, הייתי חושב שלקחתם פטריות הזיה. אלו הן יכולות שפיתחתי לאורך השנים. השקעתי בכך הרבה מאד זמן, כסף ואנרגיה. וזה בדיוק העניין בעיני. אנשים לא עושים שינוי בחייהם (למרות שהם מאד רוצים), לא כי אין להם את היכולת לעשות את השינוי, אלא כי הם לא מוכנים לעשות את מה שנדרש כדי להשתנות. הם לא מוכנים להשקיע את הזמן, האנרגיה והכסף לשם כך. הם רוצים את התוצאה, אבל הם לא מוכנים ללכת בדרך שצריך ללכת בה כדי להגיע לתוצאה שהם רוצים. השאלה השניה של גדעון היא מעניינת, כי חבויה בה ההנחה שכדי להצליח, אדם צריך להיות בעל רקע מסוים. ממשפחה מסוימת או ממוצא מסוים. ואני חושב שזו תפיסה שגוייה בעליל. האמת אני לא רק חושב כך, אני יודע שזה לא רלוונטי בכלל. אנשים נוטים לייחס את ההצלחה של אחרים למאפיינים שחסרים להם בעצמם וכך הם יכולים לתרץ לעצמם למה הם לא יכולים להשיג את אותה ההצלחה. הרי אם המוצא שלי הוא לא מהמוצא "הנכון", הרי שאין לי סיכוי להצליח, אז למה בכלל שאנסה? אני לא צריך לתת לכם כאן את הדוגמאות ה"באנליות" של סטיב ג'ובס, ריצ'רד ברנסון, סטף ורטהיימר ואחרים כדי להוכיח למה ההצלחה שלהם אינה קשורה למוצא, להשכלה, למין או למצב ההתחלתי שהם נמצאו בו בתחילת דרכם. לאורך השנים, פגשתי אינספור אנשים שעשו שינויים יוצאי דופן בחייהם. אין שום מאפיין חיצוני שמשותף להם. לא הגיל, המין, המצב המשפחתי, העדה, המשפחה, כמות הכסף שהיתה להם בהתחלה או הגיאוגרפיה שהיו בה. שום דבר מאלו. מה שהיה משותף לכולם – היתה להם תשוקה בוערת בעצמותיהם לעשות שינוי ולשפר את חייהם, והם היו מוכנים לעשות את מה שצריך לעשות, כדי להפוך ולהיות מי שהם רוצים להיות. זו כל התורה. זה פשוט, אך זה לא תמיד קל. רוב האנשים לא מוכנים לעשות את זה. הם לא מוכנים להתמודד עם חוסר הוודאות (האם השינוי יצליח או שלא), הם לא מוכנים להתמודד עם האפשרות שיכשלו, ולהתמודד עם ההשלכות של הכישלון. הם פשוט לא מוכנים לעשות, את מה שאלה שמצליחים, עושים. וזה מוביל אותנו לשאלה השלישית שבה גדעון ביקש ממני לשמוע דווקא על הכישלונות. מי שבאמת מעוניין להבין ממה עשויה הצלחה, שיקרא ביוגרפיות של אנשים מצליחים, שישוחח ויראיין אותם, שיחקור לעומק את הדרך שעשו. אני מבטיח לכם שתגלו שיש דבר נוסף חשוב שמשותף לכולם: כולם, ללא יוצא מהכלל, נכשלו! הם נכשלו. ולרוב, הרבה יותר מפעם אחת. הקלישאה שאומרת שהכישלון הוא צעד בדרך להצלחה היא לא באמת קלישאה. היא האמת לאמיתה. לא מאמינים לי? תמצאו לי דוגמה אחת של מישהו שהגיע להצלחה, בלי שיש לו אוסף כישלונות מפואר שהוא גורר אחריו. אין דבר כזה. זו פיקציה. אז גדעון – אם אתה רוצה דוגמאות לאנשים שנכשלו, קח כדוגמה את כל אחד מהאנשים שכתבתי עליהם בעבר שהם הצליחו. אותם אנשים הם גם אלו שנכשלו. הם נכשלו לפני שהם הצליחו, והם נכשלו גם אחרי שהם הצליחו. והם גם יודעים – שהם עוד ימשיכו להיכשל בעתיד. אז השאלה החשובה באמת גדעון היא: האם אתה מוכן להיכשל? האם אתה מוכן ללכת בדרך שהיא לא תמיד ברורה, קלה או פשוטה? האם אתה מוכן לקבל את העובדה (אולי הכואבת) שבדרך להצלחה ולשינוי שאתה רוצה כנראה תצטרך להתמודד עם כישלונות. להכיל אותם, לכאוב אותם? האם, כדי לעשות את השינוי שאתה רוצה, אתה מוכן להשתנות? אלו הן השאלות החשובות באמת בעיני. ואני לא אומר שזה כרוך בלקיחת סיכונים חסרי אחריות. ממש לא. להיפך, זה אומר להעריך את הסיכונים, לכמת אותם, ולבחור בחירה מודעת האם זהו מחיר שאני מוכן לשלם אותו במקרה והגרוע מכל יקרה ואכשל. אל מול המחיר הזה, כדאי להעריך גם את המחיר האלטרנטיבי. אני קורא לכך: מחיר ההישארות במקום. רוב האנשים כלל לא מודעים ולא מסתכלים על המחיר הזה שהם משלמים אותו, יום יום, דקה דקה. המחיר של להמשיך להיות באותו המקום, בתחושה של תסכול, תקיעות, חוסר סיפוק ואכזבה מהחיים שלהם. כפי שכתבתי קודם, מרבית האנשים אינם מוכנים להשקיע את הזמן, הכסף והאנרגיה כדי לעשות את השינוי שהם רוצים. אבל הנה האבסורד הגדול ביותר: בסופו של דבר הם משקיעים את אותו הזמן, הכסף והאנרגיה – רק שהם לא עושים זאת כדי לקבל את תוצאות החדשות. הם משקיעים זאת, כדי להמשיך ולהיות באותו המקום! למשל, אם אדם שממשיך להישאר באותו המקום, היה משקיע ביצירת השינוי שהוא רוצה, ומגדיל את הכנסותיו כתוצאה מכך, הרי כל יום שהוא לא עושה את זה, עולה לו כסף!! כדוגמה קחו מישהו שמרוויח 10,000 ₪ לחודש ונשאר תקוע באותו המקום. לעומתו, מישהו אחר היה פועל להגדיל את הכנסותיו בעוד כמה אלפי שקלים לחודש, נניח ל-15,000 ₪. הרי שבכל חודש שהראשון לא עושה שינוי, הוא מפסיד 5,000 ₪!! זה 60,000 ₪ בשנה. שזה לרוב, הרבה יותר יקר, ממה שהיה עולה לו לקבל עזרה לעשות שינוי. וזה רק המחיר הכלכלי שזה עולה לו. זה עולה לו גם במחיר של מערכות היחסים שלו (הוא מתוסכל, עצבני וחסר מנוחה וזה משפיע על הסביבה שלו), בבריאות שלו (מתח הוא הגורם מספר אחת למחלות) ובכל אספקט אחר של חייו. את המחירים הללו אנחנו משלמים, כך או כך. השאלה היא רק, האם אנו משלמים אותם למען השינוי שאנו רוצים, או שאנו משלמים אותם ונשארים באותו המקום? ועל השאלה הזו – רק אתם יכולים לענות לעצמכם... אם אתם באמת רוצים שינוי (ומוכנים לעשות את מה שצריך!), אני מזמין אתכם לעשות אחד משני הדברים הבאים (או את שניהם): אתם יכולים לתאם"שיחת בהירות"עם דבורה, היועצת הבכירה שלי, שבה היא תעזור לכם להבין מה יכולים להיות הצעדים הבאים שלכם. זוהי שיחה ללא התחייבות וללא עלות. הדבר היחיד שאתם נדרשים לו, הוא למלא שאלון מקדים, שלאחריו דבורה תתאם אתכם מועד לשיחה. גם אם תחליטו שהתוכנית אינה מתאימה לכם, זה בסדר גמור. אבל אני מבטיח לכם, שכבר בשיחה הזו תקבלו ערך רב! אתם מוזמנים לצפותבהדרכה היחודית שקיימתי לשכיריםלפני כמה שבועות. זו הדרכה שבה אני פורש בפני המשתתפים את הדרך המעשית שבה יוכלו ליצור שינוי בחייהם, מבלי לסכן את העתיד הכלכלי שלהם. ההדרכה זמינה לכם לצפייה מיידית (ללא עלות) כאן בקישור. יתכן ויש לכם עוד שאלות, או שאתם רוצים עוד פרטים על התוכנית החדשה "עושים שינוי!". זה הגיוני – הדרך לקבל את הפרטים והמידע, הוא למלא את שאלון ההתאמה ולתאם את שיחת הבהירות עם דבורה. זה הצעד הראשון לשינוי שאתם רוצים.

הי,   קיבלתי אתמול פניות מ-2 לקוחות שונות. שתיהן שכירות שנחשפו בימים האחרונים לתכנים שפרסמתי ולהדרכה המיוחדת שקיימתי לשכירים: עושים שינוי!   המשותף לשתי הפניות הוא: המגבלות שהן שמות על עצמן.   ואני אסביר: הראשונה כתבה לי שהיא רוצה לברר את המחיר של התוכנית לפני שהיא בכלל פונה לברר פרטים על התוכנית.   יש סיבה שאני לא מפרסם את המחיר של התוכנית החדשה, ורק מי שנכנס לתהליך בדיקת ההתאמה ושיחת הבהירות איתנו מקבל את כל הפרטים (אכתוב רק על זה פוסט שלם בקרוב, יש לכך סיבה מאד חשובה).   וזה הזכיר לי שבאחד המפגשים שלי עם בוב פרוקטור הוא אמר שיש שני סוגים של אנשים שמסתכלים על התפריט במסעדה: יש את אלו שקוראים אותו מימין לשמאל, ויש את אלו שקוראים אותו משמאל לימין.   ולא – לא מדובר בתפריט בשפה אחרת מעברית...   יש את אלו שמסתכלים מימין לשמאל – על המנות שמפורטות בתפריט ומתוכן בוחרים את אלו שמעניינות אותן, ואז מסתכלים על המחיר של המנה.   ויש את אלו שמסתכלים הפוך, משמאל לימין – קודם כל על המחיר, ומצמצמים את עצמם מראש רק למנות שהם חושבים שהמחיר מתאים להם.   זה מעיד בעיני על האופן שבו אנשים בוחרים לחיות את חייהם. האם אתה בוחר מתוך מה שאתה חושב שתאהב ושתרצה לאכול (במקרה של מסעדה) או שאתה מיד מגביל את עצמך למה שאתה מאמין שאתה יכול להרשות לעצמך.   ורגע לפני שחלק מכם יקפוץ לומר לי ש-"מה לעשות, חייבים להתחשב בתקציב שעומד לרשותנו" שזה נכון, אני אוסיף ואומר שזה לא עניין של תקציב. זה קודם כל עניין של מה אני בוחר, ומה אני מוכן לעשות בשביל זה.   אם אני מראש מצמצם את עצמי רק לאפשרויות לפי התקציב הרי שמראש אני לא נחשף לאפשרויות חדשות ונוספות שאני לא מכיר. והנה העניין – אם נמשיך לפעול רק על בסיס מה שאנחנו מכירים, הרי שנמשיך להשיג את אותן התוצאות בדיוק (איינשטיין אמר את זה בצורה מופלאה כשהגדיר חוסר שפיות כ"נסיון לעשות שוב ושוב את אותן הפעולות ולנסות להשיג תוצאות שונות").   ומצד שני, אם אסתכל על כל התפריט, אראה את כל האפשרויות, כולל את אלו שתקציבית אני לא חושב כרגע שהן מתאימות לי, קודם כל אדע מה קיים. ואולי תהיה שם מנה מסוימת שאחליט שהיא הכי מתאימה לי? ואז אוכל לבחור האם מתאים ונכון לי להשקיע בה סכום גבוה יותר.   והנה הקאצ': זה לא עולה כסף לקרוא את כל התפריט. בדיוק כמו שזה לא עולה כסף להכנס לתהליך ולקבל מידע על התוכנית "עושים שינוי!", אבל זה דורש מהאנשים לצאת מאזור הנוחות שלהם.   וזה בדיוק חלק מהעניין – אני מחפש את האנשים שמוכנים לצאת מאזורי הנוחות שלהם, כי שם קורים הקסמים.   השניה שלחה לי את ההודעה הזו בפייסבוק: "הי ערן, מאוד מדבר אלי, אבל לא אוכל לעמוד בתנאים שלך. למה אני כותבת? שאלה. אולי זה אחד הצעדים שלי..."   גם במקרה הזה, היא שמה על עצמה מגבלה והחליטה מראש שהיא לא תוכל "לעמוד בתנאים שלי". אגב אני לא הגדרתי איזה שהם "תנאים".   וזה חבל.   כי אנחנו אלו שמגבילים את עצמנו, יותר מהכל. אנחנו מגדירים לעצמנו גבולות שלא באמת קיימים. אנו מניחים הנחות ומתנהלים לאורן, גם כשההנחות הללו לא באמת מקדמות אותנו.   בספרו המצויין "4 ההסכמות", דון מיגל רואיז מדבר על אחת ההסכמות שהיא: אל תניחו הנחות.   כשאנו לא מניחים הנחות, אנחנו בעצם מניחים ומאפשרים למציאות להפתיע אותנו. אבל ברגע ששמנו על עצמנו את המגבלה או הגבול, אין שום סיכוי שזה יקרה.   ובמיוחד כשמדובר בשינוי שאנחנו רוצים לעשות.   שינוי, מעצם טבעו, דורש מאיתנו להתגמש. אתה לא יכול לעבור תהליך של שינוי כשאתה נשאר כבול להנחות הקיימות שלך, לנסיון העבר שלך ולמגבלות שאתה שם על עצמך.   השינוי מתחיל קודם כל, בשחרור התפיסות שלנו, בפתיחות לדברים חדשים, לחקור דברים חדשים ולהתנסות באפשרויות חדשות. זה לא תמיד קל, כי האוטומט שלנו רגיל לחשוב בצורה מסוימת, אנו רגילים להתנהל בצורה מסוימת ולשבור את הדפוס הזה דורש מאיתנו לוותר על המוכר והבטוח.   לא ניסיתי לשכנע אף אחת מהן אחרת ממה שהיא חושבת. הסיבה היא שזה דורש בשלות ומוכנות לעשות שינוי, ואם אני "אשכנע" מישהו כאשר הוא לא בשל, זה לא ישרת אותו ובטח שלא ישרת אותי.   אבל כן החלטתי לכתוב את הפוסט הזה, קודם כל עבור שתיהן, כך שאולי הן יקראו אותו והוא יגרום להן לאיזה שהוא שינוי במחשבה ובהמשך לתזוזה בפעולות שהן עושות.   אם קראתם עד כאן, ואתם מרגישים בשלים לשינוי, ביום ראשון הקרוב, אני עומד לקיים הדרכה מיוחדת בשידור פייסבוק לייב בדף העסקי שלי.   אבל תגיעו רק בתנאי שאתם מוכנים להסיר מעל עצמכם את המגבלות! :)   שלכם, ערן

שכירים? רוצים שינוי? צריכים בטחון? האם הייתם רוצים להניע את עצמכם לחיים של הגשמה, מימוש וביטוי עצמי תוך כדי יצירת הבטחון הכלכלי שלכם? אם התשובה שלכם היא – כן! נסו רגע לענות גם על השאלה הבאה: האם הייתם יכולים להסביר לאדם עיוור מלידה כיצד נראית הקשת בענן? או מהם הצבעים? זה בלתי אפשרי להסביר למישהו משהו שנמצא מחוץ לתודעה שלו. אלו הם אותם הדברים שאנחנו "לא יודעים שאנחנו לא יודעים". מילדות אנחנו "מתוכנתים" להיות שכירים. זה לא דבר רע או טוב – זה פשוט כך. זה מתחיל בבית הספר, דרך האוניברסיטה, ולרוב גם החינוך והמודלים שאנחנו רואים וסופגים בבית. "תהיה תלמיד טוב, תלמד מקצוע טוב, כדי שתוכל למצוא עבודה בטוחה, שבה תוכל להפליג בביטחון עד לפנסיה! ואז כשאתה בפנסיה, אז באמת תוכל לעשות מה שאתה רוצה ולהנות מהחיים!" מזדהים עם זה? שמעתם את זה מהסביבה שלכם? זה מה שלמדנו. לרוב, זה מה שראינו סביבנו, וככה התעצבה התודעה שלנו. זה מה שאנחנו יודעים. אני זוכר, בסביבות 2004 (כשנתיים לפני שעזבתי את עבודתי באינטל) שיחה עם חבר שהציע לי לעזוב ולהקים עסק עצמאי, שאמרתי לו "אני לא יודע להיות עצמאי, אני יודע להיות שכיר מעולה". באותה התקופה, לעשות משהו שהוא שונה ממה שעשיתי אז, היה לגמרי מחוץ לתודעה שלי. לגמרי באזור של מה ש"אני לא יודע, שאני לא יודע". וכך אנו חיים את חיינו. שבויים באותו אזור של ה"מוכר והבטוח". מעבירים יום אחרי יום. סוג של שגרה של חיים. בהתחלה זה עוד נסבל. כבני אדם יש לנו את היכולת להכיל סבל. אז אנחנו ממשיכים להכיל אותו. זה גם קצת קל יותר, כשאנו רואים את כל החברים והאנשים האחרים סביבנו שמרביתם נמצאים באותו המקום כמונו, גם הם – שורדים יום אחר יום. בנקודה מסוימת, הנוחות הזו מפסיקה להיות נוחה. וככל שאנחנו מתחילים לזוז בחוסר נוחות, עולות המחשבות... אולי נעשה שינוי? אולי נשנה משהו? אבל לרוב, מיד לאחר מכן עולים גם הפחדים: הפחד לאבד את הפרנסה, את הבטחון ואת הוודאות. הפחד מלעשות שינוי כלשהו ושהדבר החדש לא יצליח, הפחד לעשות משהו שנראה או נחשב חריג בעיני האחרים. במרבית המקרים, מספיק שהפחדים הללו עולים, כדי להבריח כל מחשבה על שינוי. ואז אנחנו חוזרים בחזרה לשגרה. לעוד יום שעובר. זה סוג של לופ אינסופי (אלא אם נחליט באופן מודע לשבור אותו בשלב מסוים, עוד על כך, עוד רגע בהמשך...). אנו מוצאים את עצמנו לכודים בלופ של תסכול הולך וגדל, של חוסר שביעות רצון ושל תחושת פספוס. בסקר מיוחד לקהל של שכירים שערכתי לאחרונה, עלו התוצאות הבאות: רק 27% דירגו גבוה שהתפקיד שהם ממלאים בעבודתם הוא משמעותי ובעל ערך רק 10% דירגו גבוה שהם מרגישים שהם מממשים את עצמם ומביאים עצמם לידי ביטוי בעבודתם רק 8% דירגו גבוה שהם מרוצים מהתגמול הכלכלי שלהם רק 17% דירגו גבוה שהם מרגישים שמקום העבודה שלהם מעניק להם בטחון כלכלי המספרים הללו עגומים... מרבית השכירים מסתובבים מתוסכלים, לא מוגשמים, לא ממומשים, לא מסופקים אישית, רגשית וכלכלית, וגם ללא תחושת בטחון שהעבודה "אמורה" לספק להם. וזה משפיע.. משפיע על הכל. זה משפיע על היום יום, על ההתנהלות, על מערכות היחסים, וכמובן על האנרגיה שלנו. וכן, רק 12% דירגו את האנרגיה היום יומית שלהם כגבוהה... וזה לא פלא כשמסתכלים על הנתונים הללו. וכשתקועים במקום הזה, ישנם דברים שנראים לנו פשוט לא הגיוניים ולא אפשריים שיקרו עבורנו. פשוט, כי אנחנו לא יודעים, מה שאנחנו לא יודעים. מראיונות שקיימתי עם הרבה שכירים, הם שיתפו כמה מהדברים שנראים להם כרגע לא הגיוניים ולא אפשריים. למשל: להתחיל משהו חדש "מאפס". בין אם זו קריירה אחרת, או להקים עסק להרוויח כסף ממקורות אחרים / נוספים מבלי לרדת באיכות החיים למצוא עיסוק או תעסוקה אחר וטוב יותר ממה שאני עושה היום לשלב משהו חדש במקביל להיותי שכיר להצליח להרוויח ממקורות אחרים, את מה שאני מרוויח כיום לצאת לטיול ארוך בעולם עם כל המשפחה אבל הנה העניין: כמו שכתבתי למעלה, ב-2004 אני עצמי אמרתי שבחיים לא אעזוב את עבודתי כשכיר ואקים עסק. שנתיים מאוחר יותר זה קרה. אם הייתם אומרים לי ב-2014 שאני אצא עם כל המשפחה שלי לטיול של שנה בעולם, הייתי מתפוצץ מצחוק ואומר שאתם הוזים. זה קרה ב-2016. וזה לא שאני "מיוחד" או יוצא דופן. דברים מהסוג הזה קורים להרבה הרבה מאד אנשים שאני מכיר, שנמצאים בסביבה שלי ושליוויתי ב-13 השנים האחרונות. המשותף לכולם: הם מוכנים לעשות משהו, שמרבית האנשים לא מוכנים לעשות אותו. הם מוכנים להשתנות. הרבה אנשים רוצים שינוי בחייהם, אבל הם פוחדים להשתנות. רק מיעוט קטן מהם מוכן לעשות את מה שצריך, כדי להשתנות ולהשיג את השינוי שהם רוצים. ולמען הסר ספק: השינוי המיוחל לא קורה, כי פתאום ברגע מסוים, כל הכוכבים הסתדרו בשורה אחת מדויקת ונכונה ואז כל התנאים בשלים, וכל התמיכה, כסף, אומץ, משאבים (או כל דבר אחר שאתם חושבים שאתם צריכים) קיימים. זה לא קורה. מי שמחכה שהכוכבים יסתדרו עבורו, ימשיך לחכות עוד הרבה הרבה זמן... השינוי קורה – מתוך העשייה. ומתוך הנכונות והמוכנות לעבור שינוי. השינוי קורה, כאשר אתה מוכן לעשות צעד ראשון לתוך האזור של "מה שאני לא יודע, שאני לא יודע". צעד ראשון. קטן. אבל מאד משמעותי. כי הצעד הזה, מניע שרשרת והמשכיות של צעדים נוספים שיקרו אחריו. ואני רוצה לחדד כאן נקודה חשובה – מדובר בצעד ראשון. לא מדובר כעת על לעזוב את מקום העבודה ולהתפטר. לא מאמין בצעדים כאלו. חושב גם שזה לא אחראי ומסוכן. אני עזבתי את העבודה שלי לאחר כשנה וחצי שעברתי בהם תהליך שינוי פנימי עמוק. התכוננתי, הכנתי תשתיות – אישיות, רגשיות, זוגיות וכמובן גם כלכליות. אבל כל זה לא היה קורה, אם לא הייתי עושה את הצעד הקטן הראשון. מה יהיה הצעד הזה עבורכם? ישנם כאלו שיגידו בשלב הזה – אבל רגע, פה בדיוק כל הבעיה שלי. אני לא יודע מה אני רוצה. אני לא יודע מה הכיוון החדש שאני רוצה ללכת אליו. בסדר גמור – במקרה הזה, הייתי שואל את עצמי: אז מה יהיה הצעד הבא, שיעזור לי לגלות מה אני רוצה? מה יהיה התהליך שאם אעבור אותו, יעזור לי להבין מה הדבר הבא שלי? אם אתם מזדהים עם הדברים הללו, אני רוצה להמשיך ולספר לכם על הדבר הבא שלי. מאז שעזבתי את אינטל והתחלתי לעבוד עם אנשים וללוות אותם, תמיד נעתי בין שתי קבוצות שעבדתי איתם. בעלי העסקים והשכירים. כן, אני יודע, כל יועץ עסקי מתחיל יאמר (ובצדק כנראה) שזה לא ממוקד ושאני צריך לבחור. התקשיתי לבחור. אני אוהב את שני הקהלים הללו, ויודע שיש לי הרבה מה לתת להם. אבל לאורך השנים יותר ויותר התמקמתי בעולמם של בעלי העסקים. תמיד השארתי עוד רגל בעולם של השכירים, והוצאתי לאור את הספר השני שלי "להתעורר" שיועד רק עבורם, אבל מרבית התוכניות, הסדנאות והליוויים שעשיתי היו עם בעלי עסקים. אבל עכשיו הרגשתי שזה נכון לעזור גם לשכירים בצורה מעמיקה יותר. ויצרתי את התוכנית החדשה: עושים שינוי! זוהי תוכנית ייחודית, בפורמט מצומצם ובליווי האישי שלי לקבוצה קטנה ונבחרת של אנשים (עד 15 לכל היותר). זוהי תוכנית המיועדת לאנשים שנמצאים ברמת תודעה דומה (גבוהה), אנשים הישגיים (אך לא תחרותיים), שנעים בחברתם, מפרגנים וחברותיים. אנשים בעלי אחריות אישית גבוהה המבינים שהתוצאות שלהם קודם כל ולפני הכל תלויות בהם, אנשים שנמצאים בעשייה ואינם עסוקים בדחיינות, האשמה של אחרים ותירוצים. וגם – אלו חייבים להיות אנשים פתוחים, שיש להם את מה שאני קורא לו: "צניעות אינטלקטואלית", הם יודעים שהם לא יודעים הכל, ופתוחים ללמוד ולהתנסות בדברים חדשים. ביחד איתם, אנו נצא ביחד למסע של 8 חודשים. 8 חודשים שבמהלכם הם יעשו את השינוי שהם רוצים לעשות. כל אחד מה שהוא יבחר. זה לא אומר שבהכרח הם יעזבו מקום עבודה או יקימו עסקים... כל אחד יעשה מה שנכון ומה שמתאים לו. אבל מה שבטוח הוא שהם יגלו את מה ש"הם לא יודעים שהם לא יודעים". הם עומדים לעבור מסע של למידה ובעיקר של התנסות מעשית בשטח, בחיים שלהם, של שינוי ההרגלים שלהם, של שינוי התפיסות שלהם, של העלאת הערך העצמי, תפיסת המסוגלות שלהם, של יכולת הביטוי, ושל ההבנה הכלכלית שלהם. הם יצרו לעצמם תוכנית כלכלית שאם יתמידו בה, תיקח אותם למטרות הכלכליות שלהם, הם יפתחו לאפשרויות חדשות של יצירת הכנסות ושל מקורות הכנסה נוספים. אם הייתם מדברים איתי על הדברים הללו ב-2004, כנראה שלא הייתי מבין איך זה אפשרי בכלל ובמיוחד איך זה אפשרי עבורי. אבל שנה מאוחר יותר, אני זוכר את עצמי יושב עם ויקי, וביחד עם עזרה שלקחנו, בונים לעצמנו תוכנית כלכלית. נחשפים להזדמנויות חדשות ואפשרויות שלא ידענו על קיומן. אבל כל זה לא היה קורה, אילולא היינו עושים – את הצעד הראשון. המטרה של התוכנית "עושים שינוי!" היא להעביר את החברים שישתתפו בה מסע. מסע של גילוי ושל התפתחות, מתוך עשייה בפועל. לא מדובר כאן בקורס תאורטי, והתוכנית אינה מיועדת לעצלנים. זו תוכנית שתמתח את הגבולות של המשתתפים בה, שתגרום להם לעשות דברים שהם לא רגילים לעשות, ושגם לא יהיו בהכרח נוחים להם. מי שמעוניין להישאר בנוחות, מגלה לרוב, שהוא חי חיים לא כל כך נוחים. אז כדי שנוכל לבחון האם התוכנית מתאימה לכם והאם אתם מתאימים לתוכנית, יצרתי תהליך חשוב שיעזור לנו לבחון (הדדית) האם זה מתאים והאם זה מתאים עכשיו. אז הנה הצעד הבא (אם תבחרו לקבל אותו על עצמכם) – הכנסו כאן לאתר ומלאו את שאלון ההתאמה. לאחר שתעשו זאת, ואנו נעבור על הפרטים, נתאם אתכם שיחת בהירות. שיחת בהירות, כשמה כן היא. המטרה שלה היא לעזור לכם להבין האם אתם בשלים לשינוי. ומה נדרש שיאפשר לכם לעשות את השינוי הזה. היא נועדה לעזור לכם לזהות, איפה אתם נמצאים כרגע (ומה מעכב או תוקע אתכם בנקודה הזו), לאן אתם רוצים להגיע ומה השינוי שאתם רוצים ליצור, וכן – מה יעזור לכם ויקדם אתכם לשם. בהמשך, במידה וזה יהיה רלוונטי ואתם מתאימים לתוכנית והיא לכם, תקבלו גם את כל הפרטים לגביה. הנה הקישור לשאלון ההתאמה >>  רק מילה חשובה לפני כן: מדובר בתהליך שצורך ממני ומהצוות שלי זמן ומשאבים יקרים. מדובר בהשקעה משמעותית – בזמן, בכסף ובאנרגיה ואני לגמרי מבין שלא כולם נמצאים במקום הזה וברמת המוכנות והבשלות הנדרשת לתהליך מהסוג הזה. ולכן, אם אתם לא מחפשים שינוי ולא מוכנים להשתנות, אין צורך למלא את השאלון ולהתחיל את התהליך. אבל אם אתם מחויבים ומחפשים לעשות שינוי, הנה הצעד הבא עבורכם מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם! ערן נ.ב. - אם הדברים הללו מהדהדים בכם, ואתם מרגישים את הרצון לשינוי מבעבע בתוככם, אל תתמהמהו. כמות המקומות בתוכנית וכמות שיחות הבהירות שהצוות שלי יכול לקיים היא מוגבלת. אם אתם מחוייבים לעצמכם - עשו כעת את הצעד הראשון, זה לא דורש מכם דבר כמעט ומתחיל בלחיצה אחת על הקישור הזה.