עושים שינוי

ככל שהימים מתקדמים ועוברים כך נראה ברור יותר שזה עוד יקח זמן. כנראה לא מעט זמן. עד שהדברים יחזרו ל"מסלולם". ואני לא חושב, או יותר נכון, מקווה, שזה מה שעומד לקרות. אני חושב שכל התקופה הזו באה להזיז אותנו מהמסלול. מהמסלול הרגיל שלנו, כמעט בכל תחומי החיים שלנו. המילה משבר באה מהשורש ש.ב.ר – לשבור. וזה מה שאני חושב שהקורונה באה לעשות בעולם – לא לשבור אותנו, אבל לשבור את המבנים והמסלולים שהתרגלנו אליהם. לשבור את תפיסות העולם שלנו בנוגע לדברים. לשבור את האמונות שלנו שדברים צריכים להעשות בדרך מסויימת לפתוח מחדש הסכמים קיימים ולהסתכל האם הם משרתים אותנו או שכבר לא לשבור דפוסי פעולה שאנו רגילים אליהם צריך לשבור מבנים קיימים כי זו אולי הדרך המהירה והאפקטיבית יותר ליצור שינוי מהותי וארוך טווח. וכבר בימים האלו שחלפו אפשר לראות (לפחות בעיני) ניצנים של שבר בכל מיני מבנים שונים, ושככל שהמצב הזה ימשך, והתקופה הזו תתארך, כך גדל הסיכוי שהמבנים הללו ישברו. למשל, המבנה של מערכת היחסים של החרדים עם החילוניים. ואולי כרגע השבר הזה מלווה בקריאות שנאה וכעס, אבל לפעמים כנראה אין מנוס מכך, ותמיד קצת יותר רע לפני שהופך לטוב. אבל אולי נלמד שאפשר אחרת, ובצד אחד יהיו יותר אנשים שיקחו אחריות וישתתפו בערבות ההדדית ובצד השני יהיו יותר אנשים שיהיו סבלניים יותר גם לצרכים ולאמונות של האחר. או מערכת היחסים של המדינה והעצמאיים, גם שם הגיע הזמן לשבור את המבנים הקיימים. ואולי רק "שבירת הכלים" בצורה של מרד מיסים של העצמאיים שיחליטו שאין הגיון להמשיך לשלם ל"חברת ביטוח" פרמייה חודשית (גבוהה) רק כדי לגלות שכשבאמת קורה משהו (תאונה) חברת הביטוח הזו מתנערת מכל אחריות ומנפנפת אותם. אני חושב שאנחנו קרובים לנקודה הזו יותר מתמיד. או במערכת היחסים של השכירים עם מקום העבודה שלהם, שיפסיקו את התלות החד צדדית הזו (של שכיר במקום עבודתו) ויבינו שהם צריכים לקחת אחריות על עתידם הכלכלי ולא לשים את כל מבטחם במעביד או בעבודה אחת, כי לא לעולם חוסן. ואולי במערכת הפוליטית שבה האנשים שמתיימרים לקרוא לעצמם "מנהיגים" יבינו שכדי שמנהיגות היא קודם כל דוגמה אישית, ושימת האינטרס הלאומי לפני הצרכים האישיים או צרכי האגו. או שהעם יחליט שמגיע לו מנהיגים מסוג אחר. או במערכת היחסים שלנו עם כדור הארץ שכפה עלינו עצירה מוחלטת כי הוא הרגיש שכבר קשה לו לנשום והוא צריך להתנקות. לא חסרים מבנים שנדרשים להישבר כדי להשתנות. המבנים היותר מהותיים שכדאי להסתכל עליהם הם המבנים האישיים יותר. אלו שנמצאים במעגלים הקרובים יותר אלינו. זה כמובן הירואי יותר לעסוק במעגלים הרחבים של דת ומדינה, והשמירה על כדור הארץ, אבל מה שיותר מהכל, משפיע על איכות החיים שלנו כאן, הוא היחסים הקרובים ביותר אלינו. קודם כל ובעיקר, של אדם עם עצמו. להסתכל ולבחון את החיים ולראות האם יש שם מבנים שכבר לא משרתים אותי יותר. האם אני ממשיך לעשות את מה שאני עושה רק כי ככה "צריך", זה מה ש"נחשב" או שזה הדבר "הנכון" לעשותו? האם אני פועל לפי דפוסים שכבר אני יודע בתוכי שאינם משרתים אותי יותר? איפה המקומות שאני נמצא בהם בהכחשה, בהדחקה או בהתעלמות? ממה אני מעלים עין, או שאני מפחד להסתכל עליו? איפה המקומות שבהם אני משקר לעצמי? אלו הן שאלות לא פשוטות לשאול אותן, במיוחד את עצמך. ובעיקר מפחידות. מה שמפחיד הוא התשובות האפשרויות. שאולי יהיו שונות ממה שהיינו רוצים שיהיו? מה שמפחיד עוד יותר הן ההשלכות האפשריות של התשובות לשאלות הללו... צריך הרבה אומץ להסתכל על כך מקרוב. ואני חושב שזו אחת הסיבות שהקורונה הגיעה אלינו. לגרום לנו לעצור. לגרום לנו להפסיק את ההתמכרות לכל מה שקורה "שם בחוץ" ולאפשר לנו כמה רגעים של שקט כדי להסתכל "כאן בפנים"... לא קל להסתכל פנימה. ולכן היינו צריכים עצירה כל כך דרסטית של החיים. כל מי שפועל בעולם ההתפתחות האישית, העסקית והכלכלית ידברו אתכם עכשיו על "ניצול הזדמנויות" ועל "היום שאחרי" (וכך גם אני), אבל אני חושב שההזדמנות הכי גדולה שניתנה לנו כעת, היא פסק הזמן הזה, להסתכל פנימה, בכנות, באומץ ולשאול כמה שאלות חשובות, גם אם איפה שהוא עמוק בפנים אנחנו יודעים את התשובות, צריך להישיר עיניים לשאלות הללו ולשאול אותן בכל זאת. ולהיות מוכנים להתמודד עם כל תשובה שתעלה. לא פשוט, בטח לא קל, אבל כך גם להישאר במקום. במיוחד אם אתם יודעים שאתם רוצים שינוי.

בשעה שהדברים הללו נכתבים, אנו נמצאים בעיצומו של אחד המשברים הייחודיים, המוזרים והמשמעותיים שהאנושות ידעה אי פעם. זה כאילו שהעולם נעצר. אנשים מתבודדים בבתיהם, עסקים סגרו את שעריהם, ממשלות הכריזו על עוצר וכולם עברו למצב של מלחמה בווירוס הקורונה. אנחנו כרגע נמצאים עוד בעיצומו של המשבר ואף אחד לא יודע עדיין בבירור מתי זה עומד להסתיים ובאיזו צורה. אני אנסה במאמר הזה לתת כמה זוויות מבט מעניינות על משבר וירוס הקורונה ובעיקר על האופן שבו המשבר הזה כבר משנה ועוד ישנה את העולם כפי שאנו מכירים אותו, ואת חיינו – עכשיו ובעתיד לבוא. כמו שאני מסתכל על המצב שנוצר אנחנו לא מדברים על מגיפה אחת, יש כאן שתי מגיפות שאנו מתמודדים איתן. הראשונה והברורה מאליה, היא המגפה הבריאותית. הווירוס שמשתולל ומדביק עוד ועוד אנשים בקצב מהיר ביותר. מול הווירוס הזה עומדות ממשלות, וצבאות של רופאים, מדענים ואנשים שעוסקים יום ולילה בפיצוח שלו ובהבאת תרופות, חיסונים ודרכי התמודדות כדי לחסל ולהשמיד אותו בהקדם. זו המגיפה שאני לא חושב שיש למישהו ספק שהיא תיעצר ותחוסל, במוקדם או במאוחר, אבל היא תיעצר ותיעלם. המגיפה השנייה, היא המסוכנת יותר בעיני והיא בעלת ההשפעה ההרסנית יותר כמו שאני רואה זאת. ואני לא מזלזל בשום קורבן של המגיפה הבריאותית, אבל אם נסתכל על המספרים ונבין את הפרופורציות, הרי שיותר אנשים נהרגים ממחלות אחרות, אפילו כמו השפעת הפשוטה, או בתאונות דרכים מאשר מנגיף הקורונה, ועדיין לא ראיתי מישהו שהפסיק לנסוע ברכב בגלל כמות ההרוגים בתאונות הדרכים. המגיפה השנייה שאני מתייחס אליה היא מגפת הפחד וההפחדה. הפחד הוא מגיפה הרבה יותר מסוכנת מהנגיף. הוא הרבה יותר מדבק, והרבה יותר הרסני. ונגדו, אין צבאות של ממשלות, מדענים ורופאים שעוסקים בהדברה שלו. לצערי, במקרים רבים, זה אפילו להפך: ישנם צבאות של פוליטיקאים, אנשי תקשורת, בעלי עסקים ובעלי אינטרסים שדווקא מלבים את הפחד הזה עוד יותר ונותנים לו עוד ועוד משקל, עוד ועוד חיים. ובין שתי המגיפות הללו שמשתוללות בחוץ, ישנם שני סוגים של אנשים, או אם תרצו – שני "עמים" שונים. לצערי, הסוג הראשון הם הרוב. ואלו הם האנשים שנענים לפחד ולהפחדה, ומסתגרים בתוכם. הם מגיבים לפחד, הם בפאניקה מהווירוס, וכל הפעולות והתגובות שלהם נובעות מתוך יצר ההישרדות הבסיסי ביותר של האדם. הסוג השני של האנשים, והם עדיין המיעוט, אלו הם האנשים שמבינים את המשמעויות הבריאותיות, הם לא מתעלמים מכך, אבל הם גם יודעים לשמור על הפרופורציות, ובעיקר מחפשים את ההזדמנויות החדשות שהמצב הזה יוצר ומביא לעולם. ויש כאלו למכביר. עבור הסוג השני, הדברים הללו נכתבים. לראות אל מעבר לפחד אם אנחנו מסוגלים להסתכל רגע אל מעבר לפחד ההישרדותי הקיומי שבו נמצאת כרגע מרבית האנושות ומרבית האנשים, נוכל לראות שכבר נוצר כאן עולם חדש. זו ההיסטוריה שממש מתהווה לנו מול העיניים כרגע, וזו הבחירה שלנו, של כל אחד מאיתנו, האם ואיך להשתתף בשינוי ההיסטורי הזה. האם להתעלם ממנו? האם לשחק בו בצורה פאסיבית? או שאולי לבחור להיות שחקן משמעותי בתוכו? קודם כל חשוב להבין מהו הדבר האמיתי שאנו עומדים בפניו – ולא, זה לא הוירוס כמו שמרבית האנשים אולי חושבים. הדבר האמיתי, המשתק, המפחיד כל כך הוא: אי הוודאות. אי הוודאות זה מה שיוצר את הפחד, זה מה שמלבה את ההיסטריה. זה מה שמשתק כל כך הרבה אנשים. כאנשים אנחנו מאד אוהבים וודאות. אנחנו אפילו מכורים לה. אם אתה לוקח לאדם את הוודאות, ברוב המקרים אתה מערער לו את האדמה שהוא עומד עליה. ומשם הנפילה למצב ההישרדותי היא די מהירה ומיידית. המשבר של הקורונה הביא לנו חוסר וודאות בלי סוף. בהתחלה חלק גדול מהאנשים נתקלו בו בתחומים שהם מוגדרים יותר כ"מותרות" – טיסות וחופשות שבוטלו או קוצרו. זה לא נעים, אבל לא ממש נורא. זה המשיך עם דרישת הבידוד לחוזרים מחו"ל, וגם כאן, זה אולי עוד קצת נסבל, בכל זאת מרבית האנשים עשו את הבידוד בביתם הנוח, המוכר והבטוח. אבל משם זה החל להידרדר במהירות ופגע כמעט בכל תחומי החיים שלנו: עסקים שנסגרו, תחבורה ציבורית שצומצמה, מאות אלפי אנשים שמצאו אתת עצמם ללא עבודה, מפוטרים או מוצאים לחופשה ללא תשלום, וכעת גם סגר כללי שבו כולם נדרשים להישאר סגורים בביתם.

הי! המשפט "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" הוא לא רק שורה בשיר הנפלא של שלום חנוך (הולך נגד הרוח) אלא גם אמת. כאשר אנחנו פוגשים במשבר, לרוב, הכל נראה לנו שחור. המצב ההישרדותי שאנו נכנסים אליו לא משאיר יותר מדי מקום לאור להכנס.   אבל אני באמת מאמין שמשבר הוא קודם כל קריאה לשינוי. וככל שהמשבר גדול יותר, כך השינוי שאנו נדרשים לעבור אותו – גדול יותר. אני מאמין שקיים יחס ישר בין השניים.   המשבר של הקורונה הוא משבר בקנה מידה עולמי, ולכן גם השינוי שנדרש הוא בקנה מידה כזה. כבר היום, יש אינספור מאמרים, סרטונים, ותכנים שמדברים על המשמעות הגלובלית של המשבר כמו עצירת הזיהום של כדור הארץ, מתן מענה למשבר האקלים, האטה של צרכנות היתר שנקלענו אליה בשנים האחרונות וכן הלאה.   אני פחות רוצה להתייחס לדברים הללו כאן, יש מן הסתם רבים וטובים ממני שכותבים ומדברים על כך.   אני רוצה להתייחס למשמעויות האישיות, של כל אחד מאיתנו, למשבר הזה ולקריאה לשינוי שהוא מציב בפנינו.   בתחילת השנה שעברה, לאחר השוק הראשוני שחוויתי כאשר התגלה בי הסרטן, התחלתי לחפש את השיעור שההתמודדות עם המחלה הזו מביאה לחיי. לא תמיד זה קל לראות את השיעורים הללו, וגם לי זה לקח זמן ומאמץ מכוון לגלות ולהבין זאת.   התהליך הזה אגב עדיין לא הסתיים מבחינתי, וגם היום, בעת שהדברים הללו נכתבים, אני ממשיך בעבודה פנימית עמוקה לגלות מהו השינוי שהמשבר הזה קורא לי לעבור. חלק מהדברים כבר התבררו והם גלויים וידועים לי וחלקם עדיין לא ואני עדיין מברר אותם.   אני חושב שמשבר הקורונה, מחייב כל אחד מאיתנו, ללא יוצא מהכלל, לבחון עם עצמו – מה השינוי שהמשבר הזה קורא לו לעשות?   להתעלם מכך, הוא ממש לבזבז, לדעתי, את המשבר הזה.   אני חושב שקודם כל, ולפני הכל, משבר הקורונה הינו מאיץ מאד עוצמתי. מאיץ של תהליכי שינוי והשתנות – שלנו כבני אדם בודדים, שלנו כחברה וכעמים וכאנושות כולה. כולנו נדרשים לשנות ולהשתנות.   אנחנו עדיין עמוק בתוך ההתרחשויות של הדברים, ובדרך כלל בשלב הזה לא תמיד קל לראות את הדברים הללו כשהם קורים, אבל אין לי ספק, שבפרספקטיבה של זמן, כשיסתכלו על התקופה הזו, יוכלו לראות את כל התהליכים שהקורונה האיצה בעולם.   אני אתן שתי דוגמאות לתהליכים כאלו שאני חושב שמאד מואצים כרגע. הראשון הוא העבודה מרחוק. אינספור עובדים כרגע עובדים מרחוק, מהבית. הם אינם מגיעים למשרד יותר. זה לא משהו חדש, זוהי מגמה שהחלה לפני שנים רבות. כבר בתחילת שנות ה-2000, כשעוד עבדתי כמנהל בכיר באינטל. כבר אז אינטל אפשרה לעובדים יום (ולעיתים יותר) של עבודה מהבית, כדבר שבשגרה. מאז עוד הרבה ארגונים הלכו בעקבותיה.   יש אינספור בעלי עסקים, עצמאיים ופרילנסרים שעובדים כך שנים. אין בזה שום דבר חדש.   אבל לעובדים רבים אחרים – זה משהו חדש לגמרי.   המגמה היא לא חדשה, אבל קצב ההתפתחות שלה כעת – מואץ באופן דרמטי. וכשהמשבר יסתיים (והוא יסתיים), הרבה מאד ארגונים ועובדים, שקודם לכן לא נהגו לעבוד מהבית ומרחוק, ימשיכו לעשות זאת. העובדים יגלו את היתרונות שבכך וגם המעסיקים יגלו שאפשר לקדם דברים גם כשעובדים מרחוק ועל הדרך לחסוך בלא מעט עלויות. זהו תהליך שינוי והאצה שיש בו דברים מבורכים.   אבל מצד שני, תהיה גם האצה של תהליכים פחות מבורכים, לאנשים רבים. ארגונים רבים מפטרים כעת אנשים או מוציאים אותם לחל"ת (חופשה ללא תשלום). המספרים הם עצומים. בשעה שהדברים הללו נכתבים מדברים על כמיליון ישראלים שנרשמו בלשכת התעסוקה ובביטוח הלאומי והמספרים עולים מדי יום.   אני מקווה שאתם לא בין אלו שמאמינים שכשהמשבר יסתיים, כל אותם עובדים יוחזרו מיידית לעבודתם. זה לא מה שהולך לקרות.   מעסיקים וארגונים רבים עומדים לגלות שהיתה להם שכבת "שומן" גדולה בארגון, ושהם יכולים להסתדר לא רע גם אם פחות עובדים משהיו להם בעבר. סדרי העדיפות משתנים ותפקידים ישתנו ויותר ויותר אנשים מגלים לחרדתם שמקום העבודה שלהם אינו דבר בטוח כמו שחשבו ושהתעסוקה שלהם אינה מובטחת. גם זה אינו דבר חדש. אני אישית כותב ומדבר על כך כבר מ-2014, והספר השני שלי "להתעורר" שיצא לאור ב-2016 עוסק בכך ובאפשרויות החדשות שעומדות בפני השכירים. מה שהקורונה עושה, היא האצה של התהליך הזה. בצורה דרמטית ומאד כואבת להרבה אנשים. אלו רק שתי דוגמאות ברורות שאי אפשר להתעלם מהן ושניתן לראות אותן כבר עכשיו. אבל ישנם עוד תהליכים רבים שמואצים כרגע ושהם לאו דווקא כל כך ברורים שניתן לראות אותם כרגע. עסקים ישנו את צורתם. מערכות הבריאות, הכלכלה, המסחר, התיירות, הממשל – כל אלו יעברו שינויי צורה. חלקם דרמטיים יותר, חלקם פחות – אבל דברים רבים משתנים ועוד ישתנו. זו הסיבה גם, שחשוב עוד יותר לאמן את שריר האי-וודאות. כי גם אחרי שהמשבר יסיים, מגמת השינוי תישאר איתנו עוד לאורך זמן לא קצר. ומעל לכל אלו – אנחנו כבני אדם – נשתנה.   זהו הכרח, זו לא פריווילגיה או מותרות. בעיני משבר הקורונה הוא קודם כל ולפני הכל עבורנו כבני אדם – קריאת השכמה והתעוררות. קריאת התעוררות להתפתחות שלנו כבני אדם. להפסיק להיות אנשים שתלויים באחרים – במעסיק, בממשלה, בתקשורת וכן הלאה.   זוהי קריאה להתפתחות אישית של כל אחד מאיתנו. להתפתח כאדם החושב בצורה עצמאית ושאינו תלוי ומושפע מהחשיבה ההמונית שמקיפה אותנו, שאינו מושפע מההפחדה של התקשורת או של הפוליטיקאים. שאינו תלוי במעסיק שלו על מנת להתפרנס אלא יודע ליצור ולפתח לעצמו מקורות הכנסה רבים ומגוונים.   זוהי קריאת התעוררות לאנשים לעלות ברמת המודעות שלהם. לא להישאר ברמת ההישרדות הבסיסית אלא לקחת אחריות על חייהם, על מצבם הבריאותי, הכלכלי, המשפחתי ולפעול מתוך מודעות גבוהה יותר. ברמות הגבוהות יותר של מודעות, אדם נמצא בשליטה. זה לא שהוא בהכרח יכול לשלוט במשהו חיצוני שקורה כמו התפרצות של וירוס או מלחמה, אבל גם כשאלו קורים – הוא בשליטה על התפקוד שלו, על החיים שלו ועל הפעולות והתוצאות שלו – נוכח כל מציאות, מטלטלת ככל שתהיה. בספרי "להתעורר" אני מתאר 7 רמות שונות של מודעות: הישרדות, חשיבת ההמון, שאיפה, עצמאות, משמעות, חופש ומנהיגות.

הי! ביום שישי האחרון, בהרצאה "זה לא שפוי להיות נורמלי" שקיימתי, ישבה בין האנשים גם מיכל.   מיכל הצטרפה לפני קצת פחות מחודשיים לתוכנית החדשה "עושים שינוי!".   אחד הדברים המשמעותיים שעמדו לנגד עיני כשפיתחנו את התוכנית החדשה היו להזיז את המשתתפים בה, בצורה כזו שהשינוי שהם יחושו וירגישו יהיה כל כך מוחשי ונוכח בחיים שלהם, שהם לא יוכלו שלא לראות ולהרגיש אותו.   זה לא דבר פשוט... כי שינוי הוא משהו תהליכי, שקורה לאורך זמן, ובגלל שהוא כזה, אנו לא תמיד נוכחים לכך שהוא התרחש, אלא רק לאחר זמן ופרספקטיבה.   כשחזרנו הביתה לאחר המפגש בשישי, חיכתה לנו ההודעה הזו ממיכל:   "אני מרגישה שחייתי במערת עבדות... שלא היה לי זמן, פנאי אוויר ודרך לראות מה אני רוצה מהחיים שלי, מה האפשרויות לאן פניי ופתאום דברים נגלים לי מול העיניים ואני שואלת את עצמי בוקר בוקר איפה הייתי עד היום.....   אז אני רוצה לומר לכם תודה שאתם מצליחים להוציא אותי מהמערה, מהקונכייה, אין לי מושג ממה, אבל אני רוצה לצעוק אני רוצה לצעוק אני חופשייהההההה! ואני יודעת שהדרך ארוכה ואני רק בהתחלה אבל זה מה שאני מרגישה כרגע ורציתי לומר לכם תודה.   אני כותבת לכם עכשיו כי היום בסדנא, רציתי לצעוק לערן תדגים עלי! ספר להם עלי, שהם יבינו מה קורה לי, מה קרה לי עד כה, מה שחררתי ממה אני עדיין פוחדת ,אני הדוגמא החיה שלך יושבת כאן...   רציתי לצעוק את זה כי אני רוצה שאנשים שהיו במצוקה כמוני יידעו שמשהו חייב לזוז, משהו חייב לקרות, אני כבר לא יכולתי לקום בבוקר, שנאתי הכל, את כולם ובעיקר את עצמי שרע לי ואני קפואה.   אז תודה שהוצאתם אותי מהפריזר להפשרה ולפעמים ההפשרה הזו לא קלה אבל אני מאמינה בתהליך מאוד ומאמינה שאני יכולה ומאמינה בדרך שאתם מובילים אותי ועושים זאת בצניעות רבה שאליי מדברת בעד עצמה.   אני מבקשת מכם שתתנו לי להעניק לאחרים ולחלוק איתם את מה שאני עוברת כעת, אני בתחילת התוכנית אמנם אבל אני רוצה לספר לעולם מה קורה לי כדי שגם להם זה יקרה, והם לא צרכים לחכות כל כך הרבה שנים ולעבור את מה שאני עברתי.   כל מי שרוצה לשמוע ממי שכרגע עוברת את מה שאתם עושים בתהליך וכיצד אתם מפגישים אותי עם עצמי אני באהבה גדולה אשוחח איתו/איתה.   מגיע לכם על המקצועיות, היושרה שלכם והצניעות שלכם שכל הזמן יפיצו את אמונתכם ועבודתכם.   מי שמתלבט בשמחה, בשמחה, בשמחה שיתקשר אלי.   אני מאוד מרוגשת ממה שעובר עליי בתהליך למרות שהוא ממש לא פשוט לי אבל כמו שאמרתי לערן זו המתנה הכי גדולה שנתתי לעצמי מזה הרבה שנים.   שבת שלום. מיכל"   אני חושב, שיותר מהכל, מה שעובר מהדברים המרגשים של מיכל, הוא תחושת החופש שהיא חווה. התחושה שפתאום יש תקווה, שהדברים לא חייבים להיות כמו שהיו.   לצערי, ישנם לא מעט אנשים שנמצאים במקום שבו מיכל היתה, מקום של שחיקה גבוהה, תסכול ובעיקר חוסר יכולת לראות איך כל המצב הזה יכול להשתנות.   והסיבה שהבאתי את המכתב של מיכל בפניכם הוא להראות, שזה ממש לא חייב להיות כך. שיש דרכים נוספות, גם אם הן כרגע לא הציגו את עצמן בפניכם, הן שם. והן קיימות.   בקרוב תפתח קבוצה חדשה של התוכנית "עושים שינוי!", אם אתם רוצים לקבל את הפרטים, פשוט צרו עמנו קשר ונשלח לכם את הפרטים מיידית. חג פורים שמח! שלכם, ערן.

הי,   לפני כשבוע, בעקבות ההדרכה המיוחדת שקיימתי לשכירים לקראת פתיחת המחזור החדש של התוכנית "עושים שינוי!", קיבלתי מייל מבחור שלצורך העניין נקרא לו "אמיר" (שם בדוי) שכתב לי שהוא מאד רוצה להשתתף בתוכנית, אבל שהוא מובטל כבר מספר חודשים ואין לו יכולת לממן אותה.   עניתי לו וכתבתי שאני לא חושב שהתוכנית כרגע היא הדבר הנכון עבורו, ושקודם כל ולפני הכל הוא חייב לחזור למעגל העבודה, כי כל עוד הוא מובטל ועסוק בהישרדות הכלכלית יהיה לו מאד קשה למצוא את הפניות לעשות את השינוי שהוא רוצה לעשות.   הוא ענה לי בתגובה שהוא מאד מעריך את התגובה והכנות שלי.   ואז אתמול, הוא שלח לי מייל נוסף וכך הוא כתב:   "שלום ערן, חשבתי שוב על תשובתך ורציתי להגיד לך שאני פשוט חייב(!!!) את הקורס הזה שלך כדי סוף סוף להצליח לעשות משהו עם החיים שלי. אני מתוסכל כבר די הרבה זמן ומאוד חושש מהעתיד הכלכלי שלי ושל ילדי. אני פשוט חייב להשתתף בקורס הזה, אין לי ברירה אחרת. אני מבקש ממך שתשקול את מועמדותי שוב אף על פי שאין לי יכולת כלכלית לממן אותו כרגע. אתה המוצא האחרון שלי כרגע. בבקשה שקול את בקשתי." המון תודה! אמיר"   כתבתי לו תשובה מקיפה, ואחרי שכתבתי אותה, חשבתי שיש בה ערך גם עבור אנשים נוספים, אז החלטתי לשתף את התשובה שלי אליו גם אתכם:   "הי אמיר, קודם כל אני שמח על המייל שלך במובן שמרגישים מתוכו שזה חשוב לך. שאתה מאד רוצה לעשות את השינוי. וזה דבר שהוא מאד חשוב בעיני. זה הזרע לכל שינוי. כשזה מתחיל להיות מספיק כואב ולא נוח אז יכולה להיווצר תזוזה משמעותית.   לגבי הבקשה שלך להשתתף בתוכנית מבלי לממן אותה כרגע, לצערי זה לא אפשרי. יש לכך כמה סיבות שחשוב לי להסביר.   ראשית – לאורך השנים יצא לי מספר פעמים להיענות לבקשות דומות של אנשים שהיו במצבים דומים. עד היום, כל הנסיונות הללו לא עלו יפה. היו לכך סיבות שונות ומשונות, אבל השורה התחתונה בכולן היתה דומה. בסופו של דבר למדתי, שאם אדם לא משלם, הוא פחות מחוייב. ולמרות שתמיד בנקודת ההתחלה האדם נמצא בשיא המוטיבציה והרצון שלו, כאשר התהליך מתקדם והדברים הופכים להיות לפעמים קשים יותר, אם הוא לא שילם, קל לו יותר לוותר. כך שבשורה התחתונה זה לא נגמר טוב לאף אחד מהצדדים.   שנית – המשפט שכתבת "אתה המוצא האחרון שלי" הוא דגל אדום עבורי. למה? כי אני לא יכול (וגם לא רוצה) להיות התקווה האחרונה של אף אחד. ממש לא בריא. לא לך ולא לי. היחידי שיכול להציל מישהו זה האדם עצמו את עצמו. אפשר כמובן להיעזר באחרים, ללמוד מאחרים, לבקש ולקבל עזרה מאחרים (אני עושה את זה מרבית חיי הבוגרים), אבל בשום מצב אסור לנו להסיר את האחריות מעצמנו. או לחשוב שמישהו אחר יוכל להציל אותנו. המשפט הזה מתאר מצב מנטאלי של "חוסר אונים". וזה מצב שבו אנו חושבים ומאמינים שאין שום דרך שתוציא אותנו מהמקום שאנו נמצאים בו. זה מקום לא פשוט להיות בו. מכיר אותו היטב, גם ברמה האישית שלי זכיתי לבקר בו בתקופות מסויימות בחיים שלי.   אבל, זו עדיין לא סיבה מספיק טובה להרים ידיים. אדם יכול בהחלטה אחת בודדת, לשנות את גורלו, את מצבו ואת עתידו – אבל הוא קודם כל, ולפני הכל, צריך להאמין בכך – ובעיקר להאמין בעצמו.   שלישית – when there is a will, there is a way – ובתרגום חופשי: "כאשר יש רצון, יש יכולת". אני באמת מאמין בזה. יודע שכך זה עובד בחיים שלי וכך זה גם קורה בחיים של אינספור לקוחות שזכיתי ללוות לאורך השנים. כשאדם מאד רוצה משהו, הוא מוצא את הדרך לגרום לו לקרות. יתכן וכרגע אתה לא רואה איך זה יכול לקרות. זה בסדר. מאד הגיוני.   הנה תרגיל מעניין עבורך: בהנחה שזה משהו שמאד חשוב לך ואתה רוצה לעבור את התהליך, שב ותחשוב כיצד אתה יכול ליצור את הסכום הנדרש. שוב, כאמור, גם אם כרגע אתה לא רואה דרך, ככל שתעמיק בשאלה יותר, תחפור בה ותחפש פתרונות – הם יתחילו להופיע במרחב שלך.   ורביעית - המחיר הוא חלק מהפתרון. מבוב פרוקטור, המנטור שלי, למדתי שהמחוייבות של האדם נמדדת בשני מקומות: ביומן ובפנקס הצ'קים שלו. כלומר, ברגע שאדם מוכן להשקיע את הזמן ואת הכסף (אגב את ההשקעה הוא עושה בעצמו לא בי) אז רמת המחוייבות שלו היא גבוהה הרבה יותר. וכשאדם מחוייב, הוא גם יפעל יותר, ידאג לממש ולהחזיר את ההשקעה שלו בריבית דריבית.   למשל, אדם יכול להחליט שהוא משקיע את הסכום, ונניח שחילק את הסכום ל-12 תשלומים. ומעכשיו, בכל חודש הוא יעשה מה שצריך כדי להגדיל את ההכנסה שלו בתשלום החודשי שהתחייב אליו. מאיפה יבוא הכסף? זה לא ממש משנה, לא? הרי אם אדם יפעל, ויעשה הכל כדי להחזיר את ההשקעה, הדרך תמצא.   והנה החלק הטוב בכל העניין: תאר לעצמך שאכן פעלת כך, הרי שבסופו של תהליך עברת טרנספורמציה מטורפת, שבה הצלחת לייצר הכנסה, שכרגע, בנקודת הזמן הנוכחית כנראה שאין לך שום מושג כיצד לגרום לה לקרות.   אני לא אומר שבה מה שאתה צריך לעשות, אבל זה מה שאני הייתי עושה (ועשיתי במקרים שונים בעבר) כשהחלטתי שאני מאד רוצה משהו.   אני מקווה שהדברים הללו מסבירים למה אני לא יכול להיענות לבקשתך.   וגם – שתמצא בהם את ההשראה, האנרגיה והמוטיבציה לעשות את השינוי שאתה כל כך רוצה. בסופו של דבר – לרצות שינוי זה לא מספיק. צריך תכל'ס לעשות אותו. מהיום, מהדקה הבאה, ממש מעכשיו.   בהצלחה! ערן" מקווה שמצאתם ערך בדברים הללו, ואם אתם רוצים לבחון האם התוכנית "עושים שינוי!" מתאימה גם לכם, מוזמנים ללחוץ על הקישור ולתאם איתנו "שיחת בהירות" ללא עלות וללא התחייבות שבה נעזור לכם ליצור בהירות לגבי המקום שאתם נמצאים בו, לאן אתם רוצים להגיע ומה יעזור לכם להגיע לשם.

הי! התמונה הזו צולמה בשבוע שעבר במפגש השני בתוכנית החדשה שלי לשכירים: "עושים שינוי!", כחודש לאחר שיצאנו לדרך.   מה שאתם רואים שם, אלו הם הסכומים שהחברים בתוכנית דיווחו של "הכנסות נוספות" (מעבר למשכורת הרגילה שלהם) שהם ייצרו במהלך החודש הראשון בתוכנית. 9 משתתפים יצרו ביחד 21,388 ₪.   אלו הם 21,338 ₪ יותר, מאשר היו להם בחודש שעבר. בממוצע, כל אחד מהם הגדיל את ההכנסה שלו ב-2,372 ₪ נוספים.   זהו כמובן הממוצע. כפי שאתם יכולים לראות, יש כאלו שהגדילו בהרבה יותר... כמו מי שהוסיפה החודש 8,800 ₪ לחשבון הבנק שלה.   ויש גם שניים שכרגע עדיין לא. אחד מהם, ביצע מהלך שבסופו של דבר לא התממש ולא ייצר לו את ההכנסה שציפה לה. הוא כבר עובד לשנות את התמונה לחודש הבא. השני, עשה מהלך אסטרטגי מול המעסיק שלו, שעדיין לא הסתיים סופית, אבל בסיומו עומד להכניס לו עוד עשרות אלפי שקלים נוספים בשנה.   בכל מקרה, ההכנסה שהם ייצרו או לא ייצרו החודש היא לא הדבר הכי חשוב בעיני.   הרבה יותר חשוב בעיני הוא השריר שהם עובדים לחזק ולפתח אותו.   זהו שריר הכסף.   ליצור ולייצר כסף זהו שריר, כמו כל שריר שיש לנו בגוף.   אצל מרבית האנשים (ובוודאי אצל השכירים) השריר הזה די מנוון. לרוב הוא כל כך מנוון שהוא בכלל לא פעיל. ולא, אני לא מחשיב את תלוש השכר שמגיע אחת לחודש כתוצאה של השריר הזה.   אני מדבר על שריר הכסף שפועל (או שלא), באופן עקבי ושיטתי לייצר לאדם הכנסות נוספות. מעבר למשכורת הרגילה שלו. מהילדות, דרך בית הספר היסודי, התיכון והאוניברסיטה מחנכים אותנו לדבר אחד – לעבוד תמורת משכורת. רובנו לא מכירים משהו אחר.   וכך אנו גדלים עם שריר מנוון לגמרי. השריר שמאפשר לנו ליצור כסף מעוד מקורות הכנסה.   אחד הדברים המשמעותיים שעשיתי עוד במהלך השנה האחרונה כשעוד עבדתי באינטל היה להתנסות. להתנסות ביצירה של כסף מעבר למשכורת הסדירה שלי מאינטל. ניסיתי הרבה מאד דברים: למדתי השקעות בשוק ההון, למדתי יזמות, הקמתי עסק ראשון עם שותפים (שהפסדנו בו את כל ההשקעה – אחד השיעורים העסקיים הכי חשובים שלמדתי), השקענו בנדל"ן, הצטרפנו לשיווק רשתי, עברתי סדנאות של התפתחות אישית. כל מה שעשיתי וניסיתי היתה לו תרומה מכרעת להתפתחות של שריר הכסף אצלי.   ואגב, עד היום, זה שריר שאני עובד לפתח ולחזק אותו.   אבל צריך להתחיל. צריך להתחיל ולחזק את השריר הזה.   בעידן של היום, במציאות הכלכלית והתעסוקתית של היום, זה לא אחראי בעיני להשאיר את שריר הכסף מנוון. פשוט לא אחראי לבנות את עתידך על מקור הכנסה אחד. וזה מה שרוב השכירים עושים...   אז איך מאמנים את שריר הכסף? אני לא יכול לחשוף כאן בדיוק את התהליך שהם עברו כי זה יקלקל לבאים אחריהם את האפקטיביות של התרגילים שהם יקבלו. אבל בגדול אני יכול לומר, שזה שילוב של שינוי התודעה האישית (של כל אחד מהם) והקולקטיבית (של הקבוצה) בנוגע לכסף, למה נדרש על מנת ליצור אותו, העלאת תחושת המסוגלות שלהם ותפיסת הערך והשווי העצמי שלהם, ומסגרת מחייבת שמעודדת אותם להמשיך, לפעול ולמתוח את הגבולות של עצמם.   מוזמנים לכתוב לי בתגובה למייל: מה אתם עושים על מנת לאמן את שריר הכסף שלכם?? שלכם, ערן נ.ב. - אם אתם רוצים לקבל עוד מידע ופרטים על התוכנית "עושים שינוי!" ועל המועד הקרוב, הכנסו לקישור הזה:  מכאן הכל מתחיל...

אהלן,   הודעה ששלח לי נעם, אחד הקוראים והמאזינים של הפודקאסט שלי "כסף טוב". זה נכתב בעקבות ההאזנה שלו לפרק הפודקאסט עם גילעד פולק, וכך הוא כתב לי:   "היי ערן, בהשראתך ובהשראתו של גילעד פולק כתבתי את זה... אז תהנו מהפירות שלא ידעתם שזרעתם (-: "   והנה מה שנעם כתב:   עכשיו תורי / נעם לפיד התור להצלחה ריק! הסתכלי ימינה, הבט לשמאל. הרוב יבחר שלא לפעול, הרוב יבחר לפחד ליפול. התשובות לא קלות אז מפחדים לשאול. התור להצלחה ריק! הקהל יעמוד בצידי התור, הוא ינסה לעצור, לשכנע אותך לא לבחור "אם יש שם דרך אז יש גם בור" "עדיף ללכת לא לדהור". "עדיף בטוח", "עדיף לנוח", "לרכוש ביטוח", "לאכול תפוח", "בחוץ יש רוח", "אז שנזמין קינוח?", "זה מסוכן, הסוף ידוע", "הבן של כץ ניסה, נגמר גרוע"... התור להצלחה ריק! נכון, לפעמים זה טוב, לעיתים זה דרעק. אז עכשיו אני לבד לצלילי הטרק, לפעמים פותח את העיניים לצדדים ובודק רק דבר אחד ברור, בל ייסדק, אף אחד את החלומות שלי לא יפרק. התור מתקצר, הכל מוכן עכשיו תורי, הגיע הזמן.   כאן הקישור לפוסט המקורי שנעם פרסם את זה   ואני אוסיף על מה שנועם כתב: עכשיו תורכם! עכשיו תורכם לצאת לאור העולם... עכשיו תורכם לאהוב... עכשיו תורכם לעשות את מה שתמיד רציתם... עכשיו תורכם לעשות פעולה אחת, קטנה ככל שתהיה לכיוון של משהו חדש (ומפחיד).   מוזמנים לכתוב לי מה הפעולה הזו שלכם. מבטיח לענות לכולכם!   שלכם, ערן.

הי!   אתמול, אחת המשתתפות בתוכנית "עושים שינוי!" עברה תהליך של אימון ביחד עם יעל, מאמנת היישום שלנו, בקבוצת הווטסאפ הסגורה של הקבוצה.   זה היה אימון על פחד.   היא היתה שכירה שנים רבות, בתפקידי ניהול בכירים, ועזבה לאחרונה את עבודתה. פשוט כי לא יכלה יותר. היא הביעה את הפחד שלה מכך שתצטרך לחזור לעבוד בעבודה שהיא לא אוהבת, עם אנשים שאינם חולקים איתה את אותו סט הערכים.   הפחד הזה ממש שיתק אותה.   תוך כדי השיחה, יעל ביקשה ממנה שתבחן את כל טווח האפשרויות שעומדות בפניה. הטובות והפחות טובות. איך זה יהיה עבורה אם הכל ילך טוב כמו שהיא רוצה. ומצד שני, איך זה יראה וירגיש לה להיות אם תצטרך לחזור למקום שאותו היא עזבה. פשוט מחוסר ברירה.   בהתחלה היה לה ממש קשה לראות את המקום הזה. אפילו לחשוב על להיות בו שוב. זה עורר בה המון חששות ואפילו סלידה.   אבל לאט לאט, תחת ההנחיה המדוייקת של יעל, היא יכולה היתה לראות, שגם אם התרחיש הגרוע מבחינתה יתרחש, היא תדע להתמודד איתו. ולא רק להתמודד איתו, אלא אפילו להפיק ממנו את המיטב.   ההבנה וההכרה הזו שחררה אצלה משהו עצום. היא שחררה את הפחד.   או, אם נשתמש בציטוט שלה לגבי הפחד: "איזה צימוק קטן הוא נהיה, מחר הוא גם יהיה יבש! ואנפנף אותו עם מטלית לפח".   הפחד נעלם!   כשהסתכלתי על התהליך העוצמתי שהיא עברה, רק מתוך כך שהסכימה לחשוף את הפחד, ולהסתכל לו בעיניים, היא הזכירה לי את עצמי ואת מה שעברתי כאשר התגלה לי הגידול הסרטני לפני כשנה.   האבחנה הראשונית שקיבלנו הצביעה על כך שאצטרך לעבור טיפול כימותרפי. ישבתי מול הרופאה, במשרד שלה, שומע את כל התאורים וההסברים על מה שאני צפוי לעבור, על תופעות הלוואי והסיבוכים האפשריים ובתוכי מזדחל לו פחד עצום. פחד משתק.   זה לא היה פחד או חשש לחיים עצמם, אלא לאיכות החיים שתהיה לי וההשפעה של הטיפול עלי, על הגוף שלי והבריאות שלי.   זה היה ביום חמישי בבוקר.   יצאתי לסוף שבוע שהיה אחד מהקשים שאני זוכר בחיי. המחשבות על מה שאני צפוי לעבור לא הפסיקו, ואותו פחד שהיה בי, כבר לא הזדחל יותר. הוא השתקע לי עמוק עמוק בתוך הבטן. ומשם התפשט לכל איבר ואיבר בגוף שלי. ממש הרגשתי איך הפחד אוכל אותי מבפנים.   עם כל השנים של ההתפתחות האישית שעברתי, התרגולים והמודעות, עדיין הפחד הזה היה משהו שלא ידעתי איך להתמודד איתו. זה היה פחד שמעולם לא חשתי לפני כן בחיי.   כך עבר לו סוף השבוע.   כשהיינו אצל הרופאה, ביקשתי ממנה שתתן לי פרטים של מישהו שעבר את מה שאני אמור לעבור. רציתי לדבר עם מישהו שהיה שם. שיודע מנסיון איך זה.   ביום ראשון, בשמונה בבוקר התקשרתי אליו. גם לו קוראים ערן. עבורי ערן היה סוג של מלאך שנשלח להרגיע אותי. וזה מה שהוא עשה. הוא סיפר לי באריכות על מה שהוא עבר, הוא לא הסתיר דבר. הוא אמר שזה קשה, שזה לא נעים ובוודאי לא נחמד, אבל באותה נשימה הוא גם אמר לי "עוברים את זה, וגם אתה תעבור את זה".   תוך כדי השיחה איתו, הרגשתי איך אותו מטען של פחד שהיה בי, אותם 60 טונות של פחד ששכנו בתוכי, לאט לאט מתפוגגים. ובסיום השיחה איתו, יכולתי "להסתכל לפחד בעיניים" – יכולתי לראות את הסיטואציה שכל כך הפחידה אותי ושנמנעתי מלהסתכל עליה. הסתכלתי על התסריט והתרחיש הגרוע ביותר שיכולתי לדמיין שם, עם כל הכאב והפחד ויכולתי גם לראות שאני מתמודד איתו.   זה לא שרציתי לעבור אותו, אלא שהסכמתי לעבור אותו. קיבלתי עם עצמי הסכמה שאם אדרש לעבור אותו – אתמודד איתו.   אני יודע היום שבאותה הנקודה בדיוק – שם החלה ההחלמה שלי.   באותה נקודה שהפסקתי לפחד מהפחד. שהרשיתי לעצמי להסתכל עליו ולא להתקפל בפניו, אלא לומר לעצמי (ולו) – אם אצטרך, אתמודד איתך.   המציאות החיצונית הגיבה מאד מהר.   למחרת בבוקר, קיבלתי שיחת טלפון מהמזכירה של הרופאה שהזמינה אותנו לפגישה נוספת. ויום למחרת ישבנו שוב מולה במשרד שלה.   כל שפת הגוף שלה השתנתה, היא היתה נינוחה יותר ופחות עצורה.   היא אמרה שלי שהיא ורופאים נוספים עברו על הבדיקות שלי והאבחנה העדכנית שלהם מראה שאוכל להסתפק בטיפול פשוט יותר, רק בהקרנות. ללא צורך בכימותרפיה.   ברגע שהסכמתי בתוכי לעבור דרך הכאב והפחד הגדול ביותר שלי, כבר לא הייתי צריך לעבור דרכו. כשהסכמתי לקבל את השיעור, כבר לא הייתי צריך לעבור אותו שוב.   זה היה אחד הרגעים המכוננים בחיים שלי.   רגע חשוב שהבנתי מה זה באמת אומץ. אומץ הוא לא מה שהרבה אנשים חושבים. אומץ זה לא היעדר הפחד.   אומץ זו היכולת שלנו להישיר עיניים אל הפחד, ולא להתקפל מולו. אלא להסכים בתוכנו, לעבור דרכו, אם נצטרך.   היו אמיצים!

הי! מייל שקיבלתי מגדעון, בעקבות הפוסט שכתבתי על "השרירים שחשוב לאמן". הוא מתייחס בו, בין השאר, לנתונים שפרסמתי בו מתוך סקר השכירים שקיימתי לפני כחודשיים. והנה מה שהוא כתב לי: "מאד מעניין מה שאתה כותב, אבל חסרים לי קצת נתונים ויותר מאשמח אם תוכל לשתף: הסטטיסטיקה שאתה מציין, אשמח שתשתף במאמר המקורי אם הנתונים שפורסמו. מה שקשה לי להבין זה אם כל כך הרבה אנשים רוצים להיות עצמאיים, אז למה הם לא? אני חושב שמי שלא עצמאי פשוט לא רוצה או לא יכול. כמו שלא כולם מפקדים, מנהיגים או מנכ"לים. אתה מפרסם את כל אלה שבאו אליך והצליחו להפוך משכירים לעצמאיים: מה הרקע שלהם? מאיזה משפחות הם באו? אשמח לשמוע מה אחוז האנשים שבא אליך ואכן הצליח להפוך משכיר לעצמאי? זה תמיד טוב לספר על הצלחות אבל לפני שאני מחליט האם להצטרף לקורס שלך אני דווקא רוצה לשמוע על הכישלונות." אני מאד אוהב שאנשים כמו גדעון כותבים לי ושואלים שאלות בצורה עניינית, כי זה מעיד בעיני על הרצינות והמחויבות שלהם. וזה גם מאפשר לי לענות להם ומתוך השאלות שלהם להבין מה מעניין את שאר הקוראים שלי. אז במקום רק לענות לגדעון באופן אישי, בחרתי לענות לו כאן, כדי שעוד אנשים יוכלו להפיק ערך מהתשובות. ראשית לגבי הסטטיסטיקה שפרסמתי, כאמור היא לקוחה מתוך סקר שקיימתי לפני מספר חודשים, שהקיף קרוב ל-500 שכירים, מכל רחבי הארץ. אני מתכוון לפרסם את כל נתוני הסקר בקרוב כך שתוכלו להעמיק בנתונים עוד. לגבי השאלה "אם כל כך הרבה אנשים רוצים להיות עצמאיים, אז למה הם לא?", התשובה כאן מורכבת יותר. זה כמו לשאול: "כל כך הרבה אנשים רוצים להיות עשירים, אז למה הם לא?". גדעון מציע שזה עניין של רצון או של יכולת. אני חושב שאם נחבר את האנשים למכונת אמת ונשאל אותם אם הם באמת רוצים להיות עצמאיים (או לצורך העניין אם הם באמת רוצים להיות עשירים), אז נקבל תוצאה חד משמעית שהם באמת רוצים. כלומר, אני לא חושב שזה בעיה של חוסר רצון. האנשים רוצים. מי לא היה רוצה לשפר את חייו? כולם היו רוצים. השאלה היא מה הם מוכנים לעשות בשביל זה. אני גם לא חושב שזה עניין של יכולת. יכולות ניתן לפתח. הרבה אנשים שאלו אותי בעבר האם נולדתי עם יכולת הכתיבה או עם היכולת לעמוד על הבמה מול מאות ואלפי אנשים. ממש לא! רחוק מכך. אם הייתם אומרים לי לפני כ-20 שנים, שאלו יהיו שתיים מהיכולות היותר חזקות שלי, הייתי חושב שלקחתם פטריות הזיה. אלו הן יכולות שפיתחתי לאורך השנים. השקעתי בכך הרבה מאד זמן, כסף ואנרגיה. וזה בדיוק העניין בעיני. אנשים לא עושים שינוי בחייהם (למרות שהם מאד רוצים), לא כי אין להם את היכולת לעשות את השינוי, אלא כי הם לא מוכנים לעשות את מה שנדרש כדי להשתנות. הם לא מוכנים להשקיע את הזמן, האנרגיה והכסף לשם כך. הם רוצים את התוצאה, אבל הם לא מוכנים ללכת בדרך שצריך ללכת בה כדי להגיע לתוצאה שהם רוצים. השאלה השניה של גדעון היא מעניינת, כי חבויה בה ההנחה שכדי להצליח, אדם צריך להיות בעל רקע מסוים. ממשפחה מסוימת או ממוצא מסוים. ואני חושב שזו תפיסה שגוייה בעליל. האמת אני לא רק חושב כך, אני יודע שזה לא רלוונטי בכלל. אנשים נוטים לייחס את ההצלחה של אחרים למאפיינים שחסרים להם בעצמם וכך הם יכולים לתרץ לעצמם למה הם לא יכולים להשיג את אותה ההצלחה. הרי אם המוצא שלי הוא לא מהמוצא "הנכון", הרי שאין לי סיכוי להצליח, אז למה בכלל שאנסה? אני לא צריך לתת לכם כאן את הדוגמאות ה"באנליות" של סטיב ג'ובס, ריצ'רד ברנסון, סטף ורטהיימר ואחרים כדי להוכיח למה ההצלחה שלהם אינה קשורה למוצא, להשכלה, למין או למצב ההתחלתי שהם נמצאו בו בתחילת דרכם. לאורך השנים, פגשתי אינספור אנשים שעשו שינויים יוצאי דופן בחייהם. אין שום מאפיין חיצוני שמשותף להם. לא הגיל, המין, המצב המשפחתי, העדה, המשפחה, כמות הכסף שהיתה להם בהתחלה או הגיאוגרפיה שהיו בה. שום דבר מאלו. מה שהיה משותף לכולם – היתה להם תשוקה בוערת בעצמותיהם לעשות שינוי ולשפר את חייהם, והם היו מוכנים לעשות את מה שצריך לעשות, כדי להפוך ולהיות מי שהם רוצים להיות. זו כל התורה. זה פשוט, אך זה לא תמיד קל. רוב האנשים לא מוכנים לעשות את זה. הם לא מוכנים להתמודד עם חוסר הוודאות (האם השינוי יצליח או שלא), הם לא מוכנים להתמודד עם האפשרות שיכשלו, ולהתמודד עם ההשלכות של הכישלון. הם פשוט לא מוכנים לעשות, את מה שאלה שמצליחים, עושים. וזה מוביל אותנו לשאלה השלישית שבה גדעון ביקש ממני לשמוע דווקא על הכישלונות. מי שבאמת מעוניין להבין ממה עשויה הצלחה, שיקרא ביוגרפיות של אנשים מצליחים, שישוחח ויראיין אותם, שיחקור לעומק את הדרך שעשו. אני מבטיח לכם שתגלו שיש דבר נוסף חשוב שמשותף לכולם: כולם, ללא יוצא מהכלל, נכשלו! הם נכשלו. ולרוב, הרבה יותר מפעם אחת. הקלישאה שאומרת שהכישלון הוא צעד בדרך להצלחה היא לא באמת קלישאה. היא האמת לאמיתה. לא מאמינים לי? תמצאו לי דוגמה אחת של מישהו שהגיע להצלחה, בלי שיש לו אוסף כישלונות מפואר שהוא גורר אחריו. אין דבר כזה. זו פיקציה. אז גדעון – אם אתה רוצה דוגמאות לאנשים שנכשלו, קח כדוגמה את כל אחד מהאנשים שכתבתי עליהם בעבר שהם הצליחו. אותם אנשים הם גם אלו שנכשלו. הם נכשלו לפני שהם הצליחו, והם נכשלו גם אחרי שהם הצליחו. והם גם יודעים – שהם עוד ימשיכו להיכשל בעתיד. אז השאלה החשובה באמת גדעון היא: האם אתה מוכן להיכשל? האם אתה מוכן ללכת בדרך שהיא לא תמיד ברורה, קלה או פשוטה? האם אתה מוכן לקבל את העובדה (אולי הכואבת) שבדרך להצלחה ולשינוי שאתה רוצה כנראה תצטרך להתמודד עם כישלונות. להכיל אותם, לכאוב אותם? האם, כדי לעשות את השינוי שאתה רוצה, אתה מוכן להשתנות? אלו הן השאלות החשובות באמת בעיני. ואני לא אומר שזה כרוך בלקיחת סיכונים חסרי אחריות. ממש לא. להיפך, זה אומר להעריך את הסיכונים, לכמת אותם, ולבחור בחירה מודעת האם זהו מחיר שאני מוכן לשלם אותו במקרה והגרוע מכל יקרה ואכשל. אל מול המחיר הזה, כדאי להעריך גם את המחיר האלטרנטיבי. אני קורא לכך: מחיר ההישארות במקום. רוב האנשים כלל לא מודעים ולא מסתכלים על המחיר הזה שהם משלמים אותו, יום יום, דקה דקה. המחיר של להמשיך להיות באותו המקום, בתחושה של תסכול, תקיעות, חוסר סיפוק ואכזבה מהחיים שלהם. כפי שכתבתי קודם, מרבית האנשים אינם מוכנים להשקיע את הזמן, הכסף והאנרגיה כדי לעשות את השינוי שהם רוצים. אבל הנה האבסורד הגדול ביותר: בסופו של דבר הם משקיעים את אותו הזמן, הכסף והאנרגיה – רק שהם לא עושים זאת כדי לקבל את תוצאות החדשות. הם משקיעים זאת, כדי להמשיך ולהיות באותו המקום! למשל, אם אדם שממשיך להישאר באותו המקום, היה משקיע ביצירת השינוי שהוא רוצה, ומגדיל את הכנסותיו כתוצאה מכך, הרי כל יום שהוא לא עושה את זה, עולה לו כסף!! כדוגמה קחו מישהו שמרוויח 10,000 ₪ לחודש ונשאר תקוע באותו המקום. לעומתו, מישהו אחר היה פועל להגדיל את הכנסותיו בעוד כמה אלפי שקלים לחודש, נניח ל-15,000 ₪. הרי שבכל חודש שהראשון לא עושה שינוי, הוא מפסיד 5,000 ₪!! זה 60,000 ₪ בשנה. שזה לרוב, הרבה יותר יקר, ממה שהיה עולה לו לקבל עזרה לעשות שינוי. וזה רק המחיר הכלכלי שזה עולה לו. זה עולה לו גם במחיר של מערכות היחסים שלו (הוא מתוסכל, עצבני וחסר מנוחה וזה משפיע על הסביבה שלו), בבריאות שלו (מתח הוא הגורם מספר אחת למחלות) ובכל אספקט אחר של חייו. את המחירים הללו אנחנו משלמים, כך או כך. השאלה היא רק, האם אנו משלמים אותם למען השינוי שאנו רוצים, או שאנו משלמים אותם ונשארים באותו המקום? ועל השאלה הזו – רק אתם יכולים לענות לעצמכם... אם אתם באמת רוצים שינוי (ומוכנים לעשות את מה שצריך!), אני מזמין אתכם לעשות אחד משני הדברים הבאים (או את שניהם): אתם יכולים לתאם"שיחת בהירות"עם דבורה, היועצת הבכירה שלי, שבה היא תעזור לכם להבין מה יכולים להיות הצעדים הבאים שלכם. זוהי שיחה ללא התחייבות וללא עלות. הדבר היחיד שאתם נדרשים לו, הוא למלא שאלון מקדים, שלאחריו דבורה תתאם אתכם מועד לשיחה. גם אם תחליטו שהתוכנית אינה מתאימה לכם, זה בסדר גמור. אבל אני מבטיח לכם, שכבר בשיחה הזו תקבלו ערך רב! אתם מוזמנים לצפותבהדרכה היחודית שקיימתי לשכיריםלפני כמה שבועות. זו הדרכה שבה אני פורש בפני המשתתפים את הדרך המעשית שבה יוכלו ליצור שינוי בחייהם, מבלי לסכן את העתיד הכלכלי שלהם. ההדרכה זמינה לכם לצפייה מיידית (ללא עלות) כאן בקישור. יתכן ויש לכם עוד שאלות, או שאתם רוצים עוד פרטים על התוכנית החדשה "עושים שינוי!". זה הגיוני – הדרך לקבל את הפרטים והמידע, הוא למלא את שאלון ההתאמה ולתאם את שיחת הבהירות עם דבורה. זה הצעד הראשון לשינוי שאתם רוצים.

הי,   קיבלתי אתמול פניות מ-2 לקוחות שונות. שתיהן שכירות שנחשפו בימים האחרונים לתכנים שפרסמתי ולהדרכה המיוחדת שקיימתי לשכירים: עושים שינוי!   המשותף לשתי הפניות הוא: המגבלות שהן שמות על עצמן.   ואני אסביר: הראשונה כתבה לי שהיא רוצה לברר את המחיר של התוכנית לפני שהיא בכלל פונה לברר פרטים על התוכנית.   יש סיבה שאני לא מפרסם את המחיר של התוכנית החדשה, ורק מי שנכנס לתהליך בדיקת ההתאמה ושיחת הבהירות איתנו מקבל את כל הפרטים (אכתוב רק על זה פוסט שלם בקרוב, יש לכך סיבה מאד חשובה).   וזה הזכיר לי שבאחד המפגשים שלי עם בוב פרוקטור הוא אמר שיש שני סוגים של אנשים שמסתכלים על התפריט במסעדה: יש את אלו שקוראים אותו מימין לשמאל, ויש את אלו שקוראים אותו משמאל לימין.   ולא – לא מדובר בתפריט בשפה אחרת מעברית...   יש את אלו שמסתכלים מימין לשמאל – על המנות שמפורטות בתפריט ומתוכן בוחרים את אלו שמעניינות אותן, ואז מסתכלים על המחיר של המנה.   ויש את אלו שמסתכלים הפוך, משמאל לימין – קודם כל על המחיר, ומצמצמים את עצמם מראש רק למנות שהם חושבים שהמחיר מתאים להם.   זה מעיד בעיני על האופן שבו אנשים בוחרים לחיות את חייהם. האם אתה בוחר מתוך מה שאתה חושב שתאהב ושתרצה לאכול (במקרה של מסעדה) או שאתה מיד מגביל את עצמך למה שאתה מאמין שאתה יכול להרשות לעצמך.   ורגע לפני שחלק מכם יקפוץ לומר לי ש-"מה לעשות, חייבים להתחשב בתקציב שעומד לרשותנו" שזה נכון, אני אוסיף ואומר שזה לא עניין של תקציב. זה קודם כל עניין של מה אני בוחר, ומה אני מוכן לעשות בשביל זה.   אם אני מראש מצמצם את עצמי רק לאפשרויות לפי התקציב הרי שמראש אני לא נחשף לאפשרויות חדשות ונוספות שאני לא מכיר. והנה העניין – אם נמשיך לפעול רק על בסיס מה שאנחנו מכירים, הרי שנמשיך להשיג את אותן התוצאות בדיוק (איינשטיין אמר את זה בצורה מופלאה כשהגדיר חוסר שפיות כ"נסיון לעשות שוב ושוב את אותן הפעולות ולנסות להשיג תוצאות שונות").   ומצד שני, אם אסתכל על כל התפריט, אראה את כל האפשרויות, כולל את אלו שתקציבית אני לא חושב כרגע שהן מתאימות לי, קודם כל אדע מה קיים. ואולי תהיה שם מנה מסוימת שאחליט שהיא הכי מתאימה לי? ואז אוכל לבחור האם מתאים ונכון לי להשקיע בה סכום גבוה יותר.   והנה הקאצ': זה לא עולה כסף לקרוא את כל התפריט. בדיוק כמו שזה לא עולה כסף להכנס לתהליך ולקבל מידע על התוכנית "עושים שינוי!", אבל זה דורש מהאנשים לצאת מאזור הנוחות שלהם.   וזה בדיוק חלק מהעניין – אני מחפש את האנשים שמוכנים לצאת מאזורי הנוחות שלהם, כי שם קורים הקסמים.   השניה שלחה לי את ההודעה הזו בפייסבוק: "הי ערן, מאוד מדבר אלי, אבל לא אוכל לעמוד בתנאים שלך. למה אני כותבת? שאלה. אולי זה אחד הצעדים שלי..."   גם במקרה הזה, היא שמה על עצמה מגבלה והחליטה מראש שהיא לא תוכל "לעמוד בתנאים שלי". אגב אני לא הגדרתי איזה שהם "תנאים".   וזה חבל.   כי אנחנו אלו שמגבילים את עצמנו, יותר מהכל. אנחנו מגדירים לעצמנו גבולות שלא באמת קיימים. אנו מניחים הנחות ומתנהלים לאורן, גם כשההנחות הללו לא באמת מקדמות אותנו.   בספרו המצויין "4 ההסכמות", דון מיגל רואיז מדבר על אחת ההסכמות שהיא: אל תניחו הנחות.   כשאנו לא מניחים הנחות, אנחנו בעצם מניחים ומאפשרים למציאות להפתיע אותנו. אבל ברגע ששמנו על עצמנו את המגבלה או הגבול, אין שום סיכוי שזה יקרה.   ובמיוחד כשמדובר בשינוי שאנחנו רוצים לעשות.   שינוי, מעצם טבעו, דורש מאיתנו להתגמש. אתה לא יכול לעבור תהליך של שינוי כשאתה נשאר כבול להנחות הקיימות שלך, לנסיון העבר שלך ולמגבלות שאתה שם על עצמך.   השינוי מתחיל קודם כל, בשחרור התפיסות שלנו, בפתיחות לדברים חדשים, לחקור דברים חדשים ולהתנסות באפשרויות חדשות. זה לא תמיד קל, כי האוטומט שלנו רגיל לחשוב בצורה מסוימת, אנו רגילים להתנהל בצורה מסוימת ולשבור את הדפוס הזה דורש מאיתנו לוותר על המוכר והבטוח.   לא ניסיתי לשכנע אף אחת מהן אחרת ממה שהיא חושבת. הסיבה היא שזה דורש בשלות ומוכנות לעשות שינוי, ואם אני "אשכנע" מישהו כאשר הוא לא בשל, זה לא ישרת אותו ובטח שלא ישרת אותי.   אבל כן החלטתי לכתוב את הפוסט הזה, קודם כל עבור שתיהן, כך שאולי הן יקראו אותו והוא יגרום להן לאיזה שהוא שינוי במחשבה ובהמשך לתזוזה בפעולות שהן עושות.   אם קראתם עד כאן, ואתם מרגישים בשלים לשינוי, ביום ראשון הקרוב, אני עומד לקיים הדרכה מיוחדת בשידור פייסבוק לייב בדף העסקי שלי.   אבל תגיעו רק בתנאי שאתם מוכנים להסיר מעל עצמכם את המגבלות! :)   שלכם, ערן