אני נמצא כעת בעיצומה של ההרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש".
ובימים האחרונים, אני נתקל שוב ושוב באותה התופעה.
בשיחת הטלפון, האדם שמולי מספר לי בעיניים בורקות מה משך אותו לריטריט.
עד כמה הוא מרגיש שזה מדויק לו.
עד כמה הנשמה שלו מבקשת את זה.
אנחנו מדברים, ואני שומע את הכמיהה בקול שלו.
אבל הוא לא נרשם.
הוא אומר שהוא צריך "לישון על זה".
הוא אומר שהוא צריך לבדוק ביומן.
וכמה ימים אחר כך, אני מקבל את ההודעה המוכרת: "חשבתי על זה, ונראה לי שכעת זה לא הזמן הנכון..."
אז בואו נדבר רגע על "הזמן הנכון".
יש לנו בראש איזו פנטזיה על הרגע הזה.
אנחנו מדמיינים אותו כמו יום בהיר, שבו השמיים נקיים מעננים.
יום שבו נקום בבוקר עם ביטחון מוחלט.
בלי דאגות כלכליות.
בלי עומס בעבודה.
בלי רגשות אשם שאנחנו משאירים את הילדים או את בן הזוג לבד.
