עבודה

בר נעמני הוא יזם פיננסים, איש עסקים, מרצה ויועץ משכנתאות. מגיל צעיר בר אהב לדבר ולעסוק בכסף, בגיל 17 כבר סחר בבורסה, והיום בגיל 29, ביחד עם שי בדיחי הם מנהלים את קהילת הפיננסיים הגדולה בישראל: "ידע שווה כסף". בשיחתנו, דיברנו בין השאר על: ההחלטה לעזוב עבודה "בטוחה" בהייטק כיצד נולד והתחיל הרעיון של הקמת קבוצת "ידע שווה כסף" בפייסבוק כיצד הם הפכו את הקבוצה לקהילה הפיננסית הגדולה בישראל עם למעלה מ-220,000 משתתפים ההסללה ההורית, חברתית ותרבותית שכולנו עוברים ההבדלים בין שכירים לעצמאיים ומה האסטרטגיה המומלצת לעשות את המעבר הזה מדוע אנשים חוששים ופוחדים לדבר על כסף מהו "משולש הערך" שמוביל אותם בניהול קהילת "ידע שווה כסף" מהו הטיפ העסקי הטוב ביותר שיכולתי לתת לו איך לפתח ולהרחיב באופן מודע ומכוון סביבה שתעצים אותנו

הפעם הזמנתי שוב את נילי גולדפיין לשיחה מיוחדת שאותה הקדשנו לדור הצעיר, בני ה-20+, שעושים כעת את צעדיהם הראשונים בעולם. ביחד עברנו על כמה מהתחומים וההחלטות המהותיות של החיים בגיל הזה: לימודים, חתונה, ילדים, כסף, בית ומשכנתא ועוד. ביחד שחטנו כמה פרות קדושות, וגם הצענו חלופות והצעות לכישורים והמיומנויות הנדרשות להצליח בעולם הכאוטי והמבלבל של היום. בין השאר, תוכלו לשמוע: מה המקור ההיסטורי של בתי הספר ומדוע הם נועדו לחנך אותנו להיות צייתנים מהן הסכנות במערכת החינוך והתפיסות השגויות שמחנכים אותנו אליהן מדוע חשוב, כדאי וצריך להתבלבל בגיל הזה מהו מסלול השיעבוד הקלאסי שמרבית הצעירים מוסללים אליו וכיצד להיזהר ממנו מדוע מיומנויות חיים חשובות יותר מידע למה חשוב להטיל ספק, לשאול שאלות ולמרוד בקיים מהם הכישורים הנדרשים להתפתח ולחיות בהגשמה בעולם של היום

קארן אטיאס, מייסדת ומנכ"לית מותג FIZZZ. מיזם פורץ דרך לאביזרי מין ומיניות בריאה במטרה להוביל שינוי. רגע לפני הקורונה קארן עבדה כמנהלת הפקה באל על, ואז הכל נעצר והסתיים. מהמקום הזה, כגרושה עם שלושה ילדים שמפרנסת את עצמה, החלה במיזם FIZZZ. בשיחתנו תוכלו לשמוע בין השאר: על ההתמודדות עם הפיטורים מאלעל והמעבר ליזמות ועצמאות מה הוביל אותה לרעיון של הקמת מותג של צעצועי מין+ כיצד יצרה את הבידול של FIZZZ מול שאר התעשייה על התפיסה שלה לגבי מיניות בחיים שלנו כיצד משווקים מותג של מיניות בעולם שמרני כיצד הטכנולוגיה עוזרת לפתור בעיות מיניות

חלי ממן, אמא ל 4 בנות, נשואה למיקו וסבתא לשני נכדים, מייסדת רשת תמיכה להרזיה "חלי ממן" שהוקמה לפני 23 שנים. לאורך היכרותנו רבת השנים, זכיתי לפגוש את חלי בנקודות שונות בזמן, והיא תמיד בהתפתחות ובצמיחה. בשיחתנו תוכלו לשמוע בין השאר: על תפיסת הגדילה והצמיחה שלה מה היו נקודות הציון המשמעותיות בדרך שלה מה הסוד שלה לשמור על הרמוניה עם בני המשפחה שעובדים איתה בעסק מה היתה המוטיבציה שלה להצלחה בעבר, ומה היא היום מה מעניק לה משמעות בחיים מה זו התפתחות עבורה מה המחיר הכי גדול ששילמה בדרך לפסגה שלה ההתמודדות האישית שלה עם ההשפעה הדרמטית של משבר הקורונה על העסק שלה הגישה שלה כלפי ביקורת ותלונות

לאחרונה קראתי מאמר מעניין שפורסם בניו יורק טיימס: ברוכים הבאים לכלכלת ה-YOLO   YOLO הוא ביטוי שגור ל- You Only Live One: חיים רק פעם אחת. הכתבה מתארת תופעה עולמית הולכת וגדלה, במיוחד בשנה האחרונה, לאחר הסגרים הממושכים בעקבות מגיפת הקורונה, שבה יותר ויותר עובדים, עוזבים את מקום העבודה המוכר והבטוח שלהם ועושים שינויים מרחיקי לכת בחייהם. ומה שמיוחד בהם, זה שהם דווקא העובדים שנחשבים, לעובדים "הטובים" והמצליחים יותר באותן החברות. דווקא הם, עוזבים את התפקידים הנחשקים והמישרות הבכירות שהם מחזיקים בהם ויוצאים לדרך חדשה. בספרי השני "להתעורר" (יכולים לקבל אותו כאן ללא עלות) דיברתי על כמה מגמות מאד משמעותיות בשוק העבודה שגורמות ליותר ויותר אנשים להבין שמקום העבודה שלהם הוא כבר ממזמן אינו המקור לבטחון הכלכלי שלהם. והיום, עם מליוני "מובטלי קורונה" בכל העולם, גם אלו שלא פוטרו מעבודתם, מבינים שהם חיים על קרקע שאינה מוצקה בכלל... התופעה הזו כבר קיבלה כינוי בשם "כלכלת ה-YOLO". המצב הזה מוביל יותר ויותר אנשים להבנה שהם צריכים לקחת את עתידם בידם ואחריות על חייהם ובמיוחד על המצב הכלכלי שלהם. הם מבינים שלהמשיך ולהשאיר את האחריות למצבם הכלכלי, התעסוקתי, ההגשמתי ולאושר שלהם בחיים, בידיים של מעסיקים או של ממשלות, זו אסטרטגיה גרועה. גרועה מאד! הסיבות לכך היו קיימות גם לפני הקורונה: תחושות של חוסר סיפוק ומשמעות בעשייה שלהם שעמום מהעיסוק תחושה של תגמול נמוך על העשייה שלהם שחיקה ו"עייפות החומר" פער בערכים של האדם מול הערכים של החברה שהוא עובד בה חוסר מיצוי (תחושה של "אני יכול לעשות הרבה יותר מזה") אם תוסיפו לאלו גם את כל מה שהקורונה הבאה איתה, שעות אינסופיות מול המסך בישיבות ושיחות זום משמימות, ריחוק חברתי וצפייה בחברים שפוטרו ברגע אחד מעבודתם ה"בטוחה", זה לא מפתיע שכל כך הרבה אנשים בוחנים מחדש את מערכת האמונות שלהם ולא מוכנים יותר להתפשר על החיים שלהם.   מחקר שנעשה לאחרונה על ידי מיקרוסופט חשף שלמעלה מ-40% מהעובדים מתכוונים לעזוב את העבודה שלהם בשנה הקרובה. זה נתון מדהים. אבל לא מפתיע. באחד הראיונות שלו, השחקן ג'ים קארי סיפר שהוא ראה איך אבא שלו הולך בוקר בוקר למקום עבודה שהוא לא אוהב. רק בשם ה"יציבות" וה"בטחון". ואז בוקר בהיר אחד, אבא שלו פוטר מהעבודה שלו. וג'ים הבין תובנה אחת מאד מאד משמעותית: "אם יכולים לפטר אותי מעבודה שאני מתפשר עליה, אז עדיף כבר לעשות משהו שאני באמת רוצה". בום! זה מה שקורה היום להרבה מאד אנשים. הם מבינים שהם מתפשרים על החיים שלהם. שהם נאחזים במקום עבודה, רק בגלל אמונה (שגויה ולא ריאלית) שזה מה שנותן להם וודאות או בטחון כלכלי. הם משלמים מחיר מאד מאד יקר בעבור תחושת ה"בטחון" המזוייפת הזו. זה מחיר רגשי ונפשי מאד גבוה. לקום כל בוקר בתסכול וחוסר סיפוק. להרגיש "מת" מבפנים. אני קורא לאנשים במקום הזה Walking Dead. אנשים שהם הולכים, יש להם דופק, אבל הם מתים. מתים מבפנים. גם אני הייתי במקום הזה, כך שאני מכיר אותו היטב. אז מה עושים עם זה? לצערי, הסטטיסטיקה מראה שחלק גדול מהאנשים שקוראים כעת את השורות הללו, יהנהנו בראש בהסכמה ויחזרו לעשות בדיוק את מה שהם עשו לפני 5 דקות. אבל אם אתם ב-3%-5% שינהגו אחרת, יש מה לעשות. אם תבחרו בכך. אם תבחרו לבחור בעצמכם. אם תבחרו לבחור בתשוקות ובהגשמה שלכם ולא בפחדים שלכם. מרבית האנשים בוחרים מתוך פחד. ואז הם מתפלאים שהם לא מרגישים מוגשמים. מה לא עושים? לא עוזבים מחר בבוקר מקום עבודה. זה לא אחראי ולא נכון לעשות את זה. אם אתם רוצים שינוי, רוצים לשנות קריירה, רוצים לעזוב את העבודה שלכם – זה מעולה! אבל צריך לעשות את זה בצורה שקולה ואחראית. לבנות תוכנית פעולה לשם. ובעיקר בעיקר – לבנות את עצמכם לשם. לבנות בתוככם את החוסן הפנימי והמנטאלי שלכם. לבנות לעצמכם תוכנית כלכלית שתאפשר לכם לעשות את הצעד הזה בצורה בטוחה ונינוחה ולא מתוך לחץ, פחד והישרדות כלכלית. להבין לאן אתם הולכים, מה יהיה הדבר הבא שלכם? ליצור לעצמכם סביבה חדשה של אנשים שירימו אתכם, שיעזרו לכם ושיתמכו בתהליך השינוי שאתם עוברים. זה לוקח זמן. זה לא לוקח שנים על גבי שנים. לי זה לקח קצת יותר משנה. ליוויתי לקוחות שזה לקח להם כמה חודשים. ליוויתי גם כאלו שזה לקח להם כמה שנים. זה משתנה מאדם לאדם. אבל זה לגמרי אפשרי. גם אם אתם קוראים כרגע את השורות הללו ולא רואים שום דרך בעולם שזה אפשרי עבורכם. אני כאן לומר שזה אפשרי. אתם צריכים למצוא את הדרך שלכם. היא שם, מחכה לכם שתצעדו בה. עשו את הצעד הראשון. אם הדברים האלו נגעו בכם ואתם מרגישים בשלים לשינוי... אני מזמין אתכם לתאם איתנו שיחת בהירות ללא עלות וללא התחיבות. שלכם, ערן נ.ב - אם יש בסביבתכם אנשים שרוצים שינוי או שצריכים שינוי, שתפו איתם את הפוסט הזה... אולי זה יהיה הדבר שיגרום להם להרים את הראש ולעשות את הצעד הראשון...

להקים עסק זו כבר לא פריווילגיה.   התחנה הראשונה בטיול הגדול שלנו בעולם לפני כשנתיים וחצי היתה נפאל (למי שלא יודע במה מדובר, הציצו כאן... ).   ואני זוכר שאחד הדברים שהיה מאד מעניין לראות אותם הוא שחלק ניכר מן האנשים הנפאליים היו בצורה כזו או אחרת "בעלי עסק" ו"יזמים".   אלה הם לאו דווקא עסקים במובן שאנו רגילים לראות אותם בעולם המערבי. ברוב המקרים היה מדובר במשהו משפחתי שנסמך על אב או אם המשפחה, ושאר בני המשפחה שתומכים בהם.   זה יכול להיות דוכן מומו קטן ברחוב (אם לא ניסיתם את המומו הנפאלי, מומלץ בחום!), עגלת פירות קטנה שהם דוחפים ברחוב ומציעים לעוברים ושבים, שרותי כביסה לתיירים, או במקרים שבהם בית המשפחה היה גובל ברחוב, מכולת קטנה שמוכרת כמה מוצרים.   במקרים רבים הם גם בונים את הבתים שלהם כך שלמטה ישנה חנות כלשהי, והדירה מעליה (אפשר לראות למטה בתמונה).   אחד ההסברים לתופעה הזו נעוץ בנתון כלכלי משמעותי בכלכלת נפאל – אחוזי האבטלה במדינה הם למעלה מ-40%! וגם המשכורות של אלו שכבר כן מועסקים ב"עבודה" הן לא גבוהות במיוחד.   מה שאומר, שעל מנת לשרוד, אין לנפאלים יותר מדי ברירה. הם לא יכולים להסתמך על "מישהו אחר" שידאג להם לפרנסה שלהם. לא על המעסיקים, לא על הממשלה, או על משהו כמו "ההסתדרות".   כל אדם לעצמו – אם לא ידאג לעצמו, לא יהיה לו.   ולכן הם חייבים להיות יזמים.   אני מניח שיש כאלו שיצקצקו בלשונם ויאמרו שזה לא בסדר, וכואב להם על הנפאלים שככה זה אצלם, ושהממשלה צריכה לדאוג להם... אבל לדעתי, דווקא הנפאלים, עם תפיסת האחריות האישית הגבוהה שלהם: "אם אני לא אעשה לביתי, אף אחד אחר לא יעשה לביתי" הם אלו שערוכים טוב יותר מהרבה אנשים במערב, להתמודד עם העולם שמשתנה לנו מול העיניים.   בעידן התעסוקה היום, יותר ויותר משרות נעלמות, מקומות עבודה מצטמצמים, האוטומציה, הרובוטים והמחשבים מייתרים עוד ועוד משרות מסורתיות, ומעסיקים מעבירים יותר ויותר תפקידים למדינות "זולות" יותר או לפרילנסרים ברחבי העולם.   בעוד כמה שנים זו כבר לא תהיה פריווילגיה של מישהו להפוך להיות יזם ולהקים עסק, פשוט לא תהיה לו ברירה אחרת!   כתבתי על כך כבר לפני כמה שנים בספר השני שלי "להתעורר" (יכולים להוריד כאן בחינם את הפרק שמדבר על כך), ומאז המציאות ממשיכה להשתנות עוד ועוד לכיוון הזה.   הבטחון התעסוקתי כבר לא באמת קיים, ההבטחה שקיבלתי מההורים שלי ש-"אם תלמד מקצוע טוב, תוכל למצוא עבודה טובה ולהפליג בבטחון עד לפנסיה" כבר כמעט ואינה מתקיימת יותר.   אנחנו רגע לפני חג החירות, חג החופש וזוהי הזדמנות מעולה לעצור לרגע ולבדוק את עצמנו – עד כמה אנו באמת חופשיים, עד כמה אנו באמת לקחנו אחריות על החיים שלנו ושחררנו את התלות בגורם חיצוני כזה או אחר? (ממשלה, מעסיקים וכו').   אני מאמין שכל אחד מאיתנו חייב לפתח את הכישורים היזמיים שלו, קודם כל בשביל הבטחון האישי והכלכלי, שנית כי זו לדעתי גם דרך מדהימה לחיות את החיים בצד שיוזם ויוצר את נה שקורה, מאשר בצד הפאסיבי שמגיב למה שקורה...   רבים מהאזרחים הנפאלים יודעים שהם תלויים בעיקר בעצמם ולא בחסדים של שום גוף כזה או אחר, ולכן הם הופכים את עצמם ליזמים.   משהו ללמוד מהם...   מאחל לכם חג פסח שמח! ערן