חלק נכבד מחיי, העסקתי עובד אחד יקר במיוחד.
השכר שלו היה בלתי נתפס. יקר מאד.
אבל האמנתי כל העת, שהוא שווה את זה. ששווה לי לשלם לו.
האמת שגם לא חשבתי שיש לי ברירה אחרת, אלא להמשיך ולהעסיק אותו.
הוא עלה לי בבריאות, הוא עלה לי בשקט נפשי, והוא זלל לי אנרגיה בערימות.
השם שלו היה "ערן המצליחן".
הוא היה המנהל הבכיר באינטל שיודע את כל התשובות.
הוא היה הבעל המושלם והאבא שיודע בדיוק מה נכון.
הוא היה המנטור המצליח שנואם על במות.
הוא היה זה שתמיד בשליטה, שתמיד "בסדר", שתמיד מחייך.
תחזקתי אותו בנחישות ובאובססיביות.
בכל בוקר הייתי לובש את החליפה שלו (מטאפורית ופיזית), מהדק את העניבה, ומכניס את הבטן פנימה.
הייתי משקיע אינספור משאבים, זמן כסף ואנרגיה בלהסתיר את הסדקים ואת הקמטים.
בלהחביא את הפחדים שלי, את חוסר הביטחון, את המקומות שבהם אני קטנוני, מפחד, קנאי, חסר בטחון, או סתם עייף.
