משמעות

השבוע נפגשתי עם לקוחה שהתמודדה עם אירוע בריאותי משמעותי בחודשים האחרונים. זה מסוג הדברים שתופס אותך בהפתעה, כך באמצע החיים. לא מתוכנן. עוצר אותך מכל התוכניות שחשבת עליהן, מכל הדברים שאתה עסוק בהם, מכל מה שעד לפני רגע היה "חשוב" ופתאום הופך להיות משני. היא סיפרה לי שהארוע הזה גרם לה לחשוב. לחשוב על הצוואה שלה. בהתחלה חשבתי שהיא מתכוונת לצוואה רגילה, זו שאדם משאיר אחרי לכתו, שבה הוא מגדיר כיצד לחלק את רכושו. אבל מהר מאד היא הבהירה לי שלא לצוואה הזו היא מתכוונת. (לא שהיא לא חשובה, היא בהחלט חשובה). היא התכוונה למשהו אחר לחלוטין. היא אמרה לי שהארוע גרם לה לחשוב מה היא משאירה כאן אחרי לכתה. איזה חותם? איזו משמעות? היא התכוונה ל"צוואה הרוחנית". למה שנשאר הרבה אחרי שאנחנו כבר לא כאן. השיחה איתה הזכירה לי את ההשתתפות שלי בכינוס השליחים העולמי של ארגון חב"ד שאליו הוזמנתי להשתתף כמרצה בשנת 2013. בארוע השיא של הכנס (“הבנקעט”), הקרינו סרטון קצר של הרבי מליובאוויטש שבו הוא דיבר על כך שהרעיונות שלנו ישארו עוד הרבה אחרי שאנחנו כבר לא נהיה כאן. שבעצם זו המורשת שאנו משאירים אחרנו שתמשיך להדהד עוד הרבה אחרי שאנחנו כבר לא נהיה כאן בגופנו הפיזי. אני חושב שכל אחד מאיתנו היה רוצה בסוף ימיו לדעת שהוא "השאיר אחריו משהו", איזה שהוא חותם. משהו עם משמעות. אבל במקרים רבים זה לא קורה. לפחות לא איך שאנשים תופסים את זה. כי הרי כולנו בסופו של דבר משאירים אחרינו תמיד משהו עם משמעות. אם זה הילדים, או האופן שבו נגענו לאורך חיינו באנשים שונים בסיטואציות שונות. אבל עדיין, היינו רוצים לדעת שהשארנו משהו נוסף. יש לכך סיבות שונות. ראשית, הרבה אנשים אינם תופסים את עצמם כבעלי ערך או משמעות גבוה. תפיסת הערך העצמי שלהם היא נמוכה. הם לא רואים איך מה שהם עושים בעולם משפיע על אנשים אחרים. הם לא רואים כיצד הם נוגעים בחיים של אנשים אחרים. וזו שטות מוחלטת. כי בסופו של דבר, אין אדם בעולם שאין לו ערך או משמעות. אין אדם שלא משפיע בצורה כזו או אחרת על החיים של אנשים אחרים. זה מתחיל בדברים הכי קטנים. אבל כמובן שתמיד אפשר יותר. ועל זה האגו שלנו נתפס. על כך שאנו לא עושים מספיק. הוא משווה אותנו לאחרים, שעושים יותר, שמשפיעים יותר, וכשאנו מסתכלים על אחרים ומשווים – ורואים שהם עשו יותר, אנו מייד מקטינים את העשיה שלנו. תמיד יהיה מישהו שעושה יותר. מישהו שמשיג יותר ומי שמשפיע יותר. אז מה? זה לא מוריד גרם מהתרומה ומההשפעה שלנו. אל תשתפו פעולה עם האגו שלכם שעושה את זה. תזכירו לעצמכם מי אתם ומה אתם עושים. כיצד אתם משפיעים ואיך ההדהוד שלכם בעולם מתגבר. ויש אנשים שפשוט לא יודעים כיצד להדהד את המתנה שלהם לעולם. הם כבר יודעים למה הם כאן, הם יודעים מה הם מביאים ואיזה ערך הם מעניקים, אבל הם פשוט לא יודעים איך להביא את זה לרמת תהודה גבוהה יותר. איך לגעת ביותר אנשים, איך להשפיע על יותר אנשים. איך להגיע אליהם ולהרעיף עליהם מהכל טוב שיש להם לתת. אם אתם שייכים לקבוצה הזו, אל תתייאשו. אם לא מצאתם כרגע דרך לעשות זאת, זה לא אומר שהיא לא קיימת. אני מאד מאמין במידול (מלשון מודל) – כלומר, למצוא את מי שעושה בהצלחה את מה שאני רוצה לעשות וללכת ללמוד ממנו איך הוא עשה את זה. אין באמת קיצורי דרך אמיתיים להצלחה, חוץ מהדבר הזה – ללמוד ממי שכבר השיג בהצלחה את מה שאני רוצה להשיג. זה לא שאתם חייבים ללכת לאדם הזה. גם לא תמיד אפשר (חלקם כבר אינם בין החיים), אבל לרוב יש להם מורשת שאפשר ללמוד ממנה. ספרים, סרטים, או כאלו שהמשיכו את דרכם. חפשו לכם מודל לחיקוי. וישנה סיבה נוספת – ישנם את אלו שלא יודעים (או שמעולם לא טרחו לברר ולדייק) מה הם מביאים לעולם. מהו הדבר היחודי שלהם, המתנה או השליחות שלהם בעולם. הם עושים כל מיני דברים, אבל לרוב הם אינם מסופקים מכך. כי יש קשר הדוק בין השניים. במקו שבו אנו פועלים ב"נתיב השליחות" שלנו, שם אנו מרגישים בעלי ערך. שם אנו מרגישים את התרומה שלנו, את ההשפעה וההדהוד שלנו על העולם. ולפעמים זה דורש דיוק ובירור – להבין למה אני באמת כאן? מה התפקיד האמיתי שלי? כיצד נועדתי להשפיע? זו עבודה. עבודה פנימית. וזו העבודה הקשה ביותר שיש. לעשות את העבודה הפנימית, את הבירור הפנימי עם עצמנו, את עבודת ההתפתחות האישית שלנו – זו העבודה הקשה (אך המתגמלת) ביותר שיש. אם אתם שייכים לקבוצה הזו – עשו את הצעד הראשון. חפשו את הדרך שלכם לברר ולדייק את השליחות שלכם בעולם. עד היום פורסמו אינספור מחקרים, שבדקו אנשים שהיו בסוף דרכם, רגע לפני שסיימו את חייהם. ואחת השאלות שאותם אנשים נשאלו היתה – על מה אתם מתחרטים? התשובה שלהם, תמיד היתה זהה: על כל הדברים שלא עשינו.   הרבה פעמים אנו נעצרים בגלל פחד כזה או אחר, בגלל חשש "להפסיד" משהו או "לשלם את המחיר". אבל המחיר הגבוה ביותר שנשלם, הוא המחיר של ההחמצה. של הדברים שלא עשינו כי פחדנו שלא יצליחו או שנכשל. בפרספקטיבה של חיים שלמים, אין באמת משמעות לכשלון כזה או אחר, כי גם אם נכשלנו במשהו (ואנו נכשל, תמיד. זה חלק מהדרך להצליח), לפחות נדע שעשינו כמיטב יכולתנו. שלא ויתרנו לעצמנו. אני מאמין שכל אחד מאיתנו רוצה להשאיר כאן אחריו "צוואה רוחנית"... אני מאמין שבשביל זה הגענו לכאן. כדי להשפיע. כדי להשאיר חותם. אז מה היא הצוואה הרוחנית שלכם? שלכם, ערן נ.ב. – אם אתם הייתם רוצים לגלות למה אתם כאן, או מהי ה"צוואה הרוחנית" שלכם, או שאתם כבר יודעים ומחפשים את הדרך המעשית להביא אותה לידי הדהוד גבוה יותר בעולם – כתבו לי כאן. אולי אחת התוכניות שלנו תוכל לעזור לכם להגיע לשם.

תארו לכם עולם שבו המשכורת שלכם מובטחת. אתם לא צריכים לעבוד יותר. לעולם. כל הצרכים האישיים והכלכליים שלכם מסופקים ומלאים. כסף אינו מהווה בעיה.   איך תרגישו? האם תהיו מאושרים ומסופקים? האם כל מה שתרצו לעשות הוא לשבת בבית או על חוף הים, לשתות איזה קוקטיל, לקרוא ספר טוב או לצפות בבינג' של סדרות טובות בטלויזיה?   יתכן והתשובה שעוברת לכם בראש היא – בוודאי! זה יהיה מאד הגיוני לחשוב ככה, אחרי הכל, זה נראה לנו כמו החופש האולטימטיבי שכולנו שואפים אליו, חופשיים מדאגות, מעמסות ומחוייבויות.   אבל כמה זמן נוכל להמשיך כך? בחופש שכזה?   אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל גם כשאני בחופשה, אחרי זמן מסויים (לא ארוך) אני הופך להיות קצת חסר סבלנות. כאילו משהו עדיין חסר... זה לא שאני לא נהנה מהחופשה, אבל משהו בפנים לא נותן לי מנוח. (עוד נשוב לזה).   בתקופה האחרונה אני עוסק הרבה בחקר העתיד. אני מוצא שזה מרתק. אנו חיים בתקופה מרתקת שבה ההתפתחויות שקורות בעולם שלנו הן כל כך מהירות, וכל כך משמעותיות, שהדבר העיקרי שברור היום הוא שהאופן שבו חיינו יתנהלו בעוד שנים ספורות, 5, 10 או 15 שנים לכל היותר – יהיה שונה בצורה מהותית מהאופן שבו חיינו מתנהלים כיום.   אני חוקר את זה הרבה בהקשר של עולם העסקים וכיצד עסקים עומדים להשתנות (וגם לשנות) אבל ההשפעה מן הסתם נוגעת לכל תחום בחיים שלנו.   אחת המגמות שחוזרות על עצמה בלא מעט מחקרים ופרסומים היא שבעקבות השינויים הדרמטיים שעולם העבודה עובר, של פחות ופחות עבודות זמינות, וצורך הולך וקטן בעובדים (המוחלפים על ידי הטכנולוגיה), ישנן כבר היום ממשלות בעולם שמתנסות במודלים כלכליים חדשים שבהם משלמים כסף לאזרחים על מנת שלא ילכו לעבוד.   כן, קראתם נכון, ישנם כבר היום אנשים שמקבלים משכורת כדי להישאר בבית ולא לצאת לעבודה.   נשמע כמו חלום? אז זהו, שלא.   לכאורה אותם אנשים זכו להיות בין ברי המזל ייחודי הסגולה שאינם צריכים לקום בבוקר לעבודה על מנת להתקיים, אבל הם לא תופסים זאת כך. הם לא רואים את עצמם כברי מזל. למרות שהם לא צריכים לעבוד לפרנסתם, יש עדיין משהו שחסר להם כדי להיות מאושרים באמת. (עוד נשוב לזה).   מגמה נוספת שמעניין לדבר עליה בהקשר הזה, היא ההתפתחות של מודל תאוריית הצרכים של מאסלו.   למי שלא מכיר, אברהם מאסלו היה פסיכולוג שב-1943 פרסם מודל המסביר את הגורמים המוטיבציוניים שמניעים אנשים בעולם. הוא סבר שיש לבני האדם 5 צרכים בסיסיים שצריכים לבוא לידי סיפוק בחיים, וכל עוד ישנו צורך שאינו מסופק אנו נפעל להשיגו.   החל בצרכים הבסיסיים הפיסיולוגיים שלנו כמו: אוכל, שינה והיגיינה, בהמשךבטחון: קורת גג, בריאות, תעסוקה ואמצעים לקיום, אהבה ושייכות, כבוד והערכה ובראש פירמידת הצרכים נמצא המימוש וההגשמה.   מאסלו טען שכל עוד הצרכים הבסיסיים של האדם אינם מלאים, הוא לא יפעל להשגת הצרכים ברמה הגבוהה יותר. למשל, אם לאדם אין קורת גג הוא לא יפעל למימוש והגשמה או כבוד והערכה.   יש הרבה דיונים ותאוריות נוספות שנובעות מהפרסום של מאסלו, אבל אני יכול לומר מנסיוני וממה שאני רואה בין עשרות אלפי האנשים שזכיתי להכיר וללוות עד היום, שישנן שתי תופעות חדשות יחסית (בשנים האחרונות) שמתרחשות ושמות את המודל של מאסלו בסימן שאלה גדול לגבי הרלוונטיות שלו כיום.   התופעה הראשונה היא אנשים שפועלים על מנת להשיג את הצרכים הבסיסיים ומעבר להם בצורה מאד נחרצת, הם מאד מצליחים במה שהם עושים, הם התקדמו מאד בחייהם, השיגו ומילאו את כל הצרכים הבסיסיים שלהם – בטחון כלכלי, אהבה, שייכות, הערכה והוקרה וכו'. אבל עדיין משהו גדול חסר להם – וזו ההגשמה והמימוש שלהם. למרות כל ההצלחה שלהם, הם לא מסופקים מכך.   בשיחה עם לקוח לפני כשבוע הוא אמר לי את המשפט הבא: "אני מאד מצליח במה שאני עושה, אבל אני לא מאושר". ומדובר במנכ"ל מאד מצליח של חברה לא קטנה, הוא מרוויח מצויין, גידל משפחה לתפארת, עושה דברים משמעותיים בעבודה שלו, אבל עדיין – כל אלו אינם מביאים לו את האושר המיוחל.   התופעה השניה שאני עד לה בשנים האחרונות, היא שיותר ויותר אנשים, פועלים להשיג את ההגשמה והמימוש שלהם, ברמות הגבוהות יותר, גם כאשר הצרכים הבסיסיים שלהם עדיין לא מלאים. למשל, גם כשעדיין אין להם בטחון כלכלי, הם פועלים במלוא המרץ להשיג את המימוש וההגשמה שלהם.   נראה שפרמידת הצרכים של מאסלו התהפכה, ואנשים קודם כל רוצים לפעול ולהשיג את ההגשמה והמימוש ואחר כך למלא את שאר הצרכים.   יש גורם אחד המשותף לכל המקרים שתיארתי כאן. והגורם הזה הוא – החיפוש אחר משמעות.   אנו נמצאים כיום בעידן, שבו המשמעות משחקת תפקיד הולך וגדל בחיים שלנו. אנשים רוצים יותר ויותר לחוש משמעותיים, ולחיות מתוך כך שיש משמעות לחיים שלהם, ויש משמעות לעשייה שלהם.   אני זוכר את עצמי לפני כ-13 שנים, עדיין שכיר באינטל, סוקר את חיי, את ההישגים שלי ולאן הגעתי ושואל את עצמי את השאלה המפחידה: "האם זה כל מה שיש לחיים האלו להציע לי?".   זו לא השאלה שמפחידה, אלו המשמעויות של התשובה. התשובה היתה די ברורה. הכתובת היתה על הקיר. היה בתוכי קול פנימי חזק שצעק לי שוב ושוב: "אתה יכול יותר".   "אתה יכול יותר". מה זה ה"יותר" הזה?   האם זה בהכרח יותר כסף? יותר הכרה והערכה? בית גדול יותר או רכב מפואר יותר?   לא. לא זה היה ה"יותר" שצעק לי בפנים. זה היה "יותר" מסוג אחר. זה היה "יותר" של משמעות. רציתי יותר משמעות. רציתי לעשות דברים יותר משמעותיים, להשאיר חותם.   ויקטור פרנקל כתב את הספר המופלא "אדם מחפש משמעות" המתאר את קורותיו במחנה ההשמדה אושוויץ. ויש הרבה תובנות משמעותיות שאפשר לקחת מהספר והסיפור שלו. אבל בהקשר של הפוסט הזה חישבו על כך שגם במקום הכי שחור של האנושות, גם כשהאנשים נאבקו יום יום לשרוד בצורה הכי בסיסית שניתן להעלות על הדעת, גם אז – אנשים חיפשו את המשמעות. את המשמעות לחיים, את המשמעות שתעזור להם לשרוד את התקופה האיומה ההיא.   אנחנו מחפשים משמעות. כל הזמן.   בעבר, היינו צריכים "לשרוד", אבל השרדות היום היא רק תוכנית ריאלטי, היא כבר לא המציאות שלנו. אנחנו רוצים משמעות. אנחנו רוצים לעשות דברים בעלי משמעות. להשאיר חותם.   אני מאמין שכל אחד מאיתנו, בערוב ימיו, רוצה לדעת שהוא עשה הבדל. שהשארנו את העולם אחרינו במצב קצת יותר טוב מאיך שקיבלנו אותו.   אנחנו חיים בעידן חדש – אני קורא לו: עידן המשמעות. עידן שבו אנו מוכנים לפעול בצורה הרבה יותר נחושה ומחוייבת ליצור משמעות גבוהה יותר בחיינו. זהו עידן שבו יותר ויותר אנשים מבינים שהמפתח לאושר שלהם ואחד המרכיבים המשמעותיים לאושר שלהם הוא: תחושת משמעות גבוהה.   כלומר, גם אם יהיה לנו את כל מה שאנו שואפים ורוצים בעולם – כסף, בית, חופש, אהבה, הכרה והערכה וכו' אך לא תהיה לנו משמעות, לא נרגיש מסופקים. המשמעות מעוררת ומניעה אותנו. היא יוצרת בנו את התשוקה לחיות, התשוקה ליצור, לשנות, להשפיע ולחולל.   המשמעות מעניקה לנו אנרגית חיים. בעידן המשמעות – המשמעות היא זו שמעניקה לנו חיים מלאים.   אז מה עושים עכשיו? ממשיכים את המסע לעבר המשמעות.   לא סתם בחרתי להשתמש במילה "ממשיכים", כי אני מאמין שכל אחד מאיתנו, בין אם במודע או שלא במודע, נמצא במסע לעבר המשמעות שלו בחייו. אז עלינו להמשיך במסע הזה, וככל שנהפוך אותו למסע מודע ומכוון, כך נתקדם מהר יותר לעבר המשמעות הנכספת שכולנו מחפשים.   לפעמים כל מה שנדרש הוא הגילוי, וההבנה של מה יוצר משמעות בחיים שלנו. ואז כל החיים משתנים, מבלי שנצטרך לשנות דבר בחיים עצמם.   זכורה לי היטב, שיחה עם אחת המשתתפות בסדנת "התגלית"  לפני מספר חודשים. היא ישבה בסדנה, קצת כבוייה ואמרה שהיא לא רואה שום דבר שיש בו שליחות או משמעות גבוהה בעבודה שלה. היא היתה בתפקיד של מנהלת שכר בחברה ואחראית בין השאר למשכורות של כל העובדים בחברה. היא אמרה לי "אני מתעסקת כל היום עם מספרים, איזו שליחות כבר אפשר למצוא בזה?". שאלתי אותה האם בעצם זה שהיא עושה את התפקיד שלה, היא מעניקה לכל העובדים שהיא מטפלת בהם שקט ובטחון בכך שהם יודעים שהמשכורת שלהם תכנס בכל חודש?   היא חשבה על כך לרגע ואז ראיתי איזה שהוא זיק קטן שנדלק בעיניים שלה. המשכתי ושאלתי אותה אם היא מבינה שבעצם מה שהיא עושה מעניק להרבה מאד אנשים שקט ובטחון? עכשיו הצטרף חיוך לזיק בעיניים.   "מעולם לא חשבתי על מה שאני עושה בצורה כזו" היא אמרה לי עם חיוך גדול.   לכאורה לא השתנה שום דבר בחיים שלה. רק ההסתכלות על מה שהיא עושה ותפיסת המשמעות החדשה שהתלוותה לכך.   אבל הכל השתנה עבורה באותו הרגע. המשמעות נתנה לה אנרגיה חדשה. זה היה ניכר בה באופן מובהק בכל המשך היום – האנרגיה הכבוייה שהיא הגיעה איתה התחלפה באנרגיה של חיות.   לא צריך לשנות הרבה, רק את ההבנה והגילוי של המשמעות במה שאנו עושים.   וזה עושה הבדל עצום בחיים שלנו.   אם אתם מחפשים משמעות, ורוצים לעשות את הצעד הבא, אני מזמין אתכם להשתתף בסדנת "התגלית"   השליחות שלכם מחכה להתגלות.   אם זה מהדהד בכם, אז "התגלית"  היא הצעד הראשון.   מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם, שלכם, ערן.