עושים שינוי

אילן לוי הוא הבעלים של הוצאת הספרים פראג, שהיא הוצאת הספרים הרוחניים המובילה בישראל. למרות ההכרות רבת השנים ביננו, אילן שיתף בדרך המופלאה שעבר מעבודתו כשכיר בבנק להיותו הבעלים של הוצאת ספרי הרוח המובילה בישראל. כיצד הצליח להפוך את אהבתו הגדולה לספרים לפרנסה ולעיסוק העיקרי שלו וכיצד ההתמסרות אל הלא נודע ואל חוסר הוודאות בנקודות שונות לאורך חייו הובילה אותו קדימה. בין השאר תוכלו ללמוד מהשיחה שלנו: מהו ההרגל שלמד מתומאס אדיסון בנוגע לקריאת ספרים מהי שאלת מיליון הדולר שתעזור לכם לזהות מה אתם באמת רוצים לעשות בחייכם מה העצה הכי טובה לסופר המתחיל וגם, דיברנו על הרבה ספרים משמעותיים שכדאי לכם מאד להכיר ולקרוא

אתם במלחמה! כל אחד מאיתנו נמצא במלחמה. בין אם אנחנו מודעים לכך או שלא. בין אם אנו מכירים בכך או שלא – בכל אחד מאיתנו מתחוללת מלחמה יום-יומית.   זו מלחמה שאם, אפילו לרגע אחד, אנחנו מפסידים בה, אז ההשפעה של ההפסד הזה ניכרת מיידית בכל תחום בחיים שלנו – ואנו משלמים מחירים יקרים ביותר על ההפסד הזה.   זו מלחמה, שכאשר אנו לא מודעים לה שהיא מתחוללת בתוכנו, אנחנו מפסידים בה מראש. מדי יום.   המלחמה שאני מדבר עליה, היא המלחמה בין הקולות השונים שיש בתוכנו, שמתרוצצים לנו בראש. המלחמה בין הקול הגדול שלנו שאומר "אתה יכול יותר, מגיע לך יותר" ובין הקול הקטן שאומר "לא אתה לא. אתה לא יכול ובטח שלא מגיע לך".   הקולות הללו נמצאים במלחמה תמידית בתוכנו. ולאחר שנים של עבודה עצמית ומודעות אני יכול לומר בוודאות שהמלחמה הזו לא נפסקת לעולם. האופי שלה אולי משתנה לעיתים אבל היא תמיד שם, מתקיימת בתוכנו.   וכמו בכל מלחמה, על מנת לנצח בה, כדאי קודם כל להכיר את האויב שאנו נלחמים בו. כדאי להכיר אותו היטב. את כל דרכי הפעולה שלו. את כל התכסיסים, הטריקים והאסטרטגיות שלו. כי אחרת, הסיכויים שלנו לנצח אותו במלחמה קטנים. קטנים מאד.   הבעיה הגדולה במלחמה הספציפית הזו, היא שאנו לא נלחמים רק באויב אחד. אנחנו עומדים מול שורה של אויבים מסוכנים ואכזריים שיעשו את הכל כדי שנפסיד. שוב ושוב. מדי יום.   ישנן הרבה צורות לאויב הזה, אבל הנה 3 מהטיפוסים המסוכנים ביותר מביניהם:   האויב הראשון – הבינוניות. הבינוניות היא אויב חמקמק ומסוכן. היא נכנסת לאנשים מתחת לעור ומשכנעת אותם שטוב להם להישאר בינוניים. אף אחד לא באמת רוצה לומר על עצמו שהוא בינוני אז האנשים המציאו לכך מילים חלופיות שנשמעות ממש טוב.   מילים נחמדות כאלו, כמו: נורמלי, רגיל או ממוצע.   עם יד על הלב: האם אתם באמת רוצים לחיות חיים ממוצעים? האם אתם באמת מאמינים שאתם אנשים "רגילים" שאין בכם שום דבר מיוחד? שלא מגיע לכם להיות, לעשות ולהרגיש הרבה יותר מהממוצע? הרבה יותר מהבינוני?   אני חושב שאם אנשים יענו לעצמם בכנות על השאלה הזו מרביתם יענו בכנות שלא. שהם לא מאמינים שהם לא מיוחדים או שהם לא חושבים שהם רוצים להיות ממוצעים.   ועדיין, אנשים רבים בוחרים, מדי יום, להישאר בינוניים ולחיות חיים בינוניים.   האויב השני – הפשרה. פשרה היא חברה טובה של הבינוניות. בדרך כלל הן גם באות ביחד, צמודות אחת לשניה. הפשרה היא אויב שגורם לנו לשאוף נמוך. נמוך מדי. היא גורמת לנו להסכים לקבל בחיים שלנו דברים שבתכל'ס, אם היינו באמת כנים עם עצמנו ומודעים יותר לבחירות היום יומיות שלנו, לא היינו מוכנים לקבל. בשום צורה או אופן.   אנשים מתפשרים במקום העבודה או העיסוק שלהם. וממשיכים לקום בוקר בוקר למקום עבודה שהם לא נהנים בו (שלא נאמר לעיתים אפילו סובלים). אנשים מתפשרים במערכות היחסים שלהם. וממשיכים לקום בוקר בוקר למערכות יחסים שלא תואמות אותם יותר. אנשים מתפשרים במצב הכלכלי שלהם. וממשיכים להימנע מלקחת אחריות, לפעול ולשנות את מצבם הכלכלי. (וממשיכים להסתמך על המעסיק או המדינה שידאגו למצבם הכלכלי. קבלו רמז: הם לא!) אנשים מתפשרים על הבריאות שלהם. וממשיכים להכניס לפה שלהם דלק שמזיק להם (אוכל לא בריא או סיגריות). אנשים מתפשרים על הסביבה שלהם. וממשיכים לשהות בחברתם של אנשים רעילים שמורידים אותם אנרגטית.   ואלו כמובן רק מעט דוגמאות.. לא חסרות עוד.   והאויב השלישי - הוויתור. וויתור עצמי. וויתור על עצמי.   אנשים מוותרים על עצמם. מוותרים על חדוות החיים שלהם. ועל האושר שלהם. אנשים רבים מדי מוותרים על החלומות שלהם. מוותרים על דברים חשובים כמו סיפוק, הנאה, עונג, התפתחות וצמיחה.   אנשים מוותרים על עצמם ולעצמם. הם לא שואפים למשהו טוב יותר.   בראיון שהתקיים איתי לפודקאסט החדש שלי "עושים שינוי", רובי שטיינר שראיין אותי שאל אותי, מה לדעתי הדבר שבגללו אני מצליח ומתקדם. והתשובה שלי היתה ציטוט מתוך הספר "חשוב והתעשר" שכתב נפוליון היל, שבו הוא מדבר על אדם שמה שגרם להצלחה שלו יותר מהכל הוא: "חוסר נכונותו להתפשר עם החיים".   אני מאד מאמין במשפט הזה. משתדל לחיות על פיו. לא תמיד זה פשוט או קל. אך זה תמיד מתגמל.   וכן, יש גם מחירים לכך. ולעיתים לא פשוטים ואפילו כואבים. מאד.   אבל המחיר הגדול ביותר לדעתי, הוא מחיר ההפסד בקרב היום-יומי הזה. בקרב שמתחולל בתוכנו. את המחיר הגדול ביותר אנחנו משלמים כאשר אנחנו נכנעים לאויבים הללו: לבינוניות, לפשרה ולוויתור.   אל תיכנעו להם.   ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ אם הדברים הללו נגעו בכם, מוזמנים להגיב ולכתוב לי כאן מה אתם מתכוונים לעשות כדי לנצח במלחמה הזו.

טל פריבנר היא יועצת ארגונית ומאמנת למנהיגות באומץ, טל עובדת עם חברות, ארגונים ואנשים פרטיים ומאפשרת להם לממש את עצמם ולפעול באומץ בחייהם ובעסקיהם, למזער סבל ולפתח חמלה והקשבה לעצמם. בשיחה אמיצה ואותנטית, אנו מפרקים את האומץ לגורמיו השונים והמעשיים, מה זה אומץ? כיצד ניתן לאמן אותו, באופן מעשי ויום יומי? מדוע חשוב להיות אגואיסט ואיך אגואיזם קשור לאומץ? וגם מדוע אומץ דורש מאיתנו מאמץ. ובנוסף שוחחנו על: - מדוע ההחלטה להתחתן היא אחת ההחלטות האמיצות שיש - מדוע דווקא האנשים המצליחים ביותר הם אלו שרוצים לאמן את שריר האומץ שלהם - איך מתרגלים אומץ באופן יום יומי - מה הסוגים השונים של האומץ בחיים שלנו

לאור פז נוירוזן היא מטפלת, מרצה, מפתחת שיטת "בעקבות הלב" ומחברת הספר "בעקבות הלב". בשיחה מלב אל לב, דיברנו על תהליכי שינוי עמוקים שאנשים עוברים כדי להתחבר פנימה למי שהם באמת, לעבור דרך הכאבים והפחדים ולצאת מהצד השני מחוזקים, שלמים, שקטים ועם ידיעה ברורה של מי הם ומה הם נועדו לעשות כאן. בין השאר בשיחה שלנו תוכלו להתחבר ולשמוע: - מדוע ההימנעות מכאב רק מעצימה אותו בחיים שלנו - כיצד הסבל שאנו עוברים בא לדייק אותנו - מהם 3 השלבים להתחבר ללב שלנו, לרפא אותו וללכת בעקבותיו - מה ההזדמנות הגדולה לשינוי שהאתגרים בחיינו מביאים לפתחנו

שינוי הוא דבר מפחיד. רבים חוששים לעשות שינוי בחיים כי פוחדים מההשלכות ומחוסר הוודאות. אבל עדיין, למרות הפחדים, רבים מייחלים לעשות את השינוי. בפרק הראשון בפודקאסט "עושים שינוי" ערן שטרן ורובי שטיינר מקיימים שיחה אישית פתוחה, כנה ואותנטית על תהליכי השינוי המשמעותיים שעברו בחייהם. מה היו הטריגרים שהובילו אותם לעשות שינויים מהותיים באופן שבו הם חיים ופועלים? מה הדרך שעברו, ההצלחות, הכישלונות, הקשיים וההפתעות שגילו. וכיצד החיים נראים בצד השני של השינוי.

במרץ 2020, יום לפני שהחל הסגר הראשון של מגיפת הקורונה, פתחנו קבוצה חדשה בתוכנית "עושים שינוי".  בין המשתתפים בקבוצה היתה גם עדי עזוז-אורפז.  עדי הגיעה לתוכנית לאחר קריירה ארוכה שכבר לא סיפקה אותה, ועם רצון לגלות מה יהיה הדבר הגדול הבא שלה.  כבר במפגש הראשון, המשתתפים מקבלים אתגר מיוחד שבעקבותיו הם היו צריכים לצאת למסע של חקירה והתנסות בפעילויות שונות. עדי, שהיא אחד האנשים היותר מחוייבים ורציניים שפגשתי, ניגשה לאתגר הזה בפתיחות מאד גדולה לנסות, לחוות ולהתנסות בדברים שונים ובפעילויות שונות. וכך פתאום, מבלי שהתכוונה לכך, צמח לו עסק חדש שנקרא Sis&Me.  אני מזמין אתכם לצפות בהרצאה קצרה של עדי לפני כחודש וחצי, בה היא שיתפה עם הקהילה שלנו, את האופן שבו מרעיון אחד קטן צמח לו עסק חדש ומרגש עבורה.  ולהזכירכם - כל זה קרה בתקופת הקורונה, תוך כדי סגרים, הגבלות, מגבלות ומורכבויות שאף אחד לא ציפה או ידע בהתחלה כיצד להתמודד איתם.  למצוא מה הדבר הבא שלנו לא קורה רק מתוך חשיבה או חקירה פנימית. אלו הם שלבים חשובים, אבל לא מספיקים. זה קורה מתוך התנסות, חוויה ובדיקה במציאות של מה מתחבר אלינו יותר ומה פחות... 

"בעוד שבמהפכה התעשייתית של המאה ה-19 למדו בני אדם לייצר כלי רכב, כלי נשק, בגדים ונעליים, במהפכה התעשייתית של המאה ה-21 ילמדו בני האדם לייצר את עצמם. המוצרים החשובים של המאה ה-21 יהיו גופים, מוחות ותודעות. הפער שייפתח בין מי שיודעו לייצר גופים, מוחות ותודעות למי שלא ידעו, יהיה גדול אפילו יותר מהפער בין סאפיינסים לבין הנדרתלים. במאה ה-21 מי שיקפוץ על רכבת הקידמה ירכוש כוחות אלוהיים, ומי שישאר מאחור – ייעלם." – יובל נוח הררי, מתוך "ההיסטוריה של המחר" לפני כמה שבועות סידרתי מחדש את הספרייה שלי, עברתי ספר ספר ובחרתי איזה מהם להשאיר לי ומאיזה להיפרד ולמסור. ואז נתקלתי שוב בספר של יובל נוח הררי, וכשדפדפתי בו ראיתי שוב את הציטוט הזה שמירקרתי כבר לפני כמה שנים. בום. כל כך מדוייק, רלוונטי ועדכני גם להיום. אפילו יותר להיום. אנו נמצאים לדעתי בתקופה שההיסטוריונים כנראה יקראו לה בעוד כמה שנים – "המהפכה התודעתית". ההתפתחות האנושית והאישית המשמעותית ביותר קורית בהמשך להתפתחות התודעתית של האדם. ובמיוחד בתקופה כזו שאנו חיים בה כעת, שבה ההתפתחות מואצת כל כך, כדבריו של הררי, מי שלא ידאג לפתח את היכולות והכישורים שלו ואת התודעה שלו – ישאר מאחור. אני מתבונן על התקופה הזו בסוג של פליאה, פליאה מכל ההאצה שאנו חווים כעת (הקורונה היא סוג של מאיץ התפתחותי מאד מאד משמעותי) ומהאופן שבו אנשים שונים בוחרים לפעול בתקופה הזו. בגדול, אפשר לחלק את האנשים לשתי קבוצות עיקריות (זה נכון תמיד, ונכון במיוחד בתקופה הזו). יש את אלו שנכנסו לסוג של משחק "הגנה". הם יעשו את הכל כדי שלא לחטוף גול מהצד השני. הם חיים מתוך פחד, ומוגבלות ובעיקר מנסים "לשרוד" את התקופה. לקבוצה הזו של האנשים, התוצאה היא די ברורה וידועה מראש. במקרה הטוב, הם יצליחו לשרוד את התקופה, לא יותר מכך. וזה במקרה המאד טוב! אבל לאורך זמן! הם לא יצליחו לשרוד, ובטח שלא לשגשג, להתפתח ולפרוח. האנשים הללו, בדיוק כמו בציטוט הזה, ישארו מאחור ויעלמו. מן הסתם הם לא יעלמו מיד פיסית (זה יגיע אחר כך), אבל תעלם להם חדוות החיים ואת מקומה ימלא הפחד. תעלם להם ההעזה ואת מקומה יתפוס החשש. הם יחששו לנסות דברים חדשים ויסתפקו במוכר ובבטוח. וכמו בטבע, הם יקמלו, לאט לאט לאט. הם יסתפקו במה שיש, ובפחות מכך. ומצד שני, יש את אלו, שלמרות כל הסיבות, הנסיבות, המגבלות וההגבלות, יחפשו את הדרך להתקדם. הם יחפשו איך לפתח את עצמם, את היכולות שלהם. הם יפעלו, לפעמים יצליחו יותר ולפעמים פחות, אבל הם לא יפסיקו לנסות. הם יגלו תגליות חדשות, הם יגיעו למקומות חדשים. יהיו להם רגעי שיא מרגשים. ויהיו להם גם רגעי שפל מבאסים. ולמרות זאת, הם ימשיכו הלאה. הם יחקרו, יתנסו, ויגלו בכל פעם מחדש עד כמה יש לחיים להציע להם. הם יפיקו מהחיים את מה שהחיים יכולים להציע להם, ואז ירצו עוד קצת... ובעיקר – הם ילמדו כיצד לייצר את עצמם מחדש. מי שלא יבחר בנתיב של התפתחות וצמיחה לא ישרוד. פעם התפתחות היתה אולי פריווילגיה של אנשים מועטים, היום היא תהליך הכרחי. מה זו ההתפתחות הזו? אלו הם כישורים, יכולות, ידע ונסיון משמעותיים שאנחנו צוברים לאורך חיינו. ובתקופה הזו ישנם כמה כאלו שהם הכרחיים, לא רק כדי לשרוד, אלא כדי לפרוח ולשגשג. כישורים ויכולות כמו: o      הגדלת יכולת ההשתכרות וההכנסה שלנו. o      יכולת הביטוי העצמי שלנו. o      החוסן להתמודד עם משברים וחוסר וודאות. o      היכולת להכיל כשלון ומשבר ולהמשיך הלאה o      יכולת ההשפעה שלנו o      היוזמה ויכולת היזמות שלנו o      המחויבות העצמית שלנו o      הגדלת המודעות העצמית שלנו. כתבתי בעבר פוסט מקיף על כל אחת מהיכולות הללו שנקרא: השרירים שחשוב לאמן מי שישקיע היום, עכשיו, בפיתוח של היכולות והכישורים הללו, יגלה שאלו הם "כוחות אלוהיים" כמו שיובל נח הררי קורא להם. אלו הם הכוחות שיאפשרו לכם, לכל אחד מאיתנו, להתפתח ולשגשג בעולם החדש שנוצר מול העיניים שלנו כרגע. יש רבים שמסתכלים על כל המצב הזה כמשבר או כאסון. זו בחירה. כמו כל בחירה אחרת. אפשר לנסות ולשרוד אותה. ואפשר גם לבחור אחרת. אז מהי הבחירה שלכם? באיזה צד אתם בוחרים להיות? שלכם, ערן נ.ב. - אם אתם רוצים לקבל פרטים על האופן שבו תוכלו לאמן, לשכלל ולפתח את היכולות שלכם, בקבוצה קטנה, ביחד איתי, פשוט צרו עמנו קשר וניתן לכם את כל המידע על התוכנית "עושים שינוי". מדובר בהשקעה משמעותית, של זמן, אנרגיה וכסף. כך שהשיבו לנו למייל, רק אם אתם מחויבים ומוכנים להשקעה משמעותית שכזו.

אהלן!   אז אתמול תומר הבכור האהוב שלי ואני התחדשנו בקעקוע משותף. המסר שתפס את שנינו הוא: עכשיו!   שהחיים קורים עכשיו. לא מתי שהוא בעתיד. ובטח שלא בעבר.   ועל בסיס המסר הזה אומן הקעקועים בן יצר לנו את הציור היחודי הזה של שעון החול שהעבר שלו נעלם וזורם ומתמקד בהווה. בעכשיו. (תמונה כאן בהמשך...)   חשבו על כך – עד כמה אנו באמת חיים את העכשיו? את הרגע הנוכחי?   רוב האנשים נמצאים בדרך כלל בעבר – משחזרים מה קרה, מה היה והיו רוצים לחזור לעבר. מספיק לראות כמה אנשים מחכים ומייחלים לחזור ליום של לפני הקורונה ומפספסים לגמרי לא רק את העכשיו אלא גם את ההבנה ששום דבר לא יחזור להיות כמו ביום של לפני הקורונה.   או שהם נמצאים וחיים את העתיד – את מה שהם יעשו יום אחד. מתישהו. Some Day...   אין טעם לחיות בעבר, וגם לא בעתיד. הזמן היחידי שאנו יכולים לחיות בו הוא – עכשיו.   בחודשים האחרונים קיימנו מאות שיחות עם מועמדים לתוכנית "עושים שינוי!". מדובר לרוב באנשים איכותיים שבאמת, בכל מאודם רוצים לעשות שינוי בחייהם.   אבל לרצות לעשות שינוי, זה לא מספיק. כולם רוצים שיקרה שינוי חיובי בחיים שלהם. השאלה האקוטית היא: מה הם מוכנים לעשות כדי שזה יקרה?   וכאן מרבית האנשים נופלים.   הם רוצים שינוי, אבל הם לא מוכנים להשתנות.   אז הם מוותרים וממשיכים לחיות בעתיד בתקווה שמשהו מתישהו ישתנה.   ולמה בעצם שמשהו ישתנה, אם הם לא משנים כלום???   איינשטיין הגדיר חוסר שפיות כך: "להמשיך לעשות את אותן הפעולות ולצפות שהתוצאה תהיה שונה".   אם הם לא משנים כלום, דבר לא ישתנה בחיים שלהם, ואם נבדוק את מצבם בעוד כמה חודשים או שנים קדימה, נראה שהם נשארו תקועים בדיוק באותו המקום. לא מרוצים ומייחלים לשינוי שאולי מתישהו יקרה בחייהם.   הוא לא יקרה.   בטח שלא יקרה אם הם לא עושים שום דבר שגורם להם להשתנות.   מתוך כל השיחות שקיימנו, יש את אלו שבאמת החליטו שהם רוצים שינוי ומוכנים לעשות את מה שצריך כדי שהשינוי אכן יקרה בחיים שלהם. אבל יש לא מעט (והם הרוב) שמעדיפים לחכות שמשהו יקרה וישתנה... לצערי, זו תקוות שווא. שום דבר לא יקרה בעתיד שונה, אם לא נפעל כעת, בהווה!   הזמן לעשות שינוי הוא עכשיו. הזמן לחיות הוא עכשיו. אין זמן אחר!   בקרוב אנו פותחים קבוצה נוספת בתוכנית "עושים שינוי!".   רוצים לקבל את כל הפרטים ולבחון האם אתם באמת בשלים לעשות שינוי כעת? עכשיו?   לחצו כאן >>   והנה הקעקוע החדש :)

משהו שכתבתי הבוקר למשתתפים באחת הקבוצות שלנו של "עושים שינוי!", בעקבות משימה שקיבלו לפני כשבועיים... במפגש האחרון קיבלתם משימה: לצאת לאור. כן, כן, אני יודע... היא יכולה להיות קצת מאתגרת. במיוחד למי שלא רגיל לכך או שלא עשה משהו דומה בחייו לפני כן. אני גם יודע שאצל חלק מהאנשים, משימה מהסוג הזה יכולה לעורר כל מיני שדים פנימיים, אמונות וביקורת ושיפוטיות כלפי עצמנו. כמו ש"אני לא מספיק טוב", ש"אין לי באמת מה לומר לעולם", ש"אנשים יצחקו עלי או לא יאהבו את מה שאני עושה". ואולי גם דפוסים רגילים של "זה חייב להיות מושלם", "אני צריך מספיק זמן כדי ליצור את זה" ושלל תירוצים טיפוסיים מאין לי זמן, יש דברים חשובים יותר, זה גם ככה לא כזה חשוב וכו'... האמת, שזה לא באמת משנה מהן האמונות או הדפוסים שמנעו מכם לעשות את המשימה הזו עד כה. בשורה התחתונה יש רק מדד אחד שקובע: האם ביצעתי את המשימה, או שלא? ואם התשובה שלכם לשאלה הזו היא – שעדיין לא ביצעתם את המשימה, אז כל הסיבות, נסיבות והתירוצים שתמציאו על כך הן לא באמת ישנו שום דבר בחיים שלכם. לפני מספר חודשים עשיתם צעד משמעותי – הצטרפתם לתוכנית. עשיתם זאת, כל אחד מסיבותיו הוא, אבל יש סיבה שמשותפת לכולם והיא הרצון ליצור תוצאות חדשות בחייכם. והנה העניין: על מנת ליצור תוצאות חדשות, יש לעשות פעולות חדשות. לעשות פעולות חדשות משמעו גם, לא ליפול לדפוסים, לאמונות, למחשבות ולאופן ההתנהלות הרגיל. כי אם בהתנהלות הרגילה שלכם, כאשר יש משימה או דבר שמאתגר אתכם, שמוציא אתכם מאזור הנוחות שלכם ושמעורר בכם חשש שלא תצליחו, אתם מוותרים עליו או ממציאים לעצמכם סיפור טוב (=תירוץ מעולה) למה לא לעשות אותו כעת, אז אותו הדפוס פועל גם כעת סביב המשימה הזו. ואם זה לא ברור, לא המשימה היא העניין (היא חלק קטן ממנו), מה שחשוב הרבה יותר הוא היציאה שלכם מאזור הנוחות הרגיל והעשייה של הדבר שכנראה, בתנאים רגילים בחייכם, לא הייתם עושים אותו. ואני רוצה להציע כאן עוד זווית הסתכלות: תארו לעצמכם שהחיים של הילדים שלכם היו תלויים בכך שהייתם מבצעים את המשימה הזו במועד שנקבע לה. כלומר, המשמעות של אי ביצוע המשימה היא פגיעה בחיים של הילדים שלכם האם גם במקרה כזה הייתם מרשים לעצמכם שלא לבצע את המשימה? האם הייתם קונים מעצמכם את הסיפורים (=תירוצים) של למה לא עשיתי אותה עד כה? האם הייתם מוותרים לעצמכם על המשימה בטענה או מחשבה שאולי היא לא מספיק חשובה? האם הייתם מחכים עם ביצוע המשימה הזו לרגע האחרון? או בקושי מקדישים לה מחשבה נוספת? האם הייתם נעצרים מול הפחד שעולה בכם נוכח המשימה ונכנעים לו? או שהייתם פועלים אחרת? יש לי תחושה שהייתם פועלים אחרת. ועכשיו לפואנטה שחיכיתם לה (או שלא...): החיים של הילדים שלכם תלויים בכך! כן, החיים של הילדים שלכם תלויים בביצוע של המשימה הזו. פשוטו כמשמעו. כי בסופו של דבר, אין זה משנה מה נאמר לילדים שלנו, איזו תורה נרביץ בהם, או איזה ערכים נלמד אותם. הדבר היחידי שבאמת גורם להם ללמוד מאיתנו משהו הוא: *מה שהם רואים אותנו עושים בפועל* הילדים לומדים מאיתנו רק מתוך דוגמה אישית. זה נחמד לומר לילד שחשוב לשמור על תרבות, ובסופר לצעוק על המוכרת. זה מגניב לומר לילד שצריך לנהוג בזהירות ועל הכביש לעשות עבירות תנועה. זה מאד חינוכי ונכון לומר לילדים שההגשמה שלהם חשובה, שהם צריכים לפעול למרות שהם מפחדים, ושלא יתפשרו על החיים שלהם. אבל האם אנחנו פועלים ככה? מה הם רואים אותנו עושים? האם הם רואים אותנו נזהרים מלטעות? האם הם רואים אותנו מפחדים מלפעול? האם הם צופים בנו ממציאים לעצמנו תירוצים? מה הם רואים אתכם עושים? מה אתם רוצים שהם יראו אתכם עושים? אז מתוך הפרספקטיבה החדשה הזו, אני רוצה שתחשבו שוב על המשימה שקיבלתם. אני יודע שאין לכם זמן, שהחיים שלכם עמוסים, ושיש 1001 סיבות "נכונות" (=תירוצים ממש ממש טובים!!) למה התרגיל הזה פחות חשוב מדברים אחרים שאתם "צריכים" לעשות. האמת היא – שלא. התרגיל הזה הוא כרגע הדבר הכי חשוב בחיים שלכם. הוא החיים שלכם. אתם אולי עדיין לא מבינים את זה, אבל זה כך. בכל פעם שאתם עושים משהו שהוא מחוץ לנוחות שלכם, שהוא מפחיד, שהוא מטלטל את עולמכם, שהוא דורש מכם אומץ, שהוא דורש כנות פנימית ושדורש פעולה חדשה – אתם משדרגים את החיים שלכם ברמה שאתם בכלל לא מדמיינים לעצמכם. ובכל פעם שאתם עושים את זה, הילדים שלכם מתסכלים עליכם ולומדים מכך. ומקבלים מכך השראה. וגם כשאתם לא עושים את זה – הם לומדים מכך, ומקבלים מזה השראה... אז מה אתם רוצים להעביר לילדים שלכם?

רגע לפני שהסגר בעקבות משבר הקורונה החל להשתחרר והתחלנו לחזור ל"שגרה", ענת אימבר בשירי קיימה איתי ראיון מעניין. בין השאר דיברנו על: האם בעקבות משבר הקורונה, עדיין כדאי להיות בעל עסק ועצמאי או שעדיף להישאר שכיר? כיצד להתמודד עם חוסר וודאות וחוסר בטחון, במיוחד לאור משבר הקורונה שפקד את העולם מהם השרירים שכדאי לפתח בתקופות כאלו מה אני ממליץ למי שפוטר או שהוצא לחל"ת לעשות כעת מדוע אני חושב שכדאי להיכשל תהליך ההתפתחות הרוחנית שעברתי לאורך השנים, וכיצד הוא משפיע גם על העסק שלי ההתמודדות שלי עם מחלת הסרטן מוזמנים לצפות ולהנות