מנטורים

בשבת האחרונה העליתי שני פוסטים שזכו למאות תגובות ושיתופים. הראשון היה על החשיפה שדיפאק צ'ופרה היה בין חבריו של ג'פרי אפשטיין. והשני היה על השאלה: האם בכל מנטור, מנהיג או מורה צריכה להיות מידה מסוימת של נרקיסיזם. קראתי את כל התגובות, כמעט 400 כאלו, וניסיתי לזקק מתוכן מה אפשר ללמוד עלינו. קודם כל, קראתי שם הרבה כאב. ראיתי כאב שהוא הרבה יותר עמוק מהשיחה על צ'ופרה או על מנהיגות. זה היה סוג של דיון על השבר שכולנו, בצורה כזו או אחרת, חווים עכשיו. הדבר הראשון שבולט ממש מתוך התגובות הוא הכאב על השתיקה. ובאופן מעניין, היו לא מעט תגובות שקשרו את האירוע הזה לטבח השבעה באוקטובר. השתיקה של מורים רוחניים גדולים מול עוולות, לחצה לנו בדיוק על אותו פצע פתוח ומדמם. אותה הרגשה של נטישה. ההבנה הכואבת שהעולם שותק. שהוא מעדיף לשמור על המותג ועל שורת הרווח במקום להביע עמדה מוסרית ברורה. וזה מוביל למסקנה השנייה, שהתלבטתי אם לקרוא לה: אף אחד לא בא, או מותו של הגורו. כבני אדם, משחר ההיסטוריה, חיפשנו שמישהו יושיע אותנו. זוכרים את סיפור עגל הזהב? משה קצת מתעכב למעלה על ההר, והעם נזרק לתוך חוסר ודאות וכבר יוצק לו דמות חדשה שתנהיג ותוביל. או הבקשה שלנו כעם מאלוהים שיתן לנו מלך, כמו לכל שאר העמים. מישהו שיגיד לנו מה לעשות. ביקשנו שמישהו אחר יקבל את ההחלטות הקשות במקומנו. שמישהו אחר יצא להילחם את המלחמות שלנו. שנים שאנחנו מפקידים את המפתחות לחיים שלנו, לעסק שלנו, לזוגיות שלנו, אצל מומחים, מנהיגים ודמויות חיצוניות שיגידו לנו מה נכון. ויתרנו מרצון על הריבונות שלנו, רק כדי להרגיש שיש מי ששומר עלינו. רק כדי שנוכל להעביר את האחריות לאחר. וזה מתנפץ כעת.

בזמן האחרון אני פוגש יותר ויותר כאלו. אנשים שללא ספק, רוב מי שיסתכל עליהם, יגדיר אותם כ"מצליחים". זה מתחיל במנטורים ובמאמנים, כאלו שלאורך השנים בנו אימפריות של ידע והשראה, ליוו ועזרו לאינספור אנשים, אבל גם מנכ"לים, יזמים ואנשים שלכאורה, וכלפי חוץ, כבשו כל פסגה אפשרית. הם מסתובבים בעולם עם "חליפה" מושלמת. חליפה של "זה שהצליח", "זו שיודעת את התשובה", "זה שתמיד בשליטה". הם השקיעו שנים בתפירת החליפה הזו, בבניית הפרסונה, בשכלול המסכות. והעולם? הוא מגיב בהתאמה. העולם מוחא להם כפיים. אבל כשהם לא באור הזרקורים, כשאנחנו יושבים ביחד לשיחה שקטה וכנה בקליניקה, הם מודים (ולפעמים בפעם הראשונה גם כלפי עצמם) באמת הכואבת: שהחליפה הזו כבר לא מתאימה להם. היא לוחצת בכתפיים, היא לא מאפשרת לנשום, היא שוקלת טונות ומכבידה עליהם, ובעיקר מרגישה להם כמו שריון כבד שמפריד בינם לבין עצמם ומרחיק אותם מעצמם. החליפה שיצרו, המערכת, העסק, הפרסונה – כל אלו כבר לא משרתים אותם יותר. החליפה שיצרו, חונקת את הנשמה שלהם. זה לא פשוט להודות בכך. הייתי במקום הזה בעצמי, ויותר מפעם אחת.

ימים ספורים לפני ה-7/10 נפגשתי עם שחר כהן והקלטנו פרק לפודקאסט המצוין שלו "NLP & פסיכולוגיה ומדיטציות" השיחה שלנו נדדה בין נושאים מגוונים, בין השאר תוכלו לשמוע אותנו מדברים על: האשליה של חיים מושלמים וחיוביות רעילה תדר גבוה והדחקה רגשית ההבדל בין התנגדות למאמץ ניתוק רגשי, שכלתנות יתר ומיינד חזק האובססיה לתוצאות והישגים ולמה היא פוגעת בנו גישה חדשה להצבת מטרות מלכודת התדמית והפרסונה הסכנות שבמעקפים רוחניים האם גירושים הם כישלון? הצד האפל של מנטורים להתפתחות אישית דילמת האסיר של המנטורים

ערן שטרן הוא מנטור של מנטורים, שעבד עם בכירים רבים ממגוון תחומי עיסוק. הוא מאמן ומלווה קבוצות ויחידים בתהליכי שינוי וטרנספורמציה מאז שנת 2006, והוא אחד ממעצבי תעשיית האימון העסקי והאישי בישראל. ביום כיפור האחרון (2022) הוא פרסם מאמר מכונן - חשבון נפש על כל ההתנהלויות והפרקטיקות הבעייתיות שבעולם האימון האישי והעסקי, שאת חלקן הוא בעצמו הטמיע בתעשייה, ואת מרביתן הוא חווה בעצמו ובעבודתו. בשיחה זו, ערן מספר על ההתפכחות שהיתה לו בנוגע לכל הפרקטיקות הללו, שהינן במקרים רבים חלק בלתי נפרד מאיך שאחרים פועלים בתעשייה ואיך שהוא עצמו פעל ועל הבעייתיות והנזק שהן עלולות לגרום, על ההתמודדות עם מחלת הסרטן, על תהליך החיבור לרגש ועל השלת הפרסונה הלא אותנטית שהיתה לו. אנו משוחחים על כל אחד מהסעיפים במאמר של ערן, שמפרט למה חשוב שנהיה מודעים בתור מאמנים ומאומנים, אך קודם כל - בתור בני אדם.